דוד אלעזר אישר את ההיערכות שהציע גונן: חטיבה אחת לפנים, שתיים מאחוריה ועוד שתיים מאחוריהן. משמעות ההיערכות הזאת היא שלא עושים שום דבר. בשעה 07:00 בבוקר השישה באוקטובר דיווח קצין אג"ם של פיקוד הדרום, אלוף-משנה שי תמרי, לקציני הפיקוד הבכירים: "היום ייתכן משהו רציני. יש להיות יותר ערניים, עם שכפ"ץ וקסדה, אך לא להֵרָאות. כוננות אב"ך. להגביר עֵרנות נ"מ במחנות הקו ובמחנות העורפיים. אין לעשות שום פעילות ממשית ביניהם". בשעה 08:21 דיווח קצין המודיעין הפיקודי, סגן-אלוף גדליה: "המצרים מעבירים ללוב כל מיני דברים שאינם רוצים בהם". ב-08:33 הודיע תמרי: "בחמש אחרי הצהריים נכנסים לכוננות ספיגה", ופקד להתכונן למערך "שובך יונים", וב-09:03 פקד: "להכין תוכנית ׳שובך יונים׳. לא לפרושׂ!". אחרי שלוש דקות הודיע גדליה: "יש ידיעה על צליחה היום של המצרים לכל אורך החזית, עם חמש דיביזיות, חיל רגלים, ואחר-כך שריון ואויר. ידיעה ממקור טוב מאוד. נודע על פינוי רוסים וכלי-שַיִט מפּורט-סעיד ומאלכסנדריה. מעבירים ללוב ציוד שלא רוצים שיימצא. בקנטרה זוהתה תנועה בבסיס קרקע-אויר. תתבצענה גיחות נוספות (של מטוסי-סיור ישראלים) היום, כדי לעמוד על שינויים ועידכונים". כך היה באוקטובר 1973, ואותו הדבר קרה לנו גם לפני התקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. למערכת היה את כל המידע הנחוץ שחִייב לכל הפחות כניסה לכוננות עם שחר והכנת עתודה יבשתית ומטוסים למקרה שהאויב יתקוף. בשני המקרים, בהפרש של חמישים שנה, פעלו שני הרמטכ"לים ושני אלופי הפיקוד ברשלנות פושעת, וזאת למרות כל השוני בנסיבות. אם מפקד זוטר היה פועל כך, הוא היה נשלח למשפט ומאסר.

באוקטובר 1973 רוב החיילים שאיישו את המעוזים היו אנשי מילואים מ'חטיבת ירושלים', שאיכותה הצבאית הייתה אז ירודה למדי. תוכנית "שובך יונים" הוֹעידה להם מחליפים, חיילי חיר"ם (חיל-רגלים מעולה, מיחידות הצנחנים במילואים), וגיוסם של חיילים אלה החל סמוך לשעה 09:00 בבוקר פרוץ המלחמה, אך ההחלפה לא התבצעה אלא לאחר שהמלחמה כבר החלה. במעוזים שלאורך תעלת סואץ לא החזיקו הלוחמים מעמד (ברמת הגולן, לעומת זאת, איישו את המעוזים חיילי גדוד הנח"ל המוצנח וחטיבת "גולני", ואיכותם הצבאית הגבוהה ניכרה בלחימתם, ראו להלן. הצבת אנשי חטיבת ירושלים במעוזי התעלה הייתה אחד ממחדלי מלחמת יום הכיפורים, בדומה לפרשת התצפיתניות לאורך גבול רצועת עזה ב-2023. מפקדי צה"ל, שטעו בהערכת שעת פרוץ המלחמה ולקו בביטחון עצמי מופרז, החליטו להתחיל ביישׂום תוכנית "שובך יונים" רק בשעה 17:00 של השישה באוקטובר 1973. הם סברו שהאש תיפתח בשעה 18:00, והאמינו שתספיק להם שעה אחת לעריכת הכוחות, תחת אש תוך כדי מלחמה, כדי להשיג "בלימה מוחלטת" כפי שהתחייב אלעזר לגולדה. באותו בוקר בשעה 09:00 ביקש מפקד אוגדת סיני, אברהם מנדלר, מאלוף הפיקוד שמואל גונן להקדים את מועד יישום התוכנית בשעה, ל-16:00, וגונן הסכים. המלחמה פרצה בשעה 14:00, ובצד הישראלי יחידות השריון רק התחילו להתארגן לקראת היציאה אל קו המגע, כך שאפילו טנק אחד לא נשלח לעזרת הלוחמים שהופתעו מעוצמת ההתקפה המצרית. למעשה, בגלל