טקטיקה היא תבונת המעשה (עשייה אינטלקטואלית). טקטיקה צבאית היא תבונת מעשה הלחימה הבאה לידי ביטוי בהפעלת עוצמה צבאית בשטח נתון. מפקד שאינו מבין היטב את שטח הקרב והמערכה אינו יכול להצליח במילוי משימותיו. באקדמיות צבאיות מודרניות לומדים החניכים לקרוא שטח, והרמה של מקצוע-לימוד זה דומה לזו של לימודי הנדסה בטכניון. ההשכלה של מפקד בצבא מודרני מאפשרת לו להבין את השטח גם בלי מפה, ובעזרת המפה להבין כל פרט רלוונטי בשטח הלחימה מבלי שהיה במקום או סייר בו. הדברים הללו הינם כה בסיסיים עד שהייתי אומר, שכדי שמפקד טקטי בכיר יצליח במעשה הלחימה עליו להיות פילוסוף של שטח וטריטוריה. בספרו האוטוביוגרפי סיפר הגנרל נורמן שוורצקופף על קצין מבצעים חטיבתי בצבא דרום-וייטנאם בשם נגו קוונג טרונג. שוורצקופף היה יועץ צבאי אמריקני במלחמת וייטנאם ופעל שם בשיתוף פעולה הדוק עם טרונג. לדבריו, טרונג היה טקטיקן גאון עם יכולת נדירה להבין את השטח שבו נלחמו, עד כדי כך שלאחר שהתבונן במפה הוא העריך היכן בדיוק יימצא האויב הצפון-וייטנאמי, וכיצד יש לפעול כדי להשמידו. שוורצקופף כותב שטרונג השפיע על אישיותו כמפקד יותר מכל אדם אחר. ואכן, לפי תפקודו נראה שהגנרל שוורצקופף הבין את השטח במפרץ הפרסי במלחמת ינואר-מארס של שנת 1991 יותר מכל הגנרלים העירקים שניצבו מולו. מפקדים ישראלים, לעומת זאת, לומדים סיירוּת, ניווּט וטופוגרפיה רק על קצה המזלג. הם יודעים לקרוא מפה ולנוע בשטח מנקודה א׳ לנקודה ב׳, אבל אותם לימודי הסיירות בסיסיים אינם מסייעים להם לתכנן ולנהל קרבות. כתוצאה מכך, קרבות רבים של צה״ל תוכננו רע, ונוהלו עוד יותר רע. להלן אביא שלוש דוגמאות:

בימי מבצע ״קדש״ (1956) נכנסו הצנחנים למֵצַר המיתלה, ולא הצליחו להֵחלץ ממנו במהירות הדרושה. הם לא ידעו היכן האויב, ולכן גם לא ידעו היכן ראוי לתקוף. שלושים ושִשה מהם נהרגו ומאה נפצעו - במבצע שלא הייתה אמורה להיות בו לחימה, ובקרב שמלבד חילוץ נפגעים לא היו לו שום יעדים צבאיים. אילו היו מתכנני מבצע ״קדש״ מעריכים שבמבצע הצנחת הצנחנים סמוך למיתלה יהיו נפגעים כה רבים, הם לבטח היו מוותרים עליו. מבין המפקדים שניהלו את הקרב הזה מונו לאחר מכן שניים לרמטכ״לים (מרדכי גור ורפאל איתן), אחד לאלוף פיקוד (יצחק חופי) ואחד לתת-אלוף וקצין חי"ר וצנחנים ראשי (אהרון דוידי). מפקד חטיבת הצנחנים, אריאל שרון, שקיבל את הדיווחים מהמיתלה, לא הבין מה מתרחש ולא טרח להגיע לשדה הקרב. שרון וחופי היו לימים ראשי מחלקת ההדרכה של צה״ל, וגור נהיה מפקד פו״ם. לפי התנהגותם במיתלה אפשר להסיק שהם לא התאמו לתפקיד של הכשרת קצינים בכירים, לפחות במה שנוגע לטקטיקה צבאית ולהבנת שטח, ואף שבצה״ל מקצתם הצליחו מאד, ספק אם הם התאמו להיות מפקדים קרביים בצבא מקצועי, ואולם שניים מהם, אריאל שרון ורפאל איתן, הם מבכירי המפקדים הטקטיים שמעודו היו לצה״ל.

