האמונה בתמרון היא גם אמונה במנוע הבּעֵרה הפנימית שפותח במחצית המאה ה-19: לקראת מלחמת יום הכיפורים רווחה בצה"ל האמונה שאין הוא זקוק למפקדים קרביים מעולים על גייסות השריון ולתֵאוּם עם חיל אויר, חיל רגלים וארטילריה, וגם לא למפקדי-מערכה מעולים השולטים בעוצבותיהם. די היה לו במנועים שיניעו את הטנקים קדימה. אמונת-השווא בהתקפה של המפקדים הצרפתים במלחמת-העולם הראשונה, על-פי מורשת נפוליאון, התגלגלה לכדי פֶטישיזם¹ של המנוע – בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, ואצל מפקדי צה"ל אחרי "מבצע קדש" (1956) ומלחמת ששת הימים (1967), זאת מבלי שיעילות אותה אמונה נחקרה אי-פעם, והדברים ברורים שכן זרוע היבשה תִפקדה גרוע בשתי מלחמות אלה. בישיבות הממשלה יום לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר האפשרות לפריצת המלחמה כבר הייתה ברורה לכל הנוכחים, השאלה העיקרית היתה: כמה טנקים נשלחו לסיני וכמה לרמת הגולן? נשתכחה הכתובת על קיר חדר האוכל של קיבוץ נגבה במלחמת העצמאות: "לא הטנק ינצח כי אם האדם!". השרים, לרבות שני רמטכ"לים לשעבר, משה דיין וחיים בר-לב, לא שאלו כמה סוללות תותחים וכמה חטיבות צנחנים נשלחו לחזיתות אלה, וגם באיכותם של המפקדים איש לא התעניין : הרי טנקים ומטוסים בכמות מספקת יפתרו את כל הבעיות... הפֶטישיזם הזה היה אחת הסיבות לאי-מוכנותו של צה"ל למלחמת יום הכיפורים.² אחרי 50 שנה התחלף פטישיזם של המנוע בפטישיזם של הסייבר וההייטק, שכבר הוכחו כלא מספיק יעילים במלחמת עשרים השנה של ארה"ב באפגניסטן, שממנה היא ברחה לאחרונה בצורה מבישה, בדיוק כפי הפינוי המבוהל של סייגון באפריל 1975. מי יכול לשכוח את האפגנים שנפלו אל מותם מעל מטוסי תובלה אמריקניים מלאים עד אפס מקום, או את חיילי המארינס זורקים לים הליקופטרים כדי לפַנות מקום על האוניות לפליטים וייטנאמים. מאז מבצע "ערצב 19" במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 שבו הושמד בתקיפה אווירית אחת רוב מערך טילי הקרקע-אויר הגדול והחדיש של צבא סוריה בבקעת הלבנון והופלו 23 כלי טַיִס של חיל האויר הסורי בעזרת טכנולוגיות הייטק, התפתח בצה"ל פטישיזם של ההייטק והוזנחה חוכמת הצבא והמלחמה המבוססת על תודעת האדם שהתפתחה באבולוציה של מיליוני שנים. הזנחה זאת גרמה לאסון 7 באוקטובר 2023. העדפת טכנולוגיה על פני תודעה היא "החטא הקדמון"³ של הציביליזציה הנוכחית, כפי שתואר בפרשת הגֵרוש מגן עדן בספר בראשית. מסתבר שאת מה שהבינו חכמים בעת העתיקה לא הבינו ראשי מערכת הביטחון ומפקדי צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים ועד הטבח בעוטף עזה.

