המשורר שאול טשרניחובסקי כתב: הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת, כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה, בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּבְלֹא־דֵעַ עָרוּךְ מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת. וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת, וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, – וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, – הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ. רעיון דומה נמצא בשירו של ביאליק: "אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה": יָדַעְתִּי כִּי רַק-אַחַת יֵשְׁתְּ הָאָדָם מִכּוֹס הַזָּהָב וַחֲזוֹן זִיו וָזֹהַר לֹא-יָקוּם לָאִישׁ פַּעֲמָיִם; כך גם ברומן האופי, האוטוביוגרפי, של הסופרת הבריטית, דורותי ריצ'רדסון, "צליינות" (Pilgrimage), שבו הגיבורה, בת דמותה של הסופרת, מרים הנדרסון, יוצאת למסע אל ילדותה, כדי להבין את עצמה.

תיאורטיקנים רבים אימצו רעיון זה, לרבות אבי הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הביולוגיסטית, זיגמונד פרויד, ואבי הפסיכולוגיה ההתפתחותית, ז'אן פיאז'ה. ידיעת "תבנית המולדת" משרתת לא רק את הפסיכולוגים, אלא את כל החוקרים, בעיונם במציאות הדינאמית באשר היא, שבה ההווה התפתח מן העבר/מולדתו, והוא המולדת של העתיד. ברומן "חמישתם", המתאר התפוררות משפחה יהודית באודסה בראשית המאה העשרים, ושבו דמות המספֵּר הוא ז'בוטינסקי עצמו, הוא כתב את השורות הבאות: "יְמֵי־דוֹרִי, בִּנְכֶם אֲנִי מִבֶּטֶן. אֶרְאֶה בָּכֶם גַּם זֹהַר, גַּם רָקָב. בִּנְכֶם אֲנִי – אֹהַב בָּכֶם כָּל כֶּתֶם, כָּל אַרְסְכֶם אֹהַב". בלשון מאוחרת, ה'די.אן.אי.' התרבותי של ז'בוטינסקי הוענק לו, לתחושתו, בראש וראשונה מ"בטנה" של עיר הולדתו, אודסה, שהתרחשויות בה מילאו עבורו את תפקיד "ימי דורו". לפיכך, בספרי זה אנסה לפסוע בדרך "ימי דורו" של ז'בוטינסקי. אֵעזר בתובנות של טשרניחובסקי, ביאליק, ריצ'רדסון, פרויד, פיאז'ה וז'בוטינסקי עצמו, ואתוּר אחר ניצני תרבות הביטחון של ז'בוטינסקי והמהפכה העברית ששאף לחולל, דרך תבנית נוף מולדתו, ילדותו, נעוריו ובַחֲרוּתו, בימי דורו, כאשר "אוזנו עודה רעננה" לשתות מ"כוס הזהב". אני מניח שאם היה נולד וגדל בברלין, בלונדון או בפריס, נוף מולדתו וימי דורו היו שונים, ואותם צריך היה לחשוף, כדי להבין את תפיסת הביטחון שלו. מכיוָן שהוא נולד וגדל באודסה, נציג גם את ההקשרים הביטחוניים של העיר ושל נסיבות חייו בה, שעשויים היו להשפיע על גיבוש תפיסתו.

חשוב לציין בהקשר זה, שטשרניחובסקי נולד באוקראינה, לא הרחק מאודסה, חמש שנים לפני לידת ז'בוטינסקי. בעשר השנים המעצבות לשניהם, הם התגוררו, למדו ופעלו בעיר. מכאן, שכל אחד מהם היה פֶּלח מנוף מולדתו של השני. גם ביאליק התגורר באותן שנים באודסה ובה חיבר את רוב שיריו;¹ וגם "אחד העם" ושאר "חכמי אודסה".² ממילא, תורמת הבנת תובנותיהם של הנ"ל גם להבנת תובנותיו של ז'בוטינסקי, שכן צמיחתן היא באותה קרקע, באותה תבנית של נוף אותה מולדת, וכל אחד מהם השפיע במשהו על האחרים.

