פריצת מלחמת יום הכיפורים בשִשה באוקטובר 1973 בשעה 14.00 הייתה – אם להשתמש במֶטָפוֹרָה מתחום האִגרוף – נוק-אַאוּט לפיקוד העליון בסיבוב הראשון. בזירת המלחמה לא היו שופטים, ומצרים וסוריה לא קיבלו מיד את הגביע – כל סיני ורמת הגולן. מצרים קיבלה את חצי-האי סיני אחרי שש שנים, בהסכמי קמפ-דייויד, וסוריה כמעט קיבלה את רמת הגולן אחרי עשרים שנה, וכעבור עוד שלושים ואחד שנים – בפלישה הנוכחית של צה"ל לאזור המפורז – היא הפסידה חלקים נוספים ברמת הגולן, ובעיקר את שיא החרמון. הנקודה שעליה אני חוזר שוב ושוב היא, שמלחמה אינה ספורט, ואפשר להמשיך בה אחרי תבוסת הפיקוד העליון. צה"ל הוכה, אבל קם מהקרשים; ואולם הפיקוד העליון של הצבא מעולם לא התאושש. כמוכה הלם הוא ניהל-לא ניהל את המלחמה הפיקוד והשליטה שלו היו גרועים, ולמרבה הצער כך גם הייתה התנהלותו ב-7 באוקטובר 2023. כשנחת המצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס באפריקה, בשנת 204 לפני הספירה, הוכו מנהיגי קרתגו בהלם והבינו שכניעה היא המוצא השרידותי הטוב ביותר עבורם. אבל חניבעל חזר מהר למטרופולין ושִכנע את הדרג המדיני לא להיכנע. התוצאה הייתה השמדת קרתגו. כשזרמו העוצבות הגרמניות לצרפת ב-1940 חדלו אנשי הפיקוד הצרפתי לתפקד, וראש ממשלת צרפת טילפן לראש ממשלת בריטניה והודיע לו שהגרמנים ניצחו. ואכן, ששה שבועות לאחר מכן צרפת הגדולה נכנעה והתמסרה לקלגסים הנאצים. את הסיסמה חופש, שוויון ואחווה (בצרפתית: (Liberté, Égalité, Fraternité הם השאירו ליום אחר.

הפיקודים העליונים של קרתגו, של צרפת ושל ישראל הוכו בהלם כשנחשפה בגידתם בעמם ובצבאותיהם, כשהתברר לעין-כל שמעשיהם שֵרתו את האויב. המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הבכירים הבינו, וניצלו בציניות אין קץ, שבציביליזציה המיתולוגית חשוב לא מה שקורה באמת, אלא מה שנדמה לעם שקורה. בגלל הפחד מפני חשיפת הבגידה פחת חוסנם הנפשי, והם לא יכלו לתפקד. תורת הביטחון של ישראל התבססה מאז ראשית הקמתה (משנתו ותורתו של בן-גוריון) על התראה, הרתעה, והכרעה. החלטת מנהיגי מצרים וסוריה להילחם הוכיחה שצה"ל אינו מרתיע את האויב, כפי שלא הרתיע את החמאס אחרי חמישים שנה; ועקב המחדל המודיעיני נמנעה ההתראה בעוד מועד. ביטול שני העקרונות האלה היכה בהלם את הפיקוד העליון. הוא לא ידע לנצל היטב את כוחו של צה"ל בשדה הקרב, ולכן פחתו סיכוייו להכריע את האויב. הפיקוד הישראלי העליון נטה ב-1973 לוותר על מטרותיו הקודמות, למען שרידות העמדות הפוליטיות שלהם עצמם, הרבה יותר מכפי שחשבו על שרידותה של מדינת ישראל. נטייה זו התגלתה ב-12 באוקטובר. ישראל ביקשה מארצות-הברית להשיג הפסקת-אש. סירובו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת להפסקת אש – משום שרצה תנאים טובים יותר מאלה שהציעה ישראל¹ - אִפשר ל"זרוע האבירים" של צה"ל לשנות את מצבו בשדות הקרב, ולהציל את ישראל מתבוסה ניצחת. האירוניה היא, שהודות לאנשי "זרוע האבירים", יכלו המנהיגים הפוליטיים ואנשי "הזרוע האידאולוגית" הישראלים להישאר בעמדותיהם, משל הם אלה שהביאו את הניצחון הגדול, והדבר הזה