כל הצבאות הם אנטי-אינטלקטואליים

חיים חברתיים סדירים הם תנאי הכרחי לתקשורת מילולית אינטליגנטית ולפיכך השרידות האנושית היא שרידות חברתית. אחרי שערך תצפיות בבני שבט באלי, הגיע האנתרופולוג קליפורד גירץ למסקנה שהמחשבה האנושית היא חברתית במקורותיה, בתפקודיה וביישומיה, ושהחשיבה היא פעילות פומבית ומשכּנה הטבעי הינו בחצר הבית, בחוצות השוק ובכיכר העיר.¹ זה היה המצב באתונה העתיקה וזה סוד עוצמתה. מכאן שבמין האנושי קיים יצר שרידות חברתי חזק מאוד. במשך מיליוני שנות ציד וליקוט, בחבורות קטנות, פיתח האדם יחס עמוק לא רק אל בת/בן זוגו וצאצאיו אלא גם אל חבריו והתפתח יצר השרידות של החבורה האינטימית, שההכרות בתוכה אישית. זה מקור הרֵעוּת והאחווה. יצר זה שהוטמע בגֶנים של האנושות אינו מופנה באותה מידה לחבורות גדולות, למעמדות, לערים ולמדינות. גם לא למין האנושי כולו. למרות זאת קיים איום פנימי מתמיד על שרידותם של החיים החברתיים אינטימיים בגלל מאבקי שרידות בין יחידים ליחידים, בין יחידים לקבוצות ובין החברה ליחידים ולקבוצות. ככל שהמערכת גדולה יותר ומגוונת יותר, כך המאבקים מאיימים יותר. ישות מדינית (שבט, עיר מדינה, פדרציה וקונפדרציה של מדינות) השומרת על רצף של חיים חברתיים ופועלת בכוח לנטרל איומים, היא תנאי הכרחי לקיומם של בעלי חיים אינטליגנטים, שיש ביניהם תקשורת מילולית ואשר צוברים מידע, מסדרים אותו ומעניקים לו משמעות; יוצרים תרבות ושואפים לשרוד ולהתמיד במצבם ואף לשפרו בסביבה מאיימת. ישות מדינית זאת נולדה כאשר התרחבו המסגרות החברתיות לפני כעשרת-אלפים שנה, כתוצאה מביוּת הדגנים, הקטניות ובעלי החיים. מסגרות-חיים פשוטות ששררו במשך מיליוני שנים הוחלפו אז במסגרות-חיים היררכיות מורכבות. יותר לא ניתן היה לסמוך על שרידות חברתית טבעית והיה הכרח לפתח מסגרת כפייתית היוצרת אנטגוניזם כלפיה מצד הפרטים.

פרדוקס התודעה

האיומים הפנימיים הקיימים תמיד, פוגעים בתודעתם של יחידים ומזכירים להם את אפשרות כיליונם. ככל שמצבו של אדם טוב יותר לכאורה, ככל שמלאי אנרגיית השרידות שברשותו, לרבות אינטליגנציה, גדול יותר ומעמדו בהיררכיה החברתית גבוה יותר, כך רבים יותר האיומים עליו, מפני שיש לו מה להפסיד. האיומים מעוררים ביחידים ובקבוצות חרדות קמאיות המתוכנתות במערכת הגנטית שלהם. האיומים מטפחים בהם רגשי נחיתות, מציגים אותם בעיני עצמם ובעיני אחרים כפגומים וכבלתי הרמוניים, מביישים אותם, פוגעים בכבודם ומספקים מידע לאויביהם. לפיכך נוטים יחידים וקבוצות להעלים עין מהאיומים הפנימיים אף כי הם מעסיקים את התודעה האנושית יותר מכל גורם אחר. הם נוטים גם להסתיר את פגמיהם האינטלקטואליים שחשיפתם עלולה לגלות את חולשת אמצעי-שרידותם העיקרי. לפיכך פחות מכל מודים בני אדם בטיפשותם ובחוסר הבנתם בכלל, ובאי-הבנתם את הבעיות הקשורות בשרידותם, כגון אי-הבנתם את מערכת הביטחון, ואת הצבא והמלחמה בפרט, ויותר מאחרים לא מודים בפגמים אלה האנשים שהבנת נושאים אלה אמורה להיות מקצועם. הניסיון האנושי להתעלם ממה שמעסיק וראוי שיעסיק את בני האדם יותר מכול הוא דוגמה מאלפת של פרדוקס התודעה.