האיחור ביישום התוכנית נשלחה לקו רק חטיבת שריון אחת. אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעיצומן של "מלחמות היהודים", טענו מתנגדיו של שמואל גונן שהוא אשם באי-יישומה של תוכנית "שובך יונים", מפני שלא שלח את חטיבת דן שומרון לקו התעלה. אבל אם מישהו היה אחראי ל"מחדל" שהציל את חטיבת דן שומרון, לא היה זה אלוף הפיקוד אלא הרמטכ"ל, שאישר לגונן לא לשלוח את אותה חטיבה לתעלה, ועל-ידי כך היא נִצּלה ונשמרה לקרבות החשובים שיועדו לה בהמשך המלחמה. בשעה 12:00 הגיעה ידיעה, שהתפרשׁה כהתראה קצרה מאוד: מנדלר פקד להיכנס לכוננות ספיגה במעוזים. גונן שוחח עם אלעזר, שהיה בתל אביב. הידיעה – שהגיעה אליהם – לא הפריעה להם להמשיך ב"תדריך על המגמות המבצעיות לפיקוד הדרום". עד סוף המלחמה לא התקרבו אלעזר וגונן אל המציאות יותר משהיו קרובים אליה שעתיים לפני פרוץ המלחמה, והבנתם את מה שקרה אז לא גדלה גם לאחר מכן. לפי תוכנית "שובך יונים", אחרי שפרצה המלחמה, מפקד החטיבה הקדמית אמנון רשף, ומפקד אוגדתו אברהם מנדלר, שלחו מחלקות שריון לתגבר את המעוזים, אבל ציידי-טנקים מצרים שכבר עברו את התעלה והציבו מארבים בין הדיונות, חיסלו את המחלקות האלה עוד בהיותן בדרך ליעדיהן. אחרי המלחמה טענו בר-לב ואחרים, שהקו הקרוי על שמו לא נכשל, ואי-הפעלתו היא שהייתה סיבת המחדל. בר-לב כתב: "היה מקובל לחשוב שמדיניות הביטחון נשענת על אדני ברזל. נוצקו כללים קבועים לימי שגרה ולימי מתיחות. לפתע התנפצו כל המוסכמות. התראת אמ"ן, שאמורה לבוא 48 שעות לפני פריצת מלחמה, הגיעה רק זמן קצר לפני-כן, וגם השעה שנמסרה לא הייתה מדויקת. מאחר שאף אחד בצמרת לא האמין שתפרוץ מלחמה, לא הוזז השריון לקו החזית. כעבור זמן גם התברר שסגרנו ששה-עשר מתוך שלושים מוצבי קו בר-לב, ובכך שיבשו את תפיסת ההגנה עליה התבססנו. אפילו לא השלימו את פיתוח המתקן שהיה אמור להעלות באש אתרים מרכזיים בתעלה במקרה שהאויב יחצה אותה. הסוף המר היה שחמש דיביזיות צלחו את התעלה כמעט ללא התנגדות והצליחו, לאחר קרב לא קל, לכבוש את המוצבים שאוישו בסך הכל על-ידי שלוש-מאות ושמונים חיילי מילואים, במקום צבא סדיר ומאומן היטב".¹

בר-לב היתמם. אמ"ן, שנכשל לתת התראה של 48 שעות, היה אותו אמ"ן שבתחילת 1967 דחה כל אפשרות לפרוץ מלחמה באותה שנה, ולא הבין את משמעות הכנסת כוחות צבא מצריים לסיני ב-15 במאי 1967. ואולם, במשך ארבע שנים שבהן שֵרת בר-לב כראש המטה הכללי, היה לו זמן די והותר לשפר את תפקודו של אגף המודיעין, שנכשל במבחנו הגדול ב-1973, ושוב נכשל גם אחרי 50 שנה ב-7.10.2023. אבל בר לב לא עשה דבר. ראשי אמ"ן, אליהו זעירא ואריה שלו, שעיקר הביקורת על תפקוד אמ"ן הופנה כלפיהם, היו קציני מודיעין בכירים בימי בר-לב, והוא לא איתר את פגמי תפקודם כפי שלא איתר יורשו אלעזר, וכך גם נהגו כלל ממשיכיהם עד הרצי הלוי. לאמ"ן הכושל (בהערכה) של 1973 אחראי בר-לב לא פחות משאחראי אלעזר, ולאמ"ן הכושל של 2023 אחראי הרצי הלוי לא פחות מאהרון חליוָּה. זאת אפשר לומר אפילו על בן-גוריון שבנה צבא לא מקצועי, וכל ראשי הממשלה ושרי הביטחון אחרי בן-גוריון, שלא פיקחו על צה"ל.

