אלוף אברהם אדן ('ברן') כתב בספרו, "על שתי גדות הסואץ", שיצא לאור בשנת 1979, שבשנות ה-70 של המאה הקודמת היה לכל הצבאות המודרניים ציוד קל ונייד שהתאים לגישור מכשולי מים. דבריו ראויים לציון, משום שנראה שלמרבה הצער התופעה הזו פסחה על צה"ל: "צבאות מתקדמים היו מגשרים במהירות, בעזרת הציוד הקל והנייד, ומיד היו מעבירים כוחות ניכרים כדי להרחיב את ראש הגשר ולהחזיק את האויב. רק אז היה מגיע תור הציוד הכבד. בעזרת מנופים היו מקימים גשרים מסיביים, שהקמתם מצריכה, אמנם, יותר זמן, אך כושרם וסיווגם גבוהים יותר. הייתי ביקורתי כלפי השיטה שהודגמה (בצה"ל – א.מ.), שכן השתמע ממנה כי החי"ר הצולח ייאלץ להילחם לבדו זמן ארוך יחסית, ללא סיוע טנקים ואפילו ללא הסתייעות בנגמ"שים. לא זו בלבד שהעמידה נגד שריון אויב תִכבד עליו, אלא שקצב לחימתו יואט, והוא יוכל לכבוש רק ראש-גשר מצומצם במידותיו (מאידך-גיסא, וזאת חשוב לי לציין, הצבא המצרי פעל בשיטה הזאת במלחמת יום הכיפורים וזכה להצלחה מלאה – א.מ.).¹ האויב יישאר בשטח קרוב לאזור הקמת הגשרים, ויוכל להפעיל נגדנו אש מנשק קל ומטנקים בכינון ישיר, וכן לטַוֵּחַ אש מרגמות ותותחים. מה שמתבקש, הרהרתי, הוא גישור ׳סער׳. כלומר, היכולת להביא ציוד גישור הנגרר אחרי טנקים, כך שיהיה ביכולתנו לצלוח אפילו נוכח אש ארטילרית חזקה, ולהתייצב תוך דקות ספורות בטנקים לעזרת החי"ר שבגדה הרחוקה. אם יהיו בידינו חרמ"ש וטנקים בגדה הרחוקה, תוך זמן קצר נוכל להרחיב את ראש הגשר בתנופה".² (ראה בפרק הקודם של ספרי: "הפטישיזם של הטכנולוגיה" – א.מ.). אחרי מלחמת ששת הימים האמינו מפקדי צה"ל, כאמור באותו פרק, שהצבא המצרי לא יהיה מסוגל לצלוח את תעלת סואץ, ואם ינסה, יגורש מהר בחזרה למצרים, ולמרבה החרדה כך גם האמינו יורשיהם במטכ"ל של אותם מפקדים ב-2023, לגבי גדר ההפרדה בין רצועת עזה לעוטף עזה. כשדובר בהכנות לפני מלחמת יום הכיפורים על צליחה, הכוונה הייתה לצליחת צה"ל אל הגדה המערבית. המפקדים סברו שלא יהיה קשה לצה"ל להביא, בהפתעה ובמהירות, את ציוד הצליחה אל גדת התעלה, אבל חששו שהארטילריה המצרית³ תפגע ברבים ממקימי הגשר, אם ההקמה תימשך זמן רב מדי. אמנם, חיל האויר, השריון והארטילריה של צה"ל עשויים לנטרל את הארטילריה המצרית, אבל ייתכן שחיל האויר יהיה עסוק במשימות שעדיפותן גבוהה מזו, קרי סיוע לכוחות היבשה, הגנה על העורף, ושמירת שמיים נקיים בחזית. ומכיוָן שלא היו לצה"ל ארטילריה וטילי קרקע-קרקע בכמות העשויה לשתק את הארטילריה המצרית, חשבו המפקדים הבכירים, שרובם היו אז אנשי שריון, על צליחת-סער של טנקים, שתרחיב ותעמיק במהירות את ראש הגשר ותצמצם את נזקי הארטילריה המצרית.⁴ נקודת המוקד של מחשבת הצליחה הישראלית הייתה אפוא הצורך לצמצם את משך הקמת גשרי הטנקים היציבים. עם כל הכבוד זוהי מחשבה נכונה. אבל האם כלל הפיקוד היה שותף לה? והאם היא יושמה בהצלחה? לצערי התשובה שלילית, ועל כך נרחיב כעת.

