ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הסורים השתלטו על מוצב החרמון כמעט ללא קרב (בדיוק כפי שהחמאס השתלט על בסיסי צה"ל ועל היישובים בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023). ב-6 באוקטובר 1973 היו במוצב חמישים וארבעה אנשים, מרביתם אנשי מִנהלה ושֵרותים ורק ארבעה-עשר חיילים קרביים מחטיבת "גולני". חמישה אנשים נוספים היו בשתי תצפיות. בגלל הכוננות הגבוהה בצה"ל אמור היה המוצב להיות מתוגבר בארבעה לוחמים נוספים. תגבורת זאת לא הגיעה למוצב. העיתונאי הבכיר אביעזר גולן כתב: "מפקד המוצב, סגן גדי זידובר, היה קורא בהתרגשות אל תוך אפרכסת מכשיר האלחוט. ד"ר קובלסקי לא שלט היטב בשפה העברית, ונימת קולו של המפקד דיברה אליו יותר מאשר תוכנן של המלים. אחד החיילים במקום הסביר לו באורך-רוח שהתצפיתן על גג המוצב דיווח זה עתה שהסורים תִגברו את הארטילריה שלהם המכוונת אל המוצב. לא היה צליל של חשש בקולו של זידובר. אולי היה אפילו שמץ של בדיחות-דעת על הנאיביות של הסורים, הסבורים שעוד אי-אלו קני-תותח עשויים לעשות רושם על דופנותיו האדירות של המוצב, שכבר עמדו ביום קרב לא-אחד. אך הפעם לא היה מדובר בעוד ׳יום קרב׳, אלא במלחמה. במטכ"ל ידעו זאת, גם בפיקוד הצפון היה הדבר גלוי וידוע. האם גם במפקדת החטיבה המרחבית? מה שברור הוא, שאיש לא טרח לתת התראה לאנשי המוצב. "סגן עמוס לונברג, קצין המודיעין במוצב, מעיד: ׳הידיעה שבשעה 14.00 תפרוץ המלחמה לא הגיעה למוצב החרמון׳. בפי סגן עופר רבינוביץ הייתה עדות משמעותית אף יותר: ׳סמוך לצהרים ראינו כי הסורים מורידים את רשתות ההסוואה מעל התותחים. דיווחנו על כך לממונים עלינו, והתשובה היתה: "בסדר, יודעים". נצטווינו להיות בכוננות, כי יכול להיות שבשעה 14.00 יקרה משהו, אבל לא דיברו על מלחמה, ולנגד עינינו היה "יום קרב" של חודש ינואר. זה היה הדגם שלקראתו התכונַנּו׳".¹

אותם דברים בדיוק אֵרעו בחזית הדרומית. רס"ן (מיל׳) יעקב קרצלר, מפקד פלוגה בחטיבת ירושלים: "לא היינו חטיבת קו ראשון. תפקידנו היה להגן על מחוז ירושלים ולא היינו אמורים להגיע לתעלה. הגדוד שלנו גויס למילואים בספטמבר 1973, וישבנו ברוב מוצבי התעלה. רוב חיילי הגדוד לא היו לפני-כן בתעלת-סואץ, לא הכירו את מבנה המעוז וכמעט לא קיבלו שום אימון לקראת הכניסה לקו. המפקדים אפילו לא עברו ניסוי כלים, ואני לא ידעתי מהו כלי-הנשק שלי. לפני-כן לא נכנסתי למעוז. שמעתי על המעוזים, קראתי עליהם בעיתונים, והם הצטיירו בעינַי כמבצרים ששום כוח לא יכול להשמיד או לכבוש