כשהיה בן 21 נטש ז'בוטינסקי, כאמור, את לימודיו האקדמיים והיה לעיתונאי במשרה מלאה באודסה. הוא הבין את חשיבותה של העיתונות והמלה הכתובה במלחמת הכל בכול. לדבריו "העיתונאים הם המעמד השליט בעולם. אין בעולם מלאכה נשגבת ממלאכתו של העיתונאי. כתפקידו של מחזור הדם בגוף, כתפקידו של המסחר במשק העולמי, כן תפקידה של העיתונות בשדה הרוח". הוא הבין את התפקוד הביטחוני של הרוח, ולכן את התפקוד הביטחוני של העיתונות כמפיצת-רעיונות. במשך חלק גדול מתקופת קיומו של השבועון הציוני "ראזסוויט" (השחר), הָחֵל מ-1903, בגלגוליו הקודמים כ"יברייסקאיה ז'יז'ין" (החיים היהודיים) ו"יברייסקי נארוד" (העם היהודי), והחל ב-1907, בשמו הסופי "ראזסוויט", ועד 1934, בעָברו מפטרבורג למוסקבה, אחר כך לברלין ולבסוף לפאריס, היה בו ז'בוטינסקי הרוח החיה. ל"ראזסוויט" נודע מקום ייחודי בתולדות הציונות. התנועה הציונית זכתה לצרוף-נסיבות מיוחד, שבו הכוכב המזהיר ביותר בשמי הספרות, שהביא עמו שילוב של כישרון גדול ואידֵאליזם נדיר, נצטרף לצוות העיתונאים שלו. השפעת ז'בוטינסקי הייתה בשילוב האידֵאליזם הציוני עם החדרת תרבות אירופה המערבית והרוֹמַנְטִיצִיזְם הלאומי האיטלקי למערכת העיתון, ודרכו לַתנועה הציונית ברוסיה. כשם שהסופר הרוסי קורניי צ'וקובסקי ראה בו "משהו מפושקין", כך הזכיר ז'בוטינסקי ליהודים הצעירים האלה את היינריך היינה. "הוא בא", כתב שלמה גֶפשטיין,¹ "מעולם זר ועשיר. הזרים הללו החשיבו אותו, קראו אותו אליהם, הבטיחו לו עושר, כבוד, אפשרויות יצירה בלתי מוגבלות, חיים מעניינים ומלאים אור וזוהר; והוא עזב את כל העושר והזוהר הזה ובא אלינו כשהוא מזהיר בכישרונותיו, באצילות אופיו, והתייצב בפשטות בשורותיו של הצבא הפרטיזני שלנו, שעדיין היה אז חלש ודל... הוא רומם אותנו באופן כשרוני כל-כך, שאנו כולנו התחלנו להרגיש את עצמנו לגיבורים מסוגם של אנשי-גריבלדי".