מנע הפקת לקחים אמיתית, ורפורמה בצה"ל, למרות שהיא הייתה הכרחית. החזרת כל השטחים שכבש צה"ל ב-1967, והקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל, הפכה להיות רק שאלה של עיתוי. אם ה"אבירים" לא היו מצליחים לשנות את כיווּן הגלגל בשדות הקרב, היו המצרים והסורים עלולים ליטול את סיני ורמת הגולן בדם ואש, ולא לתת תמורתם הסכמי שלום. זרוע האבירים שוב הוכיחה את חיוניותה, במקביל, להוותנו, לשרידותה המופלאה, והמכעיסה, של הזרוע האידאולוגית. את הלקח ההיסטורי הפיקה ההיסטוריונית היהודייה אמריקנית ברברה טוכמן בספרה הקלאסי "מצעד האיוולת": ברוב המלחמות בהיסטוריה, הפיקודים העלונים היו גרועים ואת המחיר שלמו הלוחמים בקו הדם. כבר הפילוסוף היווני הגדול אפלטון הסביר זאת לפני 2400 שנה ב"משל המערה" והפסיכולוג הצבאי הבריטי נורמן דיקסון בספרו מלפני חמישים שנה, "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא". אני ניתחתי את התופעה הזאת בספרי הפילוסופי-ביטחוני: "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות", שכצפוי, מערכת הביטחון והאקדמיה הישראליות התעלמו ממנו ואף החרימו את מחברו, שהרי הוא חושף את שורשי איוולתם. באין יכולת להפריך - מוטב להתעלם.

לארגון ה"הגנה" הייתה מחלקה טכנית, ובפרוץ מלחמת העצמאות היו בארגון אלפי חברים ששֵרתו ביחידות "המהנדסים המלכותיים" בצבא הבריטי, בזמן מלחמת-העולם השנייה. מקצתם השתייכו לפלוגת הנדסה קרבית מס' 643 של החטיבה העברית, שעסקה גם בגישור. כמו ברוב התחומים האחרים, גם בשאלת הגישור היה הטיפול של ה"הגנה" חובבני והסתמך על השכל הישר והניסיון האישי של מפקד מקרי זה או אחר, שהשתייך בדרך כלל לזרוע האידֵאולוגית. את המסורת החובבנית הזו הזאת של הטיפול העבירה ה"הגנה" לצה"ל. במלחמת העצמאות היו בעיות קשות יותר לפתור, לכן לחוסר היכולת של ה"הגנה" ושל צה"ל להקים במהירות גשרי סער לא הייתה משמעות אופרטיבית. זאת גם משום שבארץ ישראל המערבית כמעט שאין צורך בהקמת גשרי סער, וביחוד באזורים שבהם התנהלו הקרבות. המלחמה הייתה בעיקרה רגלית, וחי"ר יכול לנוע בארץ ישראל המערבית ממקום למקום בלי אמצעי גישור. הכוחות הישראלים הקטנים, שפעלו בגדה המזרחית של הירדן, צלחו אותו על הגשרים הקיימים, או באִלתורים פרימיטיביים. נקודה מעניינת, שמעידה על הכלל היא, שאת אחד ממִבצעי הגישור העיקריים במלחמה ההיא, ב"דרך בורמה", ביצעו עובדי החברה הקבלנית של ההסתדרות, "סולל בונה".²

בזמן מלחמת-העולם השנייה המציא המהנדס האנגלי דונלד ביילי גשר מתפרק, מודולרי, עשוי חלקים מוכנים מראש, שניתן להרכיבו ולפרקו במהירות, בהתאם לאורך מכשול המים, ולפי תרגולת קבועה. אולם חרף התרגולת הקבועה, ופשטות החלקים, הקמת גשר ביילי על פני מכשול מים רחב ארכה שעות רבות. הקמת גשר כזה תחת אש נחשבה למעשה התאבדות, לכן בצבא תמיד התייחסו לגשר כבעל אופי לוגיסטי, ולא כגשר סער שניתן להקימו במהירות תחת אש. לישראלים רבים ששֵרתו בצבא הבריטי היה ניסיון בהרכבה ובפֵרוק של גשר כזה, אלא שרובם לא גויסו ליחידת גישור בצה"ל, וניסיונם אבד, כפי שקרה בתחומים רבים אחרים. אחד