איומים פנימיים

כל גוף אנושי מורכב מחלקים אחדים (ואלה מורכבים מחלקיקים קטנים יותר). לכל חלק יש קיום משלו, וגם בו יש תהליכי אנטרופיה; כל חלק צפוי להסתאב ולהיכחד (להתפרק לגורמיו ולגורמי גורמיהם), ושואף, בנפרד, להתמיד במצבו. כל חלק הוא "אחר" משאר החלקים, זר להם וזר גם לגוף השלם, אף כי אין לו קיום ואינו יכול לתפקד בלעדיהם. אינטרס השרידות של כל חלק חזק יותר מעניינו של החלק בקיום הגוף השלם (קל וחומר בקיומם של חלקים אחרים), אף ששרידותו תלויה בשרידותו של הגוף השלם. בכל גוף, גם בגוף ההרמוני ביותר, יש סתירות בין תכונות, תפקידים, יצרים, נטיות, מגמות ושאיפות של חלקיו. סתירות אלה פוגעות בשרידותו של הגוף השלם ובשרידותם של החלקים. הדבר דומה למנוע של מכונה, שחלקיו פוגעים זה בזה. מנוע כזה נהרס, בסופו של דבר. הגדרה: איום פנימי הוא תוצאה של סתירה בין אינטרס השרידות של הגוף לאינטרס השרידות של חלק ו/או חלקים ממנו. לקדימות שיש בתודעת בני האדם לאינטרס של החלק על פני האינטרס של השלם, יש ביטויים כמו "אידיאל" ונגזרותיו – "אידיאליזם", "אידיאליסט" ו"אידיאולוגיה". הוראתם של ביטויים אלה היא ויתור על האינטרס החלקי למען האינטרס הכללי. לאידיאלים ולאידיאליסטים ניתן כבוד בגלל נדירותם. בני אדם אינם נתקלים בהם לעתים קרובות, ואולי אין הם אלא מיתוסים, כמו הלוחמים עזי הנפש, השמחים להקריב את חייהם למען הכלל. מחקר פתולוגי מגלה שהתיאור הזה של הגיבורים בדרך כלל אינו נכון: או ש"הגיבור" ברח קדימה, או שהוא נהג בטירוף, זאת אומרת, לא שלט בעצמו, ולא העדיף התנהגות זאת או אחרת דווקא. אריסטו גינה התנהגות מעין זו, כסטייה מדרך המלך, אשר על-אף תוצאותיה החיוביות, אין היא גבורה הראויה לשבח, אלא עוז רוח של מטורף הראוי לגנאי, שכן קטן ההבדל בינה ובין התאבדות. לבעייתיות של תופעות אלה יש ביטוי בהתנגדות, הרווחת מאוד, לכל שבירת מיתוס. רוב בני האדם מבקשים להאמין בקיומן של תופעות "נעלות", שאין הם פוגשים בהן בחיי יום-יום. הגבורה היא התגברות על הפחד והיכולת לתפקד באופן אופטימלי בתנאי לחץ ואימה. אידיאולוגיה היא שיטת חינוך פוליטית אינדוקטרינית, שנועדה לגרום למתחנכים לוותר על האינטרס האישי, ולפעול למען מה שמקבלי ההחלטות מגדירים כאינטרס של הכלל, במערכת החברתית והפוליטית הקיימת, או בחלופית. זה אחד הביטויים ליסוד הביות בציביליזציה הנוכחית. הצלחת החינוך האידיאולוגי מותנית במינון של המרכיב המיתי בתרבות הלאומית. האידיאולוגיה מסייעת לנקז את המתחים הרגשיים שבין היחידים, המשתייכים למערכת חברתית אחת, ולכוון אותם נגד אויבים סמליים, פנימיים וחיצוניים, שאינם מאיימים באמת על שרידותם: היהודים, הערבים, השחורים, הזרים, המהגרים, האימפריאליזם, הפאשיסטים, השמאלנים, הקומוניסטים, תרבות המערב, ההון הגדול וכו'. יוצרי האידיאולוגיות מספקים ליחידים יעדי שנאה לגיטימיים, ובכך מעלימים לזמן מה, את המתח הרגשי שלהם. להקלה זאת יש מחיר: מלחמה במושאי השנאה. כלומר, האידיאולוגים מקנים לעם עמדות וערכים, שאין להם קשר עם בעיותיו האמיתיות, ויוצרים, לפחות לזמן מה, סולידריות שאין לה קשר עם המציאות. האידיאולוגים