תוכניות ההתקפה של צה"ל בחזית המצרית היו מבוססות על ההנחה שהאויב יִיזוֹם מלחמה דומה למלחמת ההתשה, וצה"ל יגיב מהר, יצלח את התעלה בכוחות גדולים על גבי גשר סער (ראה הפרק הבא), ינחית על מצרים מכה שתכריע את המלחמה, ויכפה עליהם הסדר מדיני נוח לישראל. יעדי ההתקפה המתוכננת היו חיסול מערכי טילי הקרקע-אויר (טק"א), השמדת גייסות, וכיבוש שטחים. ציוד הצליחה והגישור אוחסן לא רחוק מהתעלה, והוכשרו אל התעלה דרכי גישה (על אחת מהן, "ציר טרטור", התחוללו הקרבות המפורסמים ביותר במלחמה זו: קרב צומת טרטור-לקסיקון בליל הצליחה, וקרב "החַוָּה הסינית" בלילה שלאחריה ולמחרתו. בשני הקרבות האלה צה"ל הוכה, ויחידות צנחנים הוקרבו לחינם). במלחמת יום כיפור צה"ל תִכנן ארבעה מבצעי צליחה: "מבצע צפניה", כיבוש ראש-גשר מצפון לקנטרה, בגזרה הצפונית של התעלה, ומיד אחריו "מבצע בן-חיל", כיבוש הגדה המערבית בין קנטרה לפורט סעיד. מבצע זה יתחיל שלושים ושש או ארבעים ושמונה שעות אחרי תחילת המלחמה (שתהיה מלחמת התשה), והמבַצעים יהיו כוחות סדירים. מילואים לא יגויסו. "מבצע חתול מדבר", כיבוש שני ראשי-גשר מצפון לאיסמעיליה ובדֶבֵֿר-סוּאַר, מצפון לאגם המר הגדול, השתלטות על כל הגדה המערבית של התעלה והשמדת כל כוחות השריון ובסיסי הטילים בגדה הזאת. המבצע יתחיל חמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ויבצעו אותו שתי אוגדות מילואים. "מבצע אבירי לב" – צליחת התעלה בשתי אוגדות, מצפון לאגם המר הגדול, וזאת לפי הצעת אלוף פיקוד הדרום החדש, שמואל גונן. גונן העלה את הצעתו זו בספטמבר, חודשיים לפני המלחמה, וסגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, הורה לו להכין את פרטיה ולהציגה לפני מקבלי-ההחלטות בסוף אוקטובר. עד המלחמה לא הוצגה התוכנית לפני פורום מוסמך ולא אושרה, ועדיין – ואת זה חשוב להדגיש - זו הייתה התוכנית שבוצעה במלחמה. מאחורי כל התוכניות האלה הייתה הנחה, שכוחות מצרִיים גדולים לא יצלחו את תעלת-סואץ, ואם יצלחו, יסלק אותם צה"ל מהר וביעילות מהגדה המזרחית לפני צליחתו לכיווּן הנגדי (הקונספציה). זה לא מה שקרה. כשצלח צה"ל את התעלה שלטו כוחות מצרִיים גדולים ברצועה של כעשרה קילומטרים לאורך הגדה המזרחית. מפקדי צה"ל לא הביאו בחשבון אפשרות כזאת, וציוד צליחה מתאים לא הוכן. ציוד הצליחה של צה"ל עדיין לא היה כשיר כשפרצה המלחמה, ורק ב-9 באוקטובר, שבעים ושתיים שעות אחרי מתקפת הפתע המצרית-סורית, היה אפשר להשתמש בו. כלומר, התוכניות של צה"ל למלחמה בחזית הדרום היו אחיזת-עיניים. שעתיים לפני המתקפה, ביום הכיפורים בשעה 12.00, קיבלו מפקדי צה"ל התראה ל"רענון ׳צפניה׳, ׳בן חיל׳ ו׳חתול מדבר׳". על "אבירי לב" לא דובר, כמובן. לפי הוראת אלוף הפיקוד גונן, ביטל מפקד אוגדת סיני, מנדלר, את התצפיות אל התעלה ממרחק עשרה קילומטרים, מחשש שהצופים ייפגעו מהפגזה מצרית, ולצה"ל לא היו "עיניים" למתרחש על גדות התעלה. למרות המידע המודיעיני לא סברו גונן