כעורך נבחר אברהם אידלסון, המוח של התנועה הציונית ברוסיה, האידאולוג החשוב ביותר של זמנו, שז'בוטינסקי ראה בו גאון והעריצוֹ כמורה. אידלסון וז'בוטינסקי השלימו זה את זה, אידלסון התמחה בהבט השלילי, בחשיפת הליקויים בחיים היהודיים, וז'בוטינסקי כנגדו נטל לידיו את ההבט החיובי של המלאכה. הוא הציג לפני הציבור היהודי את המאבקים של עמים אחרים למען קיומם, ואת השיטות האירופיות לניהולם של מאבקים אלה... תודעה לאומית והתארגנות העם היהודי לקראת התמורות המופלגות החייבות להתחולל באירופה המזרחית, היו תנאים-מוקדמים הכרחיים לציונות".² חשובה לא פחות הייתה העובדה שז'בוטינסקי "תמיד הקדים לקריאתו המזהירה לתחייה לאומית-יהודית מחקר יסודי בבעיות שנתלוו לתחייתם של עמים אחרים".³ זה זמן רב האמין כי העיון בבעיה היהודית מחייב לימוד בעיית הלאומים בכלל. הוא עצמו למד הרבה מן התחיה הלאומית של איטליה, ובעצם שאב ממנה השראה, אבל היו עוד הרבה תחומים שלא נבדקו כל צורכם. לפיכך החליט לנסוע לווינה. "אוסטריה", הוא כותב, "הייתה בית-ספר חי ללימוד בעיית הלאומים". (סיפור ימַי, עמ' 75). הוא בילה את ימיו בספריית האוניברסיטה ובספריית ה"רייכסראט" ובלע את הספרים המרובים בלשונות השונות, על כל קשת הנושאים שבהם בחר. הוא למד את תולדות הרותנים, הקרפאטו-רותנים והסלובקים; את תולדות העם הרומאנשי, המונה ארבעים אלף נפש בחבל גריזן אשר בשוויץ; את מנהגי הכנסייה הארמנית; את חיי הצוענים בהונגריה וברומניה. כדי להקל על מלאכתו הוסיף עוד שתי שפות חדשות – צ'כית וקרואטית,⁴ לתשע הקיימות - רוסית, צרפתית, ספרדית, גרמנית, פולנית, איטלקית, אנגלית, עברית ויידיש. גפשטיין, בתארו את מפעלו של ז'בוטינסקי ביתר הרחבה, כותב: "הייתה אמונה בתחיית-האומה, הייתה המלחמה למען אושרו של העם, הייתה התרוממות-רוח, הייתה שירה, הייתה מהפכה והייתה פוליטיקה. לכל זה נתן ז'בוטינסקי לא רק צורה אירופית, אלא למחצה יצר את כל זה אצלנו, וביחד עם אידלסון הטיף ב'ראזסוויט', ובאמצעות 'ראזסוויט' בתוך ההמונים היהודים, לאותה מהפכה שניסח אותה באופן נפלא כל-כך, באופן שרק הוא ידע... שניהם היו מורינו, מורי-הדור, מורים מן הסוג המובחר ביותר, כמן המורים-האמנים מתקופת הרנסאנס, כך לימדו הם אותנו... באמצעות הדוגמה החיה". (גפשטיין, 34-33).

"ראזוויט" חולל מהפכה במחשבתם ובהלֹך-רוחם של יהודי רוסיה. העיתון היה בעל תפקיד מנהיגותי בעת משבר מות הרצל. חבורת ראזסוויט ניצבה כסלע בחולות הטובעניים של הכניעה והיאוש, שכמו חישבו לבלוע את התנועה, על מנהיגיה וחסידיה כאחד. בעצם הרגע ההוא היא החלה לשאת את דברה והופיעה כמכשיר המרכזי, ובעצם היחיד, להתחדשות התנועה הציונית; ובמהירות הפכה אותה שוב לכוח המרכזי בקרב יהודי רוסיה. העיתון פעל, מעֵבר להפצת הרעיון הציוני המסורתי, ליצירה ולחיזוק התשתית לציונות, להחדרת תחושה של הכרת ערך וגאווה על המורשת היהודית. לדרישת-שוויון, לא כמייצגי תרבות עתיקה, לא כמצויָנים במידות טובות, אלא מן הטעם ההומניסטי, מהיותם בני אדם ככל זולתם. בכך התייצב העיתון לא רק נגד האִיום החיצוני של הטוטליטריזם הצארי והחברה הרוסית, אלא נגד האיום הפנימי של הליברלים, הסוציאליסטים והמתבוללים היהודים, בעלי קו שגרתי של התנצלות ובקשת סליחה – שאם לא יהיו היהודים מופלגים במידות טובות, בכשרונות מבורכים, באבות קדמונים המופלגים בתרבות, לא יהיו זכאים לזכויות המובנות מאליהן שחבריהם האזרחים, הלא יהודים, נהנים מהן או שואפים אליהן. בכך הם מקבלים את מידת האיפָה-ואיפָה שהייתה (ועודנה) מסימני ההֶכֵּר של האנטישמיות בכל מקום בעולם.