אדם חד-ממדי – ורוב האנשים נבראו בצלמו ובדמותו – מכיל בקרבו מולדת אחת, גשמית כרוחנית, שאליה הוא עקוד בכל נימי נפשו. היא מניעה את מהלך חייו בעוצמה של אהבת ילדוּת טהורה, שאותה אין הוא נוטש וממנה אין הוא מסוגל להינתק, גם כשמַגְלים אותו ממנה; וגם כשנפרשׂים בפניו מסלולים חלופיים, רק אותה הוא יודע. זה כוחו וזה גם כוחה.³ באדם רב-ממדי יכולה לשכון יותר ממולדת אחת. יש לו מספר ממדים, אחד לכל מכוֹרה. אצל הגאון מתקיימת הרמוניה בין המכורות, והן מתאחדות למולדת-על – ליצירה הגאונית. הוא שואב מכל אחת מן המכורות את ייחודיותה, וצורף את הכל בכבשן גאוניותו, ליצירה מונומנטלית, המייחדת אותו כגאון. כך רואים היהודים את אברהם אבינו ואת משה רבנו.⁴ כאלה היו, אפלטון, אריסטו, הרמב"ם, ברוך שפינוזה ואלברט איינשטיין.⁵ המפגש בין החד-ממדיים לרב-ממדיים הוא לעולם טראגי, כי החד-ממדיים מאמינים שהרב-ממדיים מבקשים להרע להם, ולכן הם מתאמצים לנטרל אותם. בכך נדחקים הרב-ממדיים לשוליים, ולחברה אובדת ההזדמנות לשפר את מצבה. זה אחד הסיפורים העצובים של תולדות האדם. מגיל צעיר היה ז'בוטינסקי רב-לשוני, ושלט בשפות רבות כבשפת אם. מכאן, לפי עקרונות הבלשנות הגנרטיבית⁶, מבני השטח ומבני העומק במוחו, המותאמים ללמידת שפה, הנם מורכבים הרבה מעל לנורמלי. מכאן, שלז'בוטינסקי, מכוון הפעולה, היו מולדות רבות, ובכולן הוא נולד מחדש, מבלי שזנח את תבניות המולדות הקודמות.⁷ המולדות יצרו משימת חיים – לחבּר שוב את היהדות הרוחנית לעבריות הפוליטית.

ז'בוטינסקי עצמו סבר שהיו לו מולדות אחדות. בשיר "מדריגל", שהקדיש לרעייתו יוענה, לרגל 28 שנות נישואין, הוא כתב: "כל נדודיי יגול אותו הכרך,⁸ כל מולדותיי, כל עֹשר הלשון, כל גלגוליי והרפתקאות-הדרך מדי קצין ולבוש אסיר-בפרך, קול תשואות ורעש ההמון". המולדות שלו גם השלימו וגם סתרו, לכאורה, זו את זו. אבל רק לכאורה (את הסתירות דמיינו האנשים החד-ממדיים, גם מכובדים מאוד, אפילו פרופסורים). מולדת-העל שלו לא הייתה מקום, אלא רוח האדם, החושפת ללא הרף רבדים נוספים מן המציאות – בחשיבה, בדמיון, באינטואיציה וביצירה, ובתוך כך נחשפת בעצמה. ז'בוטינסקי היה רב-ממדי, וכך גם תפיסת תרבות הביטחון שלו היא רב-ממדית. אף שלא ניסח אותה באופן שיטתי, נחשפת תפיסת-העל שלו, לא רק בקריאת דברים שהוא כתב ושכתבו אחרים, אלא גם במציאות ההיסטורית, שהמנוע שלה היא השאיפה לביטחון. על המולדות של האנשים הרב-ממדיים, ההזויות בעיני השפויים, כתב ביאליק באודסה, ב-1902, בשירו עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה: הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם; שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם, וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם. הֵמָּה אִיֵּי-הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת; שֶׁכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת. ז'בוטינסקי קרוב לוודאי שקרא את דברי ביאליק, ובוודאי שהזדהה אתו, שהרי מילדותו הוא שאף להגיע אל "איי הזהב". תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי שייכת ל"עולמות הגבוהים", שרוב בני דורו לא הבינוה, כי פרשׁוה כמיליטריזם פשטני, והיא עשתה אותו לגר ואת חייו לגיהינום. תפיסה זאת היא "איי-הזהב", שאימוצם, כך סבר, יעניק ליהודים ארץ מולדת מוגנת. כך אכן היה, גם אם לא בשלמות, למגינת לבם של יריביו האידיאולוגיים ושל ממשיכיהם, המסרבים להודות שטעו, ובכך מונעים מעצמם להבין את בעיות הביטחון של מדינת ישראל, גם למעלה ממאה ועשר שנים אחרי שביאליק פרסם את שירו. _______________ בשבוע הבא: כדי לנטרל איומים יש ללמוד מן המאיימים; ביקורת על שלטונות המנדט הבריטי בארץ; פוגרומים בדרום רוסיה – אוקראינה; פוגרום קישינב; "קונגרס אוגנדה"; הרושם שעשה הרצל על ז'בוטינסקי; מרכזיות המנהיג בהיסטוריה;