ומנדלר שכוחות מצריים גדולים מסוגלים לצלוח את התעלה. הם סברו שרק צה"ל מסוגל לצלוח אותה. בשעה 12.00 סיכמו הרמטכ"ל אלעזר וגונן בתל אביב: מחר בלילה יבצעו כוחות פיקוד הדרום את "תוכנית צפניה". האלוף אברהם אדן כתב בספרו, ששתי האוגדות היו אמורות לתחזק את הכוחות בסיני לפי תוכנית "סלע" ולצלוח את התעלה בהקדם "כדי להנחית מתקפה נגדית מעבר לתעלה מיד לאחר ייצוב הקו". לצה"ל היו גם תוכניות התקפה ברמת הגולן. אחת מהן, "בן גיל צפון", בוצעה אחרי שנהדפו הסורים מהשטחים שכבשו. תפקודו של צה"ל היה לקוי גם ברמת הגולן, אבל ההבדל בין תוצאות הקרבות בצפון ובין אלה שבסיני נבע מכך שלא היה בצפון מכשול מים "בלתי-עביר" ואיש לא סמך על מכשול כזה. מפקדי צה"ל, שידעו כי הסורים עלולים להילחם בכוחות גדולים לכל רוחב החזית, הושיבו במעוזי הצפון חיילים בעלי כושר לחימה גבוה, והכוחות התכוננו למלחמה בצפון יותר מאשר בדרום. כדי לתקוף את השטחים שבשליטת סוריה לא נזקק צה"ל למבצע צליחה, והתקפת הסורים נשברה בקרב "עמק הבכא" שבו פיקדו על הקרב שני קצינים אבירים: אביגדור בן-גל ואביגדור קהלני, שהזרוע הפוליטית-אידֵאולוגית של צה"ל טרם הספיקה להשחית אותם. בעוד שלצה"ל היו תוכניות, לקויות אמנם, לקראת מלחמת יום הכיפורים, אחרי 7 באוקטובר 2023 לא הייתה שום תוכנית לכבוש את רצועת עזה, ושום מידע על ההיערכות התת-קרקעית של החמאס ומיקום מפקדותיו. המידע שסיפק אמ"ן היה שגוי. מכאן שפֶטישיזם ההייטק והסייבר נִיוֵּן לחלוטין את התודעה הצבאית של הבכירים. שניים מבכירים אלה, הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט – שלהם היה חלק בתופעה המנוונת הזו – כיהנו כשׂרים בקבינט מלחמת "חַרְבות ברזל" בחלק מן המלחמה.

המנהיגים הפוליטיים ומפקדי הצבא המצרים והסורים הכינו היטב את צבאותיהם למלחמה בהתאם לאילוצים ולחולשות של צבאותיהם. הגנרל עבד אל-ע'ני אל-גמאסי, שהיה באוקטובר 1973 מפקד מטה החזית, כתב בספרו "עדות לדורות הבאים": "ההכנות למלחמת אוקטובר החלו כבר כמה חודשים לאחר התבוסה הגדולה ביוני 1967. ברית-המועצות סיפקה לנו את כל אמצעי הלחימה שאיבדנו, סללנו כבישים, הקמנו בסיסים, קצינים וחיילים עברו אימונים מפרכים, במיוחד הטייסים. הנשיא דאז, גמאל עבד אל-נאצר, אף קבע מועד למלחמה – אביב 1971. לפני מותו הוא אף הורה לנו לתכנן פריצה למעברי הג'ידי והמיתלה, אבל בכל פעם שישבנו לעבד את תוכנית המלחמה, נרתענו. אמרנו שזו משימה בלתי-אפשרית, שיש מכשולים קשים בדרך למעברים. התעלה ברוחב של 150–200 מטר, קו בר-לב המבוצר, הידיעות על מכלי הנַּפַּלְם הדָּליק שהונחו במים והיו אמורים להפוך אותם לגיהנום. חששנו שנצטרך להקריב בצליחה הראשונה לפחות 85 אלף חיילים" (רק מאתיים נהרגו). רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים, סעד אל-שאזלי, כתב על העיקרון שהנחה אותו בתכנון המלחמה ובהכנתו של צבא מצרים לקראתה: "הבנתי, שאין בכוחנו בשום פנים להנחית מהלומה בקנה-מידה גדול כדי להשמיד את ריכוזי האויב בסיני, או לכפות את נסיגת האויב מסיני ורצועת עזה.