אחרי מלחמת המלכים הושלם מיזם ההכנה לריבונות, אך נעדר נתון הכרחי ליישומה: עם יושב קבע בציון. משפחות נודדות המתקשות להיפרד מציביליזציית הצַיִד והליקוט אינן זקוקות לריבונות כדי לנטרל איומים, הן עוברות לטריטוריה אחרת, מאיימת פחות. הריבון על-פי תפיסה זאת בימי קדם הוא בורא עולם או בתרבות "מות האלוהים"¹ והגלובליזם – חוקי הטבע או חוקי המין האנושי האוטונומי. בימי אברהם, היה צורך בציבור גדול של יושבי קבע בערים ובכפרים בארץ כנען, כדי שתושלם המהפכה העברית. האבות לא התאמו למשימה. הם אומנם שמרו על מורשתו הרוחנית של אברהם, הם היו מעטים יחסית, נדדו עם עדריהם במרחבי הקשת הפורייה ולבסוף ירדו לזמן ממושך מאוד מצרימה. אומנם היה אז "רעב" בארץ, אך הוא פגע כנראה רק ברועים הנודדים ולא בשאר עמי כנען יושבי הקבע. במצרים הייתה הגלות הראשונה וגם "הרחם" של אינקובציית עם ישראל: ללא ריבונות; ללא שוויון זכויות (עבדים); סכנת התבוללות תרבותית, כפי שהוכיחה, בין היתר, פרשת עגל הזהב, וזניחת מורשת אברהם; יחס אנטישמי מצד המצרים שזִעזע את משה. מצד שני נחסך מן העברים במצרים הצורך לקיים צבא, להילחם, ולקיים מערכת פוליטית שהיא מושחתת מעצם טבעהּ. כזה גם היה מצבם של היהודים בראשית הציונות, שזעזע את האבות המייסדים, לרבות את ז'בוטינסקי, מצד אחד, והגביר את ההתנגדות לציונות מצד החרדים והמתבוללים מצד שני. מכאן שאין הרבה חדש תחת השמש, שההיסטוריה היהודית החוזרת על עצמה, מוּנעת על-ידי הדי-אן-אֵי הבלתי יציב שטבע בה אברהם, האוטופיסט הציביליזציוני שביקש ליצור שיווי משקל בלתי אפשרי בין הפכים: רוח וחומר. חוסר יציבות תרבותית זאת היא מקור לחולשה לטווח הקצר ומקור לעוצמה לטווח הארוך, במונעה ממנו דוגמטיות מַקריסה והגבירה בו גמישות והתאמה לנסיבות המִשתנות. זה אחד מסודות נצחיותו, ושרידותו בגולה אלפיים שנה.

התגבשות העברים לעם ישראל במצרים, בתקופת הברונזה התיכונה, נמשך, לפי המסורת, כארבע מאות שנה. הוא הסתיים במאבק איתנים, בהנהגת משה רבנו, לשחרור לאומי (רצח המשגיח המצרי; עשר המכות). לבסוף נאלץ פרעה² לקיים את ההתחייבות שנתן לאברהם, לבצע טרנספר של אוכלוסייה גדולה וחיונית, ולהעניק לעברים עצמאות מוגבלת (אוטונומיה), בפרובינציה כנען, שבצפון האימפריה המצרית.³ תנאים הכרחיים להצלחת בני ישראל היו הנכונות להילחם נגד צבאות עדיפים, לוחמת טרור בשלב ראשון, והכרעה בשלב השני. ההכרעה התרחשה בשדה הקרב שבו הייתה למצרים עדיפות מוחלטת על הנייר. משה קבע אסטרטגיה ארוכת טווח. נכללו בה אלימות, אמצעים מדיניים וקונסוננס פנימי (בלי קונסוננס אין נכונות להסתכן יחד למען המטרה) וחוקה קפדנית שקבעה אופני התנהגות בכל תחומי החיים, כדי להתגבש לעם. את הוויית הצבא והמלחמה למד משה בבית פרעה⁴ – המכללה לביטחון לאומי של האימפריה המצרית. לימודים אלה, יחד עם גאונות אינטלקטואלית וניסיון חיים עשיר המתואר באגדה, יצרו אִגְבּוּר (סינרגיה) חד-פעמי בגיל שמונים. לכן, היה יכול לגבש אומה ריבונית מציבור העבדים,⁵ בעלי מוצא