במלחמת-העולם השנייה אֵרעו גם צליחות רבות אחרות, חוץ מן הגדולות והמפורסמות, ש״עשו את המלחמה״. נספר כאן על שתיים, שהשתתף בהן קצין יהודי יליד פולין, בנימין זיגל, לימים קצין בכיר במשטרת ישראל. הרי סיפורו: ״בינואר 1945 הייתי סגן מפקד גדוד. תפסנו עמדות הגנה לאורך נהר הוויסלה, מצפון לוורשה. באמצע הנהר היה אי-קטן, שכוח גרמני חנה בו. רוחב הוויסלה במקום ההוא היה קילומטר אחד. בין הגדה שלנו ובין האי הנהר היה קפוא, אבל בין האי ובין הגדה האחרת, שהוחזקה בידי הצבא הגרמני, הנהר לא היה קפוא, וגם עמוק מאד. כשהחלו הגרמנים לסגת מהאי, פקדתי על הגדוד לכבוש אותו. הייתי בכוח המסתער. כבשנו את האי ותפסנו שבויים. הייתה לנו רק סירה קטנה אחת, ובה ניסו חיילים שלנו לעבור לגדה האחרת. לפתע נשמטה מהם הסירה ו׳ברחה׳. נתקענו על האי, והגרמנים נערכו להתקפה נגדית. לא הייתה לי ברירה אלא לקפוץ למים. הסירה נכנסה תחת הקרח ואני שחיתי אחריה. הקרח הנשבר פצע אותי בפנים ובגוף. כמעט קפוא החזרתי את הסירה. העברנו בה את האנשים לגדה השנייה, כבשנו ראש-גשר וקידמנו את הכוח העיקרי שלנו שכמעט הרגו אותי כי חשבו שאני גרמני. היה לי מזל״. בגלל הפעולה הזאת קיבל זיגל את ״צלב האמיצים״ הפולני, ואילו את אות הגבורה הגבוה ביותר של הצבא הפולני (וירטוטי מיליטרי), קיבל על פעולה אחרת, וכך הוא מתאר: ״הייתי אז סגן מפקד החטיבה, והצבא הרוסי כבר כבש את ורשה. הגרמנים התגוננו בעקשנות על גדת נהר האודר, כל הניסיונות לצלוח את הנהר כשלו ולרוסים ולפולנים היו אבדות נוראות. ואז קיבלנו פקודה: לצלוח!. במים היו חלקים של גשר מופצץ ששקע כשעברה עליו רכבת. על חלקי הברזל השקועים של הגשר והרכבת היו סירות מנופצות, פגרי סוסים וגוויות. כל אנשי הפלוגה הצולחים היו מתנדבים ואני התנדבתי לפקד על הפלוגה. היו לנו רק שלוש סירות זעירות, בהן אפשר היה להעביר רק שמונה אנשים. עלה בדעתי רעיון, לעבור את הנהר בריצה מהירה על חלקי הברזל השקועים. אם נרוץ מהר הם לא ישקעו. האנשים לא האמינו שזה אפשרי ולכן רצתי ראשון, כי ידעתי שאיש לא ירוץ לפני. כשהתחלתי לרוץ רבים אחרים רצו אחרי, והקמנו את ראש הגשר. התפתחה התקפה, והמבצע הצליח״.¹

עוד במלחמת העצמאות הקים צה״ל יחידות נחתים, בכוונה לבצע נחיתה בסוף המלחמה בחזית המצרית. בסופו של דבר זה לא התבצע. לפני מבצע ״קדש״ תכנן צה״ל לפשוט מן הים על שארם א-שייך, במבצע ״עומר״ בפיקודו של חיים בר-לב. גם מבצע זה לא יצא אל הפועל. וכך קרה שעד מלחמת יום כיפור התגבר צה״ל על מכשול מים תחת אש רק בפעולות גמול ובפעולות מיוחדות. להלן אתאר בקצרה שלוש מהן: מבצע ״בולמוס 5״ ביוני 1969, מבצע ״רביב״ בספטמבר 1969, ומבצע ״אביב נעורים״ באפריל 1973. במבצע ״בולמוס 5״ פשטה יחידה של הקומנדו הימי בפיקודו של סגן המפקד, רס״ן שאול זיו, על הבסיס המצרי ראס עדבייה, בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני 1969. הבסיס נבנה בין השׂרטונות במפרץ סואץ, כשבעה קילומטרים מדרום לנמל סואץ, ומדרום-מזרח לנמל עדבייה. בבסיס היו תותחי חוף, תימרור