אנשי צבא בכירים רבים ניסו להסביר, שהכינוי ״מלחמת המחדל״, אשר ניתן למלחמת יום הכיפורים, הוא סימן-הֶכֵּר לשטחיותם של האזרחים, העיתונאים וההיסטוריונים, אשר ״אינם מבינים כלום בעניָנים מעשיים של מלחמות״. אף-על-פי-כן דבק בה הכינוי הזה בגלל תוצאותיה בשדות הקרב ובבתי הקברות. והפלא ופלא: הוא גם דבק במלחמות שהתחוללו אחריה כולל זאת שמתחוללת בעזה בעת כתיבת שורות אלה – מלחמת "חרבות ברזל". על תוצאותיה המדיניות והלאומיות של מלחמת יום כיפור חלוקות הדעות הרבה יותר, בהתאם להשקפת העולם של המתדיינים. התוצאות המדיניות, העיקריות של אותה מלחמה הן: בשלב ראשון הסכם שלום עם מצרים תמורת נסיגת צה״ל מן השטחים המצריים שנכבשו במלחמת ששת הימים מלבד לרצועת עזה וזה כשלעצמו מחדל כפי שהכול נוכחו ב-7 באוקטובר 2023, ובשלב שני, המתחולל בזמן כתיבת שורות אלה - סיכוי להסדר עם הפלשתינים ועם מדינות ערב האחרות, תמורת הקמת מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ורצועת עזה, והחזרת רמת הגולן לסוריה. אנשי השמאל בישראל, המחייבים את ההסכמים, את הנסיגות, את ההפגנות ואת המרי האזרחי, אמורים לראות במלחמת יום הכיפורים ראשיתה של התפתחות מאוד חיובית. ואולם אנשי הימין, קרי אלה המבקשים להחיל את ריבונות המדינה על כל שטחי ארץ ישראל, כולל סיפוח רמת הגולן, והם רואים בהקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית ובנסיגה מרמת הגולן סכנה ממשית להמשך קיומה של מדינת ישראל, עבורם מלחמת יום הכיפורים היא רק תחילתו של הליך הרה אסונות. עם זאת סביר להניח כי עד שיקראו את הפרק הזה, ואולי ישתכנעו מנימוקיו, רובם אינם קושרים את ההתפתחויות בהווה עם אֵרועי מלחמת יום הכיפורים, לפני 51 שנים.

נשיא המדינה לשעבר, האלוף בדימוס חיים הרצוג, ראה קשר בין הדברים. בפרק הסיום למהדורה החדשה של ספרו ״מלחמת יום הדין״, הוא כתב שהגורם המרכזי שהביא לתהליך השלום ב-1993, היה מלחמת יום הכיפורים. 2,222 חיילי צה״ל נהרגו בתשעה-עשר ימי המלחמה ההיא. חמשת אלפים חמש מאות תשעים וששה 5596 נפצעו ומאתיים תשעים וארבעה ו-294 נפלו בשבי. אחד-עשר אלף ושלוש מאות 11,300 חיילים מצרים נהרגו. חיילים סורים – ארבעת אלפים 4,000, ועירקים – שלוש מאות 300. שבעה-עשר חיילים ירדנים ועשרים מרוקאים נהרגו. בסך-הכול חמישה-עשר אלף, שש מאות שלושים ושבעה הרוגים ערבים. צה״ל איבד מאה ושניים מטוסי קרב, ארבע מאות ושבעה טנקים ועשרים וחמישה תותחים. מספר ההרוגים בצבאות הערביים במלחמת יום הכיפורים היה גדול פי-שבעה מזה של צה״ל. גם מספר הפצועים והשבויים הערבים היה גדול מזה של היהודים, והוא הדין באשר לנזקים שנגרמו לנשק הכבד שלהם. אבל בראש הציפיות של הישראלים לא היו הרג חיילים ערבים ולא השמדת אמצעי הלחימה, השאיפה שלנו הייתה שבכל מלחמה שהיא מספר חללי צה״ל יהיה מועט. הסיבה לכך הייתה מרד בשר-התותחים, שהיה אז בראשיתו בחברה הישראלית, ומלחמת יום הכיפורים דחפה והעצימה אותו.