אתני משותף, וזיכרונות תרבותיים ייחודיים ולהעניק להם חוקה שהשפיעה על תרבות העמים יותר מכל יצירה רוחנית אחרת. לפי ספר שמות, חזר בו פרעה מהסכמתו להכיר בזכויות הלאומיות של העברים, גייס את צבאו האימפריאלי ורדף אחרי כוח העבודה החיוני והזול, כדי להחזירו למצרים. אז התחוללה המלחמה הראשונה של עם ישראל, שלא היה אז אלא ציבור עבדים חסר ניסיון ויֶדע צבאיים, מול צבא של מעצמת-על. כשתקפו המצרים את העברים, היו האחרונים בגבם אל ים סוף (כנראה שהיה זה אחד האגמים, או אחת הביצות, במקום שנכרתה בו תעלת סואץ אחרי אלפי שנים). המפקד המצרי ניסה לתמרן את העברים למלכודת, או לשטח השמדה, ולא הייתה לעברים אפשרות להתמודד עם הצבא המצרי בשדה הקרב. ים סוף נראה כמחסום בלתי-עביר. העברים עמדו מול הברירה: להיכנע ולוותר על העצמאות, או למות בשדה הקרב ״בכבוד״, שמשמעותו: התאבדות.

העברים גברו על המצרים. יסוד הניצחון המפתיע הזה היה צליחת הסער שביצעו בהצלחה, וכישלון המצרים בצליחת מכשול המים. במאה השלוש-עשרה לפני הספירה נראתה צליחת סער כמעשה נִסים, הוכחה לחסות שפרשׂ אלוהים, על העברים. הייתה זאת ההתגלות האלוהית הראשונה לעיני כל עם ישראל, ששכנעה את רובם, יותר ממעמד הר סיני. כמו בפרשת מלחמת המלכים של אברהם, כך הייתה מלחמת ים סוף ניסיון למשה: האם מסוגל הוא להנהיג את העם לריבונות. פירוש: המלחמה הייתה הניסיון האולטימטיבי של משה, שהצלחה בו הכשירה את משה למעמד הר סיני ולקבלת התורה. פירוש זה נרמז במסורות העתיקות של הקבלה. כמו שצליחת ים סוף הדהימה את עמי קדם, כן הדהימו את העמים היותר מודרניים – צליחת ההונאה של נפוליאון את הדנובה ב-1805; הצליחות המהירות של הגרמנים את הוויסלה בספטמבר 1939 ואת נהר המאז במאי 1940; וצליחת הסער של המצרים את תעלת סואץ ב-6 באוקטובר 1973. צליחת הוויסלה הכניעה את פולין, צליחת המאז הכניעה את צרפת, וצליחת תעלת סואץ הכתה בהלם את הישראלים, אף שלדברי כל המומחים היה צה״ל חזק בהרבה מצבא מצרים בשנת 1973. ספר שמות ייחס את צליחת הסער להתערבות אלוהית. היסטוריונים ייחסו את צליחות הסער של הגרמנים, בתחילת מלחמת-העולם השנייה, ליעילות הצבאית הפרוסית, ו/או לגאוניות הצבאית של הגנרלים הגרמנים, פון מיינשטיין, גודריאן ורומל. ישראל ייחסה את הצלחת צליחת הסער המצרית למחדל המודיעין הישראלי. גם במאה השלוש-עשרה, לפני הספירה, וגם במאה העשרים לספירה, לא היה הצד המובס מסוגל לראות בצליחת סער מהלך צבאי ״טבעי״, וזאת אחת הסיבות ליעילות הרבה של המהלך הצבאי הזה: מעצם היותו כה מפתיע יש בו יכולת הכרעה. מיכאל מאן הבריטי, איש מדעי ההתנהגות, כתב שלצבא הרגלים, בעל נשק הברזל, והמאורגן היטב, היה יתרון לעומת צבא המרכבות, שכל אחד מלוחמיו היה נועז ומנוסה יותר מכל אחד מחיל הרגלים. את היתרון הזה, נשק הברזל, העניקה לחי״ר מהפכת הברזל שהתחוללה באמצע האלף השני לפני הספירה. לכן, גבר צבא הרגלים הישראלי על צבא המרכבות המצרי בים סוף, על צבא המרכבות של הכנענים ליד מי-מרום, ובעמק יזרעאל⁸.