ימי, מבנים אחדים ועמדות. הפושטים יצאו בשעה 20.59 בשבע סירות גומי, מראס מסלה. היו בהן ארבעה-עשר מפעילים, עשרים לוחמים שהתארגנו בארבע חוליות, ועוד חמישה לוחמים בחוליַת החסימה. שתי סירות המתינו לכוח ליד ראס מסלה, ומסוק ובו שני לוחמים המתין מאחור בכוננות. מטוסי חיל-האוויר היו נכונים לסייע, אם יהיה צורך, ולשם כך הוכנו גם סוללות תותחים על החוף. הסירות הגיעו לסלע ניופורט באמצע המפרץ, ממזרח לראס עדבייה, שם חיכו לאישור שהמכ״ם המצרי אינו פועל, ואז התקדמו. ב׳נקודת הטבילה׳ קפצו למים שאול זיו ותשעה-עשר פקודיו, והתקדמו בשחייה. כשהגיעו למים הרדודים עברו לזחילה. השומרים המצריים לא חשו בכלום. הפושטים הסתערו על שני שומרים, שברחו צועקים ומוכי הלם. שומרי המחנה האחרים, והלוחמים שהתעוררו, סברו ששדים ורוחות עולים עליהם מן הים. עשרים הלוחמים הישראלים פעלו במהירות וביעילות, על-פי ההכנות המוקדמות שתורגלו בקפידה. המצרים, מוכי הלם, כמעט שלא ירו עליהם. התוקפים חיבלו בכל המתקנים, הרגו שלושים ושניים חיילים מצריים, ופצעו שנים-עשר. שניים מן התוקפים נפצעו קל. חמש וחצי שעות מרגע היציאה לפעולה שב הכוח לבסיסו כשמאחוריו פעולה שבוצעה בהצלחה מירבית. ב״בולמוס 5״ השיגו חיילינו את כל המטרות שנקבעו להם, וזאת משום שאננותם של המצרים, שהיו בטוחים שבבסיס שנמצא בתוך הים לא יוכל איש להפתיעם, וכמובן גם בגלל איכותה הגבוהה של היחידה התוקפת ושל מפקדה שאול זיו. אנשי הקומנדו הימי היו אז אי-של איכות מיוחדת בצה״ל המיליציוני. ולענייננו: הסיבה העיקרית להצלחת המבצע הייתה בהתגברות יעילה על מכשול מים ״בלתי-עביר״.² אחרי מלחמת יום הכיפורים סולק שאול זיו מצה"ל בגלל תככים בחיל-הים.³

מבצע ״רביב״, התרחש ב-8 בספטמבר 1969. בשעה 03.37 לפנות בוקר נחתו שִשה טנקים ושלושה נגמ״שים של צה״ל בחוף מפרץ סואץ. על הפשיטה המשוריינת הזו פיקד איש השריון, סא״ל ברוך הראל ("פינקו"). סגנו היה רס״ן שלמה באום, שפיקד אז על סיירת חטיבה 7, והפך אותה לקומנדו משוריין, והוא שיזם את המבצע ולמעשה פיקד עליו בפועל. באום, ששימש סגנו של אריאל שרון ביחידה 101 בשנת 1953 והיה לו חלק חשוב ב"מהפכת ה-101" בצה"ל, היה אחד הקצינים האינטליגנטים-צבאית בצבא. כמו שאול זיו, גם הוא סולק מצה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים. סילוק שניהם מסביר את אחת הסיבות לרמה הנמוכה של מפקדי צה"ל ב-7 באוקטובר 2023. במשך עשר שעות פעל הכוח בחוף מפרץ סואץ על פני קטע של חמישים קילומטרים, ובו שני בסיסים מצריים וכעשרים תחנות משמר. הם חיבלו בשמונים כלי רכב מסוגים שונים, והרגו יותר ממאה מצרים, לרבות המושל של אזור ים סוף, קצין בדרגת אלוף-משנה, ויועץ סובייטי בדרגת גנרל. אחרי שנודע על הפשיטה לנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, הוא לקה בהתקף-לב. כשהתאושש – הוא הדיח את הרמטכ״ל, אחמד איסמעיל עלי, את מפקד חיל-הים, ואת מפקד אזור ים סוף. כל חיילינו שבו בשלום לישראל. הפשיטה המשוריינת במפרץ סואץ הייתה אחד המבצעים המוצלחים ביותר של צה״ל. המשימה הייתה נועזת, ההכנות קפדניות והביצוע מושלם. המצרים לא האמינו שיחידה משוריינת של צה״ל תעבור את מכשול המים הבלתי-עביר, ותפעל לאורך קוויהם בגלוי ולאור יום. את הצלחת הפעולה יש לזקוף בעיקר לזכותו של שלמה באום, שעמד על דעתו גם נוכח לעגוֹ של מפקד גייסות השריון, האלוף אברהם אדן.