לאחר שנמרוד נכשל להרוג את אברהם, ברחה משפחת תרח צפונה, למרכז המסחרי חרן, שבממלכה היריבה, אשור, שבתורכּיה היום. אשור הייתה אז בתהליך התפוררות, ומלכהּ, אשמי-דגון, לא הִתאנה לאברהם, שהמשיך להפיץ את תורתו וזכה להצלחה רבה בזכות אישיותו הכריזמטית. לפי תעודות מארי, חרן היה מוקד של שבטים נודדים, ושיירות של סוחרים ודיפלומטים, ושל נדידת שבטים בין אזור הפרת התיכון לצפונה של ארץ כנען.¹ אלא שחמורבי כבש את אשור, ואברהם המשיך להימלט מפניו. הוא פנה לדרום-מערב דרך דמשק,² לארץ כנען. במחקר זה איננו מטפלים בשאלות תאולוגִיּות, לפיכך אתייחס להוראות אלוהים: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", כאל תובנות אסטרטגִיּות של אברהם, שלפי המאמינים מקורן באלוהים, ובאותו מובן אך בלשון אחרת – מקורן באינטואיציה של אברהם שתודעתו תִקשרה עם תודעות גבוהות. זאת התודעה האסטרטגית של אברהם: הוא ביקש להתיישב עם משפחתו ובני ביתו באזור שבו אין שלטון מרכזי חזק ורוֹוַחת בו אווירה ליברלית יחסית, ולצבור שם כוח. לכן מחרן המשיך לארץ כנען, כי היא שכנה על סף המדבר, כדרך בין גוש המעצמות הצפון-מזרחיות למעצמת-העל המצרית, הדרום-מערבית. המעצמות הצפוניות ומצרים לחמו זו בזו שוב ושוב על השליטה בדרך האסטרטגית הזאת. כשהגיע אליה אברהם, הייתה כנען פרובינציה מצרית פריפריאלית, ועריה, אף כי שילמו מס למצרים, היו אוטונומִיות למדי. בכנען יכול היה אברהם לצבור כוח, מבלי לוותר על אמונתו ואף לפתח אותה.

בד בבד עם הפצת אמונתו, בנה אברהם כוח צבאי איכותי.³ מן הנאמנים לו ביותר הוא גיבש יחידת עילית, בהנהגתו האישית של אליעזר, הדולֶה ומַשקה מתורת רבו לאחרים, והעתיד להיות עבדו, זקן ביתו, המושל בכל אשר לו. המצב הגאו-אסטרטגי בקשת הפורייה באותה התקופה הושפע מתהליך השתלטות אבירי המרכבות (החיקסוסים) עליו. אברהם נמלט מן המרחב, שבו החליפה מלחמת המרכבות את תורת הלחימה הקודמת, שהתבססה בעיקר על חי"ר. סביר להניח שאברהם הכיר את לחימת החיקסוסים והכיר גם את חולשותיה. לא היה ביכולתו להקים צבא סדיר, מבוסס מרכבות, שילחם בשדה הקרב הפתוח מול צבא אמרפל. לפיכך הוא הקים צבא קטן וחכם שהתבסס על לוחמת-פתע של חי"ר בלילה. אבירי המרכבות לחמו בעיקר במישורים. לכן הוא הקפיד לנוע אך ורק בהרים, לאורך קו שכם – ירושלים – חברון – באר-שבע. אחרי שהתבסס בארץ כנען, למד אותה היטב ואימן את צבאו, הוא ניצל את הרעב כתירוץ, וירד למצרים כחלק מתוכנית-אב שלו. לפי ראיה זו אין פלא שאברהם לא ניסה לשחרר בכוח את אשתו שרה, שנכלאה בארמון פרעה, ולברוח. הוא השתמש באשתו כפיתיון להגיע למלך מצרים ולהציע ברית נגד החיקסוסים. אילו הפעיל כוח וברח בשלב של לקיחת שרה לבית פרעה, הוא היה הורס ללא תקנה את תוכניתו להילחם במלכי הצפון. שכן מצרים לא רק שלא הייתה משמשת עורף בטוח עבורו, ואולי גם לבעלת ברית של ממש, אלא הייתה הופכת