האלוף אברהם אדן ('ברן') כתב בזמנו: "המחשבה שיהיה עלינו לצלוח הייתה נטועה חזק בלב כל אחד ממפקדי צה"ל, כחלק אורגני מהדוקטרינה של העברת המלחמה אל אדמת האויב, והכרעתו המהירה שם. שנים התכונַנּו לכך". באופן דומה, גם לפני השִבעה באוקטובר 2023 "הייתה נטועה חזק המחשבה" שאנו נצליח לבלום כל התקפה מצד החמאס זמן רב לפני שתצא לפועל. אלא שכמו במלחמת יום הכיפורים, גם כאן כשל הצבא, ובגדול, ועל כך אתמקד בפרק הזה. במלחמת יום הכיפורים, ואחרי חמישים שנה ב-7 באוקטובר, התברר שאין התאמה בין תוכניות מוקדמות ובין המציאות, ושכל האימונים והתמרונים הלא רלוונטיים בגלל רדידות הבנה של מתכנני האימונים ומפקדיהם, גרמו נזקים: הם עוררו אשליות והכינו את היחידות ואת המפקדים למצב שונה מזה שבו היה עליהם לפעול. בגלל "הפֶטישיזם של המנוע" (ראה לעיל) והערצת תרבות הלחימה הגרמנית, דבקו ראשי צה"ל בדוגמת ה"בליץ קריג" ובמודל הצליחה הגרמני, מבלי להבין את מלוא משמעויותיהם. הם רצו לצלוח את תעלת סואץ כמו שצלחו גוּדֶריאן ורוֹמֶל את נהרות הוִיסלה והמאז, ואף סברו כי ניתן יהא לבלום כל מתקפה אפשרית של החמאס בלי חיל-רגלים. מפקדי צה"ל, שב-1973 היו ברובם אנשי שריון, הצמידו פֵּרוש פשטני-מיתולוגי להצלחת ה"בליץ קריג": התמוטטות רוח האדם מול רכב ברזל מהיר ופולט אש.¹ כשפיקד ישראל טל על גייסות השריון, לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, הוא תִרגם את הפֵּרוש הזה לחדירוֹת עמוקות ומהירות של השריון למערכי האויב, וכך הפעיל את אוגדתו בקרב רפיח ביום הראשון של מלחמת ששת הימים,² ובקרבות האחרים. אברהם אדן הביא מארצות-הברית תפיסה של פריסת שריון רחבה, והתקדמות עם ניצול מֵרַב כוח האש של הטנקים. תפיסה זו, הסותרת את תפיסת ה"בליץ קריג" הגרמני, היא מעֵין "בליץ קריג" אמריקני, מבוססת על מסות אדירות של טנקים וכוח אש, לא על מהירות. בקוריאה, בווייטנם ובאפגניסטן לא נחלה התפיסה הזאת הצלחות גדולות. במלחמת המפרץ הראשונה, "סופה במדבר", התבססו האמריקנים על "בליץ קריג" אווירי.³ הם מוטטו את האויב עם כמויות אדירות של מטוסים ומסוקים, הפצצות מן האויר וירי טילים. מלחמת המפרץ הראשונה הייתה קצרה, אך ה"בליץ קריג" האווירי היה ממושך. לעומת זאת, ה"בליץ קריג" הגרמני בפולין ובצרפת היה מהיר, ואילו מלחמת העולם הייתה ממושכת.⁴ לקראת מלחמת יום הכיפורים ניסה צה"ל למזג את התפיסה האמריקנית עם התפיסה הגרמנית, וכשל. לפני 7 באוקטובר 2023 בטחו שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי במיתוס שצה"ל חכם, ונוכחו, להוות כולנו, שטעות לעולם חוזרת, במיוחד טעות שאינך מוכן להודות בקיומה, ולכן לעולם גם לא תטפל בה. בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, כשאברהם אדן היה מפקד גייסות השריון, פיתחו הטנקיסטים אמונה שהדביקה את אנשי החילות האחרים: תנועת טנקים בפריסה רחבה ובירי תותחים תמוטט את האויב. אם הצבא המצרי יצלח את תעלת סואץ ויכבוש חלקים מסיני, יתקדמו אליו עוצבות הטנקים של צה"ל בפריסה רחבה, והוא יתמוטט. כדי ללמד אותו לקח שלא יישכח מהר, וכדי שלא