נוסף על כך, שוב, יחידים בין בטאוניה של דעת הקהל היהודית, השקיעו עורכי "ראזסוויט" את כוחותיהם הרוחניים היוצאים מגדר הרגיל לסילוק אשליית האמנציפציה, להחדרת התפיסה שאוטואמנציפציה היא תנאי הכרחי לפתרון הבעיה היהודית. "ראזסוויט" לא כפר בקשיים ובעצם קלישוּת הסיכוי להתקדם לקראת המטרה בעת ההיא, אבל הוא דרש חשיבה בהירה, מסירות שבאומץ לב, פעילות ללא הפוגות ואמונה במורשת היהודית.⁵ ז'בוטינסקי, שהניע בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים מהלך של פתיחת מערכה ציונית מדינית ותעמולתית, עשה זאת באמצעות "השתלטות" על אמצעי תקשורת בטורקיה: הקמה או קניית קבוצה של עיתונים בכמה וכמה שפות: הרשת כללה עיתון יומי כללי בצרפתית "לה זֶ'ן תירךּ" (הטורקי הצעיר), בעריכת טורקי צעיר, בן לפקיד בכיר, ג'אלאל נורי-ביי; שבועון ציוני, גם הוא בצרפתית "ל'אורור" (השחר), בעריכת לוסיין שוטו; "אל ג'וּדיוֹ" (היהודי), שבועון בלאדינו, בעריכת דוד אלנקווה; ו"המבשׂר", שבועון בשפה העברית.

כשחזר מרומא לאודסה העלה בעירו את מחזהו הראשון. היה זה מחזה פציפיסטי ואנטי-בריטי, "דם", שאותו חיבר עוד בהיותו ברומא,⁶ שעסק במלחמת הבורים. הוא עצמו כתב באוטוביוגרפיה שלו: "מי יאמין שכתבתי בימי נעורי מחזה פציפיסטי נגד מלחמות בכלל ונגד אנגליה בפרט?". אבל גם אחרי התפנית, היסוד הפציפיסטי לא נעלם לגמרי. הוא כתב: "כל מלחמה אינה אלא מעשה רצח של אחים על-ידי אחים".⁷ את ההכרח, גם של הפציפיסט, להילחם, הוא תירץ: "אין לך שום ניצחון של הצדק על הרשע, אשר ניתן לנושאי דגלו, ללא רצח, מרמה ופשרות, כלומר: גם למען הצדק נאלצו הבריות להכתים את ידיהם באמצעים הרחוקים מאוד מאתיקה".⁸ ________________________ בשבוע הבא: חשיבה ביטחונית שזורה בכל הגותו של ז'בוטינסקי; מרכזיותה של אודסה בציונות; ארגון להגנה עצמית הראשון ברוסיה; עקרונות הביטחון של ז'בוטינסקי.

1. שלמה גֶפשטיין, היה אדריכל, עיתונאי וסופר. תכנן בתים רבים בתל אביב. היה נשיא מכון ז'בוטינסקי וידידו האישי של ז'בוטינסקי. כן היה העורך הראשי של "ראזסוויט". (ויקיפדיה) 2. גפשטיין, שלמה. זאב ז'בוטינסקי: חייו, מלחמתו, השגיו, עמ' 35-34. 3. י. ברוצקוס, רזסוויט (פאריס), 19.10.1930. 4. שמואל כץ, ז'בו – ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, דביר, כרך א', עמ' 67. 5. שמואל כץ, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, הוצאת דביר, כרך א', עמ' 54-52, ניתוח מקיף של התקופה. ועל רישומו של ראזסוויט ראה: צבי ניקולאי סורין, ראזסוויט (פריז) 19.10.1930. להלן: סורין, ראזסוויט. 6. מלחמת הבורים הראשונה והשנייה (1881-1880, 1902-1899) היו מערכות שבהן נלחמה האימפריה הבריטית ברפובליקות העצמאיות של המתיישבים הבורים בדרום אפריקה. הבורים (אפריקאנרים) היו דרום-אפריקנים לבנים שדיברו בשפת אפריקאנס. מוצאם במהגרים קלבֿיניסטים מארצות צפון-מערב אירופה, ברובם הולנדים, וחלקם גרמנים וצרפתים הוגנוטים. 7. זאב ז'בוטינסקי, ויקיציטוט. 8. שם, שם.