התהליך המיתולוגי¹ של התגבשות העברים במצרים לעם ישראל, באמצע האלף השני לפני הספירה, הסתיים במאבק של בני העם הזה, בהנהגת משה, לשחרור לאומי (רצח האיש המצרי, עשר המכות), ובנכונותו של פרעה² לבצע טרנספר ולהעניק לעברים עצמאות מוגבלת (אוטונומיה), בפרובינציה כנען, שבצפון האימפריה המצרית.³ תנאים הכרחיים להצלחת בני ישראל היו השימוש בנשק והמאבק האסטרטגי, הסבלני והנבון. מי שמנהל מאבק כזה איננו מתעלם מהֶבֵּטים מדיניים ולאומיים, ולכן איננו מסתפק בלוחמת טרור קיצונית. משה רבנו קבע אסטרטגיה ארוכת טווח למאבק לשינוי הסטטוס ונכללו בה אלימות, אמצעים מדיניים והסכמה לאומית. בלי הסכמה לאומית אין נכונות להסתכן למען המטרה. וזה המצב היום בחברה הישראלית. משה היה מדינאי ופוליטיקאי מרחיק ראות, איש בעל כריזמה שלא נגרר אחרי האספסוף, אלא העלה את רמתם של ההמונים. הוא היה גם אביר שרידותי, שקיבל על עצמו אחריות לקיום צאן מרעיתו, והוא היה גם אינטלקטואל סקרן וביקורתי. את הוויית הצבא והמלחמה למד בבית פרעה,⁴ המכללה לביטחון לאומי של האימפריה המצרית, והבין אותה יותר ממוריו, המצרים והמדיינים, מאחר שהיו לו תכונות אינטלקטואליות נדירות (כמוסבר לעיל) וסביר להניח שמוריו לא נתברכו בתכונות האלה בגלל נדירותן. לכן, היה יכול ליצור מציבור העבדים,⁵ בעלי המוצא האתני המשותף, עם עצמאי וריבוני, שהשפיע כה עמוק על ההיסטוריה האנושית. מפעל חייו של משה היה מהלך הכרעה היסטורי מתוכנן, מודע ולא כאוטי, שראשיתו בלימוד וחשיבה (בבית פרעה ובמדבר) והמשכו במעשים אינטלקטואליים. המהפכה של משה הייתה מזיגה של אינטלקטואליות ומעשיוּת כרוב המהפכות ומהלכי ההכרעה בהיסטוריה, לא כל שכן מהלכי ההכרעה שבתחום האסטרטגי-צבאי. משה בן עמרם היה גם אסטרטג (חשיבה) וגם טקטיקן (מעשים) ובשניהם הוא הגיע, על-פי הכתוב, לדרגה העליונה ביותר בתחום ההנהגה הלאומית והמדינית.