בר-לב מיתמם גם בעניין ביקורתו על סגירת מוצבים ודילול הקו הקרוי על שמו. כשׂר בממשלה וכרמטכ"ל לשעבר הוא ידע על פעולות אלה בזמן אמיתי. אם סבר שהן מסוכנות ושהן עלולות לגרום אסון במלחמה הבאה, היה עליו להעלות את הנושא בממשלה, או באוזני גולדה מאיר בשיחה אישית, ולעשות כל מאמץ לסכל את התוכנית לסגור מעוזים ולדלל את הקו. הוא לא נהג כך למרות שזאת הייתה חובתו ולשם כך הוא היה שר בממשלה. לכן הוא שותף באחריות לנפילה המהירה של קו בר-לב בפרוץ המלחמה. ניסיונו לגלגֵל את האחריות לאחרים הוא ביטוי ליֵצר השרידות שלו, ואות שאין הוא נמנה עם זרוע האבירים אלא עם הזרוע האידֵאולוגית - שלקיחת אחריות איננה מסימני ההֶכר שלה. ואכן, אחרי המלחמה הוא המשיך למלא תפקידים בכירים בצמרת הפוליטית בממשלה ובאופוזיציה. הוא היה מזכיר "המערך", ושגריר ישראל בברית-המועצות. הזרוע האידאולוגית, שהיא במידה רבה ברית של נכשלים, דואגת היטב לנאמניה מבלי להתייחס לכישוריהם. למעשה, אם נערוך מחקר השוואתי נגלה שישראל של שנות השבעים הִקדימה בעשרות שנים את התרבות ההרסנית של הוּוֹק (WOKE) האמריקני של ימינו, קרי קידום אנשים לפי השתייכותם האידאולוגית, ללא שום קשר לכישורים או התאמה לתפקיד. בחזרה לענייננו, ישראל טל סיפר: "מיד אחרי המלחמה, לפני שנָּדַמּוּ הדי היריות, התחילה ׳מלחמת היהודים׳, וכולם יצאו בשצף-קצף נגד קו בר-לב. חיים בר-לב היה בהלם, וכדי להגן על עצמו, בלי לחשוב פעמיים, אמר בפאניקה לאמצעי התקשורת שלא הקו אשם. צה"ל אשם, מפני שלא נערך לפי תוכנית ׳שובך יונים׳. מאז הוא חזר על דברים אלה כל שנה. זאת הייתה ההאשמה הישירה הראשונה שהוטחה על אלעזר בציבור. אלעזר, בלי לחשוב פעמיים, הפנה אצבע מאשימה נגד גורודיש. כך נולד מחדל שלא היה, מחדל מלאכותי, ונוסף למחדלים האיומים של המלחמה, גם זה פרי באושים של קו המעוזים. בר-לב אשם לא רק בשפיכת דמו של אלעזר, ולא רק בכך שאלעזר האשים לַשָּׁוא את גורודיש. באשמתו של בר-לב הגיעו אלעזר וגורודיש לוועדת אגרנט עם תזות סותרות, והיה ברור לחברי הוועדה שאחד מהם משקר". (ראיון עם ישראל טל ב-27 בפברואר 1984).

