צה"ל ואֶמְצעֵי התקשורת

כשהיה סגן רמטכ"ל אמר האלוף אהוד ברק לעיתונאים (באפריל 1990), שנשיא עירק צדאם חוסיין יחשוב וישקול פעמיים או יותר לפני שייתן הוראה להפעיל נשק כימי נגד ישראל, "מסיבות הידיעות לו יותר מאשר לרוב תושבי ישראל". כלומר, לאויב הפנימי, אזרחי מדינת ישראל, אסור לדעת מה שיודע האויב החיצוני. אחרי שֶמונה לרמטכ"ל באפריל 1991, לא הרשה ברק לעיתונות לסקר בחופשיות אירועים שקציני צה"ל משתתפים בהם. ליום העיון המסורתי של האוניברסיטה הפתוחה ופיקוד הגדנ"ע בנושא "נוער, ערכים וביטחון", שהתקיים במוזאון הארץ בתל אביב במאי 1991, הוזמנו כרגיל עיתונאים צבאיים ואחרים, אבל ברק הודיע שאם יבואו עיתונאים ליום העיון, לא ישתתפו בו ראש אגף כוח אדם במטכ"ל האלוף רן גורן, מפקד הגדנ"ע וראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל. מנהלי האוניברסיטה הפתוחה טלפנו למערכות העיתונים וביקשו שהכתבים לא יבואו, מה שמלמד על התקרנפות¹ ראשי אוניברסיטה זאת. העיקרון שהנחה את הרמטכ"ל ופקודיו היה "אדם לאדם אויב" – ברק ראה באזרחי ישראל אִיום; הוא עצמו איים על פקודיו הבכירים והם רצו לשרוד והתקרנפו. שני רבי-סרנים וידאו שעיתונאים לא ייכנסו לאודיטוריום של המוזאון. שני עיתונאים ניסו להיכנס והשין-גימלים הבכירים אמרו להם: "אם יחדור עיתונאי ליום העיון, ניקרא לבירור ונינזף". בצבא, נזיפה היא פגיעה בשרידות/בקריירה. לשני רבי הסרנים היה אינטרס שרידותי למנוע הסתננות של עיתונאים ליום העיון. בכינוס אזרחי אחֵר הרצה ראש אגף כוח אדם, האלוף רן גורן, על החינוך הטכנולוגי בצה"ל. זמן מה לפני ההרצאה קיבלו מארגני הכינוס והמרצה הוראה מלשכת הרמטכ"ל אהוד ברק: ההרצאה לא תתקיים אם יהיו עיתונאים באולם. גורן עלה לבמה וביקש מהעיתונאים לצאת מהאולם. מסקנה: אם הציבור הרחב לא שותף דרך אמצעי התקשורת בנושאים הקשורים לנוער, ערכים וביטחון, ברור שאין הוא שותף למידע על הגנת העורף או על לוחמה בטרור. ואם הוא לא שותף, אין סיבה שתתפתח אצלו תרבות ביטחונית גבוהה ויש סיבה שהדיאלוג בתוך צה"ל יהיה ברמה נמוכה בכל הנושאים הביטחוניים. קשה להבין אֵילו סודות מדינה היו הקצינים מגלים ביום עיון כזה, שפרסומם עלול היה לסכּן את שרידותה של מדינת ישראל. האם הרמטכ"ל לא נתן אמון באינטליגנציה של קציניו הבכירים – שהרי הלא-בכירים אינם משתתפים באירועים כאלה – והעדיף שדבריהם לא יתפרסמו? הרמטכ"ל מנע וכפה על האוניברסיטה הפתוחה למנוע תקשורת אינטליגנטית בין קציניו הבכירים ובין הציבור. והרי לכאורה תקשורת כזאת היא טעם קיומה של כל אוניברסיטה.