אותם. נכנסנו לקו בדיוק לפני החגים, והאנשים שישבו בהם לפנינו רצו להסתלק מהר ככל האפשר. לא הייתה לנו תקופת חפיפה. לילה אחד ישבתי עם מפקד הפלוגה שקדם לי ושוחחנו. בכל פעם שהגענו לנושא צבאי הוא כמעט לא אמר דבר. שמעתי שכך היה גם במעוזים אחרים. למפקדים של הכוחות שהחלפנו נשבר, הם לא רצו לדבר על נושאים צבאיים. אנחנו התארגַנּו ברשלנות והיינו שאננים ורגועים. לי הייתה אחריות מנהלית על ארבעה מעוזים ואחריות פיקודית על מעוז אחד, ׳מילנו׳, שבו ישבתי". קבוצת המעוזים שעליה פיקד יעקב קרצלר, ובייחוד מעוז "מילנו", הייתה חיונית לא רק להגנת סיני במסגרת תוכנית "שובך יונים" ו"סלע", אלא גם לביצוע התקפות-נגד לשם הכרעת האויב. מהלך זה כלל את צליחתה של תעלת סואץ כדי לכתר את המצרים אם יחצו את התעלה. תוכניות הצליחה "צפניה", "בן חיל" והחלק הצפוני של "חתול מדבר" אמורות היו להתבצע בגִזרתו של קרצלר. העובדה שצה"ל הכניס לגזרה זו – שהייתה חיונית להכרעת האויב – יחידת מילואים מדרגה נמוכה, מצביעה על האיכות הירודה של הפיקוד העליון באוקטובר 1973, ומחזקת את טענתו של אלי זעירא שהמחדל העיקרי לא היה מודיעיני אלא מִבצעי, וכי מקבלי ההחלטות הבכירים ניסו לברוח מאחריות, ולאחר שהתברר גודל המחדל ניסו למנוע בדיקה יסודית של תִפקודם על-ידי הטלת האשמה על אמ"ן (בדיוק כפי שקרה אחרי טבח 7 באוקטובר). קרצלר: "מהרגע הראשון שׂמנו לב שיש תנועה רבה בצד המצרי. לא הבנו את משמעותה אבל דיווחנו עליה. השתדלתי לצאת מהשאננות ונכנסתי עם פקודַי לשגרת אימונים בלחץ די חזק. התקן חִייב לאייש כל מעוז בשני קצינים, אבל היו מעוזים עם קצין אחד. היו אצלנו ארבעה מש"קים, אחד מהם מש"ק מרגמות לא מהגדוד שלנו, עשרה לוחמים, רופא, חובש, שני קַשָּרים, שני נהגים ושני טבחים. בסך-הכול עשרים וארבעה איש. היו לנו מרגמה אחת 81 מ"מ, בזוקה אחת, ררנ"ט אחד, שמונה מא"גים, מקלעונים, עוזים ואקדחים. נכנסנו לשגרה עד יום רביעי, 3 באוקטובר. באותו יום ביקרו אצלנו חברי ועדת הפנים של הכנסת, יחד עם מפקד האוגדה אברהם מנדלר. אמרתי לו שיש תזוזות אצל המצרים. הלכנו יחד לתצפית והסתכלנו. ראינו תנועה גדולה, ומנדלר אמר לי, ׳יענקל׳ה, תֵרגע, זה תרגיל׳. עד אז ידעתי שכאשר אלוף אומר לך ׳תרגיל׳ עליך לקבל את הדברים כפשוטם, ולכן ירד הלחץ שלי ושל פקודי. המשכנו בשגרה, אכלנו גויאבות, תמרים ומנגו, והתכונַנּו לחגים. השאננות והרגשת הרוגע הייתה כה עזה עד שאנו התלבטנו בזוטי דברים, כגון השאלה אם מותר להשתמש בלולב של אדם שעזב את המעוז ונסע הביתה לחופשה".