יחזור על תרגיל צליחת התעלה, יעברו הטנקים של צה"ל את תעלת סואץ על גשר הגלילים בצליחת-סער, וימשיכו בתנועה תוך כדי ירי, אפילו עד קהיר. כך יכפו גייסות השריון של צה"ל את תנאי מדינת ישראל על מצרים. רעיון גשר הגלילים התאים מאוד לסוג מלחמה זה, וגם גשרי הדוברות המנויָדים יכלו להתאים לו. ישראל טל ואברהם אדן, מטפחי מיתוס ה"בליץ קריג" הישראלי, לא הביאו בחשבון את התפקיד המכריע של הסיוע האווירי ומטוסי הצלילה ב"בליץ קריג" הגרמני ושל כמויות הטנקים האדירות ב"בליץ קריג" האמריקני. הם שכחו שלצה"ל, בעל האופי המיליציוני וללא הכשרה ראויה של מפקדים בכירים, קשה לנהל קרב משולב. הבדל נוסף: הצלחותיו של ה"בליץ קריג" הגרמני היו קשורות באישיותם של שני מפקדים בעלי חזון צבאי ויכולת טקטית יוצאת דופן, הנס גוּדֶריאן וארווין רומֶל. שניהם נהנו מתמיכת המערכת הפוליטית של גרמניה הנאצית ומתמיכת התרבות הלאומית הגרמנית. מכל מפקדי צה"ל, היחיד שהיה אפשר להשווֹתו לרומל ולגודריאן, הוא אריאל שרון. היו לו גם חזון צבאי וגם תבונת קרב, אבל המערכת הצבאית והמערכת הפוליטית של ישראל נידו אותו, ובתרבות הלאומית הישראלית הוא היה שנוי במחלוקת במשמעות השלילית של ביטוי זה. רק סיכוי קטן מאוד היה לו להוביל את ה"בליץ קריג" הישראלי. אבל הוא זה שהוביל אותו.

אלוף (בדימוס) יעקב ('ג׳קי') אבן⁵ פיקד על חטיבה 7, חטיבת העילית של השריון אחרי מלחמת ששת הימים, כשהיה אברהם אדן מפקד הגַיִס. האנשים שמינו את אבן למח"ט העריכו שהוא המוכשר והמקצועי ביותר בין הטנקיסטים הראשונים שהתגייסו לשריון.⁶ בימי מלחמת יום הכיפורים היה אבן סגנו של אריאל שרון, ואחרי המלחמה קיבל את הפיקוד על אוגדתו. לפני שפרש מצה"ל היה מפקד המכללה לביטחון לאומי. בהרצאותיו דיבר על ליקויי השריון, הגישור והצליחה במלחמת יום הכיפורים, וביסס את דבריו לא רק על ניסיונו אלא גם על מסמכים. ראוי לשים לב למה שאמר אבן על הסתאבות גייסות השריון בתקופתו של אדן ועל ליקויי ההכנות לצליחת תעלת סואץ: "אופייני לכל צבא, שאם יושב קוף על כיסא המפקד, בצמרת הפירמידה הצבאית, הוא יותר חזק מהפָּקוּד הכי חכם שמתחתיו. ואם חכם חסר יושר אישי משרת את הקוף, שניהם יחד משיגים בהצלחה מטרות של קופים. אברהם אדן כמפקד גייסות השריון, ואברהם רותם כקצין אג"ם שלו, היו צמד שהרס את הגַיִס אחרי מלחמת ששת הימים. ברן לא הבין את המבנה הארגוני הטקטי של הקרב, ורותם שֵרת את ברן. שניהם ביטלו את המרגמות הצמודות לגדוד השריון, זִלזלו בחי"ר. צה"ל לא רכש אז די נגמ"שים, ונִיוֵּן את החרמ"ש, בגלל הביטחון העצמי המופרז של השריונאים אחרי מלחמת ששת הימים. זאת הייתה שגיאה נוראה. לכוחות החי"ר של צה"ל לא ניתנו אמצעים מספיקים, מפני שלא הייתה ראִייה כוללת של הקרב המשולב, ולכך אחראי הרמטכ"ל, חיים בר-לב. מפקדי צה"ל לא האמינו שתהיה מלחמה, ואיש לא בדק ברצינות את סדר הכוחות, את המשימות ואת התכנונים האופרטיביים. ההערָכוֹת האסטרטגיות של צה"ל לא היו מתאימות למציאות. "ברן ורותם הרסו את הקרב המשולב של השריון. בגייסות השריון היה אז ליקוי-מאורות, ומפקדי הגַיִס