על-פי חוזה ורסאי נאסר על גרמניה להקים צבא גדול אחרי מלחמת-העולם הראשונה, וזה הפך לה דווקא ליתרון. בגלל אילוץ זה הקימה מערכת הביטחון הגרמנית גרעין צבאי מצומצם ומודרני, שהיה מסוגל להתרחב. לזרוע האינטלקטואלית היה מעמד איתן במערכת הביטחון הגרמנית (מאז ימי פרידריך הגדול), אבל גם כסילותם של שליטי בעלות-הברית שניצחו, סייעה לגרמניה לבסס את צבאה על איכות ויעילות. לבד מן הזרוע האינטלקטואלית השפיעו על בניית הצבא החדש של גרמניה קצינים מהפכנים, שמרדו בגנרלים הזקנים, אשר לדעתם היו אשמים בביזוי הצבא הגרמני במלחמה. מעמד הצבא וכבודו היו חשובים להם. היו בצבא החדש הזה גם גרעינים של קבוצות-סער,¹ שפעלו בסוף מלחמת העולם הראשונה בצוותי קרב, שהסתננו מעבר לקווים של בעלות הברית, והשיגו הֶישֵגים מרשימים. אחרי המלחמה הם קיימו קבוצות מהפכניות, והשתלבו בסופו של דבר בצבא החדש. האינטלקטואלים, הקצינים המהפכנים ואנשי יחידות הסער חוללו מהפכה מלמטה בטקטיקה של הצבא הגרמני, מהפכה שאותה רתם היטלר לאסטרטגיה שלו במלחמת העולם השנייה. ² ההבדל היסודי בין גרמניה שבין שתי מלחמות העולם, לבין ישראל, שבגרמניה רווחה תרבות מלחמתית ולגרמנים היה חשוב שצבאם יהיה מעולה. בישראל רווחת תרבות אוטופיסטית של שלום שוויון ואחווה שכוננו בן-גוריון וחבריו, אנשי העלייה השנייה, והישראלים אינם מתעניינים כלל מה איכות צבאם – העיקר שיהיה שלום. כל זאת מבלי לשכוח שגרמניה עם צבאה המעולה הובסה במלחמת העולם השנייה, כי גם לצבא מעולה אין תעודת ביטוח, כפי שלמדו זאת גם הגרמנים וגם הצרפתים בפיקוד הגאון הצבאי נפוליון בראשית המאה ה-19. זאת משום שמוח האדם לא עבר אבולוציה לפיקוד ולשליטה יעילים על ארגון כה גדול כמו צבא ועל ניהול אירוע כה מורכב כמו מלחמה. זה המחיר שעלינו לשלם על "החטא הקדמון" של ביות הדגנים הקטניות ובעלי החיים ועל התיישבות הקבע, כפי שמתואר במשל הגרוש מגן עדן בפרק ג' ספר בראשית.

על היסודות האלה של הצבא המובס בנו הגנרלים – הנס פון זקט,³ ורנר פון בלומברג וּוילהלם גרונר – צבא ממונע, ואימנו אותו לשיתוף פעולה של מטוסים-טנקים-חי״ר-ארטילריה, ולהבקעת-בזק לעומק מערכי האויב, כדי להשמידם. הם שיכללו את עקרון השמדת האויב של קלאוזביץ; מיזגו את מסורת הלחימה הגרמנית העתיקה – המבוססת על ״מתקפת ראש החזיר״, לפיה המנהיג דוהר בראש פקודיו באיגוף היישֵר לתוך מרכז הכובד של האויב, בסגנון הלחימה של צוותי הקרב המשולבים שהסתננו בהצלחה בסוף מלחמת העולם הראשונה לעומק מערכי בעלות הברית – ולמדו את הרעיונות של צבא ממונע, משוריין ונייד שהגו מייג'ור גנרל פרדריק צ'ארלס פולר, סר באזיל לידל הארט ובריגדיר-גנרל שארל דה-גול, לימים נשיא צרפת.⁴ שעה שבמערב שִׂגשׂג הפציפיזם התמים,⁵ בסיועה הפעיל והחתרני של ברית-המועצות והרטוריקה ההומניסטית של השמאל המערבי,⁶ הקימו הגרמנים תעשיה צבאית רחבה בשיתוף פעולה עם ברית-המועצות, שלא ראתה את עצמה מחויבת להסכמי ורסאי, ואימנו את צבאם כהלכה גם כן בעזרת ברית-המועצות. מחדשי המלחמה בשנות העשרים והשלושים היו גנרלים גרמנים ורוסים צעירים שהִפרו זה את זה. בעוד שהיטלר טיפח את ״התורכּים הצעירים״ של צבאו, סטלין רצח אותם. לפחות בשנות השלושים ניתן היה לומר שסטלין מטורף יותר מהיטלר או לפחות פרנואיד יותר.

