ב-1991 נלחמו מדינות אלה באלה במפרץ הפרסי במשך חמישים יום, אך גם בשנה זאת היו רובן המוחלט של המלחמות האחרות, מלחמות פנימיות. המלחמה הפנימית, שהעסיקה יותר מכול את דעת-הקהל בעולם בשנים 1994 1991, הייתה בין עמי יוגוסלביה לשעבר. הנשיא טיטו, שהנהיג אחרי מלחמת-העולם השנייה משטר קומוניסטי ביוגוסלביה, הקים צבא גדול, סרבי ברובו, ולו אמצעי לחימה חדישים. הקמתו ואחזקתו של צבא זה מצצה את לשד הארץ. המאפיין העיקרי של הצבא הזה היה נאמנות לטיטו ולמשטר שהקים. כדי להבטיח את נאמנותו של הצבא, קיבלו אנשי הצבא זכויות יתר, ויחד עם אנשי המפלגה הקומוניסטית היו למעמד העליון של יוגוסלביה. לגנרלים של הצבא היה אינטרס שרידותי להנציח את המשטר הטיטואיסטי. עם התפוררות הקומוניזם בכל העולם, וגם ביוגוסלביה, וניסיונותיהם של העמים הלא סרבים ביוגוסלביה לפרוש מן הפדרציה ולהקים מדינות עצמאיות משלהם, יצא הצבא הסרבי להגן על זכויות היתר שלו ושל אדוניו. לגנרלים ולאנשי המנגנון היה אינטרס לשלוח את המובטלים הרבים בסרביה להילחם מחוץ לסרביה, שם יוכלו לבזוז את רכושם של בני עמי יוגוסלביה האחרים, ולא יַפנו את זעמם נגד אדוניהם בסרביה. קורבנותיו של הצבא היוגוסלבי (סרבי) היו בעיקר קרואטים ומוסלמים, והרוגיו באו לו מידיהם. מלחמה זו יצרה את בעיית הפליטים החמורה ביותר באירופה, מאז מלחמת-העולם השנייה, ובוצעו בה
פשעי מלחמה, לרבות מעשי טבח במחנות ריכוז ואונס עשרות-אלפי נשים.
בכנס שעסק בנושא "צבא בשירות החברה והדמוקרטיה", שהתקיים בישראל באפריל 1992, האשים הסוציולוג היוגוסלבי (סלובני), המתמחה בחקר צבאות מזרח אירופה, ד"ר אנטון בבלר, את צבא ארצו בהתפוררותה של יוגוסלביה, שכן, לטענתו, הצבא לא היה שייך למדינה, אלא המדינה הייתה שייכת לצבא. הוא תיאר "חברה בשירות צבא אנטי דמוקרטי. הזנב החל לכשכש בכלב והקריב את המדינה".
1 .
באלג'יריה התקיים סכסוך חריף בין "חזית ההצלה האיסלאמית", שהשיגה רוב בבחירות הכלליות, ובין הצבא, שביטל את תוצאות הבחירות ולקח את השלטון לידיו. שיאו של הסכסוך הפנימי הזה, היה רצח נשיא "מועצת המדינה העליונה", מוחמד בודיאף, ב 29 ביוני 1992, כאשר נאם באוזניהם של מאות אנשים בעיר החוף ענאבה. הרצח בוצע יומיים לאחר שנפתח משפטם של מנהיגי "חזית ההצלה האיסלאמית", ביניהם עלי בלחאג' ועבאס מדני, שהואשמו בעבירות נגד ביטחון המדינה, שהעונש עליהן עלול להיות מוות.
גם את הסכסוכים האלימים, שבין העמים והמיעוטים, והמדינות שהיו חלק מברית המועצות, אפשר לראות כמלחמות פנימיות במדינה שהייתה מעצמת על, והתפרקה לא רק לגורמים אלא גם לתת גורמים. מלחמות אלה, שהתפרצו אחרי פירוק האימפריה, היו "מלחמות כלואות" לפני כן, בטרם פירוק.
בעקבות ההבחנה של אפלטון בין האותיות הקטנות (היחיד הצודק) לאותיות הגדולות (המדינה הצודקת), אני מדמה את המחלות וליקויי התפקוד הגופני והנפשי של היחיד, לסכסוכים ומלחמות פנימיות במדינה, ומגיע למסקנה שסכסוכים ומלחמות פנימיות אלה הם האיום (האויב) העיקרי על שרידותה של המדינה. דוגמה: המשבר הממושך במערכת הפוליטית ובממשל בישראל (לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה), ושתי האינתיפאדות (מלחמה פנימית, בין יהודים לערבים, בתחומי שלטונה של מדינת ישראל), החלישו את המדינה וסיכנו את שרידותה יותר מכל איום צבאי חיצוני, וגם יותר מהמלחמה במפרץ הפרסי ב 1991. אדרבה, מלחמת המפרץ שיפרה את תנאי השרידות של ישראל. תבוסתה של מערכת הביטחון הישראלית בשבע וחצי שנות האינתיפאדה הראשונה, גרמה לנכונותה של ממשלת רבין לסגת מיד מרוב רצועת עזה ומיריחו, להעניק לפלשתינים אוטונומיה ולהתחיל תהליך שיביא בהכרח להקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן, לנסיגה מרמת הגולן ולעקירת יישובים ישראלים בכל השטחים האלה. עד תחילתה של האינתיפאדה התנגדו רוב הישראלים למהלכים אלה, מכאן שהתבוסה במלחמה הפנימית שינתה לחלוטין את מדינת ישראל.