נצמדו לסכֵמות טקטיות, שעיקרן תנועה מהירה בפריסות רחבות עם טנקים, וירי לכל הכיוונים. הם האמינו שאם השריון יתפוס גִזרה רחבה מול האויב וינוע אליו מהר, האויב יתמוטט. הם לא האמינו שהחי"ר המצרי יעמוד מול השריון הישראלי במדבר הפתוח. ברן, שזִלזל בערבים, האמין שהקונספציה הזאת היא הפתרון הטוב ביותר לקראת המלחמה הבאה. הקריטריון היחיד של ברן באימונים היה פריסה רחבה של טנקים, ותנועה בקצב שהוא הכתיב. "לברן לא היה שאר-רוח, ולא היה לו כושר מנהיגות. הוא עלה לצמרת בגלל תככים פוליטיים בשריון ובצה"ל. הנושא העיקרי באותו זמן היה פיתוח טנק ה׳מרכבה׳ של טליק. ברן ורותם התנגדו ל׳מרכבה׳, וקידמו אנשים על-פי הקריטריון הזה. הייתה הרבה קנאה, והיו הכפשות. נעצר הקידום של כל מי שהיה בעד פיתוח טנק ה'מרכבה׳. ברן חשב שהוא מומחה עולמי לשריון, הרי הוא פיקד על גדוד טנקים במבצע קדש. הוא שכח שאת העבודה עשה בריל,⁷שפיקד מהטנק על פלוגה והוביל את ההסתערות. ברן היה אומר בזלזול: ׳מי זה טליק בשבילי?׳. לא הייתה ביניהם כימיה".

נמשיך עם סיפור הכישלון, מפי ג'קי אבן: "הליקויים של ברן נראו כבר בתרגיל ׳עוז׳ בחורף 1971–1972. האוגדה המשוריינת תִרגלה אז את צליחת תעלת סואץ. גורודיש היה ראש מחלקת ההדרכה, והיה איש של טליק. הייתה שנאה בין גורודיש ובין ברן. שניהם התחרו על התואר ׳מספר אחד׳ בשריון. גורודיש היה במִנהלת התרגיל, ברן פיקד על האוגדה שתִרגלה. אני הייתי מפקד בית הספר לשריון. במסגרת התרגיל קיבלתי מידע, שהאויב בג׳בּל ליבּני ובבּיר-חסנה מתקדם לבּיר-תמדה. הסתערתי על גבעה. הרגשתי שאין מעלי פיקוד קרבי ממשי. קיבלתי הנחיות כלליות. השליטה בכוחות הייתה בידי מפקדי הגדודים והחטיבות. המודיעין היה לקוי. מִפקדת התרגיל זִלזלה באויב. הניחו, שאם הִגעת ליעדים בתנועה ואש, עשית עבודה יפה מאוד. ברן לא הבין מה זה תדריך ללחימה. הפקודות שלו היו רדודות. הוא הקפיד על פקודה מסודרת ועל נוהל-קרב יפה, לא התמודד עם מודיעין ועם פעולות אפשריות מוצלחות של האויב. לא היה ריכוז-מאמץ אוגדתי, וברן לא פיקד על קרב אוגדתי לאורך כל התרגיל. הוא ומפקדתו היו רחוקים מהאֵרועים העיקריים ומנקודות ההכרעה. הוא לא תִגבר כוחות ולא החליט החלטות שהיו עשויות להשפיע על הקרב. בתרגיל לא נשפטה המערכת של מפקד האוגדה. הטנקים נסעו לרוחב הגזָרות וירו, ומנהלי התרגיל אמרו שהם הצליחו מאוד ושהאויב התמוטט. זה היה התרגיל הגדול עם גייסות לפני מלחמת יום הכיפורים"⁸. אדן כתב בספרו "על שתי גדות הסואץ", שתרגיל "עוז" נתן דחיפה לפיתוח צליחת הסער המשוריינת בצה"ל: "בתרגיל עמדנו לבחון נושאים רבים. העיקרי שבהם היה המבנה החדש של האוגדה המשוריינת הקבועה. זה נבחן על-רקע פעולת צליחה, התקדמות לעומק שטח האויב, ניהול סדרת קרבות נגד שריון אויב, וכיבוש יעדים קרקעיים. אוגדתי היא שתִרגלה, והתאפשר לבחון את נושאי התרגיל בביצועם של המפקד והמטה, שעסקו בגיבוש התורה ובהפצתה. אלוף פיקוד הדרום אז, האלוף שרון, היה מנהל התרגיל, וכסגנו נקבע תת-אלוף גונן. בתרגיל נפגשנו, שלושה מפקדים שאפתניים. המתַרגלים קבעו מטרות ויעדים