צליחת ים סוף, על-פי התנ״ך, לא רק שביטלה את האיום הצבאי המצרי המיידי על בני ישראל, אלא גם הרתיעה את כל עמי המרחב, ובייחוד את תושבי הפרובינציה המצרית כנען, כאילו דובר בנשק חדיש שאי-אפשר להשיב עליו בנשק נגדי. בשירת הים נאמר: ״שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת״. רחב אמרה למרגלים, ככתוב בספר יהושע, ארבעים שנה אחרי קריעת הים: ״ידעתי כי נתן ה׳ לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו, כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים... ויימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה׳ אלוהיכם הוא אלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת״. בכל שנה מזכירים היהודים את האירוע הזה בליל הסדר: ״וקרע לנו את הים, והעבירנו בתוכו בחרבה, ושיקע צרינו בתוכו״. בהגדה מצוטטים גם פסוקים מתהילים (פרקים קיד, קלו) המספרים בקריעת הים. גם אם נניח שצליחת ים סוף לא הייתה ולא נבראה, ושאין היא אלא מיתוס,⁹ שנועד לפאר את אלוהי ישראל, הרי היא אחד מגרעיני התרבות היהודית-נוצרית. מחבר/מחברי או עורך/עורכי ספר שמות קבעו לה את התפקיד הזה, מכוח המקום המרכזי שתפסה המלחמה בתודעה הלאומית, ובגלל ההֶבט הנִסי שלה.

החוקה שהעניק משה יצרה את העם העברי מאבני היסוד שברא אברהם. העם והחוקה שרדו יותר משלושת אלפים שנה ולכאורה הצליחו מאוד, אך כבר בשלב ראשון התברר שמדובר באוטופיה: פרשת עגל הזהב ושבירת לוחות הברית מלמדת שהציבור הרחב, ולא רק אז, לא רק שאינו מבין את האידֵאליזם האברהמי והוא דבק בחומרנות ובהֵדוניזם, אלא גם אינו נוטה לקיים את שלטון החוק המצַווה עליו שלא לעבוד פסל ומסכה, אף אם אין הוא מבין מדוע, וגם אינו יכול להבין, אלא עליו רק לקיים מצוות. וגרוע מכך: הממסד הדתי המיוצג על-ידי אהרון אחי-משה נגרר אחרי העם ופעל כרצונו, למרות שאנשיו היו, לכאורה, מורמים מעם. הלקח: הממסד הדתי נוטה לפופוליזם ולפשרנות כדי לשמור על מעמדו החברתי, שלא לדבר על הממסד הפוליטי. הדבר בא לידי ביטוי גורלי אחרי כאלף שנה בעימות שבין הנביא ירמיהו, שייצג את חוקת משה, לבין המלך צדקיהו, שריו ו"עם הארץ."¹⁰ מכיוָן שהריבונות כרוכה בקיום מִמסד, הרי שהיא מסכנת את פרדיגמת אברהם ואפילו את יהדות התורה, דהיינו, את שלטון החוק. הפתרון הזמני של משה היה להרוג את המסיתים, אף כי ברור היה לה' שהניסיון כשל כי "העם הזה... עם קשה עורף הוא... וייחר אפי בהם ואכלם".¹¹ העם שרד בגלל אופיו הרחום והחנון של האלוהים היהודי, ויחד אתו שרדו האיומים הפנימיים עליו. חוקת התורה שניסח משה נועדה להרחיק סכנות ואיומים מבפנים, ובכך לקיים חברה מלוכדת המסוגלת לנטרל יחד איומים חיצוניים. כך הבין אותה ז'בוטינסקי כשהקים ב-1935 את ההסתדרות הציונית החדשה.