במלחמת ששת הימים חילק אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס את גזרות הלחימה בירושלים בין חטיבת הצנחנים 55, שמפקדה היה מרדכי גור, ובין חטיבת השריון, שהייתה בפיקוד אורי בן-ארי. מוצב גבעת התחמושת היה באחריות הצנחנים; מוצב גבעת המִבתר, הסמוך לו, היה באחריות השריונאים. לחלוקה לא-הגיונית זו של הגזָרות הייתה תוצאה קטלנית. השריונאים הגיעו לגבעת המבתר זמן רב אחרי שהגיעו הצנחנים לגבעת התחמושת. שש שעות נלחמו הצנחנים על גבעת התחמושת, והירדנים ירו עליהם מגבעת המבתר. מפקד חטיבת הצנחנים, מרדכי גור, ומפקד גדוד 66, יוסי יפה, שנלחם בגבעת התחמושת, לא מצאו פתרונות טקטיים למצוקה אליה נקלעו בגלל חלוקת הגזָרות. נרקיס ייסד בשנת 1962 את המכללה לביטחון לאומי (ראה להלן) ופיקד עליה. מכללה זאת היא מעין בית-ספר למצביאים. אם המפקד הכושל הזה ייסד את המכללה ופיקד עליה, סביר שרמתה נמוכה ביותר ואין היא מכשירה מפקדי לחימה מוצלחים, אלא אם המפקדים שבאו בעקבותיו שינו את אופיה. זה לא מה שהיה, כפי שאני עצמי נוכחתי.

לפי התוכנית, במלחמת לבנון היה על צה״ל להגיע לכביש ביירות–דמשק בתוך יממה או שתיים אחרי פרוץ המלחמה. אוגדה, שרובה חיילים סדירים, בפיקודו של תת-אלוף (מיל׳) מנחם עינן (לימים אלוף), הייתה אמורה למלא משימה זאת. היא התקדמה בהרי השוף, בציר המרכזי של הלחימה, שהיו בו כוחות אויב מעטים מאוד. המשימה לא בוצעה, בעיקר בגלל קרב עין-זחלתא, שאוגדת עינן נכשלה בו. שלושים ושש שעות לחמה האוגדה בעין-זחלתא נגד כוחות סוריים - חי״ר ושריון - נחותים ממנה, עינן ומפקד חטיבת השריון של האוגדה, דורון רובין, נגררו אחר אירועים זעירים ולא קראו את השטח. האוגדה השלימה את משימתה אחרי שלושה שבועות, שבועיים אחרי הפסקת-האש ועשרים יום אחרי המועד שנקבע. בעין-זחלתא התחולל הקרב העיקרי של מלחמת לבנון, ובו נחשפו ליקויי צה״ל וליקויי הכשרת הקצינים שלו. הוא לא נחקר לעומק ולקחיו לא הופקו. הקצינים הבכירים – מרדכי גור, רפאל איתן, יצחק חופי, אהרון דוידי, עוזי נרקיס, מנחם עינן ודורון רובין – נכשלו בקרבות האלה מפני שלא הבינו את שטחי הקרבות, ולא ידעו לנצל אותם. זהו ליקוי אחד מרבים. מלחמות ישראל מאופיינות בגבורת חיילים ומפקדי מחלקות, ובכישלונות טקטיים של דרג הפיקוד הבכיר, כישלונות שמחירם גבוה בחיי אדם.

רק מעטים ממפקדי צה״ל הבכירים סיימו שנת לימודים במכללה לביטחון לאומי. חניכי המכללה קונים ידע במקצועות-לימוד רבים ונפגשים עם מנהיגי המדינה ועם מפקדי צה״ל בהרצאות ובשיחות. החלק הביטחוני בלימודיהם זניח. תת-אלוף (בדימוס) אמציה חן ('פאצי'), שלמד במכללה והדריך בה בשנות השמונים, אמר: ״במכללה יש פרדוכּס. היא מקנה לחניכיה ידע רב ועניָני על נושאים מגוונים, כמו כלכלה וציונות, ומזניחה את נושא הביטחון. היא מתייחסת רק לסוגיות אחדות בנושא זה. תחום הביטחון במכללה הוא אוסף קשקושים של בעלי תפקידים בממסד״.(3 אל״מ ד״ר עמנואל ולד ז"ל, שלמד גם הוא במכללה בשנות השמונים, כינה אותה ״המכללה לקופים״,⁴ ודעה דומה הביע אלוף דורון רובין ז"ל בסדרת שיחות שהוא ניהל עמי במטרה לתכנן רפורמה יסודית בהדרכת הקצינים הבכירים בצה"ל.⁵ שיקולי בחירת מפקדי המכללה ומדריכיה אינם התאמה, יכולת אינטלקטואלית, והכשרה בנושאי הביטחון הלאומי. רובם מתמנים בהתאם לצרכים שָלישותיים ומִנהליים, לפי שיקולי קידום בדרגה, לעתים אף בגלל הבטחות אישיות אחרי שנפלטו מן החילות והזרועות שלהם, ולעתים סתם משום שאין תפקיד פיקודי פנוי בשבילם. תת-אלוף (מיל׳) אלי רהב, שנפלט מחיל-הים בגלל סכסוכים אישיים עם מפקדו האלוף זאב אלמוג, מונה לסגן מפקד המכללה, ״צ׳ופר״ לפני פרישה; למפקד המכללה במחצית השנייה של שנות השמונים מונה אלוף (מיל׳) יעקב לפידות, וזאת משום שבוטל מינויו לתפקיד בכיר בפיקוד הדרום. כשהיה לפידות מפקד המכללה הוא מונה, כתפקיד חֵרום, לסגנו של בעל התפקיד הבכיר שהוא היה אמור למלא, אבל לא בפיקוד דרום אלא בפיקוד צפון. את התפקיד הזה, בצפון, מילא לפניו אלוף במילואים, ואחרי שפרש אלוף זה, איישו אותו שני אלופים בקבע. מבולבלים? אחד ממפקדי המכללה, האלוף יוסי בן-חנן, כבש את כותרות העיתונים בשל התערערות נפשית ומעשים חריגים. ראש מחלקת ההדרכה הראשון בצה״ל, האלוף אליהו בן-חור ז״ל בילה תקופות ארוכות במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי שיבא⁶, ונפטר במוסד סיעודי. לא מעט מינויים בכירים בצה״ל נעשים לא בשל התאמת המועמדים לתפקיד, אלא לפי שיקולי הבטחות ושנות ציפייה. יש היגיון בשיטה הזאת, מפני שמפקדי צה״ל הבינוניים והבכירים ממילא לא הוכשרו למלא את תפקידיהם, ולכן הם לומדים למלא אותם לאחר שקיבלו את המינוי, בתהליך של ניסוי וטעייה.

משהו מניסיוני האישי: ב-1985 הרציתי במכללה לביטחון לאומי על ״מיתוס הביטחון והפקת לקחים״, והשתתפתי שם בדיון על נושא זה. היו נוכחים כשלושים חניכים אלופי משנה, שישה מדריכים תת-אלופים ומפקד המכללה, האלוף אביעזר יערי. טענתי שלרוב הקצינים הבכירים בצה״ל אין ידע אמיתי על מלחמות ישראל ובוודאי לא על הליקויים בהן ולכן אין בצה"ל תהליך אמיתי של הפקת לקחים אלא של פרסום מיתוסים. את ביסוס טענתי סיפקו מיד המדריכים והחניכים, שגילו את הֶעדר הידע שלהם בנושאי מסע הל״ה וקרב משמר העמק ב-1948, וקרב ״עמק הבכא״ במלחמת יום הכיפורים. אפילו המפקד יערי, שנכח בקרב כחניך בית הספר האזורי במשמר העמק ועלה לבמה להתווכח אִתי, אמר דברים שלא היו ולא נבראו כפי שהראיתי לפקודיו באֵרוע. בסוף