הרמטכ"ל, חיים בר-לב, וראשי אג"ם, עזר ויצמן ודוד אלעזר, לא ראו בצליחה ובפיתוח ציוד גישור נושא בעל חשיבות עליונה, ולא טיפלו בו בעצמם. מפקדי היחידות שהקדישו מחשבה לנושא הזה התחרו אלה באלה, ולמרבה התדהמה אף ניסו להפריע זה לזה. ב-1969 הוטלה משימה זו על ראש אמל"ח,⁵ סגן-אלוף שמחה מעוז⁶ (לימים אלוף-משנה) – לפתֵח את ציוד הגישור ולהתאמו לתורות הלחימה של צה"ל. הרי סיפורו של מעוז: "הכוונה הייתה לטפל בנושא הזה בלי להוציא יותר מדי כסף. הרעיון היה לבנות דוברות ממצופי ה'יוניפלוט׳ ולגרור אותן למים. אבל הדוברות היו כבדות מאוד. חיפשנו פטנטים כדי להוביל אותן. הגענו למסקנה ששיטה פרימיטיבית, של גרירה בחול כמו מזחלות, איננה פתרון מניח את הדעת. תִכנַנּו ופיתחנו גרוֹרֵי ענק. אבל דדו, ראש אג"ם, לא התעניין בפיתוח, והעניין נסחב. מדי פעם היה קם משוגע זה או אחר, מציע רעיון, ומעסיק בו את כל המערכת. "האויבים העיקריים של פיתוח מערך הצליחה והגישור היו גייסות השריון. מפקד הגייסות, אברהם אדן, לא היה מוכן לקבל מבעלי המקצוע מוצרים מוגמרים. לגייסות השריון היו פתרונות טכניים משלהם, והם התווכחו על כל בורג. מאחורי אדן עמד כל הגַיִס. והרי פיתוח וייצור אמצעי הגישור היו המשימות של קצין ההנדסה הראשי, תת-אלוף ירחמיאל דורי, ושל קצין החימוש הראשי, תת-אלוף חיים דומי. האנשים הטובים ביותר בתחום זה בצה"ל שֵרתו כל אחד בחֵילו שלו, והיה להם ניסיון בעבודה מקצועית עם מומחים אזרחיים. אבל בלי עזרת הרמטכ"ל וראש אג"ם לא היה להם סיכוי מול אדן. בר-לב ודדו היו חבריו של אדן מימי הפלמ"ח. ׳המַפְיָה׳ הזאת היא האשֵמה העיקרית במה שקרה במלחמת יום הכיפורים, ולא רק בתחום הצליחה והגישור. במחלקת תורת חיל שריון (תח"ש) של גייסות השריון שֵרתו במילואים פרופסורים מהטכניון, שהציפו אותנו בהצעות. אחד מהם, פרופסור להנדסת קרקע, הציע לחבר גלגלים לדוברות. רעיון טוב או לא טוב, המהנדסים התווכחו, אבל הביורוקרטיה פעלה ועשתה את שלה, והתוצאה הייתה תקופה ממושכת של ברבורים, ותוּ לאו. אדן הטיל את כל כובד משקלו לוויכוח, אף שלא הייתה לו הבנה בעניינים טכניים-הנדסיים. קצינים זוטרים מקצועיים בגַיִס איבדו את הביטחון העצמי ואת מורל העבודה. פעם פיתחו מתקן מסוים ואדן ראה, אבל לא הבין ואמר: ׳זה לא משובב את נפשי׳... בגלל חוסר הבנתו הוא הטיל וטו והציע פתרון אחר. שוב בדיקות, שוב ברבורים. כסגן-אלוף לא יכולתי להתנגד לשיגעונות של האלוף. זאת הייתה עבודה לא