¹ במלחמת יום הכיפורים היה תפקוד צה״ל לא יותר גרוע מאשר במלחמות שהיו אחריה: שתי מלחמת לבנון, שתי האינתיפאדות, ומלחמת חַרְבות ברזל הכוללת גם את מלחמת ההתשה בגבול לבנון. היו אף שטענו שצה״ל תִפקד בה טוב יותר מאשר בכל מלחמותיו, בהתחשב בתנאי הפתיחה של מלחמה זו ובנסיבותיה. ב-21 באוקטובר 1991 אמר תת-אלוף נחמיה דגן, קצין חינוך ראשי ומי שהיה מפקד כנף מסוקים, בראיון טלביזיוני: המחדל של יום הכיפורים לא היה צבאי. סתם ולא פירש. תת-אלוף (מיל׳) דב תמרי, חוקר ופרשן צבאי ומי שהיה מפקד חיל המודיעין וקצין בכיר בגייסות השריון ובצנחנים, אמר בכינוס של טייסי מסוקים שתִפקודו של צה״ל היה ״יוצא מן הכלל״ ב-1973. דברים דומים אמר הרמטכ״ל, רב-אלוף אהוד ברק, בתוכנית הטלוויזיה ״מי אשם״, שהוקרנה ב-19 בספטמבר 1993, לציון עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים. אין צורך לומר, שכך חשבו והצהירו גם הרמטכ״ל של המלחמה ההיא, דוד אלעזר, וגם ידידיו הרבים ומטפחי זכרו, וכך סבורים גם רבים מהאנשים שהיו בצמרת צה״ל ומערכת הביטחון ב-1973.

לטענתי, תפקודו של צה״ל במלחמת יום הכיפורים היה רע מתפקודו במלחמות קודמות עקב תהליך הסתאבות שהתחולל בו אז, וממשיך להתחולל מאז ועד 7 באוקטובר 2023. התפקוד אולי לא היה גרוע מתפקודם של צבאות אחרים, ואולם אין הדבר מעיד על תפקוד תקין של צה"ל, וזאת בהתחשב באיכותם הנמוכה של אותם צבאות, ו/או תהליכי הסתאבות שעברו אף עליהם. בכל מקרה שום ניתוח השוואתי אינו יכול להסביר במלואו את מה שהתחולל באוקטובר 1973 ובאוקטובר 2023. מניתוח משווה של המלחמות ניתן להגיע למסקנה שברוב המלחמות הצבאות תפקדו רע או לא תפקדו בכלל, ואת השוני בתוצאות המלחמה אפשר לייחס למזל, מקרה, ומה שאני אכנה "סיגנון": יש הבדל בין הסגנון הברברי של מתקפת החמאס בעוטף עזה, לסגנון של אנשי הטכנולוגיה במתקפת הביפרים ואמצעי הקשר בלבנון, אף ששתיהן היוו הצלחה עצומה ליוזמיהן. קיומם של מחדלים ושל מלחמות-מחדל הוא פרשני בלבד, ותלוי בתרבות שבה מתקיימת הפרשנות. יש מי שיפרש כהצלחה את מה שהאחר, בן תקופה אחרת, או אפילו בן תקופתו, יפרש ככישלון, וכבר קרה לא פעם שאותו אדם העריך מלחמה מסוימת פעם כמלחמת מחדל ופעם כהצלחה רבתי. די להזכיר את הפרשנויות השונות והסותרות שניתנו למרד בר-כוכבא, לפרשת תל-חי, למלחמת העצמאות, לתפקוד השריון והחי״ר במלחמת ששת הימים, לפשיטות צה״ל לשדה התעופה בביירות ב-1968 ולאי גרין ב-1969, ולמבצע אנטבה ב-1976.