מטשטשים את המצוקות האמיתיות ומונעים את הבהרתן ופתרונן, לאחר תקופת "הפתרון האידיאולוגי". כך עודדו האידיאולוגים שפיטה שמקורה באשליה,¹ שסייעה לשרידותם של האידיאולוגים ומפעיליהם בטווח הקצר, אך המיטה אסונות על מושאי החינוך האידיאולוגי ועל המערכות, בכל הטווחים. איום חמור מאוד על השרידות האנושית הוא הסתירות שבין השלם לחלקים, והסתירות שבין חלקים לחלקים. איום זה שכיח יותר מאיומים מבחוץ. הוא יותר קרוב, בהגדרה, לגוף המאוים – שהרי הוא בתוך הגוף עצמו – ולכן קשה יותר לנטרל אותו. גם על שרידותו של הגורם המאיים מבחוץ יש איומים פנימיים, וגם הוא מקדיש להם את מירב תשומת הלב. על-פי מושגי השרידות והאיום, כל גוף ביקום (לא רק גוף אנושי) סותר כל גוף אחר ומאיים עליו. לשם הבהרה, יתבונן הקורא ביחסם של בני האדם לאיומים מבחוץ על המשך שרידותו של המין האנושי, כמו התיאוריה על התפרקות הפרוטון אחרי 10 בחזקת 32 שנים, והיעלמות ה"חומר"; התיאוריה על התכווצות היקום בעוד עשרת-אלפי מיליון שנה; התיאוריה על כיבוי אור השמש בעוד חמשת-אלפי מיליון שנה; הסכנה לריסוק כדור-הארץ בהתנגשות עם גרם שמימי. ישווה הקורא את יחסם של בני האדם לאיומים חיצוניים אלה ליחסם לאיומים הפנימיים על שרידותם, כמו: כמו מגפת הקורונה הנוכחית, מלחמות גרעיניות, ביולוגיות וכימיות; זיהום הסביבה ו"אפקט החממה"; אלה כולם תוצאות מעשי בני האדם. ההשוואה תלמד אותו כי בני האדם מתייחסים לאיומים הפנימיים על שרידותם בחרדה גדולה יותר ובמעורבות רבה יותר מאשר לאיומים החיצוניים, הנושאים בחובם חידלון מוחלט. מוריס גולדהאבר, שהיה מגדולי הפיסיקאים במאה העשרים, אמר בראיון עיתונאי, שאם יחדלו החיים על פני כדור-הארץ, "זה יהיה רק באשמתנו".²

הנחה: כל גוף אנושי וכל מערכת אנושית משקיעים אנרגיה הולכת וגדלה להמשך שרידותם ולנטרול הנטייה הטבעית לאנטרופיה (אי סדר).זה האיום הפנימי הקבוע. גם תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות וגם הניסיון ההיסטורי מלמדים, שהמערכות והגופים המתוחכמים ביותר אינם יכולים לסלק, ביעילות מירבית, את האנטרופיה המצטברת. כלומר: האנטרופיה גדלה תמיד, והאנרגיה שתושקע בניסיונות לסלק אותה תגדל במשך הדורות. תהליך זה כשלעצמו מבטיח את קץ החיים. מכיוון שתהליך זה הוא בלתי-יעיל, ההשערה שהחיים ייתמו הינה ריאלית מאוד. אנרגיית שרידות סדירה שתיאבק באנטרופיה ניתן להפיק מאמצעים שבני האדם משתמשים בהם כדי לשרוד ולהפוך אותה לאמצעי שרידות. אמצעי שרידות עיקרי של האדם הוא האינטליגנציה, והוא אשר בה בעת יביא גם לכיליונו, לפי התיאוריה המוצעת בזה. אמצעֵי שרידות נוספים הן תחושות (אהבה, למשל), כישורים ומיומנויות אישיים אחרים (דמיון וזריזות, למשל), בריאות, ידע, טריטוריה, זמן, מוטיבציה, מוניטין, מאמצים פיסיים ואמצעים ומקורות חומריים. אנרגיית שרידות ניתן להפיק מכל אחד מאמצעים אלה, ו/או משילוב של אחדים מהם או מכולם. מכאן שגוף אנושי ישרוד כל זמן שתהיה לו די אנרגיית שרידות, לייצור אמצעי שרידות ולנטרול האיומים על שרידותו. לכן המשימה העיקרית המובנית, המודעות והבלתי מודעות של בני האדם, היא