מאז ומעולם כמעט אי-אפשר להשיג נתונים אמפיריים מלאים על מלחמות, מפני שאחת הנורמות היציבות של הציביליזציה שלנו, בת 10,000 השנה, היא סגירוּת הצבא ופעולותיו בפני מחקר בלתי-תלוי וביקורת. רוב המחקרים בענייני צבאות נועדו לחזק את טיעוניו של מזמין המחקר – המפקד הבכיר. חוקרים שלא עמדו בתנאי זה סולקו מן הצבא (בצה״ל, אלוף-משנה ד״ר עמנואל ולד, למשל), או שמחקריהם נגנזו (למשל מחקרו של ראש מחלקת היסטוריה, תת-אלוף אברהם איילון, על מלחמת ששת הימים). ההיסטוריון הצבאי, אלפרד וגטס, כתב שחלק גדול מן ההיסטוריה הצבאית נכתב ״אם לא בכוונה מפורשת לתמוך בסמכותו וביוקרתו של הצבא, הרי לפחות במגמה שלא לפגוע בהן, שלא לגלות את סודות הצבא ולהימנע מחשיפת חולשות, פקפוקים ומזג רע״ (דיקסון 156, 1979).
מערכת הביטחון מונעת מחקרים בלתי-תלויים באמצעות חוקים ותקנות: חיסיון מסמכים, צנזורה על פרסומים והֶעדר גישה חופשית של חוקרים לאנשי צבא ולגופים צבאיים. בישראל, מסמכים ביטחוניים היו חסויים בישראל, על-פי חוק, למשך חמישים שנה מועד החסון הוערך בפעם הראשונה לשבעים שנה ובשנת 2019 העריך אותם ראש הממשלה בנימין נתניה בעוד עשרים שנה, לשבעים שנה. ב-7 באוקטובר 2023 יכלו נתניהו ואחרים להבין מדוע קרסה מערכת הביטחון: גוף לא מבוקר עתיד להסתאב ולקרוס.
בבריטניה, הדמוקרטית יותר, הם חסויים למשך שלושים שנה. במחצית השנייה של המאה ה-20, המתאפיינת בקצב מהיר מאוד של התפתחויות ואירועים, קשה להפיק תועלת אף ממסמכים בני שלושים. חשוב להדגיש כי גם אחרי פקיעת מועד החיסיון יש לנוגעים בדבר ולבעלי האינטרסים סמכות להאריך אותו כמעט עד אינסוף. מערכת הביטחון הבריטית, למשל, האריכה את תקופת החיסיון של מסמכים רגישים רבים הנוגעים לתקופת שלטונה בארץ-ישראל, וכך היא פגמה בחקר הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות. ביולי 1999 חשף גנזך המדינה הבריטי מסמכים המעידים על כך שבשנת 1944 התנגד שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, לתוכנית אמריקנית להציל יהודים ממחנות השואה בנימוק שהניצולים יגיעו לארץ-ישראל ויקשו על השלטונות הבריטיים שם. לבריטים היה עניין להעלים את הסיוע הפעיל שהם נתנו להיטלר בהשמדת יהודים. אך בלי מסמכים אלה, שהיו חסויים חמישים וחמש שנים, לא הייתה אפשרות להבין את מדיניות בריטניה כלפי היהודים וכלפי הסכסוך בארץ-ישראל באותה תקופה.
מערכת הביטחון בישראל אינה מאפשרת לגבות עדויות מאנשים בשירות פעיל, ואוסרת גם על אנשי מילואים לתת עדויות ולפרסם ספרים חושפניים. מקרהו של אלוף-משנה בדימוס מייק אלדר, שנמנע ממנו לפרסם את ספרו על הצוללת ״דקר״, מדגים זאת. סקרים בלתי-תלויים במסגרתה אינם אפשריים, ולכן רוב מדעני ההתנהגות, המעוניינים בהישגים מוכרים בעולם האקדמי, אינם בוחרים במערכת הביטחון כבמושא מחקרם. בישראל, כל פרסום הנוגע בנושא ביטחוני אף חייב בצנזורה צבאית. במשך זמן רב מנעה הצנזורה מידע שבלעדיו אי-אפשר להשלים מחקרים רבים ולהבין תחומים רבים.
הצנזורה הצבאית מנעה ממני לפרסם את ספרי על הצנחנים ב-1968 עד שלא השמטתי את תיאור המקרה שבו אנשי יחידה 101 רצחו רופא לבנוני, ששירת בלגיון הירדני, ליד בית לחם ביודעם שהוא רופא צבאי, דבר המנוגד לאמנות בינלאומיות ולערכי לחימה המקובלים בקרב בני תרבות. טענת אנשי הצנזורה הייתה שפרסום הפרשה יפגע בתדמית צה״ל בעיני הציבור. מכאן שלא רק על הגנה על ביטחון ישראל ממונה הצנזורה הצבאית, אלא גם על שמירה על תדמיתו המסולפת של צה״ל. אבל תדמית מסולפת זאת היא אחד הגורמים לקריסת מערכת הביטחון ותפיסת הביטחון במלחמת יום הכיפורים ו בשמחת תורה ב-2023.