השנה ציינו החניכים את הפגישה הזאת כאחד האֵרועים המוצלחים שהיו במכללה, אבל מאז לא הוזמנתי אליה, אף כי הצעתי לא פעם לראשי מערכת הביטחון ולמפקדי המכללה את שרותי בהצגת ממצאי מחקרי. מכאן למסקנה: האמת ושבירת מיתוסים מפחידים את המפקדים הבכירים בצה"ל. זה ההסבר היסודי לחוסר תפקודו של צה"ל במשך כל יום הטבח בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. בשנה שבה התרחש אותו אֵרוע במכללה לביטחון לאומי, התגייס רמטכ"ל 7 באוקטובר, הרצי הלוי, לצה"ל. הוא קיבל ממפקדים אלה את הכשרתו, ולכן אין פלא שצה"ל בפיקודו לא תפקד כשאנשי הנוכ'בה של החמאס אנסו ורצחו תושבים ותושבות בעוטף עזה וחטפו רבים. עד שרוב הציבור לא יבין זאת, לא ניתן יהיה לתקן את המעוות, ושום הדחה והחלפת מפקדים לא תועיל כי מחליפיו קבלו את אתה הכשרה. בפו״ם ובמכללה לביטחון לאומי משולבים לימודים אקדמיים המקנים לחניכים נקודות במוסדות להשכלה גבוהה, אבל מעשרים האלופים ששרתו בצה״ל באמצע שנת 1989, רק שלושה למדו במכללה לביטחון לאומי; משמונים ושבעה תת-אלופים למדו בה רק עשרים ושבעה, ורק שלושים ותשעה סיימו את בית-הספר לפיקוד ומטה. שבעה מהאלופים לא למדו בפו״ם. למוֹתר לציין, שהלימודים במוסדות אלה מקנים לחניכים פחות ידע מזה שמקנים לחניכיהם מוסדות אקדמיים לא צבאיים. רוב המרצים באוניברסיטאות אינם בקיאים בנושאי הביטחון. אלה הם המרצים המוזמנים למוסדות הלימוד הצבאיים, והם יכולים להעניק לחניכים רק מעט מהנדרש ממפקדי צה"ל להצליח בביצוע התפקידים שמוטלים עליהם.

אפשר לתמוה על המדינות שאינן מקדישות להשכלת קציני הצבאות משאבים דומים לאלה המוקדשים להשכלת בעלי המקצועות האקדמיים. הרי מקומו של קצין במערכת הצבאית דומה לזה של רופא במערכת הבריאות, או מהנדס במערכת הייצור ועורך-דין במערכת המשפט, שכן הצבא הוא הערובה לקיומה של המערכת הפוליטית. ״איש אינו חולק על כך שהעוסקים במקצועות הרפואה, המשפטים, הפסיכולוגיה וההנדסה חייבים להיות בעלי השכלה אקדמית שנרכשה בלימודים מסודרים ושיטתיים״, כתב פרופ׳ שאול פטאי ב״מערכות״ ב-1984. ״השכלה דומה נדרשת גם מרופא צבאי, ממשפטן צבאי, מפסיכולוג צבאי וממהנדס צבאי... מפקד בצבא, כבר מראשית דרכו, צריך להשתמש בשילוב מורכב ומסובך של כמה מקצועות ולא רק במקצוע מוגדר אחד... חינוך המקנה ידע והבנת תופעות דרוש למפקד כדי שיבין ויתפוס את המערך המסובך והמורכב שבו הוא חי ופועל״.⁷ עד התקופה המודרנית הקצינים בני האצולה, היו שכבת השלטון. בן האצילים התחנך מגיל צעיר כשוליית קצין ונועד לקצונה לכל ימי חייו. הוא ליווה את אביו לשדות הקרב, התאמן במקצועות הצבאיים, למד בבתי-ספר שמקצועות צבאיים נלמדו בהם, והיה שותף פסיבי בביתו לשיחות בענייני צבא. שניים מן המצביאים הגדולים בהיסטוריה, יהושע בן-נון ואלכסנדר מוקדון, התחנכו לחיי צבא ומלחמה, ומוריהם הפרטיים היו אנשי ההגות הגדולים. משה (שהתחנך בבית פרעֹה) לימד את יהושע; אריסטו שלמד באקדמיה של אפלטון לימד את אלכסנדר. הם לא לימדו את חניכיהם לפקד על מחלקה או פלוגה, לרכוב על סוס ולירות בקשת; הם לימדו אותם מהי מלחמה, מהו צבא ומהן מטרות לאומיות.