⁵ כוחנו הצבאי אִפשר לא יותר ממתקפה מוגבלת. יכולנו לשים לעצמנו למטרה לצלוח את התעלה, להרוס את קו בר-לב ולאחר-מכן להיכנס למערך הגנה. כל צעד נוסף, תוקפני יותר, היה כרוך בציוד אחר, אימונים אחרים (ובצבא אחר – א.מ.), והכנות רבות לאין-שיעור... כדי לאמן את קצינינו וחיילינו לקראת המלחמה הגדולה, החייבת לבוא, הייתה דרושה לנו תחילה מלחמה קטנה, מבצע מוגבל שיַּקנֶה את הניסיון הקרבי החסר למרבית חיילינו. יתר-על-כן, היה סיכוי רב שמבצע מעין זה יצליח; והדבר עשוי היה לתרום תרומה חשובה לשיקום גאוָתו של הצבא, שהובס שלוש פעמים תוך פחות מעשרים וחמש שנים. סיבה זו לבדה, די היה בה, לדעתי, כדי להכתיב כי מבצענו הראשון יהיה סיכון מחושב, ולא הימור דון-קישוֹטי".⁶ מצרים הטילה למערכה שתי ארמיות שמנו עשר אוגדות – חמש אוגדות חיל-רגלים, שלוש אוגדות ממוכנות ושתי אוגדות משוריינות – וכן שלושים ושלושה גדודי קומנדו וצנחנים, וחטיבת נחתים ממוכנת של חיל-הים. להתקפה הם הִקצו שלושת אלפים ושלוש מאות טנקים ואלפיים ושלוש מאות תותחי-שדה. המצרים תכננו לצלוח את תעלת סואץ בחזית רחבה, בחמש דיביזיות חיל-רגלים מתוגברות, ולכבוש בסיני, ביום הראשון של המלחמה, שני ראשי-גשר דיביזיוניים בעומק של עשרה קילומטרים, במקביל לתעלה. בכל דיביזיית חי"ר מצרית היו יותר ממאתיים טנקים, ובסך-הכל נועדו לצלוח את התעלה כאלף ומאתיים טנקים בשלב הראשון. בארטילריה המצרית נכללו מאתיים סוללות של תותחי-שדה בעלות אלף מאה וחמישים קנים, ארבע מאות וחמישים קטיושות ושש מאות מַשְגרֵי טילים נגד-טנקים. מפקודת המבצע של דיביזיית החי"ר המצרית מס׳ 7, שנפלה בידי צה"ל, למדנו שציידי-טנקים היו אמורים לצלוח את התעלה בלילה שלפני המבצע ולפגוע בטנקים ישראלים שינועו לכיווּן התעלה. המצרים אִבטחו את אזור הצליחה בסוללות קרקע-אויר ניידות ונייחות ובתותחים נגד-מטוסים, וציידו את הצולחים בטילי S.A-7 ("סטרלה-2") - טילי-כתף נגד מטוסים מנמיכי טוס. להגנת הצולחים מפני טנקים ישראלים, לפני שיוקמו הגשרים על התעלה ולפני שיישלחו טנקים מצריים לגדתה המזרחית, הוצבו ליד התעלה טילים נגד-טנקים ומַשְגרֵי טילים בכמויות גדולות. המַשגרים הוצבו במשטחי-ירי בגדה המערבית, וכמה משגרים קודמו אל הסוללות שבגדה המזרחית יחד עם הגלים הראשונים של הצולחים. המגמה הייתה לירות על כל טנק ישראלי מטחי טילים רבים, עד עשרה טילים בבת-אחת. בגדודי החי"ר וביחידות הקומנדו אומנו ציידי-טנקים לפעול בריכוזים מחלקתיים ופלוגתיים, ובכל כיתה של ציידי-טנקים היו שתי חוליות של מטוֹלָנים ורובאים מחפּים. ציידי הטנקים צלחו את התעלה תוך כדי ההרעשה הארטילרית שקדמה לצליחת הצבא, התמקמו בסוללה שעל הגדה המזרחית והתקדמו עד משטחי הירי שנועדו לטנקים של צה"ל, כדי להפתיע את השריון הישראלי מקרוב ולא להניח לו להגיע לעמדותיו המתוכננות. הצלחתם הייתה מלאה. רוב הטנקים הישראלים לא