כל צבא נחלק לארבע זרועות-יסוד תפקודיות:¹ א. הזרוע האידֵאולוגית; ב. האליטה הקרבית או ״זרוע האבירים״; ג. הזרוע האינטלקטואלית; ד. הלוחמים ותומכיהם הלוגיסטיים, הדרג הטקטי שהם "אדוני הקרב" האמיתיים והנשכחים. לאחר שקרא את "על המלחמה" של קלאוזביץ, כתב קרל מרכּס לחברו פרידריך אנגלס ש"הקרב הוא המטבע הקשה" של המלחמה. "מטבע קשה" זה הוציא את הערמונים מן האש בכל מלחמות ישראל, שבהם כשלו הדרגים הבכירים, וגם ב-7 באוקטובר.² אבל הלוחמים שמשלמים אישית את המחיר הגבוה ביותר של המלחמה אינם פראיירים. הם מאבדים אמון במפקדיהם, מחוללים "מרד בשר תותחים", כמו תנועת המחאה שהוביל סרן מוטי אשכנזי אשר פיקד על מוצב "בודפסט" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. כדי להימנע ממרד כזה ובמקום לבצע רפורמה חיונית בדרגים הבכירים, התפתחה בישראל אסטרטגיית ההכלה והימנעות מהכרעה קרבית, שהובילה ישירות ל-7 באוקטובר 2023. חוסר המעש של צה"ל ביום הטבח בעוטף עזה כלל את כל הבכירים, היה כל כך חמור ומפתיע עד שראש הממשלה ושר הביטחון ולא הרהיבו עוז לפטרם מייד מן השרות והם המשיכו לנהל באופן כושל את המלחמה בעזה ובצפון הארץ.

תפקיד הזרוע האידאולוגית בצבאות הוא לשמור על נאמנות הצבא לראשי המדינה, למטרות שנקבעו על ידם ולאידאולוגיה שלהם, וכן לשמור על נאמנות היחידות הלוחמות לפיקוד העליון ולהשגיח שהאליטה הקרבית לא תֵּהָנֶה מעצמאות-יתר ומאהדה רבה של החיילים. זאת זרוע צעירה, יחסית, וראשיתה לפני כעשרת אלפים שנה, עם לידתה של המערכת הפוליטית. כלי הנשק העיקריים של הזרוע הזאת הם מיתוסים ומניפולציות. הצבא, המכשיר האַלים של המערכת הפוליטית, הוא גם האִיום הפוטנציאלי העיקרי עליה. נושאי האיום הזה הם אנשי האליטה הצבאית, שהיא מעֵין מסדר-אבירים של מפקדים טבעיים. הדילמה היסודית של המנהיגים הפוליטיים היא איך לקיים את הצבא, כדי לשמור על שרידותם, ואיך לנטרל את איומיו שהרי לפי עקרון השרידות, איומים פנימיים הם המסוכנים ביותר. ימי הדילמה הזאת כימי הציביליזציה הפוליטית-צבאית שלנו: כעשרת אלפים שנה. שאול המלך, שהיה זקוק לדוד כדי להתגונן מפני האיום הפלשתי, פחד מדוד שאיים על מעמדו, ולא היה זה פחד-שווא. המערכת הפוליטית הרומאית הייתה זקוקה ליוליוס קיסר כדי להרחיב את גבולות האימפריה ולשמור עליהם, ופחדה פן ישתלט קיסר על רומא. רצח יוליוס קיסר נועד להגן על המערכת הפוליטית מפני האיש ששֵרת אותה יותר מכל אביר צבאי אחר. נפוליאון, המגן הגדול על הֶשגי המהפכה הצרפתית, סילק מדרכו את רוב מקבלי ההחלטות המהפכנים וביטל את המסגרת הפוליטית המהפכנית. אין צבא בלי זרוע אידאולוגית. עקרון השרידות, שמפעיל את מקבלי ההחלטות הפוליטיים, יוצר אותה. זרועות אידאולוגיות של צבאות המיטו לא פעם שואה על הצבאות ועל מדינותיהם. דוגמה דרמטית לתופעה זו היא ברית-המועצות.