רוב הפעולות הצבאיות מתפרשׁות כמחדליוֹת מפני שרוב יוזמיהן ומנהליהן הם לא אינטלקטואלים, ואילו מעריכיהן ומפרשיהן, שראויים לשם זה ואינם משרתים אלא את חקר האמת, הם אינטלקטואלים, או אינטלקטואלים-למחצה. ככל שהפרשנות אינטלקטואלית יותר, נחשפים ההבטים המחדליים של הפעולות הצבאיות ושל הצבאות. הרי כמה דוגמאות מספרים ידועים: ב. ה. לידל הרט, ״מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה״; נורמן דיקסון, ״הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא״; ברברה טוכמן, ״מצעד האיוולת״; עמנואל ולד, ״קללת הכלים השבורים״. באלפי השנים האחרונות חלה התפתחות עצומה של כלי החשיבה האנושיים, ואילו החשיבה הצבאית לא התפתחה, ואולי אף נסוגה, בגלל התנגדותם של מנהיגי המדינות ומפקדי הצבאות לכל מחקר אובייקטיבי בנושאי הצבאות והמלחמות, ולכל ניסיון להביא לאינטלקטואליזציה של המערכת הצבאית. המדע והטכנולוגיה פתוחים לכל, אבל לא כולם משתמשים בשרותיהם. אם נעמיד אלה מול אלה את ביצועיהם של יהושע בן-נון, אלכסנדר מוקדון, חניבעל וסקיפיו אפריקנוס מול אלה של רמטכ״ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין, רמטכ״ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר, רמטכ״ל המלחמה באינתיפאדה דן שומרון, רמטכ״ל הלחימה בחמאס ובחיזבאללה אהוד ברק, ורמטכ"ל 7 באוקטובר הרצי הלוי, נראה שלא התקדמות חלה במצביאות אלא נסיגה. אבל אם נעמיד, אלה מול אלה, את רופאיהם של מצביאי ימי-קדם וכמה רופאי-משפחה לא מבריקים במיוחד של קופת-חולים כללית, לא נוכל שלא להבחין בהתקדמות העצומה של מקצוע הרפואה מאז ועד עתה. הסיבה: החשיבה המדעית-שיטתית האובייקטיבית, באופן יחסי, מלווה את התפתחות הרפואה כל השנים, והיא מורכבת מרבדים רבים של הגות, מוויכוחים וניסויים. לעומת זאת, המצביאים בני-זמננו, חלקם הזכרנו לעיל, למדו את המקצוע הצבאי רק בקורסים של ה״הגנה״ וצה״ל, שייעודם, במקרה הטוב, הוא הגברת הנאמנות של חניכיהם לצבא ולמדינה והגברת המוטיבציה לפעול למען מוסדות אלה. את מנהיגותם הצבאית של רבין, אלעזר, שומרון, ברק, הלוי ועמיתיהם הִנחו השכל הישר (במקרים הטובים), הניסיון האישי, והמסורת של תרבותם הצבאית. לפי מניעים דומים לאלה פעלו רופאיהם של אלכסנדר וחניבעל. יתרון הרפואה על המצביאות נובע משימוש רב יותר של אינטליגנציה אנושית ושיטתית בסקטור הרפואי לעומת הסקטור הצבאי, ומעוצמתה הרבה יותר של הזרוע הפוליטית-אידֵאולוגית בארגון הצבאי לעומת ארגון הרפואה. קוד ההתנהגות של רוב אנשי הצבא הוא נאמנות למערכת הפוליטית והצבאית וחנופה למקבלי ההחלטות במערכות אלה. ואילו קוד ההתנהגות של רוב הרופאים הוא אחריות למושא המקצוע – בריאותם של בני-אדם, וקוד ההתנהגות של רופאים לא מעטים הוא סקרנות וביקורתיות. תשעה חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים אמר לי מי שהיה אז סגן הרמטכ״ל, ישראל טל: ״רוב מפקדי צה״ל אינם קוראים ספרות צבאית, אינם עוסקים באמנות המלחמה ואינם מתעניינים בצבר הידע והניסיון של הדורות הקודמים. האנשים החושבים מתייחסים למלחמה כאילו הם הפילוסוף הראשון עלי-אדמות. בתחום החשיבה הצבאית אנחנו אמפיריסטים, פשטניים, ספונטניים ושואבים רעיונות ממקורות דלים. קלאוזביץ אמר שחשיבה צבאית על-פי מקרים פרטיים, בלי הבנת החוקים, מביאה נזק עצום. לרוב מפקדי צה״ל אין די כלים למחשבה וידע, ולכן אי-אפשר לדון אִתם בבעיות צבאיות. קצינים שגמרו את בית-הספר לפיקוד ומטה למדו הגות צבאית, נושאים הקשורים בפיקוד ושליטה, כלכלה ויחסים בינלאומיים, אבל זה לא העיקר. לכמה מהם אין