האיש שהמלצותיו סייעו להקמת קו בר-לב הוא אברהם אדן ('ברן'), מי שהיה מפקד כוחות צה"ל בסיני בימי הקמת הקו. אדן, המזוהה עם הקו אולי יותר מבר-לב, כתב בספרו שמגיני המעוזים בגִזרה הצפונית של סיני לחמו כראוי אך נשׁחקו בגלל מיעוט הסיוע הארטילרי שקיבלו בתחילת המלחמה, ושחיקת הארטילריה לאחר מכן, כשהומטר עליהם ברד ארטילרי מצרי בלי הרף. "עם הזמן נפגעו יותר ויותר מפקדים, וכושרם של המעוזים להתנגד הלך ופחת", כתב אדן. לא קשה להסיק מדברים אלה שאילו התבצעה תוכנית "שובך יונים" היו מחמירים הקשיים שאדן הצביע עליהם. אדן האשים את גונן, מנדלר ומפקדי חטיבות השריון בסיני בחוסר מקצועיות, בחוסר הבנה ובכושר חשיבה לקוי: "עוד מימי מלחמת ההתשה היו הטנקים שלנו מתורגלים לחוש לעזרת מעוז מותקף. עתה, כשפרצה המלחמה, הם פעלו כאילו על-פי רפלקס. מעוז קורא לעזרה, הטנקים חשים לחבור! אלא שהפעם אין זה מעוז יחיד. הפעם כל המעוזים קראו לעזרה, ונגרם פיזור ופיצול מיידי של כל טנקי הדרג הראשון שהמתינו מאחור. התחושה שאיחרנו לפרושׂ את הכוחות בזמן ובמקומות הנכונים, וכתוצאה מכך מצב המעוזים היה קשה, הביאה לניסיון לשפר את המצב בטנקי הדרג השני, אך גם אלה פוצלו ופוזרו לכל עבר. התוצאה ידועה. האויב נתקל בטנקים שלנו כשהם באים טיפין-טיפין, בקבוצות שבין שניים לשמונה טנקים. מארבי רגלים מצריים מצוידים בשפע אמצעי נ"ט... פגעו בטנקים שלנו, שבאו ללא יכולת להסתייע בחיל רגלים ובארטילריה".² כשפרצה המלחמה עמד אדן לסיים את הקדנציה שלו כמפקד גייסות השריון. הוא היה האחראי להכנת מפקדי גייסות אלה למלחמה. בליקויי תפקודם, בהם הודה בספרו, אשמים הוא ומפקדיו, ומכולם אשמים בהם בר-לב ואלעזר, שהניחו לאדן להביא את גייסות השריון לרמה כזאת של חוסר יעילות.

יגאל אלון, שהיה חבר הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, אמר לי לאחר המלחמה שאילו הופעלה תוכנית "שובך יונים" המקורית, עם כל המעוזים שנעזבו כשהיה אריאל שרון אלוף פיקוד הדרום, סביר להניח שהמצרים היו משמידים לא רק את חטיבתו של אמנון רשף בפרוץ המלחמה, אלא גם את החטיבה של דן שומרון, וכתוצאה מכך יותר מעוזים היו נזקקים לקרוא לעזרה. ב-1973 לא הייתה לשריון המודרני של צה"ל תשובה לאתגר שהציב לו חיל הרגלים המודרני של מצרים, שהיה מצויד בנשק אנטי-טנקי יעיל. זה היה מחדל מחשבתי והוא יותר חמור מהמחדל המודיעיני. אילו הופעל הקו כפי שתכנן בר-לב אולי היו למצרים יותר אבדות בשלב פתיחת המלחמה, אבל מספר גדול יותר של חללים לא היה משנה את תפיסת החברה המצרית, שלא התחולל בה אז מרד בשר-תותחים. הנשיא סאדאת ומפקדי צבאו היו מוכנים להקריב הרבה מאוד חיילים בשלב הפתיחה. סאדאת אף טען שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים(!) כדי לַגול את חרפת התבוסה במלחמת ששת הימים. תפקודו הלקוי של צה"ל היה להם עוד אחת מההפתעות המשמחות באותה מלחמה. מתוכנית "שובך יונים" אפשר ללמוד כמה רדודה הייתה חשיבתם של כל ראשי צה"ל ואלופי פיקוד הדרום בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. בגלל פיצול הכוח שעמד לרשותם של מנדלר ורשף נהרגו צוותי הטנקים, והפיצול לא הביא כל תועלת למעוזים. מנדלר ורשף מילאו פקודות-מגֵרה, שלא הייתה התאמה ביניהן ובין המצב החדש. פיצול כוח תוך כדי מלחמה מנוגד לכל העקרונות הצבאיים. מנדלר, ששֵרת ביחידת "שועלי שמשון" של חטיבת "גבעתי" ב-1948, עשה ב-1973 מה שעשה מפקד "גבעתי" שמעון אבידן עשרים וחמש שנים לפני-כן – פיצל את חטיבתו ליחידות-משנה קטנות, ולא ריכז כוח להכרעת הצבא המצרי בגזרתו. אבידן לא למד בקורס צבאי מתקדם, ולא פיקד אפילו על גדוד לפני שקיבל את הפיקוד על חטיבתו, ואילו מנדלר למד בקורסים המתקדמים ביותר של צה"ל, נחשב לקצין אינטליגנטי, קרא ספרות צבאית, מילא תפקידים קרביים במלחמות והיה אמור לקבל את הפיקוד על גייסות השריון. זה היה המודל של מפקד בכיר מצטיין בצה"ל של שנת 1973; לא נראה הבדל גדול בינו ובין המפקדים המיליציוניים של ה"הגנה", שפעלו בשנת 1948 ובשנים שלפניה. גם בשמחת תורת 2023 נחשף מחדל מחשבתי דומה בהֵעָרכוּת צה"ל להגנה מפני התקפת החמאס. אם בשני אֵרועים אלה נחשף אותו סוג של מחדל, סימן שמפקדי צה"ל הבכירים וראשי מדינת ישראל אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, וחמוּר מזה, הם גם אינם מבינים שאינם מבינים. זאת האפשרות הלאומית הגרועה ביותר שבגינהּ מתנהל "מצעד איוולת" היסטורי ובגינה חרב בית המקדש כפי שכתב הרמב"ם באִגרתו ליהודֵי מוֹנטפֶּליֶה.

הגנת סיני וגבולה הדרומי של מדינת ישראל, שהתבססה על תעלת-סואץ, על מעוזי קו בר-לב ועל תוכנית "שובך יונים", נבעה גם מיחס קמאי כלפי מכשולי מים ומפחד קמאי מאיתני-הטבע. האדם הוא בעל-חיים יבשתי שעיקר חייו הם על היבשה ורוב מלחמותיו היו יבשתיות. בשבע-מאות השנים האחרונות, לפחות, עד תום מלחמת-העולם השנייה, היה האי הבריטי מרכז הסֵּדר העולמי משום שאויביו לא הצליחו להתגבר על מכשולי המים שהגנו עליו. גם נפוליאון וגם היטלר נכשלו במשימתם להגיע לכדי קרב יבשתי על אדמת בריטניה. אנשי ארץ ישראל השלמה רואים, עד עצם כתיבת שורות אלה, בנהר הירדן גבול-שאיפה של מדינת ישראל ממזרח, כי לדעתם זהו מכשול שיַקשה על מעבר צבאות לארץ-ישראל המערבית. אחרי מלחמת ששת הימים הם ביקשו לספח את חצי-האי סיני למדינת ישראל כי ראו בתעלת סואץ גבול טבעי שימנע איום צבאי על מדינת ישראל מצד מצרים. נכסי צאן ברזל תרבותיים של כל יהודי, ובוודאי של מקבלי ההחלטות, הוא מיתוס יציאת מצרים בהנהגת משה וכיבוש הארץ בהנהגת יהושע בן-נון. שני ארועים אלה כרוכים בהתגברות נִסית, לכאורה, על מכשולי מים: ים-סוף, מיד אחרי יציאת מצרים, ונהר הירדן – בפלישת בני ישראל לארץ כנען אחרי ארבעים שנה. בשני המקרים עברו בני ישראל, על-פי המיתוס, את מכשולי המים רק אחרי שאלוהים ייבש אותם לזמן קצר. על מיתוס ים-סוף חוזר כל יהודי כמעט, בקריאת ההגדה, מדי שנה, בערב פסח. זה הפשט. הדרש הוא שגם משה רבנו ביציאת מצרים ובארבעים השנים בחצי האי סיני וגם יהושע בן נון בפלישה לארץ כנען היו מצביאים מעולים שהבינו את הוויית הצבא והמלחמה, וידעו להתגבר בהצלחה על מכשולי מים. משה למד את תורת המלחמה בבית פרעה, ויהושע למד ממשה. הלקח מן המיתוס היהודי המכונן של יציאת מצרים וכיבוש ארץ כנען הוא שעל המצביאים לפתח תודעת מלחמה, או בלשונו של אבי הפילוסופיה אפלטון – לדעת את האידֵאה של המלחמה, ולא להסתפק בניסיונם האישי הפרימיטיבי, גם אם הוא ממושך. התנהגותם של ראשי מערכת הביטחון של מדינת ישראל מלמדת, שמאז תום מלחמת ששת הימים ועד היום הם מאמינים בפשט, קרי שרק נס אלוהי אִפשר למצרים לצלוח, בכוחות גדולים, את תעלת סואץ. סביר היה, לדעתם, שגם במחצית השנייה של המאה העשרים, אם ינסו המצרים לעשות זאת, יוכלו הישראלים לשיר "מרכבות (טנקים) פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים-סוף. תהומות יכסיומו, ירדו במצולות כמו-אבן" (שמות, ט"ו, 4–5). אותם דברים אמורים על התקפת החמאס ב-7.10.23: אם יעז החמאס לבצע את תוכניתו "חומות יריחו" (שם הלקוּח ממלחמות יהושע בן נון), נוכל בקלות לבלום אותם על הגדר ולהשמידם.

אבל החמאס השמיד כבר בתחילת המתקפה שלו את אמצעֵי ההגנה והתקשורת הסופּר מתוחכמים שבהם האמינו מפקדי צה"ל, ומשם פתוחה הייתה בפניו הדרך לבצע את תוכניתו השטנית. מה שקרה באותם ימים אנו לא נשכח לעולם, אבל לא זה העיקר. העובדה שבאוקטובר 2023 שוב עברנו אסון גדול כמו אוקטובר 1973, מחייבת אותנו להבין שהתודעה היא, היא אמצעי הלחימה העיקרי של האדם, וההבנה הזו מחייבת הסתכלות פנימית מעמיקה, חשיפת ליקויים, הפקת לקחים והסקת מסקנות. בימינו הסייבר והבינה המלאכותית מעניקים לתודעה האנושית אפשרויות רבות מאוד, המנוצלות בתחום הביטחון, הצבא והמלחמה רק בחלקן. עד שלא נתקן את המחדלים שעליהם אני מצביע במאמר זה, וחוזר ואומר כבר עשרות שנים, האויבים שלנו ימשיכו להפתיע אותנו, ואנו נמשיך להיות מופתעים במקרה הטוב. במקרה הרע – נושמד כפי שלאויבנו הייתה הזדמנות להשמידנו ב-7 באוקטובר 2023. לצערי, לא אתבדה כפי שמוכיח עקרון השרידות. תנאי ראשון להתמודדות עם עקרון השרידות הוא להבינו לעומק ואז ניתָּן לצמצם את מִפגעיו. אבל מכיוָן שהוא נמצא היום מחוץ לפרדיגמה האקדמית, ובכירי האוניברסיטאות ומובילי התקשורת מסרבים להתייחס אליו, כפי שהעיקרון עצמו מלמד, יִקח זמן רב עד שהוא יתקבל ויֵעשה בו שימוש במאבק התודעתי לשׂרידותנו. אפשר שאז יהיה מאוחר. _______________ בשבוע הבא: לצה"ל לא הייתה מעולם תפיסת הגנה; מלחמות ומִבצעי מנע קצרים; פעולות התגמול; סיירת שקד; קו המעוזים לאורך תעלת סואץ; קרב "עמק הבכא"; עדותו של האלוף ישראל טל; אסון ה-8 באוקטובר 1973; הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד מנעו מאריאל שרון לתקוף לצלוח ב-9 באוקטובר 1973, ולהכריע; אמונת שָׁוְא שהערבים פוחדים מצה"ל; תודעתם של אנוואר סאדאת ויחיא סינוואר שלא הבנּו.

1. חיים בר-לב, "לגורם הזמן הייתה חשיבות קריטית", ידיעות אחרונות, 17 בספטמבר 1991. 2. אברהם אדן, "על שתי גדות סואץ", 1979.