האבות המייסדים של המהפכה הבולשביקית (1917), ובייחוד סטלין ויורשיו, רצו להבטיח את עצמם מפני הצבא שלהם. סטלין ביצע טיהורים בשנות השלושים בזרוע האבירית (האליטה הקרבית) ובזרוע האינטלקטואלית של צבאו. המרשל מיכאיל טוכאצ׳בסקי, האביר של הצבא האדום, נאסר והוצא להורג בחשאי בשנת 1937. טוכאצ׳בסקי, בן אצילים וקצין צבאי בימי הצאר, היה המפקד המוצלח ביותר בקרבות של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. הוא ארגן מחדש את הצבא האדום, מיכן אותו ופיתח את חיל האויר ואת יחידות הצנחנים. ב-1941, זמן קצר לפני פלישת גרמניה לברית-המועצות, חיסל סטלין, ככל הנראה, את הגנרל היהודי גריגורי שטרן, שהצטיין מאוד בשנים 1938–1939 במלחמה נגד יפן במונגוליה החיצונה וב-1940 בפינלנד. שטרן הבין, כגודריאן הגרמני, את חשיבות השריון בשדה הקרב בעתיד ואת חשיבות הקרב המשולב ויישׂם את דעותיו במערכות שעליהן פיקד. טיהורים שחיזקו מאוד את סטלין, החלישו את הצבא האדום, ולסטלין לא הייתה ברֵרה אלא לכרות ברית עם היטלר. בכך הוא סייע להיטלר לפתוח במלחמת העולם השנייה ולהביס בה את הצבא האדום ב-1941. סטלין הפך בזה לגדול אויביה של ברית-המועצות. אחרי המלחמה הייתה ברית-המועצות מעצמה המשרתת צבא ענק, בעלת רצועות ביטחון אדירות והוצאות ביטחון, שהמשק הלאומי שלה לא היה מסוגל לעמוד בהן. בצבא הזה שלטה הזרוע האידאולוגית: פוליטרוקים, קצינים פוליטיים, סוכנים חשאיים ואנשי מנגנון. ככל שיעילותה של הזרוע האידאולוגית בצבא האדום הלכה וגדלה, כך יעילותו של הצבא ככוח לוחם וכארגון הלכה ופחתה, והנטל על הכלכלה הלאומית הלך וגדל. בגלל חוסר היעילות גדל עוד יותר הצבא האדום וגדלו ההשקעות בו ובביטחון ברית-המועצות. הזרוע האידאולוגית היתה, למרבה הפרדוכּס, אחד מגורמי התפרקותה של האימפריה הקומוניסטית בסוף שנות השמונים וקץ שרידותה של ברית-המועצות. בנאום שנשא ב-26 בדצמבר 1991 בטלוויזיה הסובייטית, הנאום ששודר בכל העולם, הודה הנשיא האחרון והמפרק של המעצמה הסובייטית, מיכאיל גוֹרבָּצ׳וֹב, שהיא קרסה מפני שהביורוקרטיה הכושלת שלה שֵרתה אידאולוגיה לא-מציאותית ובעקבות ההשקעות העצומות במערכת הביטחון. השימוש העיקרי של ארבעים אלף הטנקים שייצרה ברית-המועצות, למען שרידותה, היה הפעלת כמה עשרות לדיכוי הפיכת רוצקוי ב-4 באוקטובר 1993.