היחידים, שנעשה שימוש בניסיונו, הוא המהנדס סגן-אלוף משה פזנר, אשר שֵרת בחיל ההנדסה של צה"ל משנת 1948 ועד 1968. לפי פזנר, השאירו הבריטים בארץ גשרי ביילי רבים ובצה"ל השתמשו בהם לא רק לגישור, אלא גם לצרכים אחרים, שלא לשמם נועדו. במלחמת העצמאות הוטל על פזנר להקים במהירות גשר ביילי ליד קיבוץ גלאון בדרום. הוא סיפר: "הקמת הגשר ארכה חמישה ימים במקום חמש שעות, כי חיילי המחלקה שהקימו את הגשר לא היו מאומנים ולא מיומנים. במחלקת גישור בריטית ידע כל חייל את תפקידו. בזמן הקמת גשר, הקצין עמד מהצד ולא אמר מלה, וסמל המחלקה מינה את אחד החיילים לאחראי. השאר התנהל לפי תרגולת בלי הוראות נוספות, ויכוחים, אלתורים ושום מחשבות מיותרות. אצלנו, לא רק שהחיילים לא היו מאומנים, אלא גם קשה היה לאמנם בגלל האופי הלאומי שלנו וקשיינו להסתגל למשמעת צבאית. במלחמת העצמאות הקמתי גשרי ביילי אחדים מעל ואדיות והסיפור חזר תמיד על עצמו".³ בשנות החמישים פיתח חיל ההנדסה של צה"ל "גשר כלובים", שחלקיו הם דמויי כלוב שנבנים בתוך המים, כלוב על גבי כלוב, כמו דומינוֹ. אבל בצה"ל המשיכו להתאמן ולהשתמש בעיקר בגשרי ביילי. ב-1957, למשל, הקים חיל ההנדסה גשר ביילי על נחל אלכסנדר מצפון לנתניה. אחרי מלחמת ששת הימים החליף צה"ל גשרים קיימים, ובנה גשרים חדשים על הירדן: הגשר על הבניאס, "גשר בנות יעקב", ואחרים. כולם גשרי ביילי. המהנדס, סגן-אלוף ברוך פוגלמן, שהשתחרר מצה"ל ב-1968, היה ראש ענף תורת הנדסה. לדבריו, צה"ל לא הקדיש מחשבה רבה לגישור סער. הוא הסתפק בציוד בלוי ומיושן. בשנות החמישים הגיש קצין הנדסה ראשי, אפרים להב, תוכנית לצייד את הצבא באמצעי גישור מודרניים. עלות התוכנית הבהילה את הפיקוד הבכיר, והתוכנית נדחתה על הסף. איש לא חשב שיום אחד אותה בהלה תעלה לנו בדם.

ביוני 1967 לא היו לצה"ל, גם לוּ רצה, אמצעים להשמיד את הכוח הצבאי של מצרים ו/או לכפות עליה הסכם שלום לפי תנאי ישראל. התקדמות צה"ל אל מעֵבר לתעלה, לכיוון קהיר, הייתה אז בגדר משאלת-לב בלבד. צה"ל לא יכל לצלוח את תעלת סואץ בטנקים, כלי רכב משוריינים ונשק כבד, במהירות ותחת אש. הֶעדר ציוד צליחה היה מחדל של צה"ל,⁵ ואחרי מלחמת ששת הימים שר הביטחון, משה דיין (אחד האשמים במחדל הגישור הזה כרמטכ"ל בשנות החמישים), אמר לקצין הנדסה ראשי אל"מ אלחנן קליין: "סע לאירופה וקנה גשרים".⁶ חוסר היכולת להמשיך במרדף אחרי הצבא המצרי ביוני 1967 היה אחד הגורמים העיקריים לתחושה של רבים ממפקדי צה"ל, שתעלת סואץ היא מכשול בלתי עביר. אורח מחשבתם של מפקדים קרביים רבים, שחסרו השכלה טכנית מינימלית, היה זה: אם צה"ל אינו מסוגל לצלוח את תעלת סואץ בכוחות גדולים, על אחת כמה וכמה הצבא המצרי אינו מסוגל. הם לא ניתחו את הגורמים שמנעו מצה"ל לצלוח את התעלה, ולרבים מהם לא היה ידע לעשות זאת. חוסר האונים של צה"ל מול תעלת סואץ, ביוני 1967, התגלגל לחוסר אונים גדול יותר ומתַסכל יותר, כשהצבא המצרי צלח בקלות בכוחות גדולים ועם ציוד כבד את התעלה, באוקטובר 1973. מה ההבדל? בצבא המצרי הפיקו לקחים. אצלנו נחו על זרי הדפנה. אלחנן קליין הקים גדוד צליחה, בפיקודו