מתואמת, כל אחד עם השיגעונות שלו והיוקות שלו. אילו היו מובטחות לצה"ל שנות שלום רבות היה תהליך פיתוח ושיפורים כזה אפשרי, אבל במצב של מלחמה מעבר לפינה, האופי הזה של פיתוח אמצעי גישור וצליחה הוא שערורייה. "יחידה לפיתוח של חיל ההנדסה טיפלה אז בגשרונים מיוחדים לחי"ר. ראש היחידה, דוד לסקוב, גִלגל רעיון: גשר גלילים. לא הייתי בטוח שנוכל להרים את הפרויקט. הוא היה בהקפאה עד שהאלוף ישראל טל נכנס לתמונה".⁷

מהנדס רכב ומכונות, רס"ן (מיל׳) אריה יערי, היה אחרי מלחמת ששת הימים ראש מדור בענף רכב במפקדת קצין חימוש ראשי, ראש הצוות שפיתח את הגרוֹר לניוד הדוברות, ואיש הקשר בין חיל חימוש לאגד הצליחה ויחידת לסקוב. כאיש מקצוע הוא השתתף בפיתוח מרבית הפרויקטים של אמצעי הצליחה, ובעדותו הוא חיזק את טיעוניו של שמחה מעוז: "בספטמבר 1971 הוחלט רשמית על פיתוח גרוֹר לניוד הדוברות. מפקדת גייסות שריון ומפקדת חיל הנדסה הפריעו לפרויקט וניסו לעצרו בכל דרך אפשרית. בתחילת 1972 הוכח בתרגיל מבצעי שהפיתוח עונה על מרבית הדרישות. למרות זאת, ביקשו אברהם אדן ואנשיו לבצע פרויקט אחר. כדי לעכב את הפרויקט הצה"לי הם הוסיפו כל הזמן שיפורים ושכלולים שהצריכו פיתוחים מיוחדים וממושכים. כך הם עיכבו את אישור הדגם והתחלת ייצורו".⁸ בספרו שנזכר לעיל, "על שתי גדות הסואץ", תֵאר אברהם אדן את חלקו בפיתוח ציוד הצליחה והגישור: "התחלנו בכך שלא המצוף היחיד יהיה היחידה הבסיסית, אלא דוברת טנק מוכנה, עם שני מצופי גישה... אורכה של הדוברה המוכנה עשרים ושניים מטר, רוחבה אחד-עשר מטר, ומשקלה שִשים טונות בקֵרוּב. הרעיון היה לגרור דוברות כאלה מאחורי טנקים, להשיקן למים ולהתחיל בהעברה מיידית של טנקים, תחילה על דוברות, אך לאחר השקת אחת-עשרה דוברות הן תחוברנה לגשר, שאורכו כמאה ושמונים מטרים, והצליחה תימשך בשטף. היה ברור לי כי ניתן לפתח אמצעים נגררים ולגבש ׳גישת סער׳, אולם פיתוח כזה יימשך זמן רב, ועד השלמתו ותחילת ההצטיידות בו לא תהיה בידי השריון יכולת מעשית לצליחה. לכן נקטתי גישה פרגמטית, למצוא פתרון מיידי, ולו גם פרימיטיבי, ולפתחו בהדרגה, שלב אחר שלב". בנובמבר 1972 מונה תת-אלוף יצחק בן-דב לקצין הנדסה ראשי של צה"ל. הוא סיפר: "ביום שנכנסתי לתפקיד שאלתי מה הפתרונות העכשוויים לכל נושא. הגענו לצליחה. אמרו לי: ׳יש דוברות. מתשע יחידות עושים גשר. מאתיים משאיות מורידות את היחידות במנופים, ואחרי שמונה שעות הגשר עומד. כמה מאות אנשים מתעסקים בזה'. שאלתי: ׳ואיפה יהיו המצרים באותו זמן?