הזרוע האידאולוגית הרסה לא רק את ברית-המועצות אלא גם את כל המשטרים שהלכו בעקבותיה. רק בגלל הדומיננטיות של הזרוע האידאולוגית הייתה מזרח-גרמניה מדינה כושלת, התמוטטה ועברה מן העולם. האידאולוגיזם הסובייטי השפיע לרעה גם על מדינות העולם השלישי ועל המערב. שנים רבות ראו אינטלקטואלים מערביים בברית-המועצות ״מולדת שניה״ וסמל של קידמה חברתית ושאיפה לשלום ולאחוָה בין בני-האדם. אף שברית-המועצות עברה מן העולם, חתרנותה במערב הִכתה שורש, והיא אחד הגורמים להתפתחות האידֵאולוגיה הפרוגרסיבית, הפוסט-לאומית במערב שפועלת נגד מדינת ישראל המתאמצת להיות מערבית ונקלעת לפילוג פנימי חריף, על סף מלחמת אזרחים בין הפרוגרסיביים לבין הלאומיים. היישוב העברי בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, והחברה הישראלית אחרי 1948, הושפעו מן המודל הסובייטי וניסו לחקותו (לא בכל ההבטים). האב המייסד של הפוליטיקה הישראלית, דוד בן-גוריון, העריץ את לנין, ובתחילת דרכו, בשנות העשרים, ביקש לקיים ניהול ריכוזי של כל המשק. הדמוקרטיה המיתולוגית הישראלית היא אחד מגוני המדינה האידאולוגית, שהמודל שלה הוא זה של המפלגה הבולשביסטית. תשתית אידאולוגית זאת שאת יסודותיה הניחו בן-גוריון וחבריו, אנשי העלייה השנייה, היא אבן היסוד העמוקה המסבירה את חוסר תפקודו של צה"ל ב-7 באוקטובר 2023, שכן לבן-גוריון ולחבריו הנֵאו-מרכּסיסטים התאימה מיליציה חלשה שלא תאיים עליהם, ולא צבא מקצועי חזק, כפי שדרש יריבם הפוליטי זאב ז'בוטינסקי.

בדומה לסטלין ולבן-גוריון, גם אדולף היטלר חשש מן הצבא וקִיים זרוע אידאולוגית, מורכבת וגדולה מאוד, בצבא הגרמני, שהייתה ממונה על נאמנותם של הקצינים והמפקדים הקרביים להיטלר ולמפלגה הנאצית. הזרוע הזאת הפכה את האנטישמיות ואת שנאת היהודים לגורם מלכד, המונע ביקורת פנימית וחיכוכים פנימיים. אבל האנרגיה שבזבזו הגרמנים בזמן המלחמה על איתור היהודים, ריכוזם והשמדתם, חיבלה במאמץ המלחמה וחייבה את הקצינים הקרביים להתעסק בנושא שהיה שולי למשימות הקרביות, שלרובם לא היה בו ענין. כך סייעו היהודים, כקורבן וכשואב אנרגיית-שרידות, לניצחון על גרמניה הנאצית (ובתמורה קיבלו הניצולים, אחרי המלחמה, מדינה עצמאית משלהם).³ החבלה של הזרוע האידאולוגית הזאת בתפקודו של הצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה היא אחד הגורמים לתהליך ההסתאבות שצבא זה עבר בין פרוץ המלחמה לסיומה, ובין כיבוש הבזק של צרפת במאי 1940 לתפקודו הלקוי מול פלישתן של בעלות-הברית לצרפת ביוני 1944. דמותו של הגנרל ארווין רומל מאפיינת את התהליך הזה: ב-1940 הוא פיקד על דיביזיית שריון שצלחה את נהר המאז, והוא אישית היה במים בליל הצליחה וחיבר את חלקי הגשר אלו לאלו. ב-1944 פיקד רומל על ״החומה האטלנטית״ ואמור היה להדוף את פלישת בעלות-הברית הצפויה. ביום הפלישה לנורמנדיה הוא שהה עם רעייתו בגרמניה, לרגל יום הולדתה, ולגיָסות הגרמניים המופתעים לא היה פיקוד של ממש בשלב הראשון והקריטי של ההתקפה.