הרי דוגמה להשפעה אנטי-אינטלקטואלית של מערכת הביטחון על מערכות אחרות בישראל: בוויכוח הציבורי על מהלכים אלה של הרמטכ"ל החדש, תמך בו חבר הכנסת מרדכי ('מוֹטה') גור, שהיה בעבר רמטכ"ל. מוטה כתב, שהצבא נפתח יותר מדי לסיקור התקשורת בשנים האחרונות. ומדוע זה לא טוב? מפני ש"צבא בנוי למלחמה, ומלחמה אינה נעשית בתנאים של חברה וחיים נורמליים"?² מסתבר שמוטה לא הבין שמלחמה קיימת תמיד בכל תחום ובכל מקום, גם במערכת הבנקאות גם במערכת החינוך וגם במערכת הבריאות. אם לא תהיה חשׂיפת מידע על מערכות אלה לא יחשפו ליקויים והן יקרסו כמו שהתרחש בברית המועצות ובגרורותיה שקרסו, וכמו שהתרחש בתנועה הקיבוצית שקרסה. בשתי מלחמות המפרץ נגד צדאם חוסיין פעלו מפקדי הצבא האמריקני באותה שיטה: הם מנעו, ככל יכולתם, דיון ציבורי על האסטרטגיה שלהם וידיעות משדות הקרב בזמן אמיתי. הם הלעיטו את העיתונאים במידע מבוקר מצונזר ובלתי אמין. התוצאה: האמריקנים ובעלי-בריתם ניצחו בקרב אבל הפסידו במלחמה ולא השיגו את מטרותיהם להפוך את עירק למדינה דמוקרטית שוחרת שלום וידידה של ארצות הברית. בעקבות מלחמת המפרץ השנייה, השתלט על חלקים גדולים של עירק ארגון הטרור הקיצוני דאעש שהפעיל טרור לא רק בעירק אלא בכל העולם, והמלחמה נגדו נמשכה זמן רב מאוד וגבתה קורבנות רבים; עירק הפכה להיות, במידה רבה, גרורה של אירן. הפרשה העירקית הוכיחה שבניגוד לקרבות, המלחמה היא עניין רציני מדי מכדי להשאיר אותה בידי גנרלים, רובם חסרי השכלה גבוהה ורחבה, המתבשלים בתוך עצמם, לפי הנחיות של הרמטכ"ל, ללא ביקורת ובקרה בלתי תלויים. וכשמִדֵי פעם כשנשמעת ביקורת פנימית היא נדחית, כמו במקרה של אל"ם ד"ר עמנואל ואלד ז"ל ובמקרה של האלוף יצחק בריק. גם בתחום זה אין חלופה לדיון ציבורי ולפתיחוּת לתוֹבנות מחוץ למערכת. אסונה של מדינת ישראל שלא רק צה"ל אלא כל המגזרים האחרים מתנהלים על-ידי גנרלים, לרבות ממשלת ישראל עצמה.

יחידת דובר צה"ל, כמו יחידות דוברים בצבאות אחרים, היא אחת הזרועות המפזרות דיסאינפורמציה ביטחונית בישראל. בדוח מבקר המדינה שפורסם במאי 1990 כתבה המבקרת, מרים בן-פורת, שאנשים אשר חסרה להם ההשכלה הנדרשת לכך מילאו ארבעים אחוזים מתפקידי הקצונה בשירות סדיר ביחידה ביחידת הדובר, ושרק כחמישה-עשר אחוזים מאנשי המילואים ששֵרתו ביחידה הוכשרו לתפקידם בתחום ההסברה. הרמטכ"ל דן שומרון אימץ במארס 1989 את המלצות ועדת שלמה גזית (שהוא בעצמו אלוף), שבדקה את הקשרים בין יחידת דובר צה"ל לעיתונות, אבל ההמלצות לא יושמו. לדברי בן-פורת, קשה היה ליחידת דובר צה"ל לדווח על אירועי האינתיפאדה הראשונה מייד לאחר התרחשותם בגלל הקצב האיטי של העברת הדיווחים מהשטח ליחידה, לנציגויותיה בפיקודים המרחביים ולתקשורת. לכן נפגעה אמינות הדובר. לאנשי היחידה לא הייתה ברורה המדיניות של הסברת הפעילות נגד הטרור הפלשתיני והיו ליקויים בהיערכות בפיקודים לפרסם הודעות ולספק מידע לתקשורת. בן-פורת סיכּמה: "הכשרת כוח האדם לתפקידיו ביחידת דובר צה"ל וההכנות לחירום אינן משביעות רצון". ראש הצוות הביטחוני במשרד מבקר המדינה באותה תקופה היה האלוף אביעזר יערי. בשירותו הפּעיל היה קצין מודיעין בכיר, שאישית היה מעורב בליקויים הקשים שגרמו למחדל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים. את שירותו בצה"ל סיים כמפקד המכללה לביטחון לאומי. הוא ואנשי צוותו, שרובם קצינים בכירים לשעבר, כתבו את הדוח הזה, מה שמלמד שגם הביקורת נשארת במשפחה ולכן אינה מגיעה עד אבני היסוד ובדרך כלל לא מיושמת. יערי ואנשיו היו סבורים שעל דובר צה"ל לדווח אמת כדי לסכל את תכליתה הראשית של האינתיפאדה שהייתה: הטיית דעת הקהל העולמית נגד ישראל ובעד הפלשתינים. תכלית זאת הושגה במלואה, בין היתר, באשמת מדיניות הדיווח של צה"ל. ראשי מערכת הביטחון מעוניינים היו להסתיר את האמת כדי לשרוד. לכן הכישורים הדרושים מאנשי יחידת דובר צה"ל לא היו הכישורים שעל חסרונם התריעו המבקרים. את הביקורת צריך היה להפנות לראשי המדינה ובייחוד לראש הממשלה ולשר הביטחון, שלא פעלו לשנות את תרבות השקר בצה"ל. מדובר בכל ראשי הממשלה ושרי הביטחון מאז דוד בן-גוריון ועד בנימין נתניהו היום. אנשי הדובר לא הצליחו להונות את אנשי הביקורת, שאחדים מהם היו בעבר אנשי צבא בכירים, וגם לא הונו כמה מאנשי התקשורת שלא התקרנפו. הונאה כזאת לא הייתה אפשרית לפני שלושים שנה, ובוודאי שאינה אפשרית היום, אפילו במדינות לא דמוקרטיות כמו אירן, בגלל האמצעים המתוחכמים שבידי התקשורת ובגלל הרשתות החברתיות שבהן זורם המידע באופן חופשי.