לפי ספר שמות חזר בו פרעה מהסכמתו להכיר בזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העברים, גייס את צבאו האימפריאלי ורדף אחרי כוח העבודה הזול כדי להחזירו למצרים ולעיסוקיו הקודמים בה. אז התחוללה המלחמה הראשונה של עם ישראל, שלא היה אלא ציבור של עבדים שזכו בעצמאות, מול צבא של מעצמת-על. המלחמה הזאת הפריכה (מבחינה עיונית, שלא על רצף הזמן ההיסטורי) את אמרתו המפורסמת של נפוליאון – שרוב מפקדי הצבאות מקבלים אותה – שאלוהים אוהב צבאות גדולים, ולכן יחסי הכוחות הם שקובעים, בדרך-כלל, את תוצאות המלחמות.⁶ כשתקפו המצרים את העברים, היו האחרונים בגבם אל ים סוף (כנראה שהיה זה אחד האגמים, או אחת הביצות, במקום שנכרתה בו תעלת סואץ אחרי אלפי שנים). המפקד המצרי ניסה לתמרן את העברים למלכודת, או לשטח השמדה, ולא הייתה לעברים אפשרות להתמודד אל מול הצבא המצרי בשדה הקרב. ים סוף נראה כמחסום בלתי-עביר. העברים עמדו מול הברירה: להיכנע ולוותר על העצמאות, או למות בשדה הקרב ״בכבוד״, שמשמעותו: התאבדות. משה דגל לא רק בעקרון השרידות אלא גם בעקרון החיים שאנשי הציביליזציה הנוכחית אינם מסוגלים ליישׂם אותו. העברים גברו על המצרים. יסוד הניצחון המפתיע הזה היה צליחת הסער שביצעו בהצלחה, וכישלון המצרים בצליחת מכשול המים. במאה השלוש-עשרה לפני הספירה נראתה צליחת-סער⁷ כמעשה ניסים, הוכחה לחסות שפרש אלוהים, בורא העולם, על העברים. הייתה זאת ההתגלות האלוהית הראשונה לעיני כל עם ישראל, הכנה למעמד הר סיני כפי שהדבר נרמז במסורות העתיקות של הקבלה.⁸

כמו שצליחת ים סוף הדהימה את עמי קדם, הדהימו את העמים היותר מודרניים צליחת ההונאה של נפוליאון את הדנובה ב-1805, הצליחות המהירות של הגרמנים את הוויסלה בספטמבר 1939 ואת נהר המאז במאי 1940, וצליחת הסער של המצרים את תעלת סואץ ב-6 באוקטובר 1973, שהיא ראשיתו של תהליך קריסה ולקחהּ שהגיע לשיאו, לפי שעה ב-7 באוקטובר 2023. צליחת הוויסלה הכניעה את פולין, צליחת המאז הכניעה את צרפת, וצליחת תעלת סואץ הִכתה בהלם את הישראלים, אף שלדברי כל המומחים היה צה״ל חזק בהרבה מצבא מצרים בשנת 1973. ספר שמות ייחס את צליחת הסער להתערבות האלוהית. היסטוריונים ייחסו את צליחות הסער של הגרמנים, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ליעילות הצבאית הפרוסית, ו/או לגאוניות הצבאית של הגנרלים הגרמנים גודריאן ורומל. ישראל ייחסה את הצלחת צליחת הסער המצרית למחדל המודיעין הישראלי. גם במאה השלוש-עשרה לפני הספירה וגם במאה העשרים לספירה, לא היה הצד המובס מסוגל לראות בצליחת-סער מהלך צבאי ״טבעי״, וזאת אחת הסיבות ליעילות הרבה של המהלך הצבאי הזה: מעצם היותו כה מפתיע יש בו יכולת הכרעה. מיכאל מאן הבריטי, איש מדעי ההתנהגות, כתב, ש״צבא הרגלים, בעל נשק הברזל והמאורגן היטב, היה יתרון לעומת צבא המרכבות, שכל אחד מלוחמיו היה נועז ומנוסה יותר מכל אחד מחיל הרגלים". את היתרון הזה, נשק הברזל, העניקה לחי״ר מהפכת הברזל שהתחוללה באמצע האלף השני לפני הספירה. לכן, גבר צבא הרגלים הישראלי על צבא המרכבות המצרי בים סוף, על צבא המרכבות של הכנענים ליד מי-מרום, ובעמק יזרעאל. בעקבות הניתוח של מאן אפשר לומר, שב-1973 ניצח חי״ר מצרי מודרני, מאורגן וחמוש היטב, את גייסות השריון (חיל המרכבות) הישראלים ⁹.