רס"ן קרצלר ממשיך ומתאר: "ביום שישי, 5 באוקטובר, לא הופיעו הפַלָּחים לעבודה בגדה המערבית של התעלה, ולא נראו אזרחים מצריים. בלילה ישבתי בתצפית עד חצות, אחר-כך הלכתי לישון. בשעה 01.30 אחר חצות העירו אותי האנשים מהעמדה ואמרו: ׳יענקל׳ה, בוא! המון כלי-רכב, שיירות׳. עליתי לתצפית וראיתי שורות-שורות של אורות 'עיני חתול' של כלי-רכב מצריים נעים לכיוון שלנו. הייתה הרגשה ששודדים עולים עלינו. היה ברור שהמצרים הכניסו חטיבה נוספת לגִזרה שלנו. הייתה גם תזוזה גדולה של טילים. טלפנתי לפיקוד. לא התייחסו אלי. צעקתי: ׳רבותי, עמדות טילים מאוישות!׳. הגיעו אלינו שני צוותי מודיעין, בכל צוות סמל, נהג וקשר-מודיעין. הם ראו מה שאני ראיתי, ודיווחו. גם להם לא האמינו. אמרו להם: ׳תרשמו ותחזרו׳. שמענו פיצוצים מהחלק המערבי של קנטרה. המצרים הרסו בתים ובנו עמדות. דיווחנו, והפיקוד לא התרגש. "ביום הכיפורים בבוקר הוצאנו סיור לאגם המר. הסיור היה אמור לחזור בערב, ובמוצב נשארו רק חמישה-עשר איש. לפני הצהרים ביקרתי ב׳מפרקת׳ וב׳כתובה׳, ובשעה 11.00 חזרתי ל׳מילנו׳. במעוז היו עשרה דתיים, והם התפללו. כולנו היינו בשגרה. שום ידיעה על העתיד להתרחש לא הגיעה, ושום פקודת כוננות. ב-12.30 בצהריים טלפנו אלי ממפקדת החטיבה והודיעו לי שהמצרים עלולים להפגיז אותנו בשעה 18.00. לא אמרו שום דבר על מלחמה. אמרו: ׳בחמש תיכנס למצב של שובך יונים׳. הוצאתי את תיק המוצב כדי לקרוא את פקודת ׳שובך יונים׳. בתיק היה דף אחד, עשרה סעיפים, הוראות ׳עשה׳ קצרות וחסרות-משמעות לגבי מה שעלי לעשות בזמן מלחמה. זה לא סיפק אותי. טלפנתי למוצב השכן וביקשתי ממפקד המחלקה, דודו, לקרוא את פקודת ׳שובך יונים׳ שאצלו. גם לו היה רק דף אחד. שאלתי: ׳ומה הלאה?׳, והוא ענה: ׳אין. זה כל התיק!׳. החלפנו דעות על המצב, והוא אמר לי, כבדרך אגב, שהוא קיבל פקודה, ׳מיידי!׳. התקשרתי בטלפון לאבנר (נהרג במלחמה), מפקד מוצב ׳מפרקת׳. הוא אמר: ׳לא קיבלתי שום פקודה׳. התקשרתי למפקד גדוד 9 (שריון), שהיה מופקד עלינו. סמל המבצעים אמר לי: ׳תראה, אין כאן אף אחד, לא יום-טוב (המג"ד), לא קצין המודיעין ולא אף אחד. אני פה בעל הבית׳. ב-12.45 טלפנתי למפקדת החטיבה. אמרו לי: ׳תֵרגע, תקבל את הידיעות בזמן׳. את המג"ד שלי מהגדוד הירושלמי לא הצלחתי לתפוס. "הרגשתי לא נוח. מעֵבר לתעלה ראיתי הכנות לתקיפה ולא התרשמתי שזה תרגיל. ראיתי שהמצרים הכניסו טנקים לגזרה ואיישו עמדות טילים, למרות האיסור על כך בהסכם הפסקת-האש. לא הבנתי איך אנחנו ממשיכים לשתוק.