כדי למנוע הפיכה, מינה שליט עירק, צדאם חוסיין, את נאמניו על מערכת הביטחון ועל הצבא העירקי, וגם מהם חיסל מדי פעם, כדי שלא יצברו עוצמה אישית גדולה מדי לטעמו. התוצאה: לעירק היה צבא גדול מאוד, שנשקו היה מתקדם מאוד, אך הוא היה בלתי-יעיל; פיקדו עליו ״חמורים״, כדבריו של הגנרל הגרמני הופמן על המפקדים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. הדבר בא לידי ביטוי במלחמה נגד אירן הח'ומייניסטית, שהמוּלות שלה הרסו את צבא השאה כדי להבטיח את שרידותם. ההצלחות הראשונות של העירקים ב-1980 היו פועל יוצא של ההחלטה לתקוף ושל הֶעדר כוח צבאי ממשי בעֵבר השני של הגבעה. אך גם בשלב הראשון והמוצלח הזה לא ניצלו העירקים את הצלחותיהם הצבאיות כדי להשיג את מטרותיהם המדיניות: שליטה בנהר שאט אל-ערבּ ובחבל ח'וזיסטן שופע הנפט. צדאם אישית ניהל את המהלכים הצבאיים בחוסר הבנה ובחוסר היגיון מוחלט, והגנרלים הנאמנים והמפוחדים ביצעו את הוראותיו והמיטו אסון על גיָסותיהם. הם לא העזו לומר לו את דעתם על מהלכיו כי לא לשם כך מונו לתפקידם. קוד ההתנהגות שלהם הייתה נאמנות והם עמדו בקוד הזה בדבקות. במלחמה הארוכה הזאת, של שני צבאות פרימיטיביים, עם נשק מתקדם, היו לעירק גם גיבורים בעלי יכולת טקטית גבוהה שפיקדו על מערכות מוצלחות. שניים מהם, מאהר עבד אל-רשמיד והישאם צבאח פכֿרי – שהיו לגיבורי האומה אחרי ששחררו את חצי-האי פאו מכיבוש אירני באפריל 1988, והיו בכך מגורמי נכונותה של אירן להפסיק את האש – הודחו מתפקידיהם, הושמו במעצר-בית ונעלמו, כנראה נרצחו. נרצח גם מקורבו של צדאם במשך שנים, דודנו עדנאן ח׳יראללה, שהיה שר הביטחון וסגן המפקד העליון של הכוחות המזוינים, ונחשב לאחד מאדריכלי הסיום המוצלח-יחסית של המלחמה. התוצאה: במלחמת המפרץ השנייה נגד הקואליציה, בראשותה של ארצות-הברית, פעל הצבא העירקי בנאמנות מפתיעה, בלא שום תבונה טקטית, לפי הוראותיו חסרות ההיגיון של צדאם ולא התקומם, למרות שמומחים ואנשי מודיעין אחדים העריכו שכך ינהג. אבל צבא זה לא עשה שום פעולה צבאית ראויה לשמה באותה מלחמה, שאף אם לא היה בה כדי להכריע את המערכה, הייתה מצביעה על יכולתם המקצועית של מפקדיו.

ב-30 באוגוסט 1993 התקיים בכנסת דיון, במושב קיץ מיוחד, על הצעות לסדר היום של נציגי האופוזיציה, שעניינן אופיו הפוליטי (זאת אומרת, האידאולוגי) של הרמטכ״ל אהוד ברק והצהרותיו הנוגעות בעניינים פוליטיים (אידאולוגיים), אחרי שראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, ומנהיג "צומת", הרמטכ״ל לשעבר רפאל איתן, תקפו את ברק בחריפות באמצעי התקשורת ודרשו לפטרו. הדוברים מהאופוזיציה טענו שעל הרמטכ״ל לנקוט גישה צבאית-מקצועית ולא להתערב בנושאים פוליטיים. סגן שר הביטחון והרמטכ״ל לשעבר, חבר הכנסת מרדכי גור, השיב למציעים, שברמה הלאומית הגבוהה ביותר לא ניתן להפריד בין נושאים מדיניים לנושאים צבאיים מקצועיים, טהורים לכאורה. מרדכי גור צדק. את העמדה כלפי הטענות הנדונות ניתן לקבוע על-פי השאלה האם הרמטכ״ל הוא חבר הפיקוד העליון, שבו לא ניתן להפריד בין מדיניות חוץ, פוליטיקה פנימית ואסטרטגיה צבאית, כפי שהיה הרמטכ״ל משה דיין, או שהוא יועץ צבאי-מקצועי של הפורום הזה, כפי שהיו הרמטכ״ל יגאל ידין, מיד אחרי מלחמת