⁴ באום גילה במבצע הזה תבונה מעשית בלתי רגילה. לדעתי ראוי היה להעניק לבאום את עיטור הגבורה, ובכך לעשות את המבצע לנורמה שראוי לשאוף אליה ברמת החשיבה, נחישות ההחלטה, הדבקות במשימה, התכנון והביצוע. אבל צה״ל לא נהג כך, ואדן אף סילק את באום מגייסות השריון אחרי המבצע. כנראה שאי אפשר היה לצפות לתגובה שונה ממי שהשתייך לזרוע האידאולוגית של צה"ל. סילוקו של באום היה אחד הסממנים להסתאבות צה״ל, וכתובת על הקיר לקראת מלחמת יום הכיפורים וטבח 7 באוקטובר 2023. למרבה האירוניה, אדן שילם על כך את המחיר בקרב שבו הובס במלחמת יום כיפור ב-8 באוקטובר 1973 (ראה להלן), אבל גם אנו כולנו שילמנו את מחיר האטימות בכל המלחמות שהיו לנו מאז ועד כתיבת שורות אלה, בעזה מול החמאס וגם בצפון הארץ מול החיזבאללה.

בלילה שבין ה-9 ל-10 באפריל 1973 פעלו יחידות עילית של צה״ל בביירות, במבצע ״אביב נעורים״, בפיקודו של קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, תת-אלוף עמנואל ("מנו") שקד. כוח של סיירת מטכ״ל, בפיקודו של סגן-אלוף אהוד ברק, הרג שלושה מראשי ארגון ״אל-פתח״ בדירותיהם הפרטיות בפרברי ביירות. כוח של מפקדים מגדוד הנח״ל המוצנח, בפיקודו של המג״ד, סגן-אלוף אמנון ליפקין-שחק, פוצץ קסרקטין של ארגון ״החזית העממית״. כוח אחד של הקומנדו הימי, בפיקודו של מפקד הקומנדו שאול זיו, פוצץ מפעל לייצור נשק בדרום ביירות, וכוח שני של הקומנדו, בפיקודו של סגנו של זיו, רס״ן גדי שפי, פוצץ מפעל לייצור נשק בצפון ביירות. ביירות נמצאת כמאה קילומטר מצפון לגבול ישראל–לבנון. מאה קילומטרים אלו נחשבו בלתי-עבירים, כמו גם דרכי הים והאויר לשם. הפושטים הגיעו בספינות טילים אל מול חופי ביירות, ומשם ירדו בסירות לחוף. את ההכנה לבואם עשו אנשי ה״מוסד״. הפתעת הלבנונים והפלשתינים הייתה מוחלטת. שני לוחמים מכוח הצנחנים נהרגו, ואחד נפצע קשה. בכוח של ברק היה פצוע אחד. מאנשי הקומנדו הימי לא נפגע איש.⁵ ״אביב נעורים״ נחשב למבצע המיוחד המוצלח ביותר של צה״ל אף שהיו בו ליקויים לא מעטים שלא נחשפו. ואולם מחיר ההצלחה היה גבוה: ראשי מערכת הביטחון, המפקדים הבכירים בצה״ל והציבור הרחב הפכו שיכורים מהצלחת המבצע, ומאז תשומת הלב הוקדשה רק למבצעים מיוחדים נגד מחבלים. המערכת הצבאית הייתה בטוחה שמי שהצליח לפעול כך בתוך ביירות, יתגבר בקלות על כל אתגר צבאי ערבי. הם הסיחו את הדעת מהצבאות הסדירים של מדינות ערב, והצורך להתכונן למלחמה נגדם. מבלי ששׂמנו לב הפכה ההצלחה הגדולה של מבצע ״אביב נעורים״ לפעולת הסחה, שהביאה עלינו את ההפתעה הגדולה של מלחמת יום כיפור. הלקח היסודי מהצלחות צה״ל בהתגברות על מכשולי מים בפעולות מיוחדות היה, כי מעבר מפתיע של מכשול מים עלול