בעזרת העוצמה האמריקנית החזיקה בריטניה מעמד במלחמת העולם השנייה וגרמניה נהדפה משטחים שכבשה, ונרמסה, לבסוף, בתוך ביתה-מבצרה שלה. הוכח שלא די בצבא מעולה, יחסית, כדי לנצח במלחמה שהרי גם המעולים ביותר בשדות הקרב ממלאים פקודות ומתפקדים על-פי תוכניות של מי שמנותקים מן המציאות. כך זה היה בגרמניה במלחמת העולם השנייה; כך זה, עם כל השוני וההבדלים, בישראל היום. הצליחה המפורסמת מכולן – גם בזכות עצמה ואולי גם בזכות הספר המפורסם והסרט שובר הקופות ״היום הארוך ביותר״ – הייתה צליחת תעלת למאנש, מבריטניה לנורמנדיה שבצרפת, ב-6 ביוני 1944. מן המבצע הזה נעדרו הברק הגאוני של תוכנית מנשטיין ב״אִבחת המגל״, לחימת ה״בליץ קריג״ המפתיעה של גודריאן, הכישורים הטקטיים והדחף הפנימי שאִפיין את מפקד קורפוס הפנצר, היינץ גודריאן, ואת מפקד דיביזיית הפנצר, ארווין רומל. ולעומת אלה, עמדה העוצמה התעשייתית ושִפעת הלוחמים האמריקנים, יחד עם ניסיונם של הבריטים¹ בלחימה הקשה והממושכת נגד הגרמנים, למרות נחיתותו האיכותית של צבא היבשה שלהם. (ארחיב את הדיבור על ההכנות לפלישה לנורמנדיה ועל התפוררותה של גרמניה מבפנים בין צליחת המאז לבין הנחיתה בנורמנדיה, בגלל האנלוגיות הרבות שהיו בין הארועים ההם לארועים במזרח התיכון, בין מלחמת ששת הימים לטבח שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023 ולמלחמת "חַרְבות ברזל" בעקבותיה). ב-6 ביוני 1944 צלחו כוחות בעלות-הברית את תעלת למאנש באלפי כלי-טיס וכלי-שיט. שמונה דיביזיות שלהם הפתיעו את הגרמנים בשלב הפתיחה של הצניחה והנחיתה מן הים ומהאוויר, למרות שלגרמנים היו כל הנתונים לדעת מה מתכננות בעלות הברית, ולהתכונן כהלכה לקראת הבאות. שמונה הדיביזיות של בעלות הברית נאחזו בחמישה ראשי חוף ובנקודות חיוניות, מעט יותר עמוקות מהן. ההפתעה, שהייתה נחלתו של הצבא הגרמני המקצועי בנורמנדיה, היא אחד הביסוסים העיקריים לתזה המרכזית שלי: האדם מועד להפתעה, ובעקבותיה לתִפקוד לקוי, כאשר אויבו מתגבר במהירות-סער על מכשול מים, הנחשב בלתי-עביר, ומאיים על שרידותו, או על גדר אלקטרונית ומגה-טכנולוגית שנחשבת למונעת כל הפתעה ב-7 באוקטובר. שהרי את המציאות האמיתית, כשהיא לעצמה, תודעת האדם גם אינה מבינה, כפי שניסח הפילוסוף הגרמני הגדול במאה ה-18, עמנואל קנט, וגם אינה בנויה לנהל מלחמות במסגרתה, המשתנה ללא הרף ונעשית סבוכה ומורכבת יותר על-ידי תודעת האדם. מדוע התמהמהה החזרה לחופי צרפת ארבע שנים? במחצית השנייה של שנת 1940 וב-1941 – כשהצבא הגרמני היה בשיא כוחו, המדינה הנאצית תפקדה כזרם אדיר והומוגני המסוגל לסחוף כל סכר המוצב בדרכו, ואילו בריטניה בקושי ליקקה את פצעיה – לא נתאפשרה יוזמה בריטית מסוג זה. האור בקצה המנהרה הופיע כאשר היטלר, ברוב איוולתו, תקף ב-1941 את בעלת-בריתו הטבעית, ברית-המועצות, עודד את יפן לתקוף את ארצות-הברית והוא עצמו הכריז מלחמה עליה. ניתן לחשוב על תרחישים, לפיהם, באופן היפותטי, גרמניה הנאצית הייתה שורדת במלחמה הזאת, ויוצאת ממנה כמעצמת-על. כדי להשיג זאת היה על היטלר ועל החוג הקרוב אליו להבין טוב יותר את הוויית הצבא והמלחמה, ולמנוע הסתאבות הכרחית² במערכת הגדולה והיעילה שבנו, ולא לסמוך אך ורק על האינטואיציה הגאונית של ״הפיהרר״, והטקטיקה המדינית שלו, שתקלע תמיד אל המטרה. אותם דברים, להבדיל, אמורים על בנימין נתניהו שהוא האחראי הראשי ואולי גם היחיד, להתעצמות החמאס בשנות שלטונו הארוכות. כל שרי הביטחון והרמטכ"לים בשנים אלה אשמים בכך שלא הכינו את צה"ל לנטרל את החמאס המתעצם. אי-הבנה זאת מוכיחה שכולם לא הבינו את הוויית הצבא והמלחמה. את האסטרטגיה של נתניהו אפשר להבין, להסביר ואפילו להצדיק – מי שמתנגד להקמת מדינה פלשתינית. שר הביטחון והרמטכ"לים לא הבינו את המשתמע ממנה וראש הממשלה אחראי לכך שממלאי תפקידים אלה יתאמו לתפקידם.