"בשעה 13.30 קיבלתי גם אני הודעה מהחטיבה: ׳מיידי!׳. הייתי מוכן לזה. קראתי לתצפיות לחזור למעוז. הזחל"ם האחרון נכנס למעוז בשעה 13.50 ואז שמענו את קול המטוסים המצריים. ספרתי ארבעה-עשר. הם טסו נמוך, מעל צמרות העצים, לחצתי על אות אזעקה. מהחטיבה התקשרו ושאלו בכעס: ׳מי הפעיל את האזעקה?׳. אמרתי: ׳ארבעה-עשר מטוסים טסים מצפון ל"מילנו" לכיווּן שלך, סוף׳. הוא ניסה לשאול שאלות, ואז שמעתי בומים של פצצות מבלוזה, ממפקדת החטיבה. פקדתי על החיילים להתכנס במטבח, לתדריך. כשנכנס החייל האחרון למטבח נפל עלינו פגז וחול נשפך מהתקרה. פקדתי על החיילים לתפוס עמדות. אחדים רק קמו מהמיטה, בגלל הצום. הם היו בלי חגור. בשעה 14.10 היו העמדות מאוישות. התחילה המלחמה".² אברהם אדן כתב בספרו: "בדיעבד, אנו יודעים כי הידיעה שנקלטה בדרגים הגבוהים על מלחמה כללית, שתפרוץ בשתי החזיתות בשעות הערב, הצטיירה בדרגים הנמוכים יותר – במעוזים – שב-18.00 עומדים המצרים לפתוח בהפגזה. שם סברו הכל כי הכוונה לחידוש מלחמת ההתשה. הרושם התחזק ב-13.15, כאשר ניתנה הפקודה של ׳כוננות ספיגה׳, שפירושה נקיטת אמצעים מקדימים לקראת הרעשה ארטילרית אפשרית".

אדן תֵאר בלשון-ממעיטה את מחדל אי-הכוננות שהוא היה שותף לו. לכאורה על צה"ל להיות בכוננות עליונה כל דקה וכל יום, ולשם כך מַקצָה לו מדינת ישראל את מיטב בניה ומשאביה. תֵרוץ המחדל המודיעיני חל, אם בכלל, על אי-גיוס המילואים, לא על כוננות הצבא הסדיר; אבל באוקטובר 1973 צה"ל תִפקד כמיליציה אידאולוגית בלבד, וחייליו כאספסוף חמוש שאין להם שום יכולת להילחם (כפי שתִפקד בשבת 7.10.2023). לכן לא היה טעם לסמוך על רמת הכוננות שלו. זו הסיבה שדיין ואלעזר, ביודעם שאין לסמוך על הכוננות הרגילה של הצבא, מצאו לנכון להכריז, ב-5 באוקטובר בשעה 11.00, על "כוננות ג׳", שזו הכוננות הגבוהה ביותר, והיא לא הופעלה מאז מלחמת ששת הימים. ולמרות כל זאת יצאה חטיבת הצנחנים הסדירה לחופשה. מפקד חטיבת הצנחנים המטכ"לית במילואים לא היה בכוננות לקרב, והחיילים במוצב החרמון ובמעוז "מילנו" לא היו מוכנים להתקפה העלולה לבוא כל רגע. מפקדי צה"ל, האמורים לתת דוגמה אישית לפקודיהם, לא היו במפקדות שלהם בלילה של בין 5 ל-6 באוקטובר (ליל יום הכיפורים). הרמטכ"ל, סגנו וראש אמ"ן שהו בבתיהם. את המפקדות איישו קצינים תורנים, כאילו היו אלו ימי שִגרה. בדיעבד נראה שכוננות ג' הייתה מסמך מטכ"לי בלבד, ואני חוזר על מה שאני אומר כבר עשרות שנים: מי שאינו מסוגל לכפות על פקודיו כוננות גבוהה אינו מבין מהו צבא ומהי מלחמה, ואינו יכול להכין גיָסות לקרב. אני טוען שלולא היה צה"ל צבא אנטי-אינטלקטואלי, הוא היה מוכן למלחמה באופן הרבה יותר רציני מכפי שהיה באוקטובר 1973 וב-2023. ועוד דבר: אילו היו רוב אנשי הפיקוד העליון מתאימים לתפקידם, לא היה הפיקוד מסתיר את העובדות מהלוחמים ומהציבור. מרבית האנשים שישבו במעוזים כלל לא התעניינו בוויכוחים הקטנוניים בעניין הגנת סיני וקו בר-לב. הם היו מעוניינים במה שבאמת חשוב לחייל שנקלע במפתיע למלחמה עקובה מדם: שרידותם האישית. אילו ידעו החיילים ומפקדיהם הישירים במוצב החרמון ובמעוז "מילנו" מה שידעו אנשי הפיקוד העליון, הם היו פוגשים את המלחמה מוכנים במאה אחוזים ואף יותר מזה, מפני ששרידותם האישית הייתה תלויה בכוננות האישית שלהם. המחדל העיקרי של גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר לא היה אי-הבנת המידע שסיפקו להם אמ"ן וה"מוסד", אלא הסתרת המידע מהלוחמים, למעשה אף הרגעתם. בגלל הסתרת המידע לא התכוננו רוב הלוחמים למלחמה. אנשי הפיקוד העליון כפו עליהם להגיע למלחמה בלתי-מוכנים, פיסית וגם נפשית. אני טוען שכל אחד מאנשי הדרג המדיני והצבאי גם יחד אשם במותם של החיילים. ההסתרה המכוונת של המידע בצד הישראלי העניקה למצרים ולסוריה את הניצחון במלחמת יום הכיפורים עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה.