נפוליאון בונפרטה לא היה בן אצילים, אבל הוא למד חמש שנים בפנימייה צבאית לבני אצילים בבריאן, ושנה בבית-ספר צבאי בפאריס, ומכיוָן שלא נקלט בחברת בני האצילים היה יכול לנצל כל רגע פנוי לקריאה, והוא ניחן בזיכרון פנומנלי, בסקרנות אין-סופית ובכושר למקם פרטים בקבוצות, לנתח מאורעות ולהבין את משמעויותיהם. בשנות לימודיו בפנימיה הצבאית בבריאן בצרפת, מגיל עשר עד חמש-עשרה, נפוליאון קרא כמעט כל מה שנכתב על מלחמות, ואת רוב את כל ספרי ההיסטוריה. יותר מכל קסמו לו דברי-ימי האימפריה הרומית, שהצבא שלה היה המקצועי ביותר בצבאות העולם העתיק. את גישתו הצבאית עיצבו לקחי קרב מרתון של האתונאים, קרב ארבלה של אלכסנדר מוקדון, קרב קאנאי של חניבעל, קרב זאמה של סקיפיו אפריקנוס, כיבוש גליה וקרב פַרסַלוּס של יוליוס קיסר. לימים כתב: ״נלחמתי בשִשים קרבות, ולא למדתי דבר שלא ידעתי מלכתחילה״. אפשר לטעון ש״יועציו הקרובים״ של נפוליאון היו אלכסנדר מוקדון, חניבעל, סקיפיו אפריקנוס, יוליוס קיסר, בליזריוס, גוסטב אדולף ופרידריך הגדול, ומבני דורו המומחה לארטילריה הצרפתי גריבובל, ותלמידו האביר דו-טיי. את זה האחרון הוא הכיר כשהיה צוער בקורס קציני תותחנים והשתתף בניסיונותיו הארטילריים והבליסטיים, וגם קרא את ספרו ״השימוש בארטילריה במלחמת שדה״ (1778). ״יועץ״ נוסף היה הוגה-הדעות הצבאי הרוזן דה-גיבר, שחיבורו, ״מאמר כללי על הטקטיקה״ (1772), נלמד בבתי-הספר הצבאיים הצרפתיים ונכלל בספר התרגילים של הצבא בשנים 1791–1830. נפוליאון בן החמש-עשרה הבין את הוויית הצבא והמלחמה יותר מכל מפקדי צה״ל בשבעים ושש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, לא רק בהיותו מוכשר מהם, אלא בעיקר מפני שזכה להרבה יותר השכלה מהם, שבחלקה הגדול נרכשה על ידו באופן עצמאי. ניתן לצפות שאלוף בן ארבעים בישראל, בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, יכיר מלחמות והגות צבאית לא פחות מנער חניך בן 15 בבית-ספר צבאי בצרפת, בסוף המאה ה-18. למרבה הצער לציפייה זו אין סיכוי להתגשם בצה״ל של היום ועל כך בוכה הנביא.

בתקופה המודרנית מחליפות אקדמיות צבאיות את תהליך החניכוּת. המפורסמת ביותר היא האקדמיה של צבא היבשה האמריקני בוֶּסט-פוינט שנוסדה בשנת 1802. הצוערים מתקבלים לאקדמיה זו בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה, אחרי מיון קפדני, ולומדים בה ארבע שנים. בסיום הם מקבלים תואר אקדמי ראשון במדעים ודרגת קצונה, ואחרי הסמכתם הם מוצבים לתפקידי קצונה בצבא. מוסד אמריקני נוסף להכשרת קצינים הוא הקורפוס האקדמי: הצבא מממן את לימודיהם של סטודנטים באוניברסיטאות, והם מתחייבים לשרת שש שנים בצבא הקבע, ומקבלים הכשרה צבאית בחופשותיהם. בהסדר הזה משתתפות מאתיים ושמונים אוניברסיטאות, ונכללים בו כששת-אלפים וחמש-מאות סטודנטים בשנה. בגרמניה קיימות שתי אוניברסיטאות צבאיות, בהמבורג ובמינכן. משך הלימודים בהן חמש שנים, ובוגריהן משרתים שתים-עשרה שנים בצבא הקבע.