האמת היא שהיטלר הבין את הוויית הצבא והמלחמה טוב יותר מרוב המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הצבאיים באותה תקופה, אבל לא מספיק כדי להתערב בתהליך האנטרופי ההכרחי במערכת שלו. במבט לאחור, ברור למחבר שורות אלה, כי אחרי שתפס את השלטון בגרמניה היה על היטלר, מבחינתו הוא, להשקיע פחות באמצעי לחימה ובבניית הכוח הצבאי, ולהפנות משאבים לחקר הוויית הצבא והמלחמה. היטלר לא השקיע מאמצים בעניין זה, כמוהו כל העומדים בראש המערכות הפוליטיות לפניו ואחריו גם אצלנו. היחיד שהבין זאת אצלנו היה דוד בן-גוריון שארגן לעצמו סמינר צבאי ב-1947 לפני פרוץ מלחמת העצמאות, ולכן הוא הגיבור הראשי של אותה מלחמה. התפוררות המערכת המורכבת שבנה היטלר הייתה ודאית, בגלל אופיה הדינמי, ובגלל שהיו בה חוליות רופפות רבות מהתחלה. וכך, נודע משקל הולך וגדל למגמת האנטרופיה ולגורמים כאוטיים ברייך השלישי. ואז פנה עורף גם המזל הטוב של היטלר ושל הרייך השלישי, שכן, יש מתאם חיובי בין שליטה במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון ובין היכולת לנצל הזדמנויות ולרתום את ״עגלת המזל״ לצרכים מדיניים ואחרים. מה שקרוי מזל, במערכות כאלה, אינו עיוור ואינו מקרי לחלוטין: הוא מתחבר לתודעות גבוהות המגיעות לשרידות עילאית, או מתקרבות אליה, והוא בוגד בתודעות מחותְחָתוֹת³, המשקיעות את רוב אנרגיית השרידות שלהן במאמץ שלא לטבוע במערבולות הנוצרות בתוכן. הנשיא האמריקני פרנקלין רוזבֶֿלט, וראש המטות המאוחדים, הגנרל ג׳ורג׳ מרשל, החליטו מיד על אסטרטגיה של בלימת היפנים במזרח הרחוק, והכרעת הגרמנים באירופה. החלטה זאת לא הייתה מובנת מאליה, כי היפנים סיכנו אינטרסים אמריקניים חיוניים, הרבה יותר מאשר עשו זאת הגרמנים. היא גם לא הייתה ניתנת לביצוע, כי צבא ארצות-הברית בתחילת המלחמה היה ברמה נמוכה ביותר. אפשר לטעון כי מנקודת המבט של שרידותה של ארצות-הברית גרידא, מוטב היה לה להכריע את היפנים תחילה. האמריקנים נענו לתחינות של צ׳רצ׳יל, לא רק בגלל המורשת התרבותית המשותפת, אלא משום שהעריכו, בפזיזות וללא בסיס ממשי, כי הכרעת היטלר לא תארך. ואכן, כבר ב-1942 ביקשו האמריקנים לפלוש, מהר ככל האפשר, לשטחים הכבושים באירופה, דרך צרפת, ולהכריע את הגרמנים במהלומה צבאית אחת, ואחריה להתפנות להכרעת היפנים. הנשיא רוזבלט וראש המטות המשולבים, הגנרל מרשל, ביקשו לעשות זאת בסתיו 1942, כדי להציל את הצבא הסובייטי מתבוסה מכרעת. באותו מועד מוקדם לא היו לאמריקנים כלים צבאיים לעשות זאת, אפילו שיתפו הבריטים אִתם פעולה, באופן מלא. תבוסה אמריקנית קשה במיוחד, זמן קצר לאחר כניסת האמריקנים למלחמה, הייתה עלולה להיות הרת-אסון לבעלות-הברית.⁴