¹² בתוך הנדודים, המסעות והמלחמות במדבר, הקים משה אומה צבאית, הכשיר מצביא וחֶבר מפקדים ואימן אותם, וכשנסתיימה תקופת האינקובציה הלאומית – הכניס המצביא, יהושע בן-נון, את האומה לארץ כנען, לא בשער הראשי (עזה), אלא בשער האחורי (יריחו), שהיה חסום במכשול מים, הוא הירדן, הגבול הטבעי המזרחי של הארץ. במאה השלוש-עשרה לפני הספירה היה קשה יותר להתגבר על מכשול מים זה, מאשר בסוף המאה העשרים לספירה. למלכי כנען היה סיכוי למנוע מבני ישראל לצלוח את הירדן, מפני שצבאותיהם היו חזקים, על הנייר, מצבאו של יהושע, וגם מפני שבעת צליחה, הצבא מסוגל לממש רק מעט מיכולתו. מלכי הערים נאספו למלחמה מאוחר יותר נגד הגבעונים, בעלי-בריתם של העברים. בתנאים הנחותים, בשדה הקרב בגבעון לעומת שדה הקרב ביריחו, לא גייסו את כוחותיהם וממילא לא מנעו מן העברים לצלוח את הירדן.¹³ הם בחרו להסתגר בעריהם הבצורות, בגלל צליחת ים סוף על-ידי העברים, שנודעה באזור כולו, כמעשה נסי, מרתיע. גם צליחת הירדן מתוארת כמעשה נִסים: ״וכבוא נושאי הארון עד הירדן ורגלי הכוהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים, והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר, ויעמדו המים היורדים מלמעלה, קמו נד אחד הרחק מאוד באדם העיר אשר מצד צרתן, והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו, והעם עברו נגד יריחו. ויעמדו הכוהנים נושאי הארון ברית ה׳ בחרבה; בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן״ (יהושע, ג, 15–17). נס צליחת הירדן ונס צליחת ים סוף, הגדול ממנו, שייכים לאותה ״משפחה״: ההתגלות המובהקת, הדרמטית והמשכנעת של אלוהים לכל בני ישראל, פעם אחת לפני מתן תורה ופעם שנייה לפני הפלישה לארץ-ישראל. לשני הנִסים האלה משותפת צליחה מהירה של מכשול מים, כביטוי המאפיין עוצמה צבאית. ניצחון אברהם אבינו את צבא המלכים קדם לברית בין הבתרים, וניצחון משה רבנו את צבא פרעה קדם למתן תורה – חוקת הנצח של היהודים. מכאן שלפי התורה, שאין קדוש ומחייב ממנה בדת היהודית, תנאי הכרחי לקיום היהדות היא ריבונות, ותנאי הכרחי להשגת ריבונות ולשמירה עליה הוא צבא מקצועי שעליו מפקדים מצביאים מעולים. ___________________________ בשבוע הבא: חוקת התורה; הוויתור של משה רבנו; משה רבנו ובנימין נתניהו; פיצול פנימי בין השבטים (כפי שמתרחש היום במדינת ישראל) לאחר ההתנחלות, מנע את השלמת המהפכה העברית הראשונה; הלקח של "משל יותם"; שליט מהווה את האיום הגדול ביותר לעם ולמדינה שהוא עומד בראשם; פרדוקס השילוב ההכרחי בין החוק לשלטון; המהפכה שביקש לחולל זאב ז'בוטינסקי.