הגיעו לעמדות, ורבים מהטנקים שנעו על הסוללה ובקרבתה נפגעו. אחרי המלחמה כתב אחד ממפקדי צה"ל: "ההפתעה הטקטית העיקרית של ישראל הייתה בריכוז הטילים בכמויות גדולות ובתפעולם ההתקפי. לא עמדנו על המשמעות הנכונה של הידיעות שהצטברו מאז 1971". ההיסטוריון הצבאי המצרי ג׳מאל חאמד, פרסם לרגל עשרים שנה למלחמה סדרת מאמרים בשבועון המצרי "אוקטובר", על הכנות ארצו למלחמה. לדבריו, ב-22 בספטמבר 1973 הורה מפקד הכוחות האוויריים של מצרים, הגנרל חוסני מובארךּ (לימים נשיא מצרים), למפקדי בסיסי האויר הצבאיים להרים לשמים את מטוסי הקרב וההפצצה. המטוסים המריאו, טסו בשמי מצרים גלים-גלים ונחתו. תרגיל זה נמשך כחמישה ימים. בכל פעם שהתרוממו המטוסים קלטו מכשירי המכ"ם המצריים המראות צפופות של מטוסים צבאיים ישראלים. משלא נוצר מגע בינם לבין המטוסים המצריים שוכנע מובארךּ שישראל עדיין לא מאמינה כי המלחמה קרובה, וכי המהלומה האווירית שתוכננה למועד פרוץ המלחמה על יעדים ישראלים בסיני (ראה תֵאור המהלומה האווירית להלן) לקראת צליחת התעלה, עשויה לעבור בשלום. כחלק מתוכנית ההונאה המצרית הודיע מובארךּ ב-5 באוקטובר, יממה לפני תחילת המלחמה, שהוא מתכוון לצאת לטריפולי לשיחות דחופות עם שליט לוב מועמר קדאפי וימריא בשעה שש בערב. זמן קצר אחרי-כן הוא חזר בו וקבע את מועד ההמראה למחרת בשתיים בצהריים, בדיוק השעה שנקבעה למהלומה האווירית על יעדים ישראלים ולצליחת התעלה, ולהקמת ראשי הגשרים בקו בר-לב.⁷ תת-אלוף (מיל׳) רן רונן פקר, שפיקד באוקטובר 1973 על הבסיס הגדול ביותר של חיל האויר בתל-נוף, הודה אחרי עשרים שנה בהצלחת תוכנית ההונאה המצרית: "לראשונה בתולדות חיל האויר, הופתענו. נחנו שאננים על זרי הניצחון הגדול של 67׳. בימים הראשונים של המלחמה נתפסנו עם המכנסיים למטה, עם מטוסים לא מוכנים. היינו במצב יותר גרוע מאשר המצרים ב-67'". על פרוץ המלחמה סיפר רונן: "לפתע נשמע באינטרקום קולו של סמל המבצעים הבסיסי: ׳קיבלנו הודעה מ"הבור". אנחנו מותקפים בכל החזיתות׳. הטייסים רצו, חטפו כל מטוס שבא ליד. חלק מהמטוסים היו עדיין בשלבי הכנה לקרבות-אויר, לא לספיגה, ואי-אפשר היה לטוס בהם".⁸ גנרל עבד אל-רחים חגאג היה ב-1973 ראש מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית בצבא המצרי. אחרי עשרים שנה הוא אמר בראיון עיתונאי: "לקראת מבצע ׳באדר׳ לא השלינו את עצמנו בכל הקשור להבדלי הציוד בין שני הצבאות. אנחנו קיבלנו מהסובייטים זבל, אתם מארצות-הברית את המיטב. חיפשנו דרך לא רגילה להנחית מהלומה, תוך שימוש מכּסימלי בכלים הצבאיים המוגבלים שלנו. חשבנו על קרב, אפילו מוגבל, שיוכל להוכיח משהו, להוכיח שהמצרים לא שכחו את אדמת המולדת שלהם, ולא את ה׳כּראמה׳, הכבוד. מבחינה זו, התקופה של מלחמת ההתשה הייתה עבורנו תקופת לימוד חשובה, בעיקר כדי להיווכח, חייל מול חייל, שאיש הצבא הישראלי הוא רק בן-אדם שניתן לגבור עליו".⁹