יומרניים, והמתרגל, שלרשותו עמדו גייסות מאומנים ומִפקדה מתורגלת, התיימר להוכיח שניתן להשיג את היעדים בפעולה 'חלקה׳ ומקצועית... כמתורגלים הצבנו לעצמנו מטרה, לצלוח בשיטת הסער... אך היו בידינו רק אמצעֵי צליחה שהיו עדיין בשלב ניסוי. תוך מאמצים הצלחנו לייצר במהירות דגמים נוספים, מסוגי דוברות, שהיו בניסויים. בבוא יום התרגיל התקדמה האוגדה, כשהיא גוררת עִמה אמצעי גישור-סער. הארטילריה ריככה את הגדה הרחוקה, טנקים תפסו עמדות חיפוי, חי"ר צלח בסירות גומי. נגמ"שים, ששיפרנו את יכולת הציפה שלהם, זינקו למים, והחרמ"ש המנויָד עבר לגדה הרחוקה ולחם בנגמ"שיו, ועל-ידי כך קיצר את משך הזמן שנדרש להשתלטות על הגדה הרחוקה. עתה הורדו אמצעי הגישור. אמצעי הצליחה נעשו בחיפזון והיו פרימיטיביים. הגישור נמשך זמן רב, אך קצר עשרות מונים בהשוואה להצגה הקודמת. מכל מקום, טנקים צלחו על הדוברות במהירות והצטרפו לקרב. מקץ כשעה היה לנו גשר, וזרימת הגייסות גברה. המשכנו בתקיפה לעומק, בשתי חטיבות טנקים שהסתערו בלילה בקו הרוחב, מספר קילומטרים". הפער בין עדותו של מפקד האוגדה לבין עדותו של מפקד החטיבה גדול מכדי שנראה בו "רשומון" טבעי. בגלל ליקויי תפקודו של אדן במלחמת יום הכיפורים נראה שעדותו של אבן אמינה. סגנו של אדן, תת-אלוף (בדימוס) דב ('דוביק') תמרי, אמר: "היו תרגילי צליחה לקראת מלחמת יום הכיפורים, אבל לא תרגלנו התקפה מהירה של קרב אוגדתי. ההנחה הייתה שאם חטיבת חי"ר מצרית תצלח את התעלה ותתחפר, אוגדה של צה"ל תתקוף אותה, אבל לא תרגלנו את המצב הזה. בכל התרגילים של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים, הנחת המוצא של כולם הייתה שבזמן הצליחה אנחנו נשלוט בכל השטח עד התעלה".⁹

תת-אלוף יעקב עקנין, מפקד האגד הארטילרי של אוגדת שרון במלחמת יום הכיפורים: "לפני המלחמה לא שיערנו שיהיה עלינו לכבוש ראש גשר. בכל התרגילים שלט העיקרון שנגיע בקלות לתעלה, נקים את ראש הגשר בלי בעיות ונצלח, וכל התרגילים הסתיימו בצליחה".¹⁰ אלוף-משנה ברוך קורות היה סגנו של עקנין במלחמה: "במבט לאחור, תפיסת צה"ל את הצליחה, לפני המלחמה, הייתה מגוחכת למדי. שֵרַתּי באוגדה שעליה פיקד שרון במלחמה מ-1972, והשתתפתי באינסוף תכנונים ותרגילים. הייתה אז התייחסות קלילה למבצע צליחה. חשבו יותר על משמעותו האסטרטגית של המהלך הזה: הכרעה צבאית של המצרים, ואולי גם הכרעה מדינית. הצד הטקטי, המלחמתי, נראה כמובן מאליו, מונח בכיס. אמרו שחטיבה אחת של צה"ל תרוץ לקהיר וזאת לא בעיה. לא התייחסו אל תעלת סואץ כאל מכשול מים שצריך להשקיע מאמץ להבקיע אליו, ולצלוח אותו. דיברו אז שלצלוח את התעלה זה כמו לעבור לצד השני של הגבעה: יקימו גשר אחד, יקימו שניים, יעלו על דוברות, על תמסחים וצ׳יק צ׳אק יעברו לצד השני. אמרו ׳מניעים ונוסעים׳. לא חשבו שיהיה בכלל קרב. בהשוואה שבין ההכנות של המצרים לצליחת התעלה וההכנות שלנו, אנחנו היינו חובבנים. הייתה בצה"ל אמונה עיוורת בגשר הגלילים. זה היה חידוש גדול והוצג כנֵס טכנולוגי שצולח מעצמו".