לגרום הלם למופתע, שממנו האויב לא יתאושש, או שההתאוששות תהיה איטית, ועד אז יוכל הכוח התוקף להשיג את יעדיו. את הלקח הזה ניתן היה ללמוד גם מן ההיסטוריה הצבאית, וגם מן הניסיון של צה״ל. אלא שמערכת הביטחון לא הייתה מסוגלת להפיק לקחים, ולכן היא הופתעה גם באוקטובר 1973, וגם אחרי חמישים שנה באוקטובר השחור של עוטף עזה. האמת היא שעלינו להיות מופתעים מזה שאנו מופתעים. מה לא היה ברור? הכתובת הייתה על הקיר, איך לא ראינו אותה? איך לא שמנו לב? למרבה האבסורד, אחד מבכירי המופתעים באוקטובר 1973, ראש אמ״ן דאז, האלוף אליהו זעירא, הוא דווקא זה שחקר במשך שנתיים (1975–1977) באוניברסיטת ״סטנפורד״ בקליפורניה "הפתעות צבאיות ואסטרטגִיות במאה העשרים". המסקנה שלו: הפתעות צבאיות הוא הנושא שהכי הרבה נחקר באקדמיה. המומחים שחקרו את נושא ההפתעה שולבו כיועצים במערכות ביטחוניות, שכן נכון להיום לא היה אירוע צבאי משמעותי אחד שבו הצד היוזם לא הצליח לקצור את פרי יוזמתו, לרבות החמאס ב-7 באוקטובר 2023.⁶

הצבא המצרי, שצלח את תעלת סואץ באוקטובר 1973, לא רחוק מהמקום שם פרעה טבע כשרדף אחרי בני ישראל, סגר (לפי שעה) שלושה מעגלים היסטוריים: מעגל גדול, קטן ומיידי. המעגל הגדול הוא העימות בין בני ישראל למצרים, שהתחיל בתקופת שקיעתה של האימפריה המצרית, בסוף ימי השושלת התשע-עשרה. זה היה עימות לאומי, דתי ותרבותי, בין אימפריה עתיקה, עייפה ומפוררת מבפנים, ששלטה על טריטוריה רחבת-ידיים, ובין אומה צעירה ומרדנית, שהתנחלה על הדרך שבין מצרים לאסיה הקטנה והמפרץ הפרסי, קרי גִזרה בעלת חשיבות צבאית. למצרים היה אינטרס צבאי וכלכלי בארץ ישראל, שכן זו הייתה ארץ מַעבר לצבאות הפולשים למצרים, וממצרים צפונה. ארץ ישראל שימשה גם מַעבר לשיירות סוחרים שבאו ויצאו ממצרים. החשיבות האסטרטגית לא פחתה גם אחרי שנחפרה תעלת סואץ, כי הארץ הייתה בסיס הגנה קדמי לתעלת סואץ הכל-כך חשובה לסחר הבריטי עם העולם, ודרך מעבר לכל צבא שלפיכך רצה לכבוש את התעלה. במעגל הגדול, העימות בין המצרים לאבותינו הקדמונים היה התנגשות בין הרבים והחזקים למעטים והחלשים. אם נזכור את מה שהיסטוריונים צבאיים מטיפים לנו, שהיושב במרומים אוהב צבאות גדולים, העברים היו נוהגים כפי שנהגו כל עמי האזור, נכנעים למצרים ומקבלים את מרותם. אבל העברים מרדו במרות. הם ביקשו חֵרות לאומית כדי לפתח את תרבותם הייחודית שבמהלך ההיסטוריה השתלטה על העולם, ולצורך זה הם היו מוכנים להילחם. בצליחת ים סוף הוכרעה המערכה בלי מלחמה בגלל האומץ של מנהיג האומה, משה רבנו. הוא הנהיג את העם בחציית הים, ותרבותם של המעטים עתידה הייתה לכבוש את העולם העתיק, ולאחר-מכן את העולם שהיה לנוצרי ואת זה שהיה למוסלמי, ובכלל זה גם את מצרים, המקור הראשון לאנטישמיות ולשנאת מוחמד נביא האיסלאם את היהודים. מוחמד השמיד את היהודים בעיר מדינה בערב בסעודית, והאיסלאם הפונדמנטליסטי המחויב ללכת בדרכו של מוחמד מבקש להשמיד את מדינת ישראל היום. זאת קנאה תרבותית-דתית-היסטורית שעלינו לשאת על שהנחנו יסוד למוסר המערבי.