על תוכנית ההונאה המצרית לקראת המלחמה כתב האלוף אליהו זעירא בספרו: "מסכת ההונאה המצרית, שנרקמה לקראת המלחמה, הייתה ההצלחה האסטרטגית הגדולה ביותר של המצרים. סודה טמון בהבנה שכדי להצליח בהונאת צה"ל, יש הכרח להונות את הצבא המצרי עצמו, עד לשעת תחילת המלחמה עצמה, וכדי להונות את הצבא המצרי חייבים היו סאדאת והקבוצה המצומצמת מאוד של שותפי-סוד סביבו לקיים שלושה תנאים הכרחיים: "1. להקפיד שעיתוי היציאה למלחמה יישמר בסוד כמוס, ולא יופץ – אפילו כפקודת-מבצע סודית ביותר – אלא ממש ברגע האחרון. "2. לבטל את הצורך בפעולות תכנון וסיור לקראת פתיחת המלחמה, כיוָן שפעולות כאלה מגלות – גם לצבא המצרי וגם לצה"ל – כי יש כוונה לצאת למלחמה בקרוב מאוד. "3. לבנות תוכנית מלחמה שתהיה בסיסית ופשוטה, כך שלא יהיה צורך בתכנונים ספציפיים מורכבים, הלוקחים בחשבון שינויים במצב בעת פתיחת המלחמה. "בכל התנאים הללו הצליחו המצרים לעמוד. כפועל יוצא מכך נקבע, שתוכנית חציית התעלה תהיה פשוטה ביותר. יתר-על-כן: כל התרגילים, החל משנת 1971, מטרתם הייתה להכשיר את הצבא המצרי לביצוע תוכנית פשוטה זו. "פתיחת מלחמה מתוך תרגיל היא תורה רוסית, שבוצעה כאשר הצבא הסובייטי פלש לצ׳כוסלובקיה ב-1968. כדי להחדיר לצה"ל את התודעה שבמצרים מתנהל תרגיל, נקטו המצרים סדרת פעולות, אשר להערכתם היו צריכות להיוָדע למודיעין הישראלי, ובכך צדקו. "באמצעות מערכות האיסוף המשוכללות שלנו נודע כי עומד להתקיים תרגיל כללי של הצבא המצרי במתכונת תרגילי הסתיו השנתִיים. התרגיל בשם ׳תחריר 41׳ יתחיל ב-1 באוקטובר ויסתיים ב-7 באוקטובר. "ב-27 בספטמבר לקראת ׳תחריר 41׳ גויסו כ-120 אלף חיילים. כעשרים אלף מהם שוחררו וחזרו לבתיהם ב-4 באוקטובר. שחרור זה נעשה כדי לתמוך בידיעות שהועברו בדרכים שונות, ולפיהן שחרור יחידות המילואים המשתתפות בתרגיל יחל ב-4 באוקטובר. ידיעות אלה היו חלק ממבצע ההונאה: כשלעצמן היו אמיתיות, אך נועדו ליצור רושם מסוים אצל האויב, ישראל. "מבצע ההונאה הפנימי הִטעה גם את הסובייטים. רק ב-4 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה, הגיעו הסובייטים למסקנה, שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה, ולכן פינוי משפחות היועצים היה כה מבוהל. הרוסים, אשר מאות מקציניהם נמצאו בתוך-תוכו של הצבא הסורי, כיועצים ביחידות שדה ובמטה הכללי, לא הבחינו בנעשה ולא ידעו על המלחמה הקרֵבה והולכת אלא 48 שעות לפני פתיחתה. "ישיבה מצרית-סורית משותפת אחת ויחידה נערכה, כדי לקבוע את המועדים האפשריים למלחמה. היא נערכה בחשאי ב-21–23 באוגוסט 1973. מכאן עולה בבֵרור, שכל הידיעות שנבעו מן ׳המידע׳ (ראה לעיל) על תאריכי מלחמה אפשריים לפני-כן היו הונאה! קודם למועד זה לא סיכמו סוריה ומצרים את מועדה המדויק של המלחמה. רק ב-22 בספטמבר נתן סאדאת לצבאו את האישור הסופי למלחמה וקבע שהתאריך יהיה 6 באוקטובר, 1973. כעבור שלושה ימים, ב-25 בספטמבר, נפגש ׳המבוע׳ (המלך חוסיין – א.מ.) עם גולדה והודיע לה על המלחמה העומדת לפרוץ בקרוב".