¹¹ אלוף ישראל טל: "צה"ל לא התכונן לצלוח את תעלת סואץ מנקודת מוצא רחוקה מהתעלה. התכוננו לצלוח מהגדה שבידינו אל הגדה שבידי האויב. הצליחה של מלחמת יום הכיפורים הייתה אִלתור, שלא נִצפה מראש".¹² סגן מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה את תעלת סואץ, אלוף-משנה אריה אכמון: "מפקד אוגדת הצליחה ב-1972, שמואל גורודיש, שפיקד על חזית הדרום אחרי שנה, ביטל את התפקיד של חטיבת הצנחנים, ואמר לנו: ׳גשר הגלילים ייסע, הטנק הראשון יעלה על הגשר ותהיה צליחה. הטנקים יצלחו את התעלה בלי צנחנים׳. תפקידנו היה לעבור לגדה המערבית אחרי צליחת הסער של השריון, ולטהר את החַיִץ החקלאי. לפי התוכנית, היה על גייסות השריון להתקדם לכיווּן קהיר, ועל צוות חטיבתי משוריין לרדת דרומה, ולכבוש את העיר סואץ. אנחנו היינו אמורים לטהר את העיר סואץ אחרי כיבושה. כל מה שעשו שתי אוגדות במלחמת יום הכיפורים הייתה אמורה לעשות החטיבה שלנו (55), פחות הגדוד שנועד לאבטח את החיץ. מישהו הזכיר, באחד הדיונים, שיש שם מאה וחמישים אלף חיילים מצרים, וגונן ענה לו: ׳השריון יטאטא אותם׳".¹³

מסתבר שבכירי צה"ל, מפקדי החטיבות, אוגדות, החזיתות והמטכ"ל הגיעו לרום תפקידיהם מבלי שרבים מהם היו ראויים לכך ומבלי שקיבלו הכשרה מתאימה. לכן הם כשלו בביצוע משימותיהם, והכשילו את פקודיהם, למעשה את העם כולו. בגלל עקרון השרידות הם הסתירו את כישלונותיהם ובעזרת אמצעי התקשורת וההיסטוריונים באקדמיה הם יצרו מיתוסים של גבורה וחוכמה על עצמם. רוב הישראלים, לרבות המנהיגים הפוליטיים, קנו את הסחורה התרבותית הפגומה הזו, ומי שחשף את האמת הוחרם לא רק על-ידי צה"ל אלא גם על-ידי התקשורת והאקדמיה, ככותב שורות אלה. את המחיר שילם עם ישראל בדם ובדמים. הוא ממשיך לשלם 15 חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר והוא ימשיך לשלם עד שכולנו נבין שאת המלחמה יש לחקור וללמוד לא פחות מאשר את חיי המין של קרציות ואת בתי השימוש במאה הרביעית לפני הספירה – נא לא לגחך, אלו שניים מהנושאים שבהם מתעסקת האקדמיה הישראלית. גורמים לכישלונות לאומיים? אחריות לכישלונות? הפקת לקחים? יוק, אין צורך, רגיש מדי, לא טוב לקידום האישי... המסקנה שלי מכל האמור לעיל: כמו כל קבוצה שולטת, גם התרבות הקלוקלת שואפת לשרוד, שלפיכך היא הפכה עצמה ל"חסינת שינויים", שזה אומר בראש וראשונה אטימות מוחלטת לביקורת כלשהי. לכן, בכל הקשור להבנת המציאות והפקת לקחים, אנו עדים לשינויים אִטיים ולאורך זמן (אם בכלל!), שהרי מערכת כלשהי, אם תתאים עצמה מהר מדי למציאות, היא תפגע, חלילה, בשרידות האליטות. זהו עקרון השרידות שעליו אני כותב כבר עשרות שנים, ומכיוָן שרוב הישראלים אינם מבינים עדיין את העיקרון הזה, תהליך ההבראה שלנו אפילו לא התחיל. ________________ בשבוע הבא: הטקטיקה של אריאל שרון; פיתוח תורת הצליחה "השרוניסטית" בסיירת "שקד"; עדות של אל"ם דני וולף-רהב ז"ל; עדות של סגן אבי דודיס; עדות של האלוף דני מט ז"ל, שפיקד על חטיבת הצנחנים במילואים שצלחה את תעלת סואץ; גשר הגלילים שאִכזב; האִלתור השרוניסטי הציל את מדינת ישראל גם במלחמת יום הכיפורים וגם במלחמת "חרבות ברזל".