הכחשת הסיכונים הפנימיים, בייחוד בתחום האינטלקטואלי, היא האיום הקיומי העיקרי על השרידות האנושית. בדיקה, ביקורת וחשיפת האיומים והפגמים הפנימיים הן האמצעי העיקרי להארכת השרידות. בהתאם לפרדוקס התודעה, בוחרים רוב האנשים בהתעלמות והכחשה. בחירה זאת כמוה כהחלטה להתאבד, והיא סותרת את השאיפה לשרוד. דוגמאות: "תסביך אדיפּוּס"² הוא איום פנימי על שלמות המשפחה. לפי האסכולה הפרוידיאנית, אחד האיומים העיקריים על תפקודו הנורמלי של היחיד. בני אדם נטו, לפחות עד השנים האחרונות, להדחיקו ולהתעלם ממנו. הפסיכואנליזה חושפת אותו ומנטרלת, לפחות במידת-מה את סכנותיו. לאורך כל ההיסטוריה התקיים עימות בין ראשי מערכות ביטחון וצבאות ובין אינטלקטואלים. רוב המצביאים העמידו פני אינטלקטואלים צבאיים, והתנהגו כאילו אין להם מה ללמוד מאחרים ואין הם זקוקים לביקורת. כזה לדוגמה היה העימות בין הנביא ירמיהו לבין אנשי הצבא של המלך צדקיהו. אנשי הצבא דחו את ביקורתו ואף ביקשו להורגו. התוצאה: חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל השנייה. מצביאים מעטים היו אינטלקטואלים ורק לעתים רחוקות היה שיתוף בין מצביא לאינטלקטואל. מנהיגי פרוסיה והגנרלים שלה, בתחילת המאה התשע-עשרה, שילבו אינטלקטואלים בצבא אחרי הלם התבוסה בקרב ייֶנה (1806). לשינויים המפליגים בצבא הפרוסי קדם מאבק מר בין האינטלקטואל הצבאי לוטננט גנרל גרהרד פון שרנהורסט ותומכיו ובין מפקדים בכירים. כמו פקודו מעריצו קרל פון קלאוזביץ, הבין שרנהורסט שהמצביאים הדגולים היו אינטלקטואלים: אלכסנדר מוקדון, פרידריך הגדול ונפוליאון. גאונים צבאיים הם תופעה נדירה. לכן הגיע שרנהורסט למסקנה לשלב בארגון הצבאי חשיבת-צוות של אינטלקטואלים, חשיבה שלא תהיה תלויה בנסיבות המשתנות ושתבטיח לשמר זמן רב את הרמה הגבוהה של הצבא. הביטוי הארגוני לכך היה "קורפוס המטה הכללי" – מעין סיירת מטכ"ל אינטלקטואלית. השילוב של אינטלקטואלים בצבא, בעיקר בתפקידי מטה, היה אחד ממקורות העוצמה הצבאית של פרוסיה וגרמניה במאה השנים שבין אמצע המאה התשע-עשרה לאמצע המאה העשרים.³ אחרי מלחמת-העצמאות לא חקר צה"ל את כישלונותיו, וראשי המערכת הפוליטית בישראל לא כפו עליו לעשות זאת, בגלל החשש שאירועים מסוימים, כמו מערכת לטרון הכושלת, יתפרשׁו ככישלונות אישיים של מנהיגי המדינה הצעירה ומפקדי צבאהּ, ובייחוד של דוד בן-גוריון, יעקב דורי ויגאל ידין. התוצאה: לקחי המלחמה ההיא לא הופקו, מפקדים שהיה ראוי לשחררם מצה"ל לפי תפקודם וביצועיהם – כמו יצחק רבין, עוזי נרקיס, וצבי זמיר – הועלו בדרגות ואף מונו להפיק לקחים ולהדריך את כל המפקדים הבכירים של צה"ל בקורסים למפקדי חטיבות ולמפקדי גדודים. לכן תפקודו של צה"ל לא רק שלא השתפר אלא הורע, ובשנים 1949–1953 נכשלו רוב מבצעיו ועד היום אין בצה"ל תרבות של תחקירי אמת, הפקת לקחי אמת ויישום קפדני, כפי שהכול נוכחו אחרי מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