צליחת ים סוף, על-פי התנ״ך, לא רק שביטלה את האיום הצבאי המצרי המיידי על בני ישראל, אלא גם הרתיעה את כל עמי המרחב, ובייחוד את תושבי הפרובינציה המצרית כנען, כאילו דובר בנשק חדש שאי-אפשר להשיב עליו בנשק נגדי. בשירת הים נאמר: ״שמעו עמים ירגזון, חִיל אחז יושבי פלשת״. רחב אמרה למרגלים, ככתוב בספר יהושע, ארבעים שנה אחרי קריעת הים: ״ידעתי כי נתן ה׳ לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו, כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה׳ את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים... ויימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה׳ אלוהיכם הוא אלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת״. בכל שנה מזכירים היהודים את האירוע הזה בליל הסדר: ״וקרע לנו את הים, והעבירנו בתוכו בחרבה, ושיקע צרינו בתוכו״. בהגדה מצוטטים גם פסוקים מתהילים (פרקים קי״ד וקל״ו) המספרים בקריעת הים. גם אם נניח שצליחת ים סוף לא הייתה ולא נבראה, ושאין היא אלא מיתוס, שנועד לפאר את אלוהי ישראל, אין ספק שהיא אחד מגרעיני התרבות היהודית-נוצרית. מחבר/מחברי או עורך/עורכי ספר שמות קבעו לה את התפקיד הזה, מכוח המקום המרכזי שתפסה המלחמה בתודעה הלאומית, ובגלל ההֶבֵּט הניסי שלה. אין להתעלם מההבט הזה גם בדיון על הצליחות במלחמת יום הכיפורים.¹⁰ אנשי צמרת הביטחון של מדינת ישראל ספגו בילדותם את סיפור יציאת מצרים, והוא אחד מנכסיהם התרבותיים. צליחת הסער של המצרים את תעלת סואץ בשנת 1973 לא הייתה נס, אבל כדי להבין את הדבר ולסכל את הצליחה, היה על אנשי מערכת הביטחון הישראלים לוותר על חלק דומיננטי בתרבותם המיתולוגית. אילו הם היו עושים זאת, זה היה נס, שהרי, כאמור לעיל, רק מעטים מסוגלים לכך.

העם והתרבות שיצר משה במדבר סיני שׂרדו יותר משלושת אלפי שנה. מערכת החוקים והמצוות שבתורה נועדה להרחיק סכנות ואיומים מבפנים. בתוך הנדודים, המסעות והמלחמות במדבר, כונן משה אומה צבאית, הכשיר מצביא וחבר מפקדים ואימן אותם, וכשנסתיימה תקופת האינקובציה הלאומית – הכניס המצביא, יהושע בן-נון, את האומה לארץ כנען, ולא בשער הראשי (עזה), אלא בשער האחורי (יריחו), שהיה חסום במכשול מים, הוא הירדן, הגבול הטבעי המזרחי של הארץ. יש כיום ישראלים המבקשים לספח למדינת ישראל את השטחים שנכבשו ביהודה ובשומרון, בטענה שהירדן הוא הגבול הטבעי של ארץ-ישראל המערבית, המגן עליה מפני מתקפה צבאית ממזרח. במאה השלוש-עשרה לפני הספירה היה קשה יותר להתגבר על מכשול מים זה, מאשר היום. למלכי כנען היה סיכוי למנוע מבני ישראל לצלוח את הירדן, מפני שצבאותיהם היו חזקים מצבאו של יהושע, וגם מפני שבצליחה לא מגיע צבא לממש את מלוא יכולתו. מלכי האמורי, שנאספו למלחמה מאוחר יותר נגד הגבעונים, בעלי-בריתם של העברים, בתנאים נחותים בשדה הקרב בגבעון לעומת שדה הקרב ביריחו, לא הגיעו למימוש כוחותיהם ולא מנעו מן העברים לצלוח את הירדן.¹¹ הם בחרו להסתגר בעריהם הבצורות, בגלל צליחת ים סוף על-ידי העברים, שנודעה באזור כולו כמעשה ניסי גדול. גם צליחת הירדן מתוארת כמעשה ניסים: ״וכבוא נושאי הארון עד הירדן ורגלי הכוהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים, והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר, ויעמדו המים היורדים מלמעלה, קמו נד אחד הרחק מאוד באדם העיר אשר מצד צרתן, והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו, והעם עברו נגד יריחו. ויעמדו הכוהנים נושאי הארון ברית ה׳ בחרבה; בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן״ (יהושע, ג׳, 15–17). נס צליחת הירדן ונס צליחת ים סוף, הגדול ממנו, שייכים לאותה ״משפחה״: ההתגלות המובהקת, הדרמטית והמשכנעת של אלוהים לכל בני ישראל, פעם אחת לפני מתן תורה ופעם שנייה לפני הפלישה לארץ-ישראל. לשני הניסים האלה משותפת צליחה מהירה של מכשול מים כביטוי המאפיין עוצמה צבאית, שרידותית, לאומית ודתית של בני ישראל, ועליונות אלוהיהם על אלוהי העמים האחרים. הלקח שלמדו: אם יהיה עם ישראל נאמן לה׳ וישמור את מצוותיו, הוא יביס את העמים האחרים במלחמות.

