בתקופה הקמאית איימו על האדם אויבים מן היבשה, הוא התגונן מפניהם על היבשה ופיתח אינסטינקט שרידות יבשתי. בעל-חיים יבשתי שחסר אינסטינקט כזה לא שרד. לוחמת יבשה הייתה חלק מהמבנה הנפשי-התנהגותי של ההומו-ספיינס. מיומנויות מיוחדות נדרשו כדי להפתיע אותו ולמוטט את רוחו, במתקפה יבשתית. בתחילת התקופה התרבותית, היא הציביליזציה המוכרת לנו, הצליחו רק גיבורים מעטים להעביר מאבקי שרידות אל מרחבי הים, והצלחה זו הייתה חלקית בלבד. אגני המים, ככל איתני הטבע, נתפסו בתודעת האדם כבעלי תכונות אנושיות, אשר ברצותם מסייעים לאדם ומעניקים לו כל טוב, וברצותם מטביעים ומשמידים אותו. בביטוי ״הים האכזר״ ניתן למצוא רעיונות אלה, המדגישים את העובדה שהים הוא אכזר לבני האדם, שהרי לדגים אין הוא נחשב אכזר. גם כשלמדו בני האדם לייצר אמצעי שיט אמינים, התרחשו אסונות ימיים, לא פעם מפתיעים. טביעת האונייה ״טיטניק״ בתחילת המאה העשרים זכורה כאחד האסונות הללו. נדרש מאמץ אינטלקטואלי כדי לתפוס את המים הרבים כחלק מן המערך הביטחוני. רוב בני-האדם לא התעניינו ולא מעוניינים במאמץ כזה. המעטים שהיו מעוניינים בו לא עסקו בתחום הביטחוני, אלא אם כן הנסיבות כפו זאת עליהם. לכן, ניצול תבוני מושכל של מכשולי המים לצורך שרידות ומלחמות, היה נחלתם של בודדים ושל עמים מעטים. כך יש להבין הפתעות צבאיות רבות, שהביאו תבוסות לצד אחד וניצחונות לצד השני. בהפתעות אלה היה לשימוש במכשולי מים, אינטליגנטי ובלתי אינטליגנטי כאחד, יתרון חשוב.
7
על האופי האנטי-אנושי של הממדים הימי והאווירי, ועל הקשר שבין שני ממדים אלה, קראנו בפרק א׳ של ספר בראשית. לפי ספר בראשית, לא חוללה הבריאה שינוי במים. הם נותרו כפי שהיו לפניה. הארץ, שהייתה תוהו ובוהו, נעשתה בתהליך הבריאה למקום מאורגן שאפשר לחיות בו. המים והתהום
8 נשארו תחום שאין בו חיים לבני-האדם. התנא בן זומא אמר שהמלה ״שמים״, בפסוק הראשון של ספר בראשית, מובנה רקיע ומים, ושההבחנה אינה בין הרקיע לימים, אלא בין המים העליונים למים התחתונים. מכאן שהביטוי ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״ כמוהו כ״ורוח אלוהים מרחפת על פני השמים״ (בראשית רבה, ד׳).
בליזריוס, מפקד צבא הקיסרות הביזנטית במאה השישית לספירה, היה מנהיג צבאי בעל הבנה עמוקה בהוויית הצבא והמלחמה. בשנת 532 יצא בראש צבאו למלחמה על הוונדלים בצפון אפריקה. במועצת המלחמה של הקיסרות נדונה הברירה, אם לנחות באחד החופים ולתקוף את הוונדלים במסע יבשתי, או לתקוף אותם מהים ולהילחם נגד הצי שלהם. רבים מחברי הפיקוד העליון העדיפו לתקוף ביבשה, ובליזריוס אמר שלא רצוי להכריח בני-אדם להילחם בים, ויש לשמוח על נכונותם להילחם ביבשה: ״יותר מזה אין לדרוש מאנשי יבשה״. הוא המליץ להנחית את החיילים על החוף. הם יילחמו ביבשה, והאוניות תלווינה אותם, ולא תמלאנה תפקיד התקפי (גרייבס, ״בליזריוס", 1988).
נפוליאון כתב כי צליחה של נהר רחב במקום המוגן על-ידי אש תותחים של האויב ״אינה מעשית, אלא אם מצליחים להפתיע את האויב, ואם הכוחות (הצולחים) מוגנים...״ (נפוליאון, ״אמרות המלחמה״). בהערות למהדורה העברית של ״אמרות המלחמה״ כתב ההיסטוריון הצבאי פרופסור יהודה ואלך: ״מקדמת דנא נחשבה צליחת מכשולי מים, במיוחד לנוכח התנגדות אויב, לאחת המשימות הקשות והמסובכות ביותר של הצבאות״.