לכוח עוין, דבר שהיה מונע ממנו לחלוטין לפעול בחזית צפון כנען. חיזוק לראיה זו של דברים אני רואה בנכתב בהמשך, כשאברהם כרת ברית עם האמורים שישמרו על רכושו, וכן מנע מרועיו להתגרות ביושבי הארץ. אנו רואים את אברהם במלוא גדולתו, כמתכנן ארוך-טווח שאינו ממיש מחשבתו מהאויב הראשי, למרות קשיים שבדרך. וכל זה תוך שהוא נוהג באיפוק לא קל, על-מנת להכות את האויב העיקרי מכה מכרעת. אברהם האסטרטג הבין ששֵם המשחק המלחמתי לטווח הארוך הוא הכרעה בכל התחומים: במלחמה, באמונה, בכלכלה, ביחסי השכנים. לשהייתו של אברהם במצרים היו השפעות ארוכות טווח. לאחר מכן קיימו אבותינו קשרים הדוקים עם מצרים. יצחק שקל לרדת למצרים. יוסף נמכר למצרים. יעקב ובניו ירדו למצרים, ולא שקלו לרדת לבבל. כמו-כן נראה שגם המצרים הושפעו. ייתכן שפרעה אנח' אתון, שניסה לכפות את אמונת הייחוד במצרים, אחרי כחמש מאות שנה, הושפע מאברהם, או שלפחות אברהם זרע את הנבט שאחר כך הביא לניסיון המהפכה של פרעה זה. אם השערה זו נכונה, הרי זו דוגמה לאמת האוניברסלית, שקשרים מדיניים וצבאיים מביאים לקשרים תרבותיים, ולהפך.

תוכניתו של אברהם הצליחה במלואה: הוא כרת ברית עם פרעה, שהיה מעוניין לבלום את התקדמות החיקסוסים לארצו.⁴ תנאי הברית היו: פרעה יצייד את אברהם באמצעי לחימה ובאספקה, ואם יצליח אברהם להכות את צבא מלכי הצפון, יעניק פרעה את ארץ כנען לאברהם ולזרעו אחריו. כשחזר ממצרים, החלו סכסוכים בבית אברהם. עם לוט (בנו של הרן אחיו שנשרף בכבשן האש) היו לו סכסוכים גם בענייני אמונה וגם על שטחי המרעה. זאת ועוד, רועיו של לוט החלו להתגרות בכנעני ובפריזי היושבים בארץ, בכך שהחלו לרעות את בהמתם בשדותיהם. ייתכן שהכוח החדש שעמד לרשותם העבירם על דעתם.⁵ לעומת זאת, רועיו של אברהם הקפידו שבהמתם תרעה רק בשטחי הפקר, כדי לא לפגוע ביבול החקלאי של שכניהם, ולשמור על יחסים טובים אִתם.⁶ שילוב זה, של הצורך במרחב מחיה עם סכסוכים בענייני אמונה, וסכסוכים על הגישה הטקטית הראויה ליושב הארץ, איים לצאת מכלל שליטה. אברהם החל לחשוש שבגלל איזה זיק מקרי תפרוץ מלחמה בינו לבין תושבי הסביבה, בלא שיהיה מוכן לכך. במיוחד גברו חששותיו, משום שהכנעני והפריזי היו ביחסי שלום עם אמרפל וחבריו, מלכי אוּר כשׂדים, כך שהוא חשש משילוב כוחות נגדו שיביא לחיסולו. כדי להחזיר לעצמו את היוזמה, ביקש אברהם מלוט שיפנה למישור החוף או לעמק הירדן. אברהם עצמו נשאר בהרים, אבל הבטיח ללוט שיערוך את מסעותיו מול אזור שִבתו של לוט בעמק, ולא יתרחק ממנו. דרישה זו היה בה משום מלכודת, שהרי בעמקים שלטו אז אמרפל וחבריו. אולם מתברר שלוט, שהיה כנראה זחוח מהעוצמה שנפלה לידיו, ואולי גם הרצון לנקום על מות אביו בער בו עד כדי כך שהאפיל על שיקול דעתו, ואולי אברהם גם לא השאיר לו ברֵרה. הוא פונה לעמק הירדן ומתחיל לארגן מרד רחב היקף נגד מלכי הצפון, ובמיוחד נגד רוצח אביו.