היטלר כתב בספרו ״מיין קאמפף״, שבמלחמה הבאה יהיה למיכון תפקיד מכריע. לרוב הגנרלים הגרמנים הוותיקים היה קשה לקבל את הרעיונות החדשים ובכל-זאת הם הסתגלו אליהם טוב יותר מעמיתיהם בצרפת, באנגליה ובארצות-הברית. השאלה הגדולה, שצריכה הייתה להישאל ולא נשאלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, היתה: איזה צבא יצליח, יותר מאחרים, להפשיר את הקיפאון שאִפיין את שדה הקרב, בעזרת מנועים במטוסים, בטנקים, במכוניות ובארטילריה. לא היה סיכוי רב שיעשו זאת הגנרלים הוָתיקים, שקיבלו את חינוכם הצבאי ועוצבו כקצינים, בציים, בחילות הפרשים או בחילות הרגלים, לפני מלחמת העולם הראשונה. התרבות הצבאית והאינטליגנציה המדעית חלפו על-פניהם, והם נדרשו לקבל החלטות בעניינים שלא הבינו אותם, ובתחומים שסיכנו את מעמדם. היטלר יצר ברית עם הגנרלים הוָתיקים, שביקשו לשמר את המסגרת הצבאית מול האיום המרכּסיסטי, עם הקצינים המהפכנים, שביקשו לחדש את הטקטיקה הצבאית, עם קבוצות הסער, שהיו הגרעין של התנועה הנאצית ועם האינטלקטואלים הצבאיים, שמצאו אצלו אוזן קשבת והבנה לרעיונותיהם. היכולת הגאונית הזאת, שלא הייתה לאויביו מן המדינות הדמוקרטיות, ליצור ברית עם יסודות קוטביים, העניקה לרב-טוראי ממלחמת העולם הראשונה שליטה על צבאו שהיה טוב בהרבה מצבאם. היטלר כפה מיכון על צבאו, כחלק מן האידיאולוגיה הנאצית. הוא השתמש במטוסים ובצי של כלי-רכב, לא רק כדי לעבור ממקום למקום בגרמניה במסגרת מאבקיו הפוליטיים, אלא כדי ״לכבוש״ את גרמניה מבפנים, בעזרת הלם המנוע, ובעיקר, הלם המטוס. כשעלה לשלטון ושלט בגרמניה בזמן המלחמה, תמך היטלר המהפכן במהפכנים צבאיים שלא נמנו עם הממסד הצבאי הבכיר ביותר דווקא. הבולט שבהם היה הֵיינץ גוּדֶריאַן. בכך הלך היטלר בעקבות פרידריך וילהלם השלישי, שתמך במהפכנים הצבאיים של פרוסיה בזמן מלחמות נפוליאון. במלחמת האזרחים בספרד יִישׂם אחד הרפורמיסטים הללו, הקולונל גנרל ורנר פריטש, רעיונות חדשים אחדים, כגון ניידות במטוסים.

כמו בפוליטיקה, גם במלחמה חיפש היטלר את ההכרעה המוחצת, מטילת האימה והמשמידה. הוא ייצג את הקוטב הברברי של תרבות המלחמה, שניצל את הֶשֵגי התרבות המערבית האנגלו-אמריקנית בתחום הטכנולוגי.⁷ ״לעולם לא אתחיל במלחמה בלי הביטחון שהאויב, שידיו רפו, ייכנע אחרי המהלומה הראשונה של התקפה אחת רבת-עוצמה״, הוא כתב. ב-1933 נכח היטלר בתרגיל שנערך בפיקודו של גודריאן, ובו שותפו טנקים. גודריאן הדגים בתרגיל את רעיונותיו על שיתוף פעולה בקרב בין טנקים, ארטילריה וחי״ר.⁸ הצלחת התרגיל הלהיבה את היטלר והוא אמר: ״זה מה שאני צריך, זה מה שאני רוצה שיהיה לי״. בניגוד לרוב אנשי הצבא המקצועיים בעולם כולו, שלא לדבר על הפוליטיקאים, חש היטלר שלוחמת אויר ולוחמת שריון, ושילוב של שתיהן, שהוא לא הבין את משמעותן הטקטית, עתידים לחולל מהפכה בשדה הקרב, ועל כן, מה שהיה בשנים 1914–1919, בעיקר בחזית המערבית מול צרפת ובעלות-בריתה, לא יהיה במלחמה הבאה. טירופו של היטלר הציל את העולם, בסופו של דבר, מפני כוחו ההרסני של האיש. אך בתבונתו הצבאית הוא עלה על רוב בני דורו, ובוודאי על ראשי הממשלות של צרפת ושל אנגליה, על מנהיגה של ברית-המועצות, על נשיא ארצות-הברית, שלא לדבר על מנהיגי פולין. בתחילת 1938 מינה היטלר את גודריאן למפקד קורפוס השריון הראשון שהיה לגרמניה. זה היה מהלך ארגוני מכריע, שרוב ראשי המדינות לא היו מעיזים לעשותו, והוא תרם, אולי יותר מכל מהלך אחר של היטלר, למהלך ההכרעה הגרמני בפרוץ מלחמת העולם השנייה. אחרי שנה וחצי הכריע הקורפוס ה-19 של גודריאן את הצרפתים בסדאן.

