אל״מ ד״ר עמנואל ולד ז"ל, לשעבר ראש המדור לתכנון לטווח ארוך במטכ״ל, כתב ב-1992 שמקבלי ההחלטות בישראל מובילים את המדינה לאבדון. לדעתו, המיתוסים שעל-פיהם פועלים מנהיגי ישראל וראשי צה״ל גדלו לממדים אימתניים עד שיצאו משליטתם של אלה שבנו אותם, ובמקום להתמודד עם בעיות כמו דו-לאומיוּת, דת ומדינה וארגון מחדש של צה״ל, הם מתמודדים עם המיתוסים. לדעתו, לאותם מקבלי החלטות יש דיסוננס קוגניטיבי (סתירה מחשבתית) שבגללו הם מניחים הנחות סמויות, בדרך-כלל לא מבוססות, וכך הם מגיעים להחלטות שהן תוצאה של כֶּשֶל חשיבה.
(עמנואל ולד, ״הקשר הגוֹרדי – מיתוסים ודילמות של הביטחון הלאומי בישראל״, 1992).
תרבות בולשביסטית מיתולוגית היא החידק או הגֶן שהבן-גוריוניזם שתל בחברה הישראלית. שֵם המשחק הוא נאמנות למפלגה; בתוך המפלגה למנהיגיה, וביניהם – לעומד בראשה ולמנגנון המשרת אותו. לפני הקמת המדינה שלטה מפלגתו של בן-גוריון על כל תחומי החיים באופן מלא או חלקי: מקום עבודה ופרנסה, חינוך, ספורט, ביטחון, בריאות, תרבות, תקשורת והשכלה גבוהה. בן-גוריון וממשיכי דרכו במערכת הפוליטית בישראל העמידו בראש כל המערכות האלה אנשים נאמנים, אך לא הביטחון או הבריאות וכו׳ היו בראש דאגתם, אלא נאמנות הציבור למפלגה ולעומד בראשה. מפלגתו של בן-גוריון שלטה בישראל עד 1977; עד מועד זה נוצרה כמעט זהות בין המפלגה ובין העומד בראשה ובראש המדינה. התוצאה – המערכות החברתיות שמרו על נאמנות למפלגה, נפגע תפקודן ביחס למטרותיהן הייעודיות, והן הסתאבו. לצִדן קמו מערכות אחרות, וכדי לקבל תמיכה מהמפלגה-המדינה – גם הן שמרו על מידה מינימלית של נאמנות.
מי שבודק את תפקוד מערכות הביטחון במזרח התיכון ביוני 1967, עשוי להגיע למסקנה שלכולן – לישראלית, למצרית, לסורית ולירדנית – אין במה להתפאר. ההבדל היה בתוצאות: צה״ל ניצח את צבאות מדינות ערב. את הניצחון הנחילה לו זרועו האווירית, שהנורמות שלה היו מקצועיות יותר מאלה של צבא היבשה הגדול והדומיננטי. לטייסים הישראלים היה, אז לפחות, קוד-התנהגות אליטיסטי שלא היה דומה לו בצה״ל ובחברה הישראלית. אמנם, גם בחיל האויר היו לא מעט פגמים ומוקדי הסתאבות, ומאז הם המשיכו והתפתחו. לכן חיל האויר נכשל במילוי משימותיו במלחמת יום הכיפורים, ונעלם ב-7 באוקטובר 2023. ליקויי תפקודו של ראש הממשלה לוי אשכול והֶעדר פיקוד עליון, התמוטטותו הנפשית של הרמטכ״ל יצחק רבין לפני פרוץ הקרבות ב-1967, וחוסר תפקודו של המטה הכללי במשך כל המלחמה, מנעו הפרעה מצִדם לחיל האויר להשיג את משימותיו. טענָתי הפרדוכּסלית היא, שלולא סילוקו של לוי אשכול ממשרד הביטחון, ולולא התמוטטותו של רבין, קרי אילו רבין היה מפקד בפועל על המלחמה, התוצאות הצבאיות היו גרועות בהרבה.
חיל האויר הישראלי פתח את מלחמת ששת הימים בתקיפת בסיסי חיל האויר המצרי (בניגוד לתפיסת המלחמה, שרווחה בין ראשי צה״ל אז, שהיו ברובם אנשי זרוע היבשה), ועל-ידי כך ביטל את כושר הפעולה של החַיִל המצרי, והיכה בהלם את מקבלי ההחלטות שם. לצה״ל ולכוחות היבשה שלו לא נשאר אלא לנצל את ההצלחה, כי לצבאות מצרים, סוריה וירדן כבר לא היה סיכוי. הלם המפקדים, המִפקדות, ומקבלי ההחלטות הערביים הם התופעה שאִפיינה את מלחמת ששת הימים. ישראל לא תכננה מראש את ההלם הזה, כפי שמצרים לא תכננה הלם דומה במלחמת יום הכיפורים, והחמאס לא תכנן אותו ב-2023. ואולם כשהוא התרחש ב-1967, ישראל לא ניצלה אותו במלואו. לתכנון כזה דרושה רמה אינטלקטואלית גבוהה מאוד, שלא היתה, כמעט מעולם, לקברניטי המלחמה. את סיבות הצלחת צה״ל אז, ואת הסיבות של הצלחות דומות לאורך ההיסטוריה, אפשר להגדיר מִקריוֹת.