ד"ר חיים וד"ר רבקה גורדון חקרו תגובות של אינטלקטואלים ישראלים לאינתיפאדה הראשונה. המרואיינים היו פרופסורים מאוניברסיטת תל אביב, והמחקר פורסם במארס 1991, עוד לפני שרבין הודה ב"הסכמי אוסלו" בתבוסת ישראל. הרי כמה ממסקנות המחקר: "מה שמאפיין את רוב הפרופסורים האלה, מורים של דור תלמידים ישראלי, הוא בינוניות מזוקקת... בחינה מדוקדקת מגלה את היעדר האותנטיות שלהם... רוב הפרופסורים שיקפו את מה שהפילוסוף הספרדי אורטגה כינה 'עליבות חמורה' של אנשי מדע הניצבים מול אירועים פוליטיים קונקרטיים... ההונאה העצמית של הפרופסורים מתגלה בבריחתם מחשיבה צלולה... בחוסר הרצון שלהם לדבּר ישירות וביושר... לדבר ללא כחל ושׂרק, להיאבק למען עקרונות ולהתייחס באופן אישי למה שקרה... הם לא למדו שום דבר מהמורשת הרוחנית שלה הקדישו את חייהם. אם לשפוט על-פי התשובות על השאלון, פרופסורים אלה הם טכנאי-ידע ולא אנשים שאורח חייהם היום-יומי מושפע ממטרות האקדמיה: חיפוש אמיץ אחר אמת וחוכמה... פרופסורים אלה, העוסקים מדי יום בחוכמת העבר, מתעלמים ממנה לחלוטין כאשר הם נקראים להתייחס באחריות פוליטית לעולם שבו כולנו חיים." שני החוקרים מצאו שלושה סוגי "תגובות של עליבות" אצל הפרופסורים: אגוצנטריות קיצונית, פרגמטיזם מופשט ובריחה מאחריות.³ הסטודנטים של הפרופסורים שחקרו חיים ורבקה גורדון הם הפרופסורים של היום. מאז המחקר חוותה ישראל את האינתיפאדה השנייה, את מלחמת לבנון השנייה ואת מלחמת ההתשה בעוטף עזה, שהתנהלו ברמת מצביאוּת ירודה גם בגלל ההכשרה הלקויה של שרשרת הפיקוד בצה"ל וגם בגלל העדר אינטלקטואלים של ממש בממסד האקדמי, המסוגלים לגבות יצירתיות ביטחונית כפי שגיבו שרנהורסט וקלאוזביץ בפרוסיה וגרמניה. __________________ בשבוע הבא: ראש הממשלה הוא האיום הגדול ביותר על מדינתו; אצל בנימין נתניהו קיים מתח בין שרידותו האישית כראש מפלגה וראש מדינה מאוים, לבין שרידותה של מדינת ישראל; יצחק רבין כשר הביטחון לא הבין את מה שהתרחש באינתיפאדה הראשונה ולא לקח אחריות על הנחייתו לקציני צה"ל לשבור למסיתים את העצמות; בנימין נתניהו הבין שצה"ל הוא מיליציה בלתי יעילה אך משיקולים פוליטיים סרב לפעול לשיפור תפקדו.

1. קליפורד גירץ, "פרשנות של תרבויות", כתר, 1990. נחשב לאחד הטקסטים האנתרופולוגיים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים. 2. תשוקה מינית של הילד לאִמו, תחרות קנאית של האב בילד, ופחד מסירוס של הילד. 3. Dupuy, "A Genius for War", 1977. 4. גורדון, "תגובת אקדמאים לאינתיפאדה". "מאבק", מארס 1991.