שגריר ברית-המועצות במצרים ב-1973, ולדימיר וינוגרדוב, אישר בראיון עיתונאי ב-1993 שרק ביום הכיפורים עצמו, בשתיים בצהריים, כשכל העולם כבר ידע על המלחמה, נודע גם לו עליה. אז בישר לו סאדאת בטלפון: "כבוד השגריר, הדגל המצרי מתנוסס עתה גם על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. התעלה תהיה עוד מעט כולה בידינו. אתה האדם הראשון שלו אני מבשר בשורה גדולה זו". וינוגרדוב: "נדהמתי. שמנו לב שפקידי ממשלה מופיעים במדים ימים ספורים לפני ה-6 באוקטובר, והיו הכנות צבאיות. אבל הודעה רשמית לא קיבלנו לפני שעת השי"ן. "היו אצלנו גורמים שטענו כי כל המלחמה הזו היא סְצֵנַרְיוֹ שנכתב בידי האמריקנים. לי נודע רק אחרי המלחמה, שכבר בימיה הראשונים ניהל סאדאת מגעים עם ארצות-הברית מאחורי גבנו. אנחנו שלחנו לו כמויות אדירות של נשק, והוא דיבר עם וושינגטון בלי להודיע לנו". (אמנון קפליוק, "ידעתי האחרון", ידיעות אחרונות, 24 בספטמבר 1993).

הצבא המצרי פרץ את הסוללה שעל השפה המזרחית של תעלה סואץ בהתזת מים ובלחץ אדיר. הסוללות נפרצו תוך ארבע או חמש שעות בכמה מקומות, והמעוזים הישראלים נוטרלו באש ארטילרית בכינון ישיר ועקיף. זה היה ניצחון רב-משמעות של המוח המצרי על המוח היהודי, של ההנדסה הצבאית המצרית על ההנדסה הצבאית של צה"ל, אפשר אף לומר של המוח המצרי על המוח היהודי. מעוזים אחדים הותקפו מיד אחרי הצליחה. המצרים התכוונו להשתלט על הסוללה ולא להילחם במעוזים אלא לכתר אותם. את המעוז "ליטוף", למשל, תקפו טנקים וחיילים מצריים רק ב-7 באוקטובר אחר-הצהרים.¹⁰ גם ב-7 באוקטובר 2023 ניצח המוח של החמאסי שהבין את המציאות הצבאית בעוטף עזה הרבה יותר טוב מאשר המוח הישראלי המגובה בסייבר ובהייטק מהמתקדמים בעולם. הוא לא רק חלף בקלות על פני הגדר הישראלית המתוחכמת סביב רצועת עזה שהקמתה עלתה 3 מיליארד ש"ח. 6000 מחבלים עברו בלא הפרעה דרך 119 פרצות בגדר המתוחכמת והיקרה. במשך יום שלם הפיקוד הבכיר של צה"ל היה נתון להלם. מסקנה: בלא תודעה צבאית יסודית ועמוקה אין יכולת לנצל את מלוא הפוטנציאל של אמצעי לחימה מתוחכמים. את זה אמורים היו האמריקנים ללמוד בעשרים שנות מלחמתם בווייטנאם ובעשרים שנות מלחמתם באפגניסטן. אנחנו לחמנו 19 ימים במלחמת יום הכיפורים, ומה שקרה לנו ב-7 באוקטובר מוכיח שלא למדנו כלום. הסיבה: הפֶטישיזם של הטכנולוגיה בחברה המודרנית, מאז החטא הקדמון, הגֵרוש מגן עדן, ופרישה במקביל מן תודעת ההתפתחות האבולוציונית שהצעידה ושמרה את האדם הקמאי שהתפתחה במשך מיליוני שנים.