׳. ענו לי: ׳מה הבעיה, את המצרים נרחיק מהגשר ונעבוד בשקט׳.... זה היה הפתרון של צה"ל בסוף 1972. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: ׳אינך יודעת לאיזה בוץ אני נכנס׳. לא ישנתי כל הלילה, חלמתי שמחסלים שש מאות איש. מקלע מצרי אחד מחסל את כל העסק, כפי שהיה, במקרים אחרים שפורסמו בספרות, במלחמת-העולם השנייה".⁹

כאשר מונה ישראל טל לסגן הרמטכ"ל, בתחילת 1972, הוא קיבל על עצמו את פיתוח אמצעי הצליחה. שמחה מעוז העיד: "לולא טליק לא היינו יכולים לצלוח את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. טליק נִטרל את הגורמים שעיכבו את פיתוח אמצעי הגישור, וקודם כל את אנשי גייסות השריון. כנציג המטה הכללי לחמתי למען הגרוֹרים לדוברות. טליק תמך בי, וזה היה המזל של מדינת ישראל". ישראל טל: "החלטתי להשלים את ייצור גדוד התמסחים על חשבון קניבליזציה (שימוש בחלקים של תמסחים מושבתים לשכלול ושיפוץ האחרים – א.מ.) של גרוטאות התמסחים. במלחמת יום הכיפורים היה לנו גדוד תמסחים מבצעי. הטיפול בגשרי ה"יוניפלוט" היה בטלני. עד 1972 לא הייתה קונספציה ארגונית חד-משמעית. לא יכולנו לדעת לכמה גשרים ולכמה דוברות אנחנו זקוקים, כמה גדודים וכמה אוגדות יכולים להשתמש בהם ובכמה זמן. את השימוש בתמסחים תִרגלו בכנרת, את השימוש בדוברות-המצופים תרגלו בקישון. בציוד לצליחת-סער במלחמה השתמשו רק לצליחה מנהלתית, אחרי שהמבצע הצבאי הצליח. הגשרים הוקמו בשיטת עבודה מנהלתית, לא קרבית. השיטה של גרירת הדוברות הייתה פרימיטיבית, ארבעה טנקים מושכים דוברה על החול. כבלים נקרעו, מנועים נהרסו. "בעבודת מטה עם כל הגורמים בצה"ל קבענו כמה גדודי צליחה וכמה גשרים יאפשרו את צליחת התעלה, בתנאי מלחמה. הקמנו גדודי צליחה ובית-ספר לצליחה, אִרגַנּו מחסני חרום, וכדי לנייד את מערך הצליחה בנינו עגלות נושאות דוברות. ייצור העגלות היה פרויקט חרום של אגף האפסנאות, והעגלה האחרונה יצאה מבית החרושת שבועיים לפני המלחמה. כמה חלקים חיוניים לצליחה יצאו מבית החרושת אחרי שהתחילה המלחמה. מלחמת יום הכיפורים תפסה את צה"ל באמצע ההכנות לצליחת מכשולי מים. האמצעים עדיין לא היו מוכנים, והיחידות לא היו מאומנות לצליחה".¹⁰ מאידך-גיסא, יצחק בן-דב העיר: "פגשתי את טליק אחרי שנכנסתי לתפקיד קצין ההנדסה הראשי, ומיד ראיתי שיחד אִתו אפשר להגיע להֶשגים". האם היה בכך כדי להציל את המצב? שוב התשובה לצערי שלילית.