העצמאות, או חיים לסקוב בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. באוגוסט 1993, אהוד ברק לא היה רק רמטכ״ל מקצועי אלא חבר הפיקוד העליון והוא שימש למעשה כשר ביטחון בפועל בזמן שרבין, שהיה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון, הקדיש את עיקר מעייניו לשלמות הממשלה ולמשא והמתן לשלום עם מדינות ערב ועם נציגי הפלשתינים. כחבר הפיקוד העליון, למעשה, שני בחשיבותו אחרי רבין, ברק לא נכלל רק בזרוע האידאולוגית, אלא שׂרידות הפורום שבו הוא חבר ושרידותו האישית היו חלק מן האידאולוגיה. ברק, כמוהו כרבין, הבינו שלצה״ל לא היו תשובות צבאיות מניחות את הדעת – לפי דרישותיה של החברה הישראלית במחצית שנות התשעים של המאה שעברה – לבעיות ביטחונה של ישראל בתחום הלחימה באינתיפאדה הראשונה, בתחום המלחמה בחיזבאללה בדרום-לבנון ובתחום ההכנות למלחמה בעתיד נגד קואליציה ערבית. בשביל שיהיו לצה״ל תשובות צבאיות היה צורך לחולל מהפכה במערכת הביטחון של ישראל ולבנות צבא חדש. ממשלת רבין-שריד בחרה, בהתאם לאידאולוגיה הפרוגרסיבית שלה, את ההסדר המדיני אף שבאסלם לפי מורשת הנביא מוחמד יש להפר הסדר מדיני עם אויב, וכך גם הצהיר מנהיג הפלשתינים באותה תקופה, יאסר ערפאת. תמיכתו של ברק בהסדר זה נבעה לא רק מנאמנותו למקבלי ההחלטות הפוליטיים ולא רק עקב חברותו בפיקוד העליון, אלא משום שהוא ידע שבמצבו של צה״ל אז, אין חלופה ריאלית להסדר המדיני. לכן תמיכתו במדיניות של רבין-שריד לא הייתה רק אקט של נאמנות אלא גם ביטוי להערכתו הצבאית-מקצועית ולהחלטתו האישית לא לבצע את המהפכה החיונית בצה״ל. החלטה זאת של רבין וברק, שנבעה ממניעים אידאולוגיים, גרמה לתהליך ממושך של הסתאבות צה"ל שאותו לא בלמו כל ראשי הממשלות, שרי הביטחון והרמטכ"לים מאז, לרבות מפקד המערכה המוצלח בתולדות צה"ל, אריאל שרון, בהיותו ראש ממשלה. שרון, מאבות תהליך ההתנחלות בשטחים, גרם לבריחה מגוש-קטיף בהבטיחו שצה"ל יכה את ארגון החמאס שוק על ירך אם יעז לפגוע בישראל, בדומה להבטחתו של רבין בימי החתימה על הסכם אוסלו. שני המהלכים האלה והבטחות אידאולוגיות חסרות בסיס צבאי אלה, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, הובילו ישירות לטבח 7 באוקטובר 2023. ______________________ בשבוע הבא: אבולוציה של מנהיגים טבעיים; סֵרוּס האבירים; התנצלות אביהו בן-נון; מפקד שברח משדה הקרב מונה לאביר; רוג'ר בייקון כאינטלקטואל צבאי; לידל הרט לא קיבל תפקיד בצבא הבריטי; סילוק ד"ר אל"ם עמנואל ולד מצה"ל; חפ"שים הצילו את ישראל; הפלמ"ח השחית את צה"ל; יחיא סינוואר הבין את התהליכים השליליים בצה"ל יותר מראשי הממשלות בישראל.

1. יש חפיפה מסוימת בין הזרועות. אנשים יחידים משתייכים לפעמים ליותר מזרוע אחת, ויש תפרים וקווי גבול עמומים ביניהן. 2. חלוקה מרובעת זו חלה, בשינויי דגשים ומונחים, על כל ארגון ומוסד חברתי. בארגון הצבאי קווי החלוקה ברורים יותר מאשר בכל ארגון חברתי אחר, בגלל ההיררכיה הקיצונית של הארגון וכן בגלל עוצמתו ובגלל תפקידו כמגן על המערכת הפוליטית. ברוב המוסדות להשכלה גבוהה, למשל, יש יחס אחר בין הזרוע האידאולוגית לזרוע האינטלקטואלית. 3. מקבלי ההחלטות לא היו מודעים לכל ההבטים של תהליכים אלה אך זה אינו מפחית מהשפעתם.