כל מי שעיניו בראשו מבין כי הניווּן של ימינו הִנו רעה חולה בכל החברות הטכנולוגיות של הזמנים המודרניים. מה שקורה ברחבי העולם המערבי, שהוא סוּפּר טכנולוגי ולכן גם מתפורר, הִנו תוצאה של העדפה שגויה של "תודעת החומר" על פני "תודעת הרוח" – כגון זו שמאפיינת את ההתעוררות שעוברת על עולם האיסלאם. זה מה שקרה אצלם בשתי המלחמות שניתחתי בפרק זה, ובמבט רחב יותר – בהגירה ההמונית של המוסלמים לארצות המערב הפרוגרסיביות. עבורם זהו כיבוש ללא מלחמה, אבל עם המון מרץ ועוז רוחני – שנתקלים באפס התנגדות. ראו ספרו הידוע של דאגלס מארי "המוות המוזר של המערב". דאגלס מנתח דברים שקורים לאחרונה, אבל אני מתריע כבר הרבה לפניו על העדפה פָּטָלִית של החומר על פני הרוח. העדפה זו היא שגרמה לאסון לפני 51 שנה במלחמת יום הכיפורים, ושוב הִכתה בנו לפני 14 חודשים. הבעיה הגדולה יותר היא, שבמקביל למלחמה הקשה הזו אנו גם שקועים במאבק על השליטה במדינה, וזה מאבק לא עם אויבים בחוץ אלא בין יהודים ליהודים, שלפיכך זהו מאבק קשה פי כמה. האם יש לנו את היכולת לטפל בו-זמנית לא רק באויבים בחוץ, אלא גם להסדיר את הדברים בתוך הבית פנימה? אני לא יודע, אבל כשאני רואה את הגבורה שהפגינו החיילים שלנו בעזה ובלבנון, והקורבנות העצומים שנדרשים מהם בנפש ובגוף, אני מתמלא תקוָה, שדווקא הדור הצעיר הזה, שבגלל השגיאות שלנו נאלץ להילחם כה קשה על הבית שלו, הוא זה שיֵדע לעשות שלום גם בתוך הבית עצמו. __________________ בשבוע הבא: הגנת רמת הגולן לקראת מלחמת יום הכיפורים; המחדלים הישראלים במוצב החרמון וההכנות המקצועיות הסוריות להשתלט עליו; תפקודו הלקוי של הפיקוד הישראלי העליון סמוך למלחמה; מדוע המחדלים לקראת 7 באוקטובר 2023 היו חמורים יותר ממחדלי מערכת הביטחון הישראלית חמישים שנה קודם, לקראת מלחמת יום הכיפורים?

1. פֶטישיזם, במקור מן הלטינית, היא נטייה לייחס תכונות מדומות ובייחוד לעצמים מעשה ידי אדם. נטייה זאת קרובה לעבודת אלילים ולעגל הזהב שאותו עבדו בני ישראל כשעלה משה רבנו להר סיני לקבל את לוחות הברית. 2. לדוד בן-גוריון הייתה הערכה אחרת לחשיבות איכות המפקדים בהכרעה במלחמה. כשהגיעו אליו נציגי היישובים בעמק הירדן ב-19 במאי 1948, וביקשו תגבורת מול המתקפה הסורית, הִקצה להם בן-גוריון שני תותחים שווייצריים 20 מילימטר ושלח לעמק הירדן את משה דיין. מנהיגותו של דיין היא אחד הגורמים העיקריים לעמידת הישראלים בקרבות דגניה. 3. פֶטישיזם המנוע מאפיין את החברה הישראלית כולה (ולא רק אותה). זו חברה שסוגדת למכוניות, ומדָרֶגֶת את בעליהן לפי טיב, מחיר, וציוד נלווה (גַּלָּאִים, חַיְשָׁנִים, צָגֵי מַחְשֵׁב וְטֵלֵבִיזְיָה וכו׳), קרי לפי עושר או רמת ההכנסה של הבעלים. 4. החטא הקדמון הוא מושג בתאולוגיה של הנצרות המערבית לפיו בשל חטא עץ הדעת נענש העולם כולו עד היום. גם ביהדות משתמשים במושג זה אך השימוש התאולוגי המרכזי במושג זה נעשה בנצרות. 5. שלא לדבר על כיבוש תל אביב, ירושלים וחיפה, כפי שהעריכו ראשי מערכת הביטחון של ישראל ב-1973 את מטרת המלחמה של מצרים, וכפי שרבים בישראל מעריכים גם כיום. 6. שאזלי, "חציית התעלה", 1987, עמ׳ 17–19. 7. שפי גבאי, "ההפתעה המצרית","מעריב", 24 בספטמבר 1993. 8. אספה פלד, "במקום לתקוף את האויב השלכנו את הפצצות לים", "מעריב", 24 בספטמבר 1993. 9. יורם בינור, "נקמנו את נקמתנו", "חדשות", 24 בספטמבר 1993. 10. סא"ל יונה בנדמן (שפיקד על מחלקת מצרים באמ"ן-מחקר עד מלחמת יום הכיפורים), "ארמיה 3 חוצה את תעלת סואץ", מערכות" מס׳ 296, דצמבר 1984.