הלקח שלא למדנו: כדי לנטרל את האויב ולשרוד לאורך זמן, ראוי שאת העם במלחמותיו יובילו מנהיגים כמשה רבנו וכיהושע בן-נון. לדוד בן-גוריון הייתה מנהיגות כזאת, אך בארבעים השנים שבין עלותו ארצה מפולין לבין פרוץ מלחמת העצמאות הוא לא הכין את העם למלחמה ולא פיתח תרבות צבאית כפי שפיתח משה רבנו וכפי שדרש זאב ז'בוטינסקי.¹² סיבה מרכזית למחדלים הביטחוניים והמבצעיים, גם של מלחמת יום הכיפורים וגם של טבח 7 באוקטובר, היא תרבות הצריכה, השפע והנהנתנות הישראלית מבית מדרשה של הפרוגרסיביות המערבית שהתעצמה מאוד אחרי מלחמת העולם השנייה, במחצית השנייה של המאה העשרים, והעדר תרבות צבאית ביישוב היהודי לפני הכרזת העצמאות וב-75 שנות קיומה של מדינת ישראל. על כך כתב הרמב"ם באיגרת גזירת הכוכבים ליהודי מונפלייה שבצרפת במאה ה-12: "... וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגִעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם ... ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות ... ודאי סִכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו". ________________________ בשבוע הבא: מלחמות של היוונים בפרסים; המטה הכללי האינטלקטואלי של אלכסנדר מוקדון; מלחמות הרומאים בגרמנים; מלחמות הפרסים בערבים; מלחמות ביפן; מלחמת רוברט קלייב בהודו; לקחים היסטוריים שראשי הממשלות, שרי הביטחון, הרמטכ"לים והאלופים בישראל לא למדו וממילא לא יִישׂמו במלחמת יום הכיפורים ובטבח 7 באוקטובר בעוטף עזה; יש להדיח את כל ממלאי התפקידים הבכירים במערכת הביטחון האזרחית והצבאית.