אריה יערי: "כשנכנס טל לפיתוח גשר הגלילים ונוכח שהתקציב סגור, הוא החליט לקצץ את התקציבים שהוקצו לציוד הקיים ולהעבירם לפיתוח גשר הגלילים. כך הופסקה ההצטיידות בציוד צליחה מוכח, שהצלחתו הייתה ודאית לחלוטין ובטוחה יותר מגשר הגלילים שהיה רק רעיון. צה"ל הפסיק לשפץ תמסחים והעביר את הכסף הזה לפיתוח גשר הגלילים, כחלק מעבודת המטה שעליה גאוותו. טל הורה אישית לראש אגף אפסנאות לעצור את שיפוץ התמסחים. מפעל ׳מרכבים׳ של ׳כור׳ הקים קו ייצור עבור התמסחים וצריך היה לעצור אותו, חרף ולמרות כל ההפסדים הכספיים הכרוכים בכך. נכחתי אישית בדיון על הפסקת ייצור התמסחים והעברת התקציבים לפיתוח גשר הגלילים. את ישראל טל עניין רק דבר אחד: לקבל את הפרס לביטחון ישראל על פיתוח גשר הגלילים. הוא אמר בדיון בפֵרוש, שעל פיתוח גשר הגלילים הוא יקבל את הפרס והִשווה את עצמו לתת-אדמירל ריקובר, אבי הצוללת האטומית. "יצחק בן-דב ואחרים היו ׳יס-מנים׳ של טל. הוא מינה את אנשי שלומו לכל עמדת-מפתח אפשרית. תֵאורו של בן-דב, שבסוף 1972 לא היה פתרון לבניית גשר במלחמה אלא על-ידי מנופים ומשאיות, מעיד על בוּרוּת או התעלמות מפתרונות שנוסו והוכחו בתרגילים אמיתיים עם יחידות טנקים. התמסחים והדוברות על גרוֹרים היו ברשות צה"ל כבר בתחילת 1972 והיה צריך רק להקצות תקציב להשלים את ציודם, או נכון יותר, לא למנוע מהם את התקציב שהוקצה להם ובמקום זאת עבר לפיתוח גשר הגלילים. הרי הם ולא גשר הגלילים אִפשרו את הצליחה של אוגדת שרון במלחמת יום הכיפורים. "במארס 1973, כאשר רבו הידיעות על מלחמה אפשרית בקרוב, התברר שאין שום פתרון מעשי לצליחת התעלה. אז החליט טל להפשיר את התוכניות שלנו לייצור גרור לדוברות, לוותר על הפטנטים והתחכומים של אנשי השריון, ולייצרו כפרויקט חרום. הגרורים היו מוכנים בזמן ומילאו במלחמה את ייעודם – משום ובגלל שעברו לפני זה תהליכי פיתוח והכנה מסודרים. גם פעולה זאת התלוותה בכיבודים לישראל טל ולאנשיו". האלוף בדימוס נחמיה קין מונה באוקטובר 1972 לראש אגף האפסנאות. לדבריו, איש לא הורה לו לעצור את שיפוץ התמסחים. השיפוץ הסתיים כי לא נמצאו בארץ ובחו"ל חלקי חילוף מתאימים. הוא טען כי לא הועברו תקציבים מהציוד הקיים בחיל ההנדסה לפיתוח גשר הגלילים, וכי הפיתוח נעשה מתקציבי המחלקה לפיתוח אמצעי לחימה, שהייתה כפופה לאג"ם, שבראשו עמד ישראל טל, ולא מתקציבי חיל ההנדסה. בנוגע לייצור הגרור לדוברות אמר קין: "טליק הטיל על אגף אפסנאות לפתח ולייצר גרוֹרים כמשימה מיוחדת, עוד באפריל 1973. פיתחנו וייצרנו שנים-עשר גרורים בתהליך מקוצר. באוגוסט 1973 הוא הטיל עלי לייצר עוד ארבעה. שלושה הושלמו לפני המלחמה והרביעי ארבעה ימים אחרי פרוץ הקרבות". לוח הזמנים לפיתוח הגרורים של קין זהה ללוח הזמנים של יערי. בכך ביסס ראש אגף האפסנאות דאז את האשמותיו של אריה יערי.