של סגן-אלוף (לימים תת-אלוף) אבי זוהר, ושיגר משלחות לחו"ל כדי ללמוד לעבור מכשולי מים. זוהר העיד: "קליין היה שמרני והתנגד לכלי גישור מתוחכמים. הוא רצה לבסס את הצליחה על כלים פשוטים, כאלה שיעילותם הוכרה במלחמת-העולם השנייה. המשלחת שהשתתפתי בה, והוא עמד בראשה, ביקרה באירופה ב-1967. ראינו מה נעשה בצבא הבריטי ובצבא הגרמני. בגרמניה ראינו ציוד אמפיבי מתקדם וחכם, פטנט של הצרפתי ז׳ילוא משנות השישים, סירות פלדה אמפיביות, עם מצופי גומי מתנפחים. שתי סירות כאלה מסוגלות לשאת יחדיו טנק אחד, ובעזרת סירות מחוברות אפשר להרכיב גשר שלם שעליו יכול לעבור טור שריון. חשבתי שהציוד הזה מתאים לנו, אבל קליין הזהיר אותי ואמר שאם אדבר עליו יסלק אותי מהנושא".⁷ גם לברית-המועצות היה ציוד גישור יעיל, והמומחים מחיל ההנדסה של צה"ל טענו שהוא מקדים את הציוד המערבי בעשר שנים.⁸ אבל ישראל לא חשבה אפילו שאפשר וצריך לקנות ציוד מהגוש המזרחי, מדינות המערב סֵרבו למכור לנו ציוד גישור, ומנהיגי ארצות-הברית אמרו, ברוב חוצפתם אף בגלוי, שלא רצוי שתהיה לישראל אופציה לחציית התעלה... אל"מ מנשה גור, מי שהיה עוזרו של קצין ההנדסה הראשי לגישור לפני מלחמת יום הכיפורים, סיפר שאנשי הרכש של חיל ההנדסה ביקרו באירופה פעמים אחדות. במפעל "תומס באטורי" הם רכשו מצופי (קוביות) פלדה (Uni-Float), שבמלחמת-העולם השנייה נעשה שימוש יעיל ומוצלח במצופים שכאלה. נִפחוֹ של כל מצוף היה חמישה-עשר קוב ומשקלו חמש טונות. שמונה מצופים כאלה מסוגלים לשאת טנק אחד. אפשר לחבר כמה מצופים, להרכיב מהם דוברות שמשקלן שִשים טונות, ואפילו להוסיף להן מנועים שמאפשרים תמרון וכוונון, וכמובן, אפשר גם להרכיב מהם גשרים. בתרגולים שערך צה"ל, מאתיים משאיות כבדות נשאו את חלקי גשר ה"יוניפלוט", שנקנו ב-1967, ומנופים הורידו אותם מהמשאיות למים. בניית הגשר נמשכה שש-עשרה שעות, והִצריכה עבודה של מאות אנשים. אחרי שיפורים ותרגולים צומצם משך הבנייה לעשר שעות. בתנאים אזרחיים זאת מהירות רבה מאוד, אבל בתנאי מלחמה, תחת אש כבדה, ברור שזה זמן רב מדי. גדוד הצליחה של אבי זוהר התאמן בשימוש בציוד ה"יוניפלוט", ביחד עם יחידות הפיתוח של צה"ל שִכללו אותו. ב-21 במארס 1968 הרכיב הגדוד שני גשרים על הירקון, גשר "יוניפלוט" צף וגשר כלובים עומד, וכוחות צה"ל, שהשתתפו ב"מבצע תופת" (פעולת כּראמה), עברו על הגשרים האלה. באותה פעולה הפגיזו הירדנים טור מכוניות של גדוד הגישור, השמידו שלושה מנופים ושבע משאיות, והרגו ופצעו חיילים אחדים. אחרי חודש שכנע זוהר את אלחנן קליין (מפקד גדוד הצליחה), להסיר את התנגדותו לציוד הז׳ילוא, וזאת בהסתמכו על כשלון הגדוד בפעולת כראמה. האלוף נחמיה קין היה באותם הימים היועץ הכספי של הרמטכ"ל. הוא סיפר שבסוף 1969 התקיים דיון בדרג בכיר בשאלה האם לרכוש סירות אמפיביות חדשות או עודפים. בסופו של דבר הוחלט לרכוש עודפים.⁹ צה"ל קנה בגרמניה בזול שִשים ואחת גרוטאות, "לא למטרות צבאיות", והרכיב מהן שלושים ושִשה כלים אמפיביים. בלשון צה"ל הם נקראו תמסחים, ובמלחמת יום כיפור נכונו להם עלילות, לאו-דווקא חיוביות, ועל כך בהמשך.