התיאור המקראי על הסכסוך בין אברהם לבין לוט ורועיו אינו מתיישב עם המהלך האסטרטגי שלו. על-פי המקרא, אברהם נגרר בחוסר רצון למלחמה נגד מלכי הצפון, בעוד שאנחנו טוענים שמהלכיו מלמדים שהוא תכנן אותה בקפדנות. לכן, לדעתנו, בפרשת הסכסוך עם בן אחיו הוא נקט בטקטיקת הפיתוי, שהיא אחת הטקטיקות היסודיות בהיסטוריה הצבאית. השתמש בה חניבעל, למשל, בקרב קָנָה נגד הרומאים. קרב זה נחשב למוצלח ביותר בהיסטוריה. עיקרה של טקטיקה זו היא חשיפת כוח חלש כלפי האויב, ולאחר שהאויב מאבד את שיווי משקלו בהתקפה על הכוח החלש, לתקוף אותו על-ידי הכוח העיקרי. מכאן, שהמריבה בין לוט לאברהם הייתה תכסיס, כדי שכוונתו לא תתגלה, וכדי שלוט יעורר מרד בערי הכיכר, מבלי שמלכי הצפון יחשדו שמרד זה מתואם עם אברהם. לאחר ששיגר את לוט לערי הכיכר, החל אברהם להתכונן למלחמה, בחיפוש בעלי ברית מקרב יושבי הארץ ובאימונים צבאיים. אברהם כרת ברית עם האמורים.⁷ אומנם הברית הסתכמה רק בכך שהם התחייבו לשמור על רכושו בזמן המלחמה, אבל לאברהם זה הספיק. __________________________ בשבוע הבא: המרד שהפיח לוט בבקעת הירדן; עימותים בתוך קואליציות; המרדף אחרי מלכדי הצפון; הדוגמה האישית של אברהם; מנהיגות כתכונת יסוד של אבי האומה; השלמת המהפכה העברית הראשונה; תנאי לבוא המשיח.

1. אברהם מלמט, "ראשיתו של עם ישראל – לחקר קדם-ההיסטוריה הישראלית", קתדרה, 18 בינואר 1981, עמ' 18. 2. בראשית טו לח, אונקלוס, רס"ג ורש"י. 3. מדרש אגדה (מהדורת בובר), ראב"ע, רלב"ג, רוקח, כולם בבראשית יד יד. 4. הצלחתו של אברהם, שתתואר להלן, בלמה את התקדמות החיקסוסים למצרים לתקופה מוגבלת. בשנת 1730 לפנה"ס הם כבשו את מצרים התחתונה והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם במצרים החזיק מעמד כמאה וחמישים שנה. נוסף לכך לשהייתו של אברהם במצרים היו השפעות ארוכות טווח. לאחר מכן קיימו אבותינו קשרים הדוקים עם מצרים. יצחק שוקל לרדת למצרים. יוסף נמכר למצרים. יעקב ובניו יורדים למצרים. הם לא שקלו לרדת לבבל. כמו-כן נראה שגם המצרים הושפעו. האם לא ייתכן שפרעה אנח' אתון, שמנסה לכפות את אמונת הייחוד במצרים, הושפע מאברהם? או שלפחות אברהם זרע את הנבט, שאחר כך הביא לניסיון המהפכה של פרעה זה? אם השערה זו נכונה הרי זו דוגמה לאמת האוניברסלית, שקשרים מדיניים וצבאיים מביאים לקשרים תרבותיים ולהפך. 5. התנהגות רועיו של לוט מדגימה את הלקח האוניברסלי שחטא היוהרה – ה"היבריס" היווני, הוא החטא החמור ביותר של מצביאים ולוחמים ומדינאים. ישראל המודרנית חשה על בשרה את פירות הבאושים של היוהרה והשחצנות כלפי הערבים, והֶעדר מחשבה מעמיקה וזהירה כיצד להתמודד אִתם, בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים. 6. בראשית רבה מא ה, מא ז. 7. העמק דבר יד ה, רד"ק יד יב. הטור והמלבי"ם שם וכן הכספי שם.