צבירת אנרגיית שרידות ויצירת אמצעי שרידות. צבירת אנרגיית שרידות והפיכתה לאמצעי שרידות היא המניע העיקרי של כל פעילות כלכלית. היא הייתה העיסוק העיקרי של רוב בני האדם בתקופה הקמאית ובימי קדם, והיא העיסוק העיקרי שלהם היום; זה המכנה המשותף לאנשי עסקים, בעלי מקצועות חופשיים, יוצרים, אמנים, מדענים, מחנכים, פוליטיקאים, פועלים ופקידים. השאיפה לרווח גדול ככל האפשר, והרצון לצבור הון רב (העיקרון הקפיטליסטי), הם אחד מביטויי השאיפה לשרוד, והרצון להגדיל את מלאי אנרגיית השרידות ואת אמצעי השרידות. צבירת אנרגיית השרידות, במונחים של רווח כספי חומרי, היא אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית, ולא רציונלית, ברובה. היא מתוכנתת על-ידי הגנים ועל-ידי המבנה והמסורת של הציביליזציה הנוכחית. ניתן אומנם לפעול בניגוד לנטייה הזאת, לפחות במגזרי פעילות אחדים, אך תנאי הכרחי לכך הוא מודעות לה, ומודעות כזאת לא התקיימה, עד היום, אצל רוב בני האדם. חלוקת אנרגיית השרידות היא בלתי שוויונית. רוב בני האדם נוטים לצבור אנרגיית שרידות יותר מכפי הצורך, "לכל מקרה" ול"שנות רזון" בעתיד. נטייה זאת היא אחד הכוחות העיקריים המניעים ההיסטוריה. לצבירה המיותרת מבחינת צָרכי השרידות האמיתיים יש תוצאה: בזבוז אנרגיה ומשאבים, שהיה אפשר להקצותם לשימושים אחרים, שיש להם השפעה על השרידות (חינוך, תשתית, רמה מדעית, אמנות). כשם שבריאותו של אדם ניזוקה בגלל צבירת עודף פחמימות ושומנים בגוף, כך צבירה לא מאוזנת של אנרגיית שרידות, מפחיתה את תוחלת השרידות. בספרו "תולדות מלחמת פלופונסוס" כתב תוקידידס, שהביזה הייתה המניע העיקרי של המלחמות בימי קדם (ספר א', עמ' 5). מקבלי ההחלטות רצו להגדיל את מלאי אנרגיית השרידות שלהם ושדדו אותה מאחרים. את המלחמה הפלופונסית יזמה אתונה, למרות שהשתייכה, לכאורה, לבני-התרבות, במדיניותה האימפריאליסטית ובביזת הערים האחרות. ספרטה נלחמה באתונה כדי לשמור על שרידותה, והביסה אותה בעזרת פרס. התוצאה: השתלטות פרס על יוון: מלך פרס כפה על יוון את "שלום המלך", וגירש את היוונים מאסיה. אחרי שתבַּי הביסה את ספרטה, השתלטו המקדונים "הברברים" על יוון, עריה העצמאיות ירדו מגדולתן ואמצעי שרידותן הזינו את השרידות של מקדוניה. כדי לשפר את שרידותה השקיעה ברית המועצות, אחרי מלחמת העולם השנייה, הון עתק בהקמת צבא ענק, באחזקת צבא זה ובפיתוח אמצעי לחימה ויקרים מאוד. רוב ההשקעות זרמו לזרועות ההתקפיות: חיל האויר, גייסות השריון, טילים ולוויני ריגול. אחרי ארבעים וחמש שנים קרסה ברית המועצות בגלל משברים פנימיים: לאומיים, חברתיים וכלכליים. לאורך כל השנים האלה לא הותקפה ברית המועצות אפילו פעם אחת, וגם לא תקפה מעצמה כלשהי. השקעותיה העצומות במערכת הביטחון פגעו בשרידותה; אומנם הן סייעו לסטאלין וליורשיו לשרוד בראש המערכת הפוליטית שלה עד עידן גורבּצ'וב, אך שרידותם זאת של ראשי המערכת באה על חשבון אי-שרידותם של תושבים רבים ושל כלל המערכת. מסקנה: האיום (האויב) העיקרי על שרידותה של ברית המועצות, אחרי מלחמת העולם השנייה, היו סטאלין ויורשיו, ששדדו ובזבזו את מקורות השרידות