1. ״דיברה תורה בלשון (רוב) בני-אדם״, לשון שאיננה מושגית, אנליטית ואינטלקטואלית, שהיא הלשון המובנת לרוב בני-האדם. 2. רעמסס השני ו/או מרנפתח, שמלכו במאה השלוש-עשרה לפני הספירה. לפי ספר שמות היו בימי משה שני מלכים, ואחרי שהראשון מת חזר משה ממדין למצרים. 3. העצמאות המוגבלת הייתה לעצמאות מלאה בגלל האנרכיה והשפל במצרים, שאחרי מות מרנפתח. בספרי, "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי" (מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית, 2016), אני מעלה את האפשרות שאברהם אבינו ביקר במצרים, כפי שמתואר בפרק י"ג בספר בראשית, והגיע להסדר זה עם מלך מצרים: הוא יבלום בארץ כנען את התקדמות החיקסוסים מצפון-מזרח למצרים ויקבל בזכות הצלחתו, לו ולצאצאיו, את הבעלות על ארץ כנען. הוא הצליח במשימה, כפי שמתואר בפרק י"ד, וקיבל בעלות על הארץ לו ולצאצאיו, כפי שמסופר בפרק ט"ו, והדבר נחתם סופית ולעולם על-ידי אלוהים בברית בין הבתרים ובגבולות ההבטחה. בכך האמינו ומאמינים היהודים עד היום. זה הבסיס לציונות ולמדינת ישראל המקובל לפחות על-ידי הנוצרים האֶבַֿנגֶליסטים שהיו חזקים באנגליה בתחילת המאה העשרים בידי "הצהרת בלפור" וחזקים בארצות הברית. 4. הסיפור על בת-פרעה שמשתה את משה מן היאור נועד לספק לבני-האדם, שברובם הם בעלי תפיסה אתנו-צנטרית, הסבר להשכלה הצבאית הרחבה של משה בן העבדים. בספר ״משה האיש ודת הייחוד״ טען זיגמונד פרויד, שבתקופת הגיבוש הלאומי, שבין יציאת מצרים לכיבוש כנען, שימשו שתי דמויות באישיותו של משה: האחת של המצרי הנאור והמשכיל, שהנחיל את רעיונותיו המתקדמים לעם המתגבש; והשנייה של העברי, נציג אל המדבר, הנוקם והנוטר. 5. עבדים משמע עובדים, תושבים מדרגה ב׳ שאין להם זכות לשאת נשק ולהשתתף במערכת השלטון והביטחון. 6. מפקדי צה"ל במאה ה-21 סטו מן התפיסה הזאת, צמצמו מאוד את צה"ל לצבא "קטן וחכם" המבוסס על טכנולוגיה גבוהה. את המחיר שילמנו כולנו בטבח ה-7 באוקטובר 2023 בעוטף עזה ובהפיכת תושבי העוטף וגבול לבנון לפליטים בארצם. 7. צליחה מהירה תחת ברד חיצים ובליסטראות (ואחר-כך תחת פגזים ופצצות), בלי לאבד זמן רב בבניית גשר. 8. ראה, גרשום שלום, ״דברים בגו״, תל אביב, 1975, עמ׳ 248-237. 9. אנשי מדע שחקרו את התופעה של היבקעות ים סוף לשניים הגיעו למסקנה שזאת הייתה אפשרית. בשנות השבעים חקר את התופעה הזאת משה דיין, פרופסור להנדסה הידרוגרפית, והגיע למסקנה שתופעה זו הייתה אפשרית מתוך פעולה משולבת של הרוח, הגיאות והשפל. בשנת 1992 פרסמו דורון נוף, פרופסור לאוקיאנוגרפיה, וד״ר נתן פלדור, מהמחלקה למדעי האטמוספירה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ממצאי מחקר המצביעים על כך שהאירוע היה אפשרי הודות לפעולת הרוח לבדה (יבשם עזגד, ״מתמטיקה של הנס הגדול״, ״הארץ״, 16 באפריל 1992). 10. אחרי טבח 7 באוקטובר בעוטף עזה היו לא מעטים שאמרו כי מדובר ב"אירוע תנ"כי" שבו ארגון טרור קטן הכניס להלם, למשך יום אחד לפחות, את אחד הצבאות החזקים בעולם. 11. ראה, אורי מילשטיין ואריה עמית-טפר, ״מרדף יהושע בן-נון״, ״נתיב״, מס׳ 22, ספטמבר 1991, עמ׳ 31–37. 12. ראו ספרי "בן-גוריון - פוליטיקה ואסטרטגיה", שהוא כרך ראשון בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", שממנה התפרסמו 12 כרכים מתוך 30 מתוכננים (הוצאת שרידות, 2018), ואת ספרי הנ"ל "גלגל המנוף של ההיסטוריה").