⁹ במחצית הראשונה של שנות החמישים הֶעתיקה דרום-קוריאה את המתכונת של ווסט-פוינט והקימה אקדמיה צבאית, בעזרת יועצים ומדריכים אמריקנים בוגרי ווסט-פוינט. משך הלימודים באקדמיה הדרום-קוריאנית הוא ארבע שנים, ובכל כיתה לומדים עשרים חניכים. שלושת-אלפים שעות לימוד מוקדשות להקניית השכלה כללית אקדמית, וחמש-מאות וחמישים שעות להדרכה צבאית תיאורטית. לאימוני השדה מוקדשים שלושים וארבעה שבועות.¹⁰

לשיטה הנהוגה בצה״ל אין אח ורֵע בצבאות סדירים-מקצועיים. היא דומה לזו של צבאות מחתרתיים חצי-סדירים ומיליציוניים: ה״הגנה״ בתקופת היישוב העברי בארץ ישראל בימי המנדט, החיזבאללה והחמאס בימינו. בהכשרת מפקדים בארגונים מסוג זה יש יותר משקל להֶבֵּטים האידֵאולוגיים, הדוקטרינריים והמורליים מאשר להֶבטים המקצועיים והאינטלקטואליים. כדי לפקד על פיצוץ גשר אלנבי או על פיצוץ תחנת מכ״ם בריטית על הכרמל ב-1946 היה מפקד בפלמ״ח זקוק לא לאקדמיה צבאית אלא לקורס בטופוגרפיה, סיירוּת, התמצאות בשטח והפעלת מחלקה, ובעיקר ״להיות בסדר״ עם התנועה האידאולוגית, אחרת הוא לא יהיה מפקד. כדי לבצע את הטבח ביישובים בעוטף עזה היה סינוואר זקוק לקרוא עיתונים ישראלים ולקבל מידע מפועלים עזתיים שעבדו ביישובים בעוטף עזה. כדי להרוס את צפון הארץ יכול היה נסראללה להסתפק בלימוד הקוראן, ואולם הוא טרח ולמד היטב את החברה הישראלית ואת צה"ל הרבה יותר ביסודיות מאשר נתניהו, גלנט, הרצי הלוי וחליווה טרחו ללמוד את החיזבאללה. בשבוע הבא: זרועות יסוד של כל צבא; חשיבותה של הזרוע האידֵאולוגית; בשם האידֵאולוגיה החלישו סטלין, בן-גוריון, היטלר את צבאות ארצותיהם למרות שהיו זקוקים לצבאות יעילים כדי להשיג את מטרותיהם; רבין אימץ את הסכם אוסלו ואריאל שרון פינה את גוש-קטיף, כי הגיעו למסקנה שצה"ל אינו יכול לגַבּות מטרות לאומיות; אהוד ברק כרמטכ"ל שיתף פעולה עם רבין ונמנע מלחולל רפורמה חיונית בצה"ל ההולך ונחלש, שעה שהחמאס והחיזבאללה הלכו והתחזקו.

1. ראו פרטים מלאים בסדרה שפרסמתי: ״ההיסטוריה של הצנחנים" – "ב. קרב המיתלה״, א. מילשטיין, 1985. 2. ראו פרטים מלאים בסדרה שפרסמתי: ״ההיסטוריה של הצנחנים" – "ג. איחוד ירושלים״, 1985. 3. ראיון עם תת-אלוף בדימוס אמציה חן ('פאצי') ב-7 בנובמבר 1991. בערוץ הפודקסטים שלי, "לעומק עם אורי מילשטיין", ב"יוּטיוּבּ" אמציה דיבר בשנים האחרונות פעמים רבות על נושא זה. 4. שיחה עם עמנואל ולד ב-17 בספטמבר 1991. 5. השיחות המוקלטות עם דורון רובין שמורות בארכיוני. 6. שם נפגשתי אתו פעמים רבות וגביתי ממנו עדויות, שהיו הבסיס לספרו האוטוביוגרפי ״לצאת את הגדר״ (שנכתב על-ידי) ושיצא לאור בהוצאת ״מערכות״, מבלי שתרומתי צוינה בגוף הספר. 7. "מערכות״, מארס-אפריל 1984, מס׳ 292–293. 8. בן ג׳ונס, ״נפוליאון – האיש והמיתוס״, 1978. 9. ד״ר איתן גלבוע, ״הכשרה אקדמית לקצונה״, ״מערכות״, 292–293, מארס-אפריל 1984. 10. ״במחנה״, 4 בינואר 1956.