במשפטו של אלוף-משנה יהודה מאיר, במחצית השנייה של 1990, על שארגן "שבירת עצמות" למסיתים פלשתינים בעקבות הנחייה של שר הביטחון יצחק רבין, הצביע הנאשם על הדו-פרצופיות של הלחימה נגד האינתיפאדה: בישיבות שבהן השתתפו האלוף עמרם מצנע ואנשי יחידת דובר צה"ל נאמרו דברים מסוימים ובשטח ניתנו הנחיות אחרות ו"כאן נולדה החוליגניות". במארס 1991 אמר ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל לעיתונאי, שבצבא הישראלי יש התנגשות חזיתית בין שני ערכים: ערך הרֵעוּת וערך דיווחי אמת. כל צבא מטפח את הרעוּת של הלוחמים והרי בלי מורל כמעט אי-אפשר לשאת את מוֹראות שדה הקרב. כלומר, לפי דבריו יש בצבאות נוהַג של דיווחי שקר כדי להעלות את מורל הלוחמים. החיילים והקצינים שנוהג זה השתרש בהם, אינם נפטרים ממנו אחרי שחרורם וכך הם מַזְנִים את התרבות הישראלית. ב-17 באפריל 1991 התפרסמה בשבועון צה"ל "במחנה" הכּתבה "אחוות לוחמים, אמת או אחווה". בפתיח שלה שאל העורך: "האם בשם האחווה אתה יכול להקריב את חייך כדי להציל חבר, אך אסור לך לשקר כדי להצילו?". תת-אלוף אביגדור קהלני אמר לכתב: "כשמישהו מחברַי לקרב פגע בי, אמרתי לו שניפוץ אחוות הלוחמים בשבילי זה גרוע מבגידה". הכתב דב אלבוים תיאר אירוע דמיוני לכאורה: "קבוצת לוחמים נשלחת לסיור בסמטאות עזה. אחד החיילים מחליט להעניש צעיר שיידה בו אבן. הוא רודף אחריו, תופס אותו ושובר את ידיו ואת רגליו בקת הרובה. פעולתו זו מנוגדת להוראות הצבא ועכשיו סמל המחלקה והחיילים בדילמה. מצד אחד חונכו לדבּר אמת ולדווח אמת ומצד שני הם לא מתכוונים להפקיר את חברם ולהלשין עליו. איפה הרעות, איפה אחוות הלוחמים? הם ישאלו". נוהג זה של דיווחי שקר הוא אחד היסודות הקבועים בתרבות האנושית, ורק ל"ו הצדיקים אולי לא נוהגים כך. נוהג זה הוא גם אחד הגורמים ל"מצעד האיוולת" של כל האומות בהיסטוריה שעליו כתבו ברברה טוכמן ואחרים. ____________________ בשבוע הבא: האדם המשמיד; מקורות האלימות, הסיבות למלחמות; פרויקט ההשנאה; מלחמת המינים; המקור הפיסיקלי של המלחמות; שבטים פרימיטיביים; הקיום הוא מלחמה; מלחמות ב"מזרח התיכון החדש"

1. ויתור על הבעת דעה עצמאית ומקורית, והליכה קונפורמיסטית אחרי דעת הרוב, עם העֵדֶר, כדי לנטרל איומים ולשרוד. 2. ידיעות אחרונות, 9 במאי 1991. 3. על המשמר, 13 במארס 1991.