משה דיין, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, כתב בספרו שאחרי תבוסת ה-8 באוקטובר נדרשה החלפת שמואל גונן באריאל שרון או בחיים בר-לב. אחרי חמישים שנה ניתן לומר שראוי היה להחליף גם את ראש הממשלה גולדה מאיר, שמנעה גיוס מילואים לפני המלחמה, את שר הביטחון דיין, ואת הרמטכ"ל דוד אלעזר, בגלל שלא הכינו תוכנית הגנה בחזית תעלת סואץ, למרות שכל המידע על מהלכי המצרים לקראת המלחמה היה בידם.
לשרון לא היה סיכוי לקבל את הפיקוד על חזית הדרום. זה היה זמן קצר אחרי שהוא פרש מצה״ל בלא חמדה, הצטרף למערכת הפוליטית, הקים את "הליכוד", והיה בעיצומה של מערכת בחירות. לשמאל היה אינטרס שרידותי למנוע ממנו הֶשֵג צבאי שיַּקנֶה לליכוד יתרונות אלקטורליים, ולשרון – עמדת זינוק למאבק על המנהיגות בישראל, אחרי פרישת דור המייסדים כפי שאכן בסופו של דבר קרה. אך גם אילו היו גולדה מאיר ומקורביה זונחים את האינטרסים הפוליטיים-אישיים שלהם, ומציעים למנות את שרון למפקד חזית הדרום, היה מינוי כזה נתקל בהתנגדותו של הרמטכ״ל, דוד אלעזר, שזרק למעשה את שרון מצה״ל, וביקש שלא לתת לו מינוי של מפקד אוגדה במילואים ואף תוך כדי המלחמה ביקש להדיחו בעילה של חוסר משמעת. דיין מנע זאת. גם לאלעזר היה אינטרס שרידותי: למנוע משרון הֶשֵג שעשוי להעניק לו תהילה.
גונן נשאר בתפקידו, וראשי מערכת הביטחון מינו את שר המסחר והתעשיה, הרמטכ״ל לשעבר חיים בר-לב, לשליח הפיקוד העליון בחזית. כינויו היה ״יועץ״, אך מעמדו של היועץ היה בכיר מזה של המפקד. היה זה הגרוע מכל הפתרונות האפשריים; גם אילו הִתאים בר-לב לתפקיד היועץ, לא היה למִפקדת החזית סיכוי לתפקד ביעילות בגלל המבנה ההיררכי המכשיל, וממילא חיים בר-לב לא התאים לתפקיד בגלל מחויבותו ל״קו בר-לב״. הוא לא פיקד מעולם על כוחות גדולים יותר מחטיבה, וגם אז לא הצטיין. מתפקודו כרמטכ״ל בימי מלחמת ההתשה אפשר להגיע למסקנה עגומה באשר להבנתו הצבאית וכישרונותיו הצבאיים. תרומתו החיובית הייתה הכנסת סדר במפקדת חזית הדרום וזה לא היה דבר בטל.
אריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום שלוש שנים וחצי. הוא הכיר יותר מכל אדם אחר את החזית הזאת, היה מפקד האוגדה המנוסֶה ביותר בצה״ל, והצלחותיו כמפקד קרבי היו רבות מאלה של כל מפקד אחר. הוא הקים את יחידה 101 ופיקד על גדוד הצנחנים וחטיבת הצנחנים, ששינו את אופיו של צה״ל. במבצע ״קדש״ פיקד על חטיבת צנחנים, ובמלחמת ששת הימים פיקד על אוגדה משוריינת. שרון היה מפקד בכיר בעל תבונת הקרב המעולה ביותר שהיה לצה״ל מאודו. ישראל טל, סגן הרמטכ״ל באוקטובר 1973, אמר לח"מ ששרון הוא "טקטיקן גאוני".
שרון לא קיבל את הפיקוד על חזית הדרום, אבל מקבלי ההחלטות העריכו שרק הוא מסוגל לפקד על צליחת תעלת סואץ ולהדהים את הצבא המצרי. החלופה הייתה ״הפסקת-אש באתר״. כלומר, קבלת כל תנאי מצרים, וגולדה מאיר ומקורביה החליטו לבחור בחלופה הזאת. הם חדלו להאמין ביכולתו של צה״ל, והתאכזבו ממפקדיו הבכירים, כפי שווינסטון צ׳רצ׳יל התאכזב, במלחמת-העולם השנייה, מן המפקדים הבכירים הבריטים. שרון איים על שרידותם הפוליטית של המנהיגים הישראלים, יותר מן האיום של סאדאת עליהם.
ב-12 באוקטובר הפתיעה ישראל את שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג׳ר, וביקשה ממנו להעביר לסאדאת, באמצעות ברית-המועצות, הצעה לסיים את הקרבות. סאדאת דחה את הפנייה, וזאת הייתה טעותו העיקרית. מוטב היה למצרים לסיים את המלחמה לפני שצה"ל צלח את תעלת סואץ, לפני שהישראלים הפכו את הלחימה מטכניקה לטקטיקה, ולפני שנפתחה להם אופציה להשמיד את הארמיות המצריות השנייה והשלישית, ואז להתקדם לקהיר. השגי צבאו בימי המלחמה הראשונים שיכרו את סאדאת, והוא הגזים בהערכת יכולותיו. לישראל לא נשארה ברירה אלא לצלוח את תעלת סואץ, ולשם כך היה עליה למנות את האלוף השנוי במחלוקת למפקד הצליחה. אלמלא כן, היא הייתה מסתכנת בקיפאון בחזית, נוסח מלחמת-העולם הראשונה בחזית המערבית, ובקרבות שחיקה ארוכים, שבהם הייתה עלולה לשלם מחיר כבד יותר מאשר בצליחה יזומה של התעלה. כך גם בשדה הקרב עצמו, וגם בהאצת תהליכים של התפוררות פנימית.