אפילו תעודת בגרות. ראויים לציון בעניין זה דבריו של ישראל טל: ״אחרי מלחמת ששת הימים חלו בצה״ל תהליכי השחתה וריקבון. עוצמתו של הרמטכ״ל גברה מאוד, והוא ניהל את הצבא כאילו היה אחוזתו הפרטית. מערכת האיזונים, אם היתה, התפוררה וכך גברו תופעות החנופה והשמרנות ולא היה מקום לחשיבה עצמאית ומקורית. בגלל הסתאבות הממשל גברו מעורבותם של הרמטכ״ל והקצינים הבכירים במערכת הפוליטית, ומעורבותה של המערכת הפוליטית במינויי הרמטכ״ל והקצונה הבכירה, וכך חדלה הביקורת על הצבא להיות עניינית ושיקוליה היו השתייכותם הפוליטית של המבקרים ושל מושאי הביקורת. חיים בר-לב ודוד אלעזר היו משקל-שכנגד לשר הביטחון משה דיין. כל מי שחפץ ביקרו של בר-לב היה ממילא אויבו של דיין״.² מניסיוני בהוראה באוניברסיטה, בהשתתפות ברבי-שיח ומאות הרצאות בצה״ל ובציבור הרחב על נושאים צבאיים, אני מעיד שישראל טל פֵּרש את המצב לקולא. רוב אנשי הצבא אינם קוראים ספרות צבאית וסולדים מחשיבה צבאית. אחרי מלחמת לבנון הראשונה ביקשתי להעניק את ארבעת הכרכים של "ההיסטוריה של הצנחנים" שחיברתי, שי למפקד חטיבה בצנחנים אחרי שהוא אִפשר לי לקרוא את מסמכי החטיבה. הוא השיב שההיסטוריה של הצנחנים אינה מעניינת אותו וביקש שאתן לו את שירי רחל שערכתי. מפקד אחר של חטיבת הצנחנים התווכח אתי באותה תקופה, בחריפות רבה, על נושא שאותו חקרתי. שאלתי אותו אם הוא קרא את גִרסתי בכרכים הנ״ל. הוא השיב: ״שמעתי עליהם. לא טרחתי לקרוא אותם״. אנשי צבא רבים שקיבלו ממני את ספָרַי, אחרי שנֵּאותוּ להעניק לי ראיון, לא טרחו לעיין בהם, אלא בעמודים ששמם נזכר. נוכחתי בכך כששוחחתי עמם שוב אחרי זמן-מה.

רוב מפקדי הצבא הישראלים הבכירים אינם מבינים מה שהבין נשיא ארצות-הברית ג׳ורג׳ בוש, כשתכנן את מלחמת המפרץ: בסוף המאה העשרים הגיע מרד בשר-התותחים לשיאו, ובעיני בני-התרבות של זמננו, מלחמה שמספר הרוגיה הוא רב, היא מלחמה שהסתיימה בתבוסה או בנִצחון-פירוס. במלחמת יום הכיפורים היה מספר החללים הערבים גדול פי שבעה מזה של היהודים אבל ישראל הייתה המובסת. התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים, בשתי מלחמות לבנון עד כה, באינתיפאדה, בלחימה בחמאס ובחיזבאללה, ומרד בשר-התותחים שצבר בישראל תנופה בגינם, הגבירו בחברה הישראלית את מחנה המצדדים בחזרה לגבולות ״הקו הירוק״ ובהקמת מדינה פלשתינית. כך התחולל המהפך האידֵאולוגי הגדול ביותר שידעה ישראל אֵי פעם. המהפך הזה, שהכול רואים אותו ומעטים מבינים אותו, הוא לקחהּ של קריסת אוקטובר 1973, והמשך הקריסה הביטחונית בחמישים השנים שמאז. תהליך זה חשף את העובדה שאין לנו צבא שיכול לגבות מטרות לאומיות, גרם להסכם אוסלו, לבריחת צה"ל מדרום-לבנון ולפינוי גוש-קטיף והביא למלחמת אזרחים לא אלימה פיזית, בין אנשי מפלגת השלום, הסדרים מדיניים והארגונים ה'קפלניסטים', לבין אנשי מפלגת ארץ ישראל השלמה, ההתנחלויות והשמדת הטרור הפלשתיני בעשור השלישי של המאה ה-21 שבו אנחנו שורדים – בסביבה מאיימת יותר ויותר. ___________________ בשבוע הבא: מסקנות ועדת חקירה שחקרה ושלא הוקמה; הקונספציה והקונספירציה בהפרש של חמישים שנה, בשתי המלחמות: יום הכיפורים ו"חרבות ברזל"; גרסתו של אלי זעירא – תוכנית הונאה מצרית; גרסתם של מנחם דיגלי, יואל בן פורת, אברהם אדן, אלי מזרחי, דב תמרי, אריה אכמון; מקבלי ההחלטות הביטחוניות בישראל אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה.

1. ראו ספרי ״תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות״, 1991. 2 . סדרת ראיונות ושיחות עם ישראל טל ב-1974–1985.