למרות שהטנקים הראשונים פותחו באנגליה ובצרפת – כבר במלחמת העולם הראשונה היו למדינות אלה יחידות טנקים – נאבקו המפקדים הבכירים בתפיסת השריון ובגייסות השריון כאילו אלה, ולא הגרמנים, הם אויביהם. (כפי שראשי מערכת הביטחון של ישראל היום נאבקים במבקריהם מבית יותר מאשר באויבי המדינה החיצוניים. זאת הייתה אחת הסיבות לתבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון, באינתיפאדה ובלחימה בחיזבאללה בדרום-לבנון שגרמה להסכם רבין-ערפאת, ולטבח 7 באוקטובר). גנרל דאגלס הייג, מפקד הכוחות הבריטיים בצרפת, אמר באוגוסט 1917 לאנשי הוועדה לאספקת טנקים, שיש לראות בטנק ״גורם שולי בלבד ... תוספת לחיל הרגלים ולתותחים״. שר המלחמה הבריטי, הלורד קיצ׳נר, ראה בטנק לא יותר מאשר ״צעצוע מלחמה״. הגרמנים סברו שיש חשיבות רבה להופעתו של הטנק בזירה, ושפיתוח הטנק על-ידי צרפת ובריטניה היא אחת הסיבות לתבוסה שנחלו במלחמת העולם הראשונה. שבוי גרמני אמר אז לחוקריו: ״בעיני קצינים וחיילים רבים הייתה עצם הופעתו של הטנק סיבה מספקת שלא להילחם. די בתחושת החובה שלהם כדי שיילחמו בחיילי רגלים, אך כאשר מופיעים טנקים מרגישים רבים מהם שמותר להם להיכנע״.⁹ (לן דייטון, ״מלחמת בזק״, 1986). הצרפתים והבריטים לא הבינו זאת בזמן אמיתי. הגרמנים לא רק שהבינו, אלא גם אחדים מהם, שהיו בעמדות מכריעות של קבלת החלטות, הפיקו את הלקחים הנכונים, וכך, באופן פרדוכּסלי, היכה הטנק את ממציאיו בתחילת המלחמה שבאה לאחר-מכן, היא מלחמת העולם השנייה.

בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו כל התנאים הסביבתיים ההכרחיים להקמת צבא יעיל, אבל לא היה די בהם כדי להקים ולקיים צבא המגיע להכרעת-בזק בעזרת הטנק, המטוס, צליחת-סער של מכשולי מים וניהול קרב משולב. כדי להגיע אל פסגת ההֶשֵגים הצבאיים בכל הזמנים, כפי שאכן קרה במאי 1940, היה צורך שתימצא במערכת הדינמית והבלתי יציבה הזאת נקודה קריטית – גורם כאוטי בלתי-צפוי ובלתי מתוכנן. היה צורך בגאוניות מקורית, שאינה מתבטלת, כדרך שרוב בני-האדם מתבטלים, בפני הקונסנזוס הרחב של המערכת על-מנת לשאת חן בעיניה, גאונות המסוגלת להתגבר על השמרנות שמדרך הטבע היא נחלת המערכת הזאת, ואפילו של המטה הכללי הגרמני, שניחן ביתרון אינטלקטואלי על כל מטה כללי גרמני שקדם לו מאז ימי פרידריך הגדול ושרנהורסט.¹⁰ הגורם הכאוטי הזה, שלא ניתן היה לחזות אותו, או להגיע אליו באופן מודע, היה ״מר שריון של ההיסטוריה״, הגנרל היינץ גודריאן, שהיה, בעת ובעונה אחת, איש זרוע האבירים ואיש הזרוע האינטלקטואלית, שהיה נאמן לערך הנשיאה באחריות, ופעל על-פי קוד הביקורת והביקורתיות. גאוניות בלתי צפויה בצה"ל הופיעה כאמור לעיל במחצית הראשונה של שנות החמישים בדמותו של אריאל שרון שחולל את מהפכת ה-101 ו-890 ועיצב את הדרג הטקטי של צה"ל מתקדם בעולם לעומת הדרג האסטרטגי שלו, שהוא אחד המפגרים. הדבר בא לידי ביטוי גם במלחמת יום הכיפורים, שבה נשיא מצרים סאדאת "עשה בית ספר" לראשת הממשלה גולדה מאיר, לשר הביטחון משה דיין ולרמטכ"ל דוד אלעזר, וגם בתפקוד צה"ל בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023 ובמלחמת "חַרְבות ברזל" המתנהלת בעת כתיבת שורות אלה. _________________ בשבוע הבא: צמיחתו של גאון צבאי: היינץ גודריאן; התרבות הצבאית הפרוסית; פיתוח ה"בליץ קריג" בצבא גרמניה בין שתי מלחמות העולם; חשיבות השילוב בין תיאוריה ופרקטיקה; איך יחיא סנוואר הָמַם את ישראל; הקוגניציה כאמצעי לחימה עיקרי.

