אחרי מלחמת ששת הימים התבצע "רצח החי"ר בצה"ל" וגייסות השריון נטלו את ההגמוניה. שני הרמטכ"לים בין שתי המלחמות היו אנשי שריון: חיים בר-לב ודוד אלעזר. הם התכוננו ל"צליחת תעלת סואץ בפריסת טנקים רחבה וירי לכל הכיוונים" ללא חי"ר, ואילו יחידות העילית של צה"ל צלחו את התעלה מפעם לפעם, כדי לבצע פשיטות ופעולות-גמול בשטחים המצריים. אנשי יחידות אלה הכירו את בעיות הצליחה טוב יותר מאלופי השריון. אריאל שרון, אלוף פיקוד הדרום בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, לא נטש את הטקטיקה הזעירה גם אחרי פֵּרוק יחידה 101.¹ גם כשעשה הסבה לשריון ופיקד על חטיבה 60 (חטיבת שריון במילואים), לא נהפך לשריונר צה"לי. כמו רומל, שרון ראה בטנקים רק את אחד מאמצעי הלחימה, לא פתרון-פלאים לכל בעיות קרב היבשה. במלחמת ששת הימים, בקרב על אום-כתף, ניהל שרון קרב אוגדתי משולב: טנקים, חי"ר, חרמ"ש, ארטילריה, מטוסים וצנחנים שהונחתו ממסוקים. זו הסיבה שב-15 באוקטובר 1973 היה מקובל על ראש מערכת הביטחון שרק אריאל שרון יכול לפקד על מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ, וזאת למרות שהיה איש "ליכוד" והשמאל שלט אז ב"מדינת הקרנפים" ביד רמה. אבל השלטון שאף לנצֵח ומנע מהרמטכ"ל אלעזר להדיח את שרון שִשה ימים לפני כן. ובמעבר מהיר לשנת 2024: אחרי 50 שנה לא היה לצה"ל אריאל שרון אחד ולכן לא הושג ניצחון ב"חַרְבות ברזל".

ההתגלמות של מחשבת הצליחה החי"רית הייתה סיירת פיקוד הדרום, סיירת "שקד".² כשהייתה "שקד" בפיקודו של תת-אלוף בנימין בן-אליעזר (פואד), התכוננו אנשיה לצלוח את התעלה ולפשוט על מוצבים מצריים. בן-אליעזר סיפר: "התאמַנּו שבוע עם יחידת ההנדסה של אבי זוהר בנמל הקישון, באשקלון וליד קיבוץ זיקים. שעתיים לפני הצליחה היה דיון מפקדים עם מפקדי מוצבים. כשמפקד המוצבים, דן אבידן, חזר למוצבו חטפו אותו חיילים מצרים. גולדה מאיר מיהרה לבטל את הצליחה, כי חששה שאבידן יספר לחוקריו על הפעולה המתוכננת".³ קצין המבצעים של בן-אליעזר, סגן (מיל׳) אבי דודיס, סיפר: "פיתחנו את תיאוריות הצליחה הראשונות בצה"ל. איך צולחים תעלה? איך מורידים סירות? איך מגיעים לתעלה? מי תופס ראש גשר? איך מתחילים לנקות שטח ראשוני?".⁴ זמן קצר אחרי שקיבל את פיקוד הדרום מינה שרון את דני וולף-רהב למפקד "שקד". שרון גייס את וולף לגדוד 890 בשנות החמישים, והיה ידידו.⁵ שנתיים היה וולף הקצין המקורב ביותר לשרון,⁶ ביצע את פעולות-הגמול היבשתיות הגדולות ממערב לתעלת סואץ, ומילא תפקיד מרכזי בדיכוי הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים, בפיקודו של שרון. מבצעי הצליחה היו החממה שבה נבטו אחדים מהרעיונות ששרון יִישׂם במלחמת יום הכיפורים, כשצלח את התעלה. רהב ופקודיו צלחו את תעלת סואץ ב-1970 בשתי פשיטות חי"ר גדולות: מבצע "סרג׳נט", בלילה שבין ה-13 ל-14 במארס, ומבצע "ויקטוריה", בלילה שבין ה-10 ל-11 ביוני. כך תֵאר זאת וולף: "במבצע ׳ויקטוריה׳ התגבשה מחשבת הצליחה של צה"ל.⁷ זאת הייתה פשיטה גדולה יחסית, והכּוונה לא הייתה להרוג מה שיותר מצרים, אלא לתפוס ראש-גשר כדי לאבטח שטח של שלושה קילומטרים לכל צד, ולשחרר את אזור הצליחה מאש האויב ותצפיותיו. חיל האויר ביצע שמונים גיחות באזור הצליחה. עד אז לא קיבל אף גדוד כמות גדולה כזאת של גיחות, בפעולה שלו. לאורך הגדה המזרחית של התעלה, סמוך לאזור הצליחה, התמקמו טנקים בעמדות קבע ובעמדות מאולתרות. הראשונים עברו בצלילה את התעלה. היו אלה חוליות של אנשי קומנדו ימי. הם וידאו שנקודת הנחיתה בגדה המערבית נקיה. אחר-כך הם בנו גשר חבלים על תעלת המים המתוקים, פינו נפגעים בסירות והביאו תחמושת. הלקח שלי מפעולה זו וממגעים אחרים עם המצרים הוא, שאם אנחנו מגיעים מהר למגע אש אִתם ופועלים מהר, הם מתמוטטים בנקודת המגע, וכל מערך ההגנה שלהם קורס. אבל אם אנחנו תוקפים