הדיונים בכל הנוגע למלחמת יום הכיפורים נדמים כבר כהיסטוריה רחוקה, אבל מתברר שכעבור עשרות שנים, שום דבר לא נלמד ממחדלים אלו. בדומה למחדלי גישור תעלת סואץ, כך מחדלי הטיפול באיומי המנהרות ברצועת עזה ובדרום לבנון, ואיומי הטילים והכטב"מים במלחמת "חַרְבות ברזל" שעדיין נמשכת. סיפר על כך אלוף-משנה בדימוס, הגֵאולוג יוסי לנגוצקי, שפיקד בעבר על מערך המבצעים המיוחדים ועל היחידה הטכנולוגית באמ"ן במשך 5 שנים והוא בעל עיטור המופת ופרס ביטחון ישראל. לדברי יוסי, צה"ל הכשיל את חקר הלחימה באיום המנהרות ואת פיתוח תותח הלייזר. למרות שבשנת 2005 מינה אותו הרמטכ"ל משה ('בוגי') יעלון ל"יועץ הרמטכ"ל לנושא המלחמה באיום המנהרות", לטענתו הכשילו אותו אנשי מפא"ת – "המִנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית" – וראש הממשלה, כל שרי הביטחון והרמטכ"לים וחברי הכנסת התעלמו מתזכיריו, או לא לקחו אותם ברצינות הראויה, כפי שנחשף במחיר כבד מאוד במלחמת "חַרְבות ברזל". אותם דברים אמורים לגבי תותח הלייזר שהיה מיועד לנטרל טילי אויב במחיר נמוך. מכל האמור לעיל נראית לי המסקנה הבאה: הסיבה היסודית למחדלים החוזרים ונשנים שבהם נתקלים חיילינו בקרבות השונים – ואני מדגיש שכוונתי לקשיים של הדרג הלוחם להבדיל מהדרג הפיקודי – נעוצה במנהיגות צבאית ואזרחית שאינה מבינה את הוויית הצבא והמלחמה, שאינה יודעת לנהל מערכות מורכבות, ושאינה יודעת, או אינה רוצה, להֵעזר בבעלי מקצוע כמו יוסי לנגוצקי ורבים אחרים.¹¹

זהו הפרק הראשון שאני מפרסם השנה, וחרף הזמנים הקשים אני רוצה לשוות לו נופך חגיגי קמעא. שנת 2023 הייתה שנה של מאבק פנים-לאומי קשה, והיא הסתיימה באסון מחריד. שנת 2024 הייתה שנה של מאבק בשבע חזיתות, אגב נסיון עיקש של העם היהודי כולו, בארץ ובפזורה, לשקם את עצמו מהחורבות של יישובי עוטף עזה, והפוגרומים בקמפוסים של ארצות הברית, אנגליה, אירופה ואוסטרליה. האנטישמיות הרימה ראש וגאתה, עברנו דברים שכמותם ראינו רק בזמנים אפלים ביותר בהיסטוריה שלנו, והמאבק טרם הסתיים. המאבק של עם ישראל בישראל וברחבי העולם עדיין בעיצומו, והדבר דורש מכולנו תעצומות נפש ואחדות לאומית. תעצומות יש לנו. אנו תמיד היינו, ונשארנו עד היום, עם חזק. אבל מה עם האחדות הלאומית? מה עם הצורך באיחוד כוחות מול האויב בחוץ, ואיחוד שורות לצורך האתגרים בפנים? התשובה די מעורפלת, והקושי הזה קורא לנו לעצור ולחשוב. אני אינני מתומכי נתניהו, אבל גם אינני ממתנגדיו. טרם שבעה באוקטובר עבר בנימין נתניהו וממשלתו התקפות שכמותן ראינו רק בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אסון השביעי היה גרוע מאותה מלחמה ב-1973, והזוועות שעברנו העצימו את הביקורת וההתקפות נגד הממשלה. בעניין הזה אין מה לעשות, כך טיבו של משטר דמוקרטי, חופש ההפגנה הוא ענין יסודי. הבעיה היא שהתקפות אלו נגד הממשלה גרמו למחצית של העם להתייצב בצד שני ומתנגד להתקפות, וכך התפלגנו לשני מחנות נִצים. כאמור, אני איננו תומך של הממשלה, ולא מתנגד לה. אני תומך של העם, כל העם, אלה שתומכים ואלה שמתנגדים. כך נהגתי מאז שהחלתי את לימודי ההיסטוריה הצבאית של עם ישראל, בהיותי בן 14. עברו מאז המון מים בירדן, ואולי לא, אבל בחודש פברואר השנה אהיה בן 85. רבות