1. ז'בוטינסקי העריך מאוד את ביאליק ואת טשרניחובסקי, לא רק כמשוררים, אלא גם כאנשי רוח לאומיים, שכתיבתם חיונית לתהליך המהפכה העברית. בינואר 1921 הוא פנה במכתב אל הסופר הרוסי מקסים גורקי בבקשה "להשתדל למען ביאליק. הוא פשוט הולך לאיבוד על לא עוול בכפו. בארץ ישראל הוא דרוש מאוד כמשורר וכאחד מן המוציאים לאור הטובים ביותר בתחום החינוך העברי... הייתי רוצה לבקשך שתשתדל גם למען טשרניחובסקי...". ארכיון ז'בוטינסקי אגרת מס' 3452. בתחילת המאה היה גורקי חברו הקרוב של לנין, אך אחרי מהפכת אוקטובר הוא ביקר את לנין וטרוצקי ש"הושחתו בידי הרעל המלוכלך של העוצמה". באוקטובר 1921 הוא היגר לאיטליה. למרות זאת פנה גורקי ללנין, ושליט ברית המועצות הורה לאפשר לביאליק, ולטשרניחובסקי, שהתגוררו באודסה, ולעוד מספר סופרים יהודים לעזוב את ברית המועצות. זהו מידע חשוב מאוד, והיה רצוי לשתול אותו בטקסט גופו. 2. ראה, דן מירון, "על 'חכמי אודסה'" בספר "זמן יהודי חדש", כרך שלישי, בעריכת פרופ' ירמיהו יובל, כתר, 2007, עמ' 322-321. 3. הפילוסוף היהודי-גרמני הרברט מרקוזה (1979–1898) ניתח את תופעת האדם החד-ממדי והתרבות החד-ממדית בספרו, שגם תורגם לעברית, "האדם החד-ממדי" (ספרית פועלים). לפי מרקוזה, האדם והתרבות החד-ממדיים בולמים שינויים חברתיים. 4. בישיבת הוועד הפועל של ברית הציונים הרביזיוניסטים ביוני 1930, אמר ז'בוטינסקי שמצבה הנוכחי של הציונות כה חמור, "שאפילו משה רבנו לא היה מצליח להציל אותה בתוך שנתיים" (ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מספר 1081 אל מאיר גרוסמן). 5. ב-1930 פרסם ז'בוטינסקי מאמר בעיתון "דֹאר היום", שהוא היה עורכו, ובו ביקורת חריפה על אלברט איינשטיין שהוא "מלומד גדול" בפיסיקה, אך מבין קטן בבעיותיו של העם היהודי ובפעולות התנועה הציונית. (ארכיון ז'בוטינסקי, ת – עב/27/1930). 6. תחום בלשני שצמח מחקר ההתנהגות האנושית, ושפיתח נועם חומסקי במחצית המאה העשרים, שעבר מאז פיתוחים רבים. אחד העקרונות שלו הוא שהתשתית הלשונית היא מולדת, כלומר שחלק מכללי השפה טבועים במוח מלידה. מכאן שרכישת שפה תלויה בגורמים מולדים בעלי בסיס ביולוגי. 7. על-פי גישת ה"גשטלט" (המילה הגרמנית לתבנית) בפסיכולוגיה, בני אדם בנויים מהמון תבניות אותן אספו במהלך חייהם. 8. אודסה.