המפקד במחנה בעלות-הברית, שבלט בצליחה עצמה, היה הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי. את הסמיוטיקה של הלחימה הוא לא הכיר ואביר צבאי הוא לא היה. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה הוא פיקד על מחלקה בקרב, ונפצע מיד. אחרי שהחלים, שרר בו, ככל הנראה, הלם נפשי והוא התחמק מפיקוד קרבי, שעה שמפקד המחלקה והפלוגה ארווין רומל ביצע מעללי גבורה אישיים מדהימים. עד סופה של אותה מלחמה הוא מילא תפקידי מטה בעורף, מהם לא ניתן היה ללמוד דבר וחצי דבר על הפעלה נכונה של צבא בקו האש. אחרי המלחמה הצטיין בהדרכה.
4 הבינוניות של יכולתו האינטלקטואלית הייתה מן המפורסמות והיא הייתה לו לעזר. הוא לא הסתבך בחידושים בשדה הקרב העתידי כפי שהסתבך עמיתו הבכיר ממנו ג׳ון פולר. טנקים, מטוסים, מלחמה ניידת והבקעות מהירות לא עניינו אותו. הוא היה איש חיל רגלים במובן השמרני ביותר של המלחמה, ותפיסת הלוחמה הבסיסית שלו התאימה למלחמת קרים במחצית המאה התשע-עשרה.
ב-1938 פיקד מונטגומרי על מחוז בארץ ישראל. אולי הוא למד שם משהו על לחימה בכנופיות ועל פוליטיקה של יחסים עם ילידים מסוכסכים, אך הוא לא למד דבר וחצי דבר על הקרב המשולב המודרני. ב-1940 פיקד על דיביזיה בכוח המשלוח הבריטי בצרפת. שם הוא צד את עינו של מפקד הקורפוס שלו, אלן ברוּק, שבעצמו לא הצטיין כמפקד מערכות לחימה, גם כמאמן יחידות וגם בארגון הפינוי מדנקרק. אחרי שנהרג המיועד לפיקוד על הארמיה הבריטית השמינית במצרים, מונה מונטגומרי לתפקיד זה. סיבת הצלחתו באל-עלמיין לא היו כישרונותיו הצבאיים, אלא הבעיות הלוגיסטיות של רומל, שהיו, כאמור, תוצאה של מאבקם המודע והמכוון של אנשי המטה הכללי הגרמני נגד רומל. לפיכך, יהיה מדויק יותר לומר שבאל-עלמיין לא מונטגומרי ניצח את רומל אלא קייטל, יודל, פון בראוכיטש והאלדר הם שעשו זאת. ניתוח מהלכי מונטגומרי באל-עלמיין מלמד שהוא לא הבין קרב משולב מהו, ולא ידע להפעיל שריון וחיל-אויר המתואמים זה עם זה. עלה בידו להשמיד את הקורפוס של רומל, אך הוא לא ניצל את ההצלחה. באל-עלמיין התברר שאחרי שלוש שנות מלחמה בה תפסו המטוס והטנק את קידמת הבמה בקו הדם, מונטגומרי נותר, בתפיסת המלחמה שלו, מפקד חי״ר בנוסח מלחמת-העולם הראשונה, שמזלו שיחק לו. ההיסטוריונים הצבאיים הרשמיים של הצבא הבריטי עשו מאמצים עילאיים לטשטש תופעות אלה. הניצחון באל-עלמיין נופח הרבה מעבר למה שראוי לו, בתחום הצבאי, כי היה זה הניצחון הבריטי הראשון במלחמה, וצ׳רצ׳יל היה זקוק לו נואשות בחזית המורלית הפנימית, כדי לקדם את האסטרטגיה-רבתי שלו, שדובר בה לעיל. גם הרמטכ״ל, אלן ברוק, נטה חסד למונטגומרי מאז ימי הבריחה מצרפת. מונטגומרי מונה לתפקידו ב״אוברלורד״ למרות שאייזנהאואר לא רצה בו, וביקש למנות את הגנרל הבריטי אלכסנדר לאותו תפקיד.
שלושה חודשים אחרי ״אוברלורד״ תיכנן מונטגומרי ופיקד על מבצע ״גן השוק״, שנועד לתפוס ראש גשר מעבר לריין בצפון הולנד, ולהחזיק בו. בכך רצה מונטגומרי לקצר את המלחמה בחודשים אחדים, ולזכות עם גייסותיו במרוץ לברלין. תכנון המבצע היה לקוי, וביצועו לקוי עוד יותר. התוצאה: המשימה לא הושגה, ולבעלות-הברית היו 17,000 נפגעים. בספרו, כתב מונגומרי, שהייתה זאת הצלחה בתשעים אחוזים. מיתוס מונטגומרי הפך אותו לסמכות-על בענייני צבא, בעיני הציבור. רבים, בציביליזציה המיתולוגית שלנו, קיבלו את דעתו על עצמו ללא עוררין. אחרי המלחמה הוא מונה לרמטכ״ל צבאה של בריטניה. הנסיך ההולנדי ברנהרד, אשר בני עמו שילמו מחיר יקר במבצע הזה ולא הייתה לו מחויבות למיתוס מונטגומרי, הגיב: ״ארצי לא תוכל להרשות לעצמה שוב את המותרות של הצלחה נוסח מונטגומרי״. הביוגרף של מונטגומרי, רונלד לוין, כתב על ״גן השוק״: ״כל הראיות מצביעות על כך, בדומה לגליפולי, שהיה זה אסון בריטי שבו לא כוסה אומץ הלב החושף (לא של מונטגומרי, כמובן, שהיה רחוק מקו הדם – א. מ.), בשריון של תכנון מיומן, ביון וטכנולוגיה מיומנת. ועם זאת, מטרת המלחמה היא ניצחון, ולא צלב ויקטוריה. חרפה היא, שאפילו בסתיו 1944, היינו חובבניים עד כדי כך״. אחד הלוחמים ששרדו מן המבצע הזה, אמר: ״התפתח אצלי הרושם שהקצינים הכניסו אותנו למשהו שלא הייתה להם שום סיבה לעשות בכלל״.
5
חרפת סתיו 1944 היא בעצם אותה חרפה של הקיץ של אותה שנה. ליקויי תפקודו של מונטגומרי ב״גן השוק״ לא היו מקריים או חד-פעמיים, אלא אִפיינו אותו כאדם, כאיש צבא וכמפקד. ארווין רומל, שהיה מצִדהּ השני של הגבעה, היה איש צבא מוכשר ומנוסה הרבה יותר.