האלוף ישראל טל, מפַתח טנק ה"מרכבה", כשמונה לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם ב-1972, קידם את פיתוח ציוד הצליחה. הרי עדותו: "צה"ל קנה לא ציוד מודרני אלא גרוטאות. התמסחים היו גרוטאות, שברית נאט"ו הגדירה אותן כפסולות. בארצות-הברית היו מערכות גישור אמינות ומודרניות. ראש אג"ם, דוד אלעזר, ואנשי חיל הנדסה רצו לקנות אותן, אבל הוחלט לא לקנות, ודדו אמר לי שהשיקולים היו כלכליים. נכון, האמריקנים לא היו מעוניינים למכור לנו ציוד צליחה חדיש, והיה מי שאמר שהם לא אישרו את בקשותינו, אבל האמת היא שלא היה ניסיון רציני שלנו לרכוש ציוד כזה. התעקשנו לקנות מערכות נשק שנראו לנו חיוניות, ולא התעקשנו על מערכות צליחה מודרניות ומתוחכמות. התמסחים היו מהירים וניידים, אבל פגיעים מאוד, ולא מתאימים להתקדמות שריון בהֶקף גדול. התמסחים שוקמו במפעלי ׳כור׳, ושיקומו של כל אחד מהם עלה שבע מאות אלף ל"י. כשנקנו התמסחים הוערך ששיקום כל אחד מהם יעלה מאתיים אלף ל"י בלבד".¹⁰ עדותו של אבי זוהר, מגדוד הצליחה: "אמרתי לדדו שבשעות הראשונות של צליחת תעלת סואץ לא תהיה לצה"ל חלופה להעברה מהירה וגמישה של הטנקים; שהתמסחים הם הפתרון היחיד, וחייבים לשקם אותם. אבל ראש אגף האפסנאות, עמוס חורב, היה המתנגד העיקרי לשיקום התמסחים, מטעמים כספיים. הוא הציע לקנות ציוד חדש. אילו נתקבלה הצעתו היינו עומדים במלחמת יום הכיפורים בלי ציוד חדש, וגם בלי תמסחים, ולא היינו מסוגלים לצלוח את התעלה".

ב-1967 לא הטרידה את מפקדי צה"ל השאלה איך לצלוח מכשולי מים (מחוץ לצליחות קומנדו), מפני שממילא לא היה לצה"ל ציוד צליחה וגישור. אלוף-משנה (אריה ('אריק') אכמון – שהיה סגן מפקד חטיבת הצנחנים 55 שצלחה ראשונה כחי"ר¹¹ את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים והקימה את ראש הגשר במבצע "אבירי לב" – אמר שמרדכי ('מוטה') גור, מייסד החטיבה עליה פיקד בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים,¹² התכוון שתהיה זאת חטיבת צליחה: "כבר בינואר 1968 התאמנו לצלוח את נחל קישון, עם גדוד הגישור של אבי זוהר. 'מוטה' ואנשי המטה שלו אִלתרו את האימונים. הקדשנו לנושא הזה מחשבה רבה, ובאוקטובר 1973 היו לזה תוצאות".