תרבות של הסתרת האמת בצה"ל

במרס 1991 התפרסמה בעיתון "חדשות" כתבת תחקיר מאת רונאל פישר,¹ שגיבורה היה השר והאלוף לשעבר רחבעם זאבי ("גנדי").² פישר חשף כישלונות חמורים שהתרחשו בקריירה הצבאית של "גנדי" והסתמך על עדויות של שלושה רמטכ"לים לשעבר, של אנשים שהיו מפקדיו ופקודיו, ועל שיחות עם היסטוריונים צבאיים. מאה ושניים קצינים בכירים מאוד לשעבר בצה"ל ואנשים מהצמרת של מערכות הביטחון – לרבות שלושה רמטכ"לים, עשרים ושבעה אלופים, עשרים ושמונה תת-אלופים וגם פרופסור להיסטוריה צבאית, אלוף משנה יהודה ואלך – פרסמו אחרי יומיים מודעת תמיכה בזאבי, שהשתרעה על פני עמוד שלם בעיתון ידיעות אחרונות. העלות הכספית של מודעה כזאת היא יקרה מאוד. רבים מהחתומים על מודעה זו מילאו תפקידים בכירים בכל מגזרי החיים ובישראל ונמנו עם האליטות הפוליטיות ואליטות הממון והניהול. שני שרים, מנכ"ל משרד הביטחון, שלושה ראשי ערים גדולות, חבר-כנסת, מנכ"ל הביטוח הלאומי, וכו' וכו'. הם ביקשו לקלל את פישר ויצאו מקללים את עצמם ומבססים את טיעוני העיתונאי. מה שמלמד שהם לא רק נוכלים אלא גם טיפשים וככה הם מפקדים על המלחמות ועל תחומים אחרים שעליהם הם ממונים.

במודעה היה כתוב: "אנחנו שלחמנו שכם אל שכם עם רחבעם זאבי במערכות ישראל; אנחנו שידידותנו אִתו והערכתנו אותו נולדו והתחשלו בשדות הקרב האדומים; אנחנו שרובנו ככולנו איננו מזדהים עם דרכו הפוליטית כיום ויש בינינו המתנגדים לה בכל החריפות; אנחנו מוחים ומתקוממים וזועמים בכל נפשנו על המעשה הנפשע שנעשה מעל דפי העיתון 'חדשות' (8 במרס) אשר בו הִרשה לעצמו ה'כתב' שאין לו שמץ מושג בתולדות ביטחון ישראל, לשכתב בכוונת זדון את העבר בנוסח הסובייטי הישן ולהכפיש את השנים הרבות והקשות שרחבעם זאבי הקדיש לביטחון ישראל במלוא המסירות, התושייה, הנאמנות, היכולת והסיכון העצמי. רובנו סוברים שלא רק מותר, אלא גם צריך, להתווכח בחריפות עם השקפותיו של השר וחבר-הכנסת רחבעם זאבי; אבל כל מי שאמת בלבבו ידחה בגועל את ההתקפה הארסית, השִקרית והחולנית על מפקד-הכיתה, מפקד-המחלקה, ומפקד-הגדוד והאלוף רחבעם זאבי. התקפה זאת תירשם ככתם בתולדות העיתונות בישראל". אבל הפוך על הפוך, היא נרשמה ככתם על חוברת בכירי מערכת הביטחון. לא היה במודעה זאת ציון של טעות אחת או של אי-דיוק אחד בכתבה. בתחילה פישר הציע לראיין רק אותי על גנדי. הוא קיבל את עצתי לראיין אנשים נוספים כדי לא להתבסס על עדות אחת אך את רוב טיעוניו הוא נטל ממני. היו גם אירועים חמורים שסיפרתי לו עליהם והוא נמנע מלפרסם "כדי לשוות אופי רציני" לכתבה, כעדותו ועדות עורכיו באוזנַי לאחר מכן. האלוף ישראל טל, שחתם על מודעת התמיכה בגנדי, אמר לי עוד לפני פרסום המודעה, כי הדברים שכתב פישר נכונים וכי ידוע לו על מעשים נוספים חמוּרים של זאבי. אבל הוא חתם, והסברו: "לא הייתה לי ברירה, צריך לצאת נגד העיתונות". חותם אחר, האלוף אביגדור בן-גל (יאנוש), אמר לעיתונאי שהוא חתם בהיסח הדעת בגלל "נדנודים" בטלפון. מנכ"ל הביטוח הלאומי, השר לשעבר תת-אלוף (מיל') מרדכי ציפורי, הודה באוזני עיתונאי שהוא לא קרא את הכתבה לפני שחתם. מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, מי שהיה ראש אגף תכנון של צה"ל, האלוף אברהם טמיר, אמר לעיתונאי: "יש הרבה דברים בכתבה שאני מסכים להם במאה אחוז, ולא הייתי חותם על העצומה... לא הייתי אִתו בשדה הקרב... מה בדיוק עשה במלחמת השחרור אני לא יודע". תת-אלוף אביגדור קהלני אמר לעיתונאי: "יש פסקאות (בכתבה של פישר) שאני מסכים אִִתן ויש כאלה שלא. אני לא יכול להצביע על דברי שקר בכתבה".