של מדינתם, כדי לשרוד בעצמם. בין מלחמת ששת הימים (1967) למלחמת יום הכיפורים (1973), טפח צה"ל פי שניים. הצבא הגדול הזה שאב אנרגיות שרידות מכל מגזרי המשק והחברה. ראשי מערכת הביטחון האמינו שניצחון של ישראל מובטח בכל מלחמה, מול כל קואליציה ערבית, בכל מצב פתיחה, בעתיד הנראה לעין. תוצאת האשליה הזאת הייתה הסתאבות מערכת הביטחון, שאננות, וביטחון מופרז, שהם הגורמים לרוב התבוסות הצבאיות בהיסטוריה. ראשי מערכת הביטחון הישראלית, אחרי יוני 1967 – שר הביטחון משה דיין והרמטכ"לים יצחק רבין, חיים בר לב ודוד אלעזר, לא איתרו את הליקויים שהתגלו בצה"ל בזמן מלחמת ששת הימים ולא הפיקו לקחים. באוקטובר 1973 לא היה לצה"ל סיכוי להשיג את תוצאות יוני 1967, שנבעו מאירוע בלתי צפוי ולא מתפקוד יעיל. אך מכיוון שהם ניוונו את צה"ל, הוא לא היה מסוגל לבלום מתקפה בתנאים אופטימליים מבחינתו. מפקדי צה"ל איבדו את השליטה בצבאם, לא ידעו מה מתרחש בו, ולא היה להם סיכוי להפיק ממנו את מירב היכולת הצבאית. הניצחון ב 1967, יחד עם העדר תבונה צבאית שיטתית והכפלת צה"ל, ניוונו את החשיבה הביטחונית הישראלית הפרימיטיבית, שהייתה מבוססת על אינטואיציות ושכל ישר של המפקדים הבכירים (שגם לפני כן לא הייתה ברמה גבוהה), ודיכאו כל מחשבה מקורית בתחום זה. התוצאה: תבוסה אסטרטגית בעצם פרוץ המלחמה, חוסר יכולת לתקן את המעוות בשדה הקרב, הקדשת תשומת הלב העיקרית למלחמת שרידות של ראשי המדינה ומפקדי צה"ל נגד איומים פנימיים ולא נגד האויב החיצוני, סיכון שרידותה של מדינת ישראל ומשבר פוליטי וחברתי עמוק, שישראל לא נרפאה ממנו גם בימים בהם נכתבות שורות אלה, ארבעים ושבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מסקנה: הכפלת ממדיו של צה"ל ואי הבנת המציאות של העולם הערבי בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, ושל מערכת הביטחון של ישראל, הגדילה את סיכויי שרידותם של המנהיגים והמצביאים לשנים אחדות בלבד, אבל סיכנה את שרידותה של מדינת ישראל, ובסופו של דבר גם פגעה מאוד בשרידותם של אותם מנהיגים ומצביאים, ודי אם נזכיר את גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר. לפי נקודת מבט זאת, היו שלושה אלה אויביה של מדינת ישראל, ואויבי עצמם. הדמיון שבין מניעי השרידות של מקבלי ההחלטות בברית-המועצות לבין אלה שבישראל, וכן הדמיון שבין מניעי ההישרדות של ראשי הצבא בשתי המדינות, מזדקר לעין, אף שיש הבדל תהומי בין שני המשטרים. _____________________ הפרק הבא: איום פנימי קיים תמיד והוא אויבה העיקרי של המערכת; מנהיגים מנצלים איומים חיצוניים, לעיתים מפוברקים, כדי ללכד את בני עמם ולשמר את שלטונם; המדינות בינן לבין עצמן נמצאות במצב של מלחמת הכל בכל; מטרת החינוך האידיאולוגי; האיום הפנימי על דת ישראל בפרשת קורח בספר "במדבר"; דת ישראל כדת צבאית; דוגמאות של השמדת איומים בימינו; מלחמות הפנימיות.

1. Tversky, A., and Kahanman, D., Judgment under uncertainty Science, 1974, 185, PP. 1124 1130. 2. אבי כצמן, "איך מתרחשת תגלית", הארץ, 32 במאי 1991. באותה שנה הוא קיבל את פרס וולף הישראלי.