הגיבור התרבותי במעגל הגדול היה משה רבנו, המנהיג הגדול של עמנו, אשר הייתה בו גאונות שחיברה אותו לתודעות גבוהות, ובאמצעותו קיבלנו את עשרת הדיברות ותורת ישראל. עוצמת מפעלו ניכרת לא רק בהיסטוריה של עם ישראל, אלא בכלל התרבות האנושית כולה. בנוסף משה ניחן בכריזמה עצומה, תבונה אנושית, ואף בהבנת תורת הצבא והמלחמה, כפי שנוכח כל מי שקורא את ספר דברים, כיצד משה הנהיג את כיבוש עבר הירדן וכיבוש הגולן מידי הענקים שהתגוררו שם. במשך 40 שנות נדודים בישימון מדבר סיני הוא הצליח לבנות צבא מקצועי שכבש בהצלחה כל מקום שהגיעו אליו. אבל, לא רק זאת. משה גם דאג לעתיד, לזה שימשיך את דרכו, והוא דאג מבעוד מועד להכשיר מצביא-על, יהושע בן נון. יהושע קיבל ממשה הדרכה ויֶדע ונחישות המעש, תכונות הכרחיות לכיבוש והתנחלות בארץ כנען, שם ישבו שבעה עמים שונים – שרק חיכו להילחם בנוודים "הברברים" שעלו עליהם מן המדבר, עם שפה שונה ומנהגים משונים ומנהגי אכילה עוד יותר משונים, והכי משונה – אלוהים שאפילו לא רואים אותו... ניתן היה לצפות שהמודל של משה ידריך את מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי, ולאחר מכן את מנהיגי המדינה. אבל לא כך היה. המנהיגים הדתיים נשארו ברוחם בגלות והמנהיגים החילוניים, ובראשם דוד בן-גוריון, ביקשו לעצב בארץ ישראל אדם חדש וחברה חדשה. הם כולם נכשלו כי נטלו משימה גדולה ממידותיהם, ובגלל שהם זנחו את המשימה שבה יכלו להצליח – לבנות במדינה העברית קיר ברזל – שעליו המליץ זאב ז'בוטינסקי במאמרו המכונן ב-1923. וכך אֵרע שקיר ברזל לא עמד לרשותנו, לא במלחמת יום הכיפורים ולא בטבח 7 באוקטובר 2023. זהו החטא הקדמון של המפעל הציוני, ועליו אנחנו משלמים שוב ושוב. אף כי אין לאֵרוע התנכ"י של ים-סוף אסמכתאות במקורות המצריים של המאה השביעית לספירה, קיימים סימנים לכך, שכאשר השתלטו הכובשים המוסלמים יוצאי ערב על מצרים הנוצרית, היה התנ״ך חלק מהתרבות של מצרים הפטולמאית (זוכרים את תרגום השבעים?). באופן המוזר הזה נקשרה התודעה הלאומית של המצרים בזו של היהודים, וב-1973 רצו המצרים לסגור את החשבון של יציאת מצרים, וטביעתם בים סוף.