צ׳רצ׳יל והרמטכ״ל שלו, ברוק, הצליחו להניא את האמריקנים, במשך שנתיים, מלפלוש לצרפת, ואילו היה הדבר בידם היו דוחים את הפלישה עד לשנת 1945. על כך מעידות התבטאויותיהם הפסימיות לפני הפלישה. יש חילוקי-דעות בין החוקרים, מדוע נהגו כך הבריטים. מחבר שורות אלה סבור, כי את המפתח לאחת התעלומות הגדולות של אותה מלחמה יש לחפש בתפיסת השרידות של צ׳רצ׳יל. עד פלישת הגרמנים לפולין ב-1939, היה צ׳רצ׳יל המדינאי הבכיר היחיד בבריטניה שדרש לחזק את העוצמה הצבאית הבריטית, לקראת מלחמה כוללת נגד גרמניה הנאצית, ולהקצות לכך משאבים גדולים. הוא נחשב למיליטריסט מסוכן, כפי שאריאל שרון נחשב כך במלחמת לבנון הראשונה על-ידי השמאל הישראלי השולט בתודעה הישראלית מאז "העלייה השנייה" בראשית המאה העשרים ועד היום. על-פי מה שמתחולל היום בצפון ישראל, רבים מבינים עד כמה צדק שרון באסטרטגיה הלבנונית שלו ועד כמה טעה אהוד ברק בבריחה מלבנון. מכישלונו של צ'רצ'יל לשכנע בכך את המערכת הפוליטית הבריטית, ומתוצאות המחדל הזה במלחמה, פיתח צ׳רצ׳יל בוז עמוק אל יתר מקבלי ההחלטות, שכמעט נידוהו בעבר. הוא בז לא רק למדינאים, אלא גם לשפל האינטלקטואלי שהיה נחלתם של אנשי הצבא, שלא התריעו בשער, ולא עשו את כל אשר לאל ידם כדי לשנות את המדיניות הנואלת ההיא. גם אלה וגם אלה היו בעיני צ׳רצ׳יל מוקצים מחמת מיאוס. תוך כדי המלחמה, ובעיקר אחרי שקיבל את ראשות הממשלה במאי 1940 והיה למנהיג של אומה לוחמת, נוכח צ׳רצ׳יל לדעת שהצבא הבריטי לא התכונן למלחמה הזאת כראוי, משום בחינה, ואת הקולר לא ניתן היה לתלות במדינאים לבדם. מבנה הצבא, בניין הכוח, הכשרת הקצינים, הדוקטרינות ותורת הלחימה – לא התאמו למערכה. היה זה צבא אנכרוניסטי, בהשוואה לצבא הגרמני, ובהתחשב באמצעי הלחימה, וביכולת המדעית-טכנולוגית הבריטית שניתן היה לנצלה למטרות צבאיות. הבריטים המשיכו במלחמת-העולם השנייה את הלחימה הבלתי-מוצלחת שלהם ממלחמת-העולם הראשונה, ואפילו ממלחמת קרים, מאמצע המאה התשע-עשרה. זאת, בעיקר משום שמפקדי הצבא הבכירים היו דוגמטיים, שמרנים, קפואים בתוך המבנה ההיררכי הצבאי והקונספציות הישנות שלהם, ובלתי-פתוחים לרעיונות חדשים ולחידושים טכנולוגיים. זה המצב בקרב בכירי צה"ל היום וכל העם ראה ורואה את הקולות. המפקדים האלה, היציבים, לכאורה, היו הגורמים הבלתי-יציבים במערכת הדינמית הזאת, ובהם יש לתלות את הקולר על התפקוד הלקוי של המערכת כולה. את הניצחון במלחמת-העולם הראשונה ייחסו מפקדי הצבא הבריטי לסגולות המעולות שלהם עצמם, בעוד שהאמת היא שאת הניצחון העניקו לבריטניה המוני האמריקנים שנשלחו למות בשדות הקרב באירופה. צ׳רצ׳יל (כהיטלר) הבין, אינטואיטיבית, טוב יותר מכל אנשי הצבא הבריטים את הוויית הצבא והמלחמה והוא היה הרבה יותר משכיל בתחום זה מיריבו הנאצי. הוא הגיע למסקנה שלמעשה אין לבריטניה צבא של ממש, שאין דרך לשנות את הצבא הזה מיסודו, ובוודאי לא במהלך המלחמה, ושלא ניתן לסמוך עליו בלחימה חזיתית מול הצבא הגרמני, המקצועי ממנו בהרבה.⁵ צ׳רצ׳יל לא היה יכול לומר דברים אלה לאיש, גם לא למקורבים לו, לא בזמן המלחמה ואף לא אחריה, כשכתב את זיכרונותיו ואת ספריו. בזמן המלחמה הוא לא רצה להתעמת עם הצבא, ורצה להעלות את המורל בשורותיו ובאומה הבריטית. אחרי המלחמה הוא לא רצה לכבס בפומבי את הכביסה המלוכלכת, ולהיגרר למלחמת השמצות ששבביה יפגעו גם בו. אבל מניתוח מהלכיו, ומהתבטאויותיו בעניינים אחרים, ברור למחבר שזאת הייתה עמדתו.⁶