¹³ בתחילת 1968, אחרי שחזר אלוף-משנה אברהם מנדלר (אלברט)¹⁴ ממסע גיוס כספים מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ולפני שמונה לסגן מפקד גייסות השריון,¹⁵ הוטל עליו לרכז סימפוזיון ראשון על צליחתה של תעלת סואץ. נציג חיל האויר בסימפוזיון היה אלוף-משנה (אליעזר כהן ('צ׳יטה'), שפיקד במלחמה על טייסת מסוקים. הוא סיפר, ולמרבה הצער אני מוצא בדבריו הוכחה לשטחיות ההבנה הצבאית של קצינים קרביים בכירים: "מי מאיתנו ידע אז משהו על צליחת מכשולי מים? ואת מי זה הטריד? הרי זה עתה זכינו בניצחון מוחץ על כל צבאות המזרח התיכון... מלחמת ההתשה טרם החלה, ואנו לא ראינו שום אויב לפנינו. באנו – אני זוכר את איש ה׳שייטת׳ ונציגים של התותחנים ושל חילות אחרים – והתרכזנו באולם אחד ב׳בית השריון׳, סיפרנו סיפורי מלחמה, והיה ברור לנו שנשב שעה-שעתיים ונלך איש לביתו. "בתוך המהומה הזו ישב היו"ר בשקט, נזף פעם, ועוד פעם – ועדיין בקול שקט – אך לבסוף קם ו׳שטף׳ אותנו באבות-אבותינו. הוא אמר שזה לא עסק פרטי שלו, אך הוטלה עליו משימה והוא יבצענה. איש לא ילך הביתה לפני שהנושא יידון עד תום. "הכנס החל ב-9 בבוקר וכולנו היינו בטוחים שב-10 יינעל. ישבנו עד 4 אחר-הצהריים. אלברט ניהל את הדיון ביד רמה, גזר את הנושאים לאורך ולרוחב, חילק רשות דיבור וניהל את רישום הדברים. והציבור הנורא הזה לא פצה פה ולא צפצף. "הכרתי את אלברט באורח קלוש לפני-כן, אולם זו הייתה לי הפעם הראשונה שראיתיו בפעולה. חשבתי אז שהוא עושה את הבלתי-אפשרי: הוא כפה עלינו להתייחס ברצינות ולהקדיש מחשבה לנושא שלא נחשב בעינינו לרציני". הביוגרף של מנדלר, אביעזר גולן, כתב: "הנושא ׳הלא רציני׳ הזה המשיך להעסיק את אלברט גם לאחר שנתמנה לסגן מפקד הגַיִס. אשליות השלום הממשמש ובא כבר התפזרו ומלחמת ההתשה החלה להתחמם, אך עדיין איש לא חשב ברצינות במונחים של מלחמה מקיפה שבעקבותיה יצלח צה"ל את התעלה. ובכל-זאת, נכלל נושא הצליחה בין הנושאים שהוצגו בפני ׳מחלקת תורת הלחימה׳, כבעיה המבקשת פתרון – וכך טיפלו בה, כנושא אחד מרבים. עד שקם אלברט ואמר: ׳חברים, אם רוצים אתם שנלמד את נושא הצליחה, צריך להעמידו בשורה הראשונה בסדר העדיפות, כשאחריו יבואו שבע שורות ריקות ורק השמינית תוקדש לנושא הבא. רק כך נמצא את התשובות לבעיה׳".¹⁵ ראש מדור פיתוח תורת הלחימה במחלקת ההדרכה של צה"ל, סגן-אלוף (לימים אלוף) משה ('מוסה') פלד, ארגן ב-1969 הצגת גישור "יוניפלוט" בהשתלמות לסגל הבכיר של צה"ל. בנוסף הוצגו החלופות ל"יוניפלוט". הוקם ראש גשר, ואנשי חי"ר הועברו בסירות גומי מגדה לגדה, כדי לאבטח את אזור הקמת הגשר. דוברות "יוניפלוט" הורכבו בתוך המים, והעבירו בסבבים את הטנקים הראשונים מגדה לגדה. אחר-כך הוקם גשר מדוברות "יוניפלוט".