כמו בימי פרעה, מצרים שוב הושפלה קשות במלחמת ששת הימים, ולמפלה הזו כל העולם היה עד. אירוע כה משפיל עד שסאדאת אמר: ״מכובד היה בשבילי פי אלף למות במלחמה ולהיפגע בתבוסה, לאחר שאֵלחם ואגרום לאויב אבדות קשות, מאשר להישאר בחיים במצב של השפּלה, שאינה לא שלום ולא מלחמה, כאשר העולם כולו משוכנע שאנו גווייה שאיננה מסוגלת לנוע״.⁷ ומכאן אנו מגיעים לשלושת המעגלים: הקטן, הבינוני, והגדול, ומה מייחד כל אחד מהם. המעגל הקטן היה הניסיון הכושל של מצרים ומדינות ערב האחרות למנוע את הקמת מדינת ישראל ב-1948. הצבא המצרי הובס בשדה הקרב, ואחר כך הושפל בפעולות של צה״ל בשנים 1955–1956,⁸ שוב הובס במבצע ״קדש״ ב-1956, ושוב ביוני 1967. הניסיון למנוע את הקמת מדינת ישראל, וההשתתפות בניסיונות לחסל אותה, היה מנוגד לאינטרס השרידות של מצרים, אבל התרבות והדת והמסורת וקבוצת ההזדהות של מצרים כפו עליה את הניסיונות האלה. אפשר לומר שגם אילו השיג הצבא המצרי את יעדיו ב-1948, לא הייתה מצרים מרוויחה דבר. למעשה מקבלי ההחלטות המצריים היו יוצאים ניזוקים ממלחמה זו, אבל כדי לשבור את מעגל המלחמות לא די בהוכחת איוולתן; למצרים הייתה דרושה השפלה של ישראל, צבאה ואלוהיה. צליחת תעלת סואץ באוקטובר 1973 נועדה למטרה הזאת. המעגל המיידי היה שליטת ישראל בסיני, אשר המצרים ראו בו סמל לאומי שלהם, ומעל כולם שליטת ישראל בתעלת סואץ. הנשיאים נאצר וסאדאת ידעו שהמשך שליטת ישראל בסיני יכול לקעקע את הביטחון העצמי של תושבי מצרים, ולסכן את שרידות האומה המצרית, שאז מנהיגי מצרים יהיו השעיר לעזאזל. אחרי מלחמת ששת הימים כתב תת-אלוף (מיל׳) אריה צידון, חניך במכללה לפיקוד ומטה, עבודה על ההֶבֵּטים הלאומיים של שליטת ישראל בתעלת סואץ. הוא העריך שמצרים לא תשלים עם עובדה זו, והיא תביא למלחמה נוספת. צידון סיפר ששר הביטחון, משה דיין, וקצינים בכירים, קראו את העבודה שלו, לא סתרו את התזות שלו, אך אמרו לו ששיקולים מדיניים מחייבים את המשך השליטה בתעלה.⁹ ״השיקולים המדיניים״ היו חלק ממעשי הכסילות של מקבלי ההחלטות הישראלים (לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי, יגאל אלון), והכסילות האזרחית נוספה על האיוולת הצבאית. שליטת ישראל בתעלת סואץ חייבה את מצרים לא רק לצאת למלחמה, אלא גם לנצח בה, והיא השקיעה כישרון ומשאבים כלכליים במשימה האחת: ביצוע צליחת הסער. סיכויי ישראל לסכל את המטרה המצרית הזאת היו קלושים. בהתאם לחוק מרפי, ישראל הייתה מועדת לעשות את כל השגיאות האפשריות, והיא עשתה את כולן אחרי מלחמת ששת הימים, ובתקופה שקדמה לאוקטובר 1973. אלוהים הכביד בזמנו את לב פרעה, כדי לנקום בו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. (שמות, י, א). ללא ספק פרעה, בהכבידו את ליבו, הביא על עמו את עשרת המכות, שלבסוף הסתיימו באובדן צבאו בים סוף. אבל אותה הכבדת לב שבה לים סוף ב-1973, אבל הפעם המכה נחתה בצד השני. שכרון המלחמה האפיל את דעתם של מנהיגי ישראל, והכביד את ליבם. חטא היוהרה גרם לשרשרת של טעויות, והתוצאה הייתה הצלחתו המסחררת של צבא מצרים בימים הראשונים של המלחמה. ולעניין הזה היה גם מֵמד היסטורי שלא כולם רואים: צליחת מכשול המים, קרי תעלת סואץ, סמוך מאוד למקום שבו טבע צבא מצרים לפני 3270 שנה (נכון לשנת 1973), היה סגירת חשבון היסטורי בין אלוהי המצרים, שלא הבינו שזו מלכודת ולא עצרו את דהירתם המטורפת של מאמיניהם אל תוך הים, לבין אלוהי העברים, שקרע את ים סוף לגזרים והוביל מאות אלפי עבדים משתאים לטיול בפארק יבש, ובסוף הטיול, בראות העבדים את מרכבתו המפוארת של אדונם הנורא פרעה צפה מיותמת על המים, הם פצחו בשירים וריקודים. בשביל לדמיין את זה לא צריך את סרטו המונומנטלי של ססיל ב. דה-מיל, "עשרת הדיברות". הכל כתוב בתנ"ך: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (שמות, טו, כ). אז אומנם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל לפעמים בצורה הפוכה, וכך זה קרה ב-1973. הפעם העימות היה בין עוצמת הלאומיות המצרית, שהייתה חדורת אמונה ולהט להחזיר את כבודה האבוד, לבין אותה מידה של עוצמה, אבל של גאווה ויהירות, בצד הישראלי. אחרי מלחמת ששת הימים הפכנו לאומה שיכורת ניצחון שהלכה והסתאבה, אני ואפסי עוד, ואילו המצרים חרקו שיניים, התאמנו בלי סוף, וחיכו לנו בפינה. אנו המשכנו בחגיגות, בשביל מה צבא, בשביל מה אימונים, הרבה יותר נחמד לבלות בעיר ללא הפסקה – תל אביב. מלחמת 1973 השיבה למצרים את גאוותה לאחר האירוע הטראומתי עבורם של יציאת מצרים, ואילו ישראל לא התאוששה מאז 1973 ועד היום. למרבה החרדה, כעבור 50 שנה זה רק החמיר.