בייחוד זִלזל צ׳רצ׳יל ביכולת האינטלקטואלית של אנשי הצבא הבריטים. עד פתיחת מבצע ״אוברלורד״ (הנחיתה בנורמנדיה) הוא פקפק, ובצדק, ביכולתם של המפקדים הבכירים ליישם את תוכניותיהם ולמלא את הבטחותיהם. לפיכך, אחד מעקרונותיו של צ׳רצ׳יל בניהול מלחמת העולם השנייה היה להתחמק מקרבות מכריעים עם הגרמנים, עד שאלה יותשו כליל. זאת הייתה ״אסטרטגיה פאבּיאנית״ של דחיית הכרעה, שהתאימה לאסטרטגיה הבריטית המסורתית, אשר יושמה בהצלחה גם במלחמות נגד נפוליאון. את תפיסת המלחמה הזאת ביטא לידל הארט בספרו ״האסטרטגיה של הגישה העקיפה״. באסטרטגיה הזאת נקט בן-גוריון בארבעת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, מאותן סיבות, עד שהתעורר חשש בסוף מרס 1948 שבגינה מדינת ישראל לא תקום כלל.

אחרי דנקרק הייתה הדילמה האסטרטגית של צ׳רצ׳יל איך לנצח במלחמת הכל או לא כלום, תרבות ברברית, השואפת לנצחונות-יתר ולהכרעה מהירה בשדה הקרב, שלרשותה עמד צבא מעולה, שעה שלרשותו עמד צבא נחות בהרבה.⁷ התשובה של צ׳רצ׳יל הייתה משולשת: א. להתחמק מקרבות הכרעה, ולהניח למערכת הפוליטית ולמערכת הביטחון של גרמניה להסתאב ולהתפורר מבפנים, על-ידי איומים פנימיים מסאבים; ב. לגרור את ארצות-הברית למלחמה על גרמניה, להגדיל בכך בהרבה את משאבי הצד האנטי-נאצי, ולהעלות את הכוח האסטרטגי הכולל של האנגלו-אמריקנים על זה של הגרמנים, כפי שכוחם הכולל של הרומאים עלה על זה של הקרתגים; ג. למנוע מהאמריקנים מפלות כואבות מדי, העלולות להובילם לבחינה מחדש לגבי מעורבותם במלחמה ונכונותם להמשיך בה עם הבריטים, עד להשמדתם של היטלר והנאציזם.

מערכת הביטחון של ישראל עברה תהליך הסתאבות בקצב הולך וגדל מאז מלחמת ששת הימים, ומלחמת ההתשה הפלשתינית-ערבית-מוסלמית מנגד התישה אותה. כדי לשפר את מצבם האישי ולשפר את מעמדם עסקו בכירי מערכת הביטחון, פוליטיקאים וקצינים, בשטיפת-מוח לאומית. במשך עשרות שנים חשף מחבר שורות אלא את פרטי התהליך והוקע כלא שפוי בדעתו עד שלפני כחמש שנים הצטרף אליו האלוף בדימוס יצחק בריק ונטל את ההובלה. בריק פרץ את הדרך להצטרפות אנשים נוספים, אך גם הוא הוקע ונלעג על-ידי בכירי מערכת הביטחון בשרות פעיל, במילואים ובדימוס, עד 7 באוקטובר 2023. הדרך לשיפור תפקודה של מערכת הביטחון של ישראל אינה בהשמדת החמאס, שלא אשב שבעה אם יושמד, אלא באינטלקטואליזציה של מערכת הביטחון, כפי שניסה לעשות, ונכשל, האלוף דורון רובין ב-1989. יש לפתח תודעות ביטחונית גבוהות במערכות השרידות של מדינת ישראל וקודם כל בראשי המערכת הפוליטית ובבכירי צה"ל. בעזרת תודעות אלה נהפוך את מערכת הביטחון למקצועית ורלוונטית לנִטרול כל סוגי האיומים הביטחוניים של מדינת ישראל. זה תהליך ארוך, אך כבר הבנת חיוניותו והתחלת מימושו יעצרו את ההידרדרות שבה אנו מצויים. ____________________________ בשבוע הבא: ההכרעה המאקרו-אסטרטגית של יוחנן בן-זכאי; יצחק רבין גרר את מדינת ישראל לתבוסת 7 באוקטובר; צ'רצ'יל בחר להכריע את הגרמנים במזרח התיכון ולהקיז את דם הרוסים והגרמנים במזרח אירופה.