חמישים שנה הוענקו לממשלות ישראל ולמטות הכלליים של צה"ל להפיק לקחים מן המחדלים המודיעיניים והמבצעיים של מלחמת יום הכיפורים, אבל אוכלי לחם חסד אלה מעלו בתפקידם, הסתירו את הליקויים בתפקודם, ולכן גם לא הפיקו לקחים, כפי שחזיתי בספרי הפילוסופי "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות" שיצא לאור ב-1991. הם התעלמו מן הספר ופקדו לא להזמין אותי יותר להרצאות, למרות שעד אז הרצאתי לכל קורס טַיִס על הנושא "מדוע אין מפיקים לקחים בצה"ל". הם גם פעלו לכך שיזרקו אותי מכל האוניברסיטאות והמכללות שבהן לימדתי. מֵילא המחיר האישי הכבד שאני משלם על היותי נביא זעם שזועק בשער. אני כבר לא מתלונן, ואולם עם ישראל שילם מחיר הרבה יותר כבד ב-7 באוקטובר 2023, באירוע מחריד שאותי, אולי היחיד במדינה, לא הפתיע, הגם שכמו כולם גם אני הייתי בהלם מעוצמת הפלישה ומעשי הטבח בנשים וילדים. האמת העגומה היא שגם בעת כתיבת שורות אלה, 14 חודשים אחרי הטבח בעוטף עזה, רוב העם איננו מבין היכן היה צה"ל באותן שעות ראשונות וגורליות של פלישת הנוח'בות לקיבוצי העוטף, למרות שכל המידע הגיע והיה בידי הגורמים המוסמכים, ומסיבות שלחלוטין אינן ברורות דבר לא נעשה. לסיכום, כל שאוכל לומר הוא, שהדמיון בין אדישות המערכת הצבאית בשישה באוקטובר 2023, לאותה אדישות בדיוק בשישה באוקטובר 1973, זועק לעין כל ודורש הסברים, שלפיכך חובה עלינו לשוב ולהזכיר זאת, ובתקווה, אם כי קלושה, שהפעם לפחות העם, אם לא הצבא, יתעורר, וידרוש את השינויים הרדיקליים שעליהם אני מתריע כבר עשרות שנים. _____________________ בשבוע הבא: מחדלי הפיקודים העליונים בהיסטוריה; מחדלי הצליחה בצה"ל; גשר ביילי; גשר הכלובים; גשר יוניפלוט; "מבצע תופת" בכראמה; גרסת האלוף טל; גרסת אריק אכמון; רצינותו של האלוף אברהם מנדלר; אי-הבנת איום המנהרות; מדוע אין הכרעה וניצחון ב"חַרְבות ברזל".

1. אביעזר גולן, "מוצב החרמון – הפצע", ידיעות אחרונות, 16 בספטמבר 1983. 2. סטנוגרמה מהרצאה של יעקב קרצלר בהשתלמות מפקדי פלוגות ב-1975.