אירוע זה מאשש את הטיעון הבסיסי: המערכת הצבאית היא אנטי-אינטלקטואלית, ורוב העומדים בראשה מזלזלים בחקר האמת. במערכת כזאת כמעט אין סיכוי להגיע לחקר האמת ורוב אנשי הצבא אינם מעוניינים להגיע אליה. לכן צבאות אינם מפיקים לקחים מאותות-מבשרים המוסתרים תחת אנדרטאות של מיתוסים. ואכן מחקר מעמיק של מלחמות ישראל מלמד שבצה"ל לא הפיקו לקחים, וההוכחה: הלקחים חזרו על עצמם בכל המלחמות. לדוגמא: חוסר יכולת בצה"ל לקיים קרב משולב, אוויר-יבשה, שהיה סוד הצלחת ה"הבליץ-קריג" (מלחמת הבזק) של הצבא הגרמני בפרוץ מלחמת העולם השנייה; הֵעדר מודיעין מבצעי אמִתי בידי המפקדים הקרביים כמו בקרב המִתלה במבצע קדש, בקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים ועוד; אימונים שלא התאמו לנעשה בשדה הקרב, ועוד ועוד.

מיתוס הוא טיעון שאינו מבוסס על הוכחה אמפירית ושאי-אפשר לאמת על סמך ניסיון או ניסוי. אין קשר בין היחס של אנשים למיתוס ובין ידיעה מבוססת על מה שהמיתוס מסַפר. ההתייחסות אליו היא של אמונה. ביסוס המיתוס הוא ספקולטיבי. נפּוליאון בּוֹנָפָּרְט‏ היה אחד המניפולטורים הגדולים של המיתוס הצבאי, וזה אחד מסודות גאוניותו הצבאית. כמפקד אומה חמושה אחרי המהפכה הצרפתית הגדולה, שהוא הפך אותה לאספסוף חמוש, הבין נפוליאון את עוצמת הלוחמה הפסיכולוגית הפנימית שהיא למעשה שטיפת מוח. כקצין מקצועי בצבא המלך לפני המהפכה, הוא הכיר את השימוש במורשת-קרב יחידתית, המבוססת על עלילות הגבורה של אנשי היחידה בעבר, שאפשר לחקותן בהווה. בעזרת נאמניו, עושי רצונו, הנחיל נפוליאון לאנשי צבאו, רובם מגויסים חדשים, ולהמוני הצרפתים מיתוסים על מעללי-גבורה שלא היו ולא נבראו, של חייליו האמיצים. רוב השומעים האמינו לבדיות אלה שמקורן היה מנהיג בעל סמכות. המיתוסים רוממו את רוחם והניעו אותם לבצע מעללי-גבורה. הקרב הראשון של חיילי נפוליאון היה לרבים מהם הקרב האחרון. נפוליאון השיג את מטרתו: נכונות של בשׂר-התותחים להקריב את חייו למענו. הודות להישג זה ניצח בקרבות רבים. נשיא עירק לשעבר, צדאם חוסיין, נקט גם הוא בשיטת המניפולציה המיתולוגית, הפיק מיתוסים צבאיים לבני עמו ולחייליו ולא נטש שיטה זו גם אחרי התבוסה בשדה הקרב במלחמת המפרץ הראשונה. "עמדתם מול שלושים מדינות ומול הרִשעוּת שהם הביאו לכם", אמר ברדיו לבני עמו ולחייליו. "עמדתם מול העולם כולו, אתם העירקים האמיצים. ניצחתם! אתם המנצחים! הריעו לניצחונכם אזרחַי היקרים, מכל זה יהיה טוב. אתם ניצחתם, אתם בחרתם בדרך הנכונה. מה מתוק הניצחון". אבל יצא רע מאוד לצדאם חוסיין ולאליטה הסונית שהוא הנהיג בעירק. במלחמת לבנון השנייה הוא לא רק הובס אלא גם חוסלו הוא, משטרו והשלטון הסוני בעירק. מאה וחמש-עשרה שנים אחרי תבוסת נפוליאון ושישים שנה לפני תבוסת סדאם חוסיין הסביר הגנרל וההוגה הצבאי הבריטי המהולל ג'ון פולר שרק בעזרת מיתוסים אפשר לשלוט בצבאות ענקיים ולהניעם להילחם. מניפולציה של אידאלים צבאיים היא האמצעי שבו מרסנים מצביאים את האינסטינקטים ו"האמוציות הבהמיות" של פְּקודיהם, ומפעימים להט טבעי במסות הצבאיות. ______________________

בשבוע הבא: יריבוּת בין המדינה לבין מערכות הביטחון
• התרבות הצבאית מחוללת תהליכי התאבדות
• בכל אדם, גם באזרחי מדינתם, רואים ראשי המדינות ומפקדי הצבאות אויב פוטנציאלי
• קונספירציות של ראשי מדינות ודחייתן מראש על-ידי אנשי תקשורת מקורנפים שאינם מכירים את ההיסטוריה
• אפשרות קץ החיים
• רציחות ראשי מדינות.

1. עיתונאי ועורך-דין שהסתבך בפלילים והוגשו נגדו 12 כתבי אישום ב-2015. ארבעה מהם בוטלו מאז. לקראת סוף 2019 בית המשפט המחוזי בירושלים מתח ביקורת קשה על התנהלות התביעה במשפט פישר. 2. נרצח ב-2001 על-ידי שלושה מחבלים פלשתינים אנשי חזית העממית לשחרור פלשתין. בעת הירצחו היה שר התיירות. 3. בשנת 1987 הודיע גנדי על תמיכתו בעקרון ארץ ישראל השלמה וב"טרנספר מרצון" לאוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את הטרנספר מרצון הוא הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלשתינים לעבור לארצות אחרות על-ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת האוניברסיטאות בשטחים, אי-עידוד התעשיה אצל הערבים ביש"ע ומענקים כספיים לעוזבים. וכן להעביר אוכלוסייה ללא הסכמתה למדינה ערבית שכנה, בעיקר ירדן.