הבאתי את כל העובדות לעיל כדי שגם הקורא הפשוט, זה שאיננו קצין הנדסה, ולא צלח את תעלת סואץ תחת אש תופת, יבין את מה שאני חוזר עליו כבר עשרות שנים: פיקוד עליון של צבא נבחן ביכולתו לזהות את האיומים הצבאיים העיקריים בעתיד, ולבינתיים, במערכה שבין המערכות, לייצר ולרכוש אמצעי לחימה מתאימים, ולהכשיר את הצבא להשתמש בהם באופן מיטבי. הדיון לעיל על צליחת-סער, תחת אש, מלמד כי צה"ל כשל בתחום הזה בשבע-עשרה השנים שבין "מבצע קדש" ב-1956 למלחמת יום הכיפורים ב-1973. הוא אומנם צלח את תעלת סואץ ב-1973, אך באִלתורים רבים ובמחיר כבד מאוד. עברו 51 שנים ואותם דברים חלים, למרבה הזעזוע, על לוחמַת המנהרות ברצועת עזה במלחמת "חַרְבות ברזל", שאחרי 14 חודשים עדיין לא תמה בגלל המנהרות. כמו בעניין תעלת סואץ, הרבה לפני טבח 7 באוקטובר 2023 היה ידוע לנו על מנהרות חדירה, מנהרות פיקוד ושליטה, ומנהרות לוגיסטיות ברצועת עזה, אך משום מה ההֶקף העצום של המנהרות, לכל אורך ורוחב הרצועה, לא היה ידוע, שלפיכך הכנת צה"ל להילחם בהן ולהשמידן הייתה לקויה, כפי שהיא לקויה בלוחמה נגד טילים.¹⁷ ב-14 חודשים של לחימה פגע צה"ל קשה בצבא הטרור חמאס, אך לא הצליח להכריע, ובוודאי לא השיג ניצחון, אף לא החזיר את החטופים לישראל – בעיקר בגלל מחדל המנהרות. אני טוען שהרמטכ"ל הנוכחי, הרצי הלוי, ברשלנות פושעת כשל בהכנת הצבא לאפשרות של התקפה, וכשהיא החלה הוא גם לא הבין את המידע שהגיע אליו על עוצמת והֶקף ההתקפה, אבל הוא איננו האחראי היחידי למחדל המנהרות. שותפים עמו באשמה הינם כל הרמטכ"לים שכיהנו בתפקידם הרם לפחות בעשרים השנים האחרונות, ולא פחות מהם כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון שלא דאגו לכך שעל צה"ל יפַקדו רמטכ"לים ואלופים ראויים. לחבורה כושלת זאת שותפים כל אמצעי התקשורת, ואנשי אקדמיה ומחקר שלא הבינו, או שהבינו ושתקו, כדי לצבור כוח, ולחלוב כספית את מערכת הביטחון ואת הממשלה. לטענתי, שום ועדת חקירה ממלכתית אינה יכולה לדון בכך לעומק משום שבמערכת הנסיבות הפוליטית הנוכחית, שכופה עלינו שעטנז מוזר ולא הגיוני, לא משנה מי ייבחר לכהן בוועדה, הם כולם או ברובם יהיו אלה שהינם אחראים או לכל הפחות שותפים למחדל, ועקרון השרידות, שעומד בבסיס הקיום האנושי, ימנע מהם לחשוף את אשמתם. קחו לדוגמה את מערכת המשפט: הייתכן שנשיא בית המשפט העליון, שבמשך שנים הגביל את כוחו של צה"ל ומנע ממנו לפעול בעוצמה נגד האיומים שהלכו והצטברו בגבול עזה – הוא אשר יקים את ועדת החקירה? האם נוכל לסמוך על מסקנות ועדה שכזו? התשובה ברורה. מדובר בברית הנכשלים המובילה את מדינת ישראל מדחי אל דחי, וכרגע מושיע אַיִן. נותר רק לקוות שהעם היושב בציון יביט ויבין את גודל המהפך שעברה ארצות הברית – עת סילקה נשיא דמנטי שנשלט כמו בובה על-ידי אנשי אובמה, וכפי שבחרו את הנשיא טראמפּ, בניגוד לכל הציפיות, והטילו עליו לנקות את אורווֹת השלטון – אף אצלנו יתרחש אותו תהליך מבורך של נקיון וטיהור וזיכוך המערכות, כי בנפשנו הדבר. ___________________________ בשבוע הבא: ליקויים בהכנת ציוד גישור לתעלת סואץ לקראת מלחמת יום הכיפורים; קצינים בכירים שאינם מבינים בטכנולוגיה מפריעים לפתרון בעיות טכניות; ליקויים בהכנות ללחימה במנהרות, בטילים ובכטב"מים לקראת מלחמת "חַרְבות ברזל".