1. בספטמבר 1939 בפולין, ובמאי 1940 בצרפת, הייתה השפעה מהממת להופעת טנקים, שהיו אז פרימיטיביים לעומת הטנקים הישראלים אחרי שלושים וארבע שנים. עד 1939 לא ראו רוב המפקדים והחיילים טנקים בפעולה בשדה הקרב, ולא היו להם אמצעי נ"ט אמינים. בתודעה של אנשי הצבא, הפולנים והצרפתים, לא הוטמעו עמידה מול הטנק והשמדתו. אחרי מלחמת ששת הימים לא היה אפשר לצפות שהטנקים הישראלים יפתיעו את המצרים; לוחמַת השריון הישראלית כבר הייתה חלק בלתי-נפרד מהתרבות הלאומית המצרית, ורמיסת השריון והשריונאים הישראלים הייתה אתגר לאומי מצרי. 2. כותב שורות אלה השתתף באותו קרב בפלוגת חיל הרפואה של חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקודו של רפאל איתן ('רפול'), וגם כהיסטוריון של הצנחנים, ועקב אחרי המהלכים באותו יום, בקו הדם ובחפ"קים. 3. מנקודת-מבט ישראלית הוא היה, אולי, ארוך, ולכן המונח "בליץ" לא מתאים לו. אבל מנקודת-מבט אמריקנית, של מעצמת-על, הוא היה קצר מאד. השעון הצבאי של מעצמת-על ושל "קליינטית" זעירה כישראל, אינו אותו שעון. 4. זה אחד ההבדלים האופייניים בין תרבות המלחמה האנגלו-אמריקנית ובין תרבות המלחמה הפרוסית-גרמנית. 5. היה מנכ"ל משרד התחבורה. בשנת 2012 יצא לאור הספר "בנקודת הכובד – המצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים", שכתב יחד עם אל"ם שמחה מעוז, בעל עיטור המופת על פועלו במלחמת יום הכיפורים. 6. מפקדי חטיבה 7 שקדמו לו לא התגייסו לשריון, אלא עשו הסבה לשריון אחרי שֵרות בחיל הרגלים. ישראל טל, אברהם אדן ושמואל גונן (שפיקד על החטיבה לפני אבן) שֵרתו בחטיבות חי"ר במלחמת העצמאות, ועברו לשריון בשנות החמישים. אבן התגייס בשנות החמישים לחטיבה 7, אז חטיבת השריון הסדירה היחידה, והיה מפקד טנק, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד גדוד, לפני שֶמונה למפקד חטיבה. 7. אלוף משה בר-כוכבא. השתחרר מצה"ל אגב ריב גדול על תפקודו של הרמטכ"ל דן שומרון בדיכוי האינתיפאדה. הוא טען שצה"ל אינו מפיק לקחים. ראה להלן. 8. סדרת ראיונות עם יעקב אבן, ספטמבר-אוקטובר 1987. 9. ראיון עם דב תמרי ב-10 בינואר 1984. 10. ראיון עם יעקב עקנין ב-1 בפברואר 1985. 11. ראיון עם ברוך קורות ב-5 ביולי 1992. 12. הראיונות והשיחות הנ"ל עם ישראל טל. 13. סדרת ראיונות עם אריה אכמון.