1. לפעמים על גבול זהירות-היתר והפחדנות. 2. על-פי דפוסי ההתנהגות בציביליזציה הנוכחית. בציביליזציה אחרת, שבה לא יהיו חסמים מיתולוגיים להבנת הצבא והמלחמה, ניתן יהיה למנוע תהליך זה. 3. חִתחוּת: ״ערבוביה של אי-סדרים בכל קני-מידה, מערבולות קטנות בתוך מערבולות גדולות מהן. החִתחוּת בלתי-יציב. הוא פזרני ביותר; כלומר, גורם להפסד אנרגיה ויוצר חיכוכי-גרר. זוהי תנועה שנעשתה באקראי״. (גליק ג׳., ״כאוס״, 1991). 4. מנקודת-מבט זאת מנע צ׳רצ׳יל תבוסה אמריקנית אפשרית לא רק באירופה, אלא גם במזרח הרחוק. האמריקנים עלולים היו להיות מובסים בחזית עם יפן אלמלא נענו האמריקנים להפצרותיו של ראש ממשלת בריטניה, שלא לתקוף מיד את היפנים בזירת המזרח הרחוק. 5. למסקנות דומות, אם גם מנוסחות ביתר-זהירות, הגיעו גם הוגי הדעות הצבאיים, הבריטים פולר ולידל הארט. בין השלושה הייתה תקשורת אינטליגנטית של דעות ורעיונות, ישירה ובלתי-ישירה. שגרמה להם להגיע לתודעות ביטחוניות גבוהות. בישראל "המומחים" הצבאיים בצה"ל, באמצעי התקשורת ובאקדמיה עשו יד אחת להסתיר את האמת כדי לקבל טובות הנאה. 6. למסקנות דומות הגיע דוד בן-גוריון במלחמת העצמאות. לדעתו, ראשי ה״הגנה״ לא התכוננו למלחמה, ומפקדי ה״הגנה״ והפלמ״ח לא התאמו לתפקידיהם. בניגוד לצ׳רצ׳יל, ניסה בן-גוריון לשנות את אופי הצבא במהלך מלחמת העצמאות. הוא נכשל בניסיונו זה, וגם עורר עליו זעם רב מצד המפקדים הבכירים, והדבר הזיק לניהול המלחמה. בגלל ההערכה השלילית של בן-גוריון את ה״הגנה״ ואת צה״ל, הוא נקט ״אסטרטגיה פאבּיאנית״ בפרוץ המלחמה, ואסטרטגיה מתונה עד סיומה. (ראו, אורי מילשטיין, ״בשדות הקרב של מלחמת העצמאות״, כרכים א'–י"ב). גם אחרי מלחמת העצמאות לא סמך בן-גוריון על צה״ל. ב-1956 הוא סרב לצאת למלחמה נגד מצרים ללא שיתוף פעולה עם צרפת ואנגליה, וב-1967 דרש להֵערך להגנה ולא לתקוף את צבאותיהן של מדינות ערב, שרוכזו לאורך גבולותיה של ישראל. 7. זאת הייתה הדילמה האסטרטגית של נשיאי מצרים, גמאל עבד אל-נאצר ויורשו אנוואר סאדאת, אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמת ההתשה, שהם תמרנו אליה את צה״ל, סייעה להם לפוררו מבפנים. זוהי אסטרטגיה רבתי, המכונה ״אסטרטגיית השלבים״, אותה אימצו הארגונים הפלשתינים במלחמתם נגד ישראל. ראו ״תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות״.