בארבעים שנה במדבר הקים ואימן משה רבנו צבא יעיל לכבוש חלקים מארץ כנען ואומה בעלת תרבות לחימה שתגבה את המהלך הלאומי-היסטורי הזה. לדוד בן-גוריון שעלה לארץ ישראל מפולין ב-1906 הוענקו ארבעים ושתיים שנה להכין צבא ואומה עם תרבות לחימה למלחמת העצמאות. הוא לא הפיק לקח ממהלכו של משה, התמקד בביצור מעמדו הפוליטי, והיישוב היהודי הגיע למלחמת העצמאות עם כוח מיליציוני – ארגון ה"הגנה" וחטיבה אחת ללוחמה זעירה – הפלמ"ח. אומנם היהודים ניצחו במלחמת העצמאות כי האויב היה חלש יותר ופחות מוכן, אך במחיר כבד מאוד של ששת אלפים הרוגים – אחוז אחד מן האוכלוסייה ופצועים רבים בהרבה. בן-גוריון הוסיף חטא על פשע: כדי לבצר את מעמדו הפוליטי במדינת ישראל יצר תרבות ביטחונית מיתולוגית שעיקרה: ניצחנו במלחמת העצמאות בזכות פיקוד חכם ויעיל דבר שהוא עצמו ידע שאינו נכון כפי שאפשר ללמוד מדברים שלו בדוני סגורים. הוא ומפקדים אלה בנו את צה"ל כמיליציה עממית ואת המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים ששברה את רוחו של העם היושב בציון, גרמה לו לפחד מן המלחמה ולשאוף להפסקות אש ולא להכרעה או לפחות להרתעה. _____________ בשבוע הבא: חוקת התורה; הוויתור של משה רבנו; משה רבנו ובנימין נתניהו; פיצול פנימי בין השבטים (כפי שמתרחש היום במדינת ישראל) לאחר ההתנחלות, מנע את השלמת המהפכה העברית הראשונה; הלקח של "משל יותם"; שליט מהווה את האיום הגדול ביותר לעם ולמדינה שהוא עומד בראשם; פרדוכּס השילוב ההכרחי בין החוק לשלטון; המהפכה שביקש לחולל זאב ז'בוטינסקי.

1. כפי שביטא זאת הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19, פרידריך ניטשה. 2. רעמסס השני ומרנפתח, שמלכו במאה השלוש-עשרה לפני הספירה. לפי ספר שמות היו בימי משה שני מלכים, ואחרי שהראשון מת, חזר משה ממדין למצרים. 3. העצמאות המוגבלת הייתה בפועל לעצמאות מלאה, בגלל האנרכיה והשפל במצרים, שאחרי מות מרנפתח. 4. הסיפור על בת-פרעה שמשתה את משה מן היאור נועד לספק לבני-האדם, שברובם הם בעלי תפיסה אתנוצנטרית, הסבר להשכלה הצבאית הרחבה של משה בן העבדים. בספר ״משה האיש ודת הייחוד״ טען זיגמונד פרויד, שבתקופת הגיבוש הלאומי, שבין יציאת מצרים לכיבוש כנען, שימשו שתי דמויות באישיותו של משה: האחת של המלך הנאור והמשכיל, שהנחיל את רעיונותיו המתקדמים לעם המתגבש; והשנייה של העברי, נציג אל המדבר, הנוקם והנוטר. 5. עבדים – משמע עובדים, תושבים מדרגה ב׳ שאין להם זכות לשאת נשק ולהשתתף במערכת השלטון והביטחון. 