סבלתי בגלל עמדותי, שאינן שגרתיות, אבל לעולם לא אמרתי חדל, ואין בדעתי להפסיק. את ירמיהו הנביא זרקו לבור סיד בגלל שהתנגד בקולניות לעמדות המלכות. אני אינני משווה את עצמי לאותו נביא גדול, אבל רק אומר, מניסיון קשה של עשרות שנים של נידוי וחרמות, שאלה שאינם מתיישבים עם המלכות, או עם העם, משלמים מחיר, ולפעמים זה מחיר יקר. עם זאת, אנשים רבים בציבוריות הישראלית מכירים אותי ואת דעותי, ואני יכול לומר, ולא בלי ענווה, שהם מעריכים את השוני של דעותי. הם גם יודעים, וחלקם אף מעז לומר זאת, שבהיותנו כעת, לאחר כ-5 שנים של מאבק לאומי, וקרוב לשנה וחצי של מלחמה קשה ביותר, שאילו הנהגת המדינה – ויותר חשוב מזה אילו פיקוד הצבא – היו מקשיבים לביקורת ולהתראות שלי על מחדלי מלחמת יום הכיפורים, כי אז לא היינו עוברים את אותו אסון נוראי של שבעה באוקטובר, שכן הגורמים לשני האסונות הללו הינם דומים, ובחלקם אף זהים בשני המקרים. מה אם כן עלינו לעשות כדי ששנת 2025 תהיה שנה שונה, ואולי אף שנה של הכרעה? בניגוד למנהיגנו הגדול משה רבנו, שהעיר והתחנן לעם שהפתרון איננו בשמיים, וגם לא מעבר לים,¹² במקרה שלנו, בשנת 2025, לדעתי הפתרון אכן נמצא מעבר לים. יותר נכון באמריקה. כל מי שעוקב אחר המתרחש בעולם מאז 2016 אינו יכול לשכוח את ההתקפות הבלתי פוסקות נגד דונלד טראמפּ. אפילו לפני כניסתו לתפקיד הראשון כנשיא, בינואר 2017, כבר החלה חרושת שמועות חסרות בסיס, ותעשיית האשמות מופרכות לרקום סביבו. הדברים הגיעו לשיא חדש ומכוער באותה שנה שאנו נלחמנו על קיומנו, 2024. אבל חרף כל הקשיים, טראמפ לא ויתר ולא הניח לאיש מאויביו להכניעו. גם לא אלה שממש ירו בו וכמעט הצליחו לחסלו. ובסוף הוא ניצח, ובצורה הרבה יותר משמעותית מניצחונו הדחוק בנובמבר 2016. הלקח מניצחונו של טראמפ, לכל העולם ולנו במיוחד, הוא ברור וחד-משמעי: לעולם אל תוותר! לעולם אל תעצור! וכאן יש לשים לב: הניצחון איננו רק של הנשיא הנבחר טראמפ, אלא של אמריקה כולה. כמו ענק שהתעורר מתרדמה שכפו עליו אירגוני WOKE למיניהם, אמריקה הגדולה החליטה שדי, נמאס, אי-אפשר יותר, וניערה מעליה את כל אלה שניסו להשמידה מבית. והם הצליחו, ובענק. לדעתי ארצות הברית תחת נשיאותו של טראמפ עומדת להיכנס לאחת התקופות הכי חשובות בהיסטוריה שלה (וזה המקום לציין שעוד שנתיים הם חוגגים 250 לעצמאותם). מזלנו שהנשיא הנבחר הוא ידיד של ישראל, ואני יודע שיש גם האומרים שצריכים להיזהר מידידים שכאלו שכן הם קודם כל רואים את עצמם. בעינַי, שני הצדדים צודקים, ואין בכך שום בעיה. ללמוד מאמריקה לא מחייב להיות כפופים לה. אנו יכולים ללמוד מאמריקה איך להתנער מהתרדמה שכפו עלינו אבירי השלטון, ואולי גם סוף-סוף לזרוק אותם הצִּדָּה, יפה ובעדינות, אבל הצִדה. ובבוא עלינו השנה האזרחית החדשה אני קורא לכולנו להתאחד למען מטרה לאומית חשובה מאין כמותה: בפינו ובלבבנו ובידינו להפוך את שנת 2025 לשנה של הכרעה!. ונאמר אמן. ________________________ בשבוע הבא: איך לצלוח את תעלת סואץ; הבלוף של פרס ביטחון ישראל לפיתוח גשר הגלילים; גרסתם של אל"ם מנשה גור (ג'ורג'י), תא"ל אבי זוהר, האלוף אברהם אדן ותא"ל יצחק בן דב; הישראלים אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה; צה"ל איננו מקצועי.