1. בדומה לסיירת מטכ"ל או סיירת צנחנים בצה"ל. 2. מהפכה דומה עבר צה"ל שתִפקד גרוע במלחמת העצמאות, אף שניצח, במחצית הראשונה של שנות החמישים בהובלת יחידות-סער: יחידה 101 וגדוד 890 בפיקוד קצין מהפכן, אריאל שרון. תיארתי את המהפכה הזאת בכרך א' של סדרת ספרי "ההיסטוריה של הצנחנים", הוצאת שרידות, 2017. 3. זקט היה אחד מאבות תורת הניידות הצבאית, ואחד היוזמים של העברת התובלה הצבאית מן הסוסים למשאיות. הוא כתב: ״נראה לי שעתיד המלחמה כולה טמון בהפעלת ארמיות ניידות, קטנות יחסית בגודלן. אך מעולות באיכותן שיעילותן גוברת עם צירופם של מטוסים״. 4. כשהיה דה-גול מפקד דיביזיה צרפתית, בימי מתקפת הבזק הגרמנית במאי 1940, לא הצליח לממש את העקרונות שלו. בגלל ההשפעה ההרסנית של השמאלנות והמרכּסיזם בבלגיה ובצרפת לפני מלחמת העולם השנייה, ובגלל שמרנותם – התנגדו מקבלי ההחלטות ורוב מפקדי הצבא המערביים לרעיונות של פולר, לידל הארט ודה-גול. 5. כמו שהוא שִׂגשׂג בישראל בין הסכמי אוסלו שראשיתם ב-1993 ועד טבח עוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023, וכמו שהוא משגשג בימינו אלה בכל מדינות המערב המבקרות קשה את ישראל על מלחמתה בעזה. 6 . עקב מדיניות זו של ברית-המועצות, או ליתר דיוק של יוסיף סטַלין, כמעט שחיסל הצבא הגרמני את ברית-המועצות, חמישים שנה לפני קריסתה כמעצמה קומוניסטית. למדינות מערב-אירופה היה קשה לסייע לה אז, מול היטלר וצבאו, והיא ניצלה בזכות ארצות-הברית, האויבת העיקרית של הקומוניזם. הפרדוכּסים האלה הם עוד עדות לעיוורונם של מקבלי ההחלטות וראשי מערכות הביטחון בעולם. 7. ראה, ״תורת הביטחון הכללית – עֶקרון השרידות״, שער שלישי: ״מלחמות בני-תרבות וברברים״, וראה להלן הסעיף הבא. 8. צה״ל התאמץ מאוד ליישם את רעיונותיו של גודריאן, אך בכל מלחמותיו לא הצליח ביישום עקרונות הקרב המשולב. 9. ראשי צה״ל גילו את התכונה הזאת של הטנק רק ב-1967, כשהטנק חדל מזמן להיות גורם הכרעה בשדה הקרב העדכני, ולמרות שלא השריון אלא חיל האויר הוא שהכריע את המלחמה, במהלך אסטרטגי-פסיכולוגי. כיוָן שהשכלתם הצבאית מצומצמת מאוד, והבנתם בַּהֲוָיַת הצבא והמלחמה קטנה עוד יותר, האמינו ראשי צה״ל, ברוב אִיוַּלְתָּם, כי מה שהיה במערב אירופה ב-1918 וב-1940, הוא שיהיה בתעלת סואץ ב-1973. אבל מה שהיה בצפון צרפת במאי 1940 במבצע ״אִבחת המגל״, כבר לא היה במערב צרפת ביוני 1944, במבצע ״אוברלורד״. באוקטובר 1973 נלחם צה״ל לא את המלחמה הקודמת, אלא את זו שקדמה לה בשלושים וחמש שנים, ובין השתיים היו הרבה מלחמות. 10. ראו ספרי, ״תורת הביטחון הכללית – עֶקרון השרידות״: ״האתגר הפרוסי גרמני״, עמ׳ 106–115.