6. צליחה מהירה תחת ברד-חיצים ובליסטראות (ואחר-כך תחת פגזים ופצצות), בלי לאבד זמן רב בבניית גשר. 7. ראה, גרשום שלום, ״דברים בגו״, תל אביב, 1975, עמ׳ 248-237. M. Mann, "The Sources of Social Power", 1986, vol. 1 .8 9. אנשי מדע שחקרו את התופעה של היבקעות ים סוף לשניים, הגיעו למסקנה שזו הייתה אפשרית. בשנות השבעים חקר את התופעה הזאת משה דיין, פרופסור להנדסה הידרוגרפית, והגיע למסקנה שתופעה זו הייתה אפשרית מתוך פעולה משולבת של הרוח, הגאות והשפל. בשנת 1992 פרסמו דורון נוף, פרופסור לאוקיאנוגרפיה, וד״ר נתן פלדור, מהמחלקה למדעי האטמוספירה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ממצאי מחקר, המצביעים על כך שהאירוע היה אפשרי הודות לפעולת הרוח לבדה (יבשׂם עזגד, ״מתמטיקה של הנס הגדול״, ״הארץ״, 16 באפריל 1992). 10. המושג "עם הארץ" בתקופת בית ראשון במיוחד בממלכת יהודה, ציין גוף בעל סמכויות מדיניות וכוח ביצוע. מוסד זה המליך את יאשיהו (מלכים ב, כא, 24) ולאחר מותו, את בנו יהואחז (כג, 30). לפי ספר ירמיהו, הושפעו חברי מוסד "עם הארץ" ממצדדי מצרים (לז, ב), שהייתה בעיני ירמיהו "משענת קנה רצוץ", מהלך שהביא לכיבוש ירושלים על-ידי נבוכדנצר השני מלך בבל ולחורבן בית המקדש. 11. שמות, לב. 12. במכתב לבנו ערי כתב ז'בוטינסקי ב-14 בספטמבר 1935 בקשר לתקנון ההסתדרות הציונית החדשה שהוקמה באותה שנה בווינה ושכנס היסוד שלה היה ב-7 בספטמבר. הוא דיווח על סעיף א' בתקנון: "'תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית מלוכתו ושפתו, והשרשת קדשי תורתו בחיי האומה'. דרכיה: 'יצירת רוב עברי בארץ-ישראל על שתי גדות הירדן, הקמת המדינה העברית אשר בחוקותיה יתאחדו החופש האזרחי, עם עקרונות הצדק החברתי ברוח תורת ישראל'... אני תומך בכל אות ואות. אצלי זוהי מסקנה של הרהורי חמש שנים ויותר. אין צורך שאסביר לך כי עודני בחופש הדעה וכו' ואינני רואה קדושה בריטואל. העניין הוא עמוק יותר. 'השרשת קודשי התורה בחיי האומה...' כל אחד יסכים כי יש בתורה עקרונות קדושים באמת ודבר קדוש כדאי גם להשריש'; אבל מצד אחר דווקא הקודשים האלה הם ענייני מוסר לכן יתמוך גם אתיאיסט בתור אתיאיסט ואז למה להשריש אותם תחת תווית של דת? לדעתי פה הוא עיקר הוויכוח. אפשר ואפשר לכונן שיטה מוסרית נשגבה בלי כל קשר עם השכינה: כך עשיתי גם אני כל חיי. ועתה בטוחני כי נכון יותר להתייחס לעקרונות מוסריים כקשורים למסתורין שמעל להשגת אנוש, לא רק מפני ה'נימוס' – שהלא התנ"ך הוא באמת מקורם הראשון ולמה נסתיר את העובדה... פתוס הדתי כשהוא לעצמו נחוץ לנו. אינני בטוח כי נצליח להחיותו בנשמות – אולי כבר איננו אלא 'תכונה מלידה' הניתנת רק למעטים כגון כישרון מוסיקאלי. אבל לו אפשר היה לברוא דור שכולו מאמין, הייתי שמח". ארכיון ז'בוטינסקי א 1 – 2/38/2. 13. ראה, אורי מילשטיין ואריה עמית-טפר, ״מרדף יהושע בן-נון״, ״נתיב״ מס׳ 22, ספטמבר 1991, עמ' 31–37.