1. או לחלופין זה היה בניגוד לקונספירציה בינו לבין שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ושר הביטחון הישראלי משה דיין. ראו את מחקרי "השערת הקונספירציה" שהתפרסם בספר "ניצחון בסבירות נמוכה", בהוצאת שרידות, 2019. 2. אורי מילשטיין, "רזמח", 1970. 3. ראיון עם משה פזנר ב-21 ביולי 1992. 4. ראיון טלפוני עם ברוך פוגלמן ב-21 ביולי 1992. 5. אחרי מלחמת יום הכיפורים ביקרו קצינים בכירים אחדים את מבצע הצליחה של צה"ל, וטענו שלא היה בו צורך כלל. הם הוסיפו וטענו שצה"ל לא היה זקוק לציוד צליחה, ושרכישתו ופיתוחו היו בזבוז משאבים. אפילו אם ביקורת זאת מבוססת, אין היא רלוונטית לתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שבה תורת הלחימה של צה"ל הייתה מבוססת על יוזמה התקפית והעברת המלחמה לשטח האויב. עיקר המחדל הוא בפער שבין תורת הלחימה לאמצעי הלחימה. 6. ראיון עם מנשה גור ב-18 באוקטובר 1978. 7. ראיונות עם אבי זוהר ב-1984–1986. 8. ככל הנראה, לא סיפקה ברית-המועצות למצרים את הציוד המתקדם ביותר שהיה לה, אבל מה שסיפקה היה בו כדי להפתיע את צה"ל. תא"ל (מיל׳) אבי זוהר אמר, שבמלחמת יום הכיפורים היה ציוד הגישור של המצרים נחות מזה שהיה אז בידי צה"ל. תת-אלוף בדימוס דב שיאון סיפר, כי ב-1970, בהיותו נספח צה"ל בצרפת, התקיים בוורסאי ליד פריס פסטיבל סרטי מלחמה וסרטי הדרכה צבאיים. ברית-המועצות הציגה סרט על הצבא האדום, ובו קטעים רבים מאוד על צליחת נהרות. סיפר שיאון: "כשראיתי את הסרט הייתי מרותק למסך, וניקרה במוחי מחשבה אחת: זה מה שסאדאת מכין לצה"ל, והוא יממש את זממו להפעיל מיליון חיילים נגדנו, בעזרת הציוד הזה. השגתי עותק של הסרט ושלחתי אותו לצה"ל, עם פתק לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, שיוודא שכל קציני הפיקוד יראו את הסרט, כי זאת תוכנית-האב של הצליחה המצרית בעתיד". (ראיון עם דב שיאון ב-9 ביולי 1992). 9. ראיון עם נחמיה קין ב-8 בספטמבר 1993. 10. ראיון עם ישראל טל ב-17 באוקטובר 1978. 11. המצרים הפתיעו את צה"ל ועברו את התעלה בצליחת-סער חי"רית עם מעט מאוד אבדות. צה"ל עבר את התעלה בצליחה מאולתרת ומבולבלת, בלי תֵאום עם סדר הכוחות שלו ותורות הלחימה שלו (הבלתי-רלוונטיות, ראה לעיל) ועם הרבה מאוד אבדות. 12. ראה, אורי מילשטיין, "ההיסטוריה של הצנחנים" ד׳ – "איחוד ירושלים", 1985. 13. ראיון ב-2 במאי 1985. אלתור האימונים ואלתור הצליחה הם עדות נוספת לאופי המיליציוני של צה"ל, לחוסר ההשכלה הצבאית של קציניו, ולאי-הבנת הוויית הצבא והמלחמה של מפקדיו הבכירים. 14. במלחמת ששת הימים הוא פיקד על חטיבת שריון מס׳ 8, שלחמה ברמת הגולן. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מפקד האוגדה הקבועה של צה"ל בסיני ונהרג ב-13 באוקטובר מאש מצרית, כשעמד ליד הנגמ"ש שלו בקו הדם ממש, בגזרה הדרומית של הלחימה. על תפקודו לפני המלחמה, ראה לעיל. 15. מפקד גייסות השריון היה אז ישראל טל. 16. אביעזר גולן, "אלברט", 1980. 17. ראו בפלייליסט, בערוץ שלי ב"יוטיובּ", "לעומק עם אורי מילשטיין", ובבלוג שלי ב"ניוּז 1", בשיחות עם המומחה העולמי ללוחמת הטילים נגד טילים, הד"ר מוטי שפר.