1. דבריו אלה של אברהם אדן, בספרו שנכתב אחרי המלחמה, מלמדים שהוא לא רק זלזל בחיל הרגלים לפני המלחמה, אלא לא הבין את משמעות ההפתעה שהפתיע החי"ר המצרי את השריון של צה"ל במלחמה. אם מלחמת יום הכיפורים היתה, בעיקר, מלחמת מוחות – מוחות מצריים של סאדאת ושאזלי מול מוחות ישראלים של אלעזר ואדן – לא רק שהמוח המצרי ניצח, אלא שלצה"ל לא היה מראש שום סיכוי לנצח. הקורא צריך לשאול את עצמו איך מדינת ישראל הגיעה למצב שמפקדים כאברהם אדן יעמדו בראש צבאה. 2. אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", 1979. 3. הארטילריה המצרית לא הייתה מתוחכמת ומודרנית, אבל הייתה מסוגלת לרכז כמות גדולה מאוד של אש לטווח של עשרה קילומטרים לפחות, כפי שהוכח בימי מלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים נוספו לארטילריה המצרית טילי נ"ט, שסיכנו כל רכב ישראלי, משוריין ולא משוריין, בקרבת התעלה. 4. במלחמת ששת הימים היה הרמטכ"ל יצחק רבין איש חי"ר, וראש אג"ם עזר ויצמן היה איש חיל האויר. בגלל התמוטטותו הנפשית של רבין, הובא מצרפת איש השריון חיים בר-לב ומונה לסגן הרמטכ"ל. כיוָן שהמלחמה התפתחה למרדף, ויכולת הניידוּת של הטנקים במדבר סיני הייתה גדולה בהרבה מניידות הזחל"מים ששימשו את החי"ר, השיגו אנשי השריון את אנשי החי"ר בתחרות מי יגיע ראשון לריכוזים של המצרים שהתמוטטו, מי יחסל יותר כוחות מצריים, ומי יקבל את כניעת מפקדיהם. בגלל הפירוש המיתולוגי של המלחמה, התקבל ההסבר שעוצבות השריון הן שהכריעו את המלחמה או לפחות את קרב היבשה, והדבר גובש רשמית במורשת הקרב של צה"ל. יוקרתם של קציני השריון עלתה מאוד, ולקראת מלחמת יום הכיפורים הם תפסו את רוב תפקידי המפתח בצמרת צה"ל. קצינים אלה היו בטוחים כי הטנק "יכריע" את האויב גם במלחמה הבאה, וכל מעייניהם היו נתונים לטנק וליכולותיו בשדה הקרב. כך, בשנה וחצי שקדמו למלחמת יום הכיפורים, תפש הטנק את מרכז תשומת הלב והפך ליעד מרכזי בצה"ל, על חשבון צליחת הסער וגישור הסער. 5. אמל"ח – מחלקת אמצעי לחימה באג"ם, שבראשה עמד אז תת-אלוף (מיל׳) עוזי עילם. ב-1972 מוזגה המחלקה הזו עם לשכת המדען הראשי של משרד הביטחון, והוקמה יחידה למחקר ופיתוח (מו"פ) במשרד הביטחון. 6. שמחה מעוז היה מוסמך לכלכלה ולמִנהל עסקים, פרסם ב-1970 מחקר: "יישום תֵיאוריה כלכלית לעקרונות המלחמה". במלחמת יום הכיפורים היה בחפ"ק של אריאל שרון. 7. ראיון עם שמחה מעוז ב-18 באוקטובר 1978. 8. אריה יערי מסר לי עדות בכתב ב-20 באוקטובר 1992. בנובמבר אותה שנה הוא הרצה על פיתוח גשר הגלילים במסגרת סדרת הרצאותי על "מיתוס הביטחון והפקת לקחים", בסמינר מחלקתי שנתי על מדינת ישראל בחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. מרַכֵּז הסמינר הוא מר דב לויטן. רבים מן התלמידים המשתתפים בסמינר הם קצינים בשֵרות קבע בצה"ל. הם שאלו אותו שאלות והתפתח דיון על הנושא. 9. ראיון עם יצחק בן-דב ב-17 באוקטובר 1978. 10. ראיון עם ישראל טל ב-17 באוקטובר 1978. 11. סדרת שיחות עם יוסי לנגוצקי. 12. לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה; וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. (דברים ל, יג).