בעשרים השנים שבין 1973 ל-1993 התחוללה בישראל מהפכה של ממש באופן שבו ראינו את עצמנו, לרבות בתפיסת הביטחון של מנהיגיה ומפקדי צבאה. מהפכה זו הביאה את ישראל להחזיר למצרים את כל חצי האי סיני, להרוס את כל היישובים הישראלים בפִתחת רפיח, ואפילו להביע נכונות לסגת מרמת הגולן ולהקים מדינה פלשתינית. מזלנו שהפלשתינים לא נענו להצעתם של ראשי הממשלות יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט להקים מדינה ב-95% שטחי יהודה ושומרון, אולי אפילו כולל ירושלים המזרחית. כמו המצרים, הפלשתינים ביקשו קודם כל להשפיל את ישראל, כפי שהשפיל אותה סאדאת, ואת מטרתם זו הם השיגו ב-7 באוקטובר 2023. ישראל הושפלה ב-2023 כי ראש ממשלתה בנימין נתניהו לא למד את המודל של משה רבנו. הוא לא הבין, כמו שקודמיו בתפקיד לא רצו או שלא הבינו, עד כמה דמותו של משה ראויה לחיקוי – שילוב של אינטלקטואליות גבוהה, כריזמה סוחפת, הכשרה מעמיקה, וניסיון רב-שנים. חברי ואני למדנו את המודל הזה במסגרת "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים". אחרי שארגון חיזבאללה השפיל את צה"ל במלחמת לבנון השנייה, נפגשנו עם ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, בנוכחות ראש לשכתו נפתלי בנט. הסברנו לשניהם איזו רפורמה יש לחולל במערכת הביטחון. נתניהו השתכנע מן הטיעונים אך הכריז שלא יְיַשֵּׂם אותם כשיהיה ראש ממשלה, וכך אכן נהג. את המחיר אנו משלמים יום-יום.

1. משה נבון, ״חיים שחורים בחזית הלבנה״, ״במחנה״, 25 בפברואר 1964. 2. אורי מילשטיין, ״ההיסטוריה של הצנחנים" ד׳ – "אביב נעורים״, 1987. 3. סדרת שיחות מוקלטות עם שאול זיו ז"ל ומפקדים אחרים בקומנדו הימי בחיל-הים. 4. סדרת שיחות מוקלטות עם שלמה באום, אברהם אדן וישראל טל, שחשפו בפני כותב שורות אלה את המסמכים הנוגעים לאותו מבצע. 5. ראו ספרי, "אביב נעורים", כרך ד' בסדרה "ההיסטוריה של הצנחנים" המוקדש ליחידות מעולות בצה"ל ולמבצעים מיוחדים. 6. שיחות עם אליהו זעירא בספטמבר-אוקטובר 1993. 7. מוסא צברי, ״מסמכי מלחמת אוקטובר״, 1974. 8. בייחוד בפשיטה על המחנה המצרי בעזה, בסוף פברואר ותחילת מארס 1955. ראה ספרי, ״ההיסטוריה של הצנחנים" א׳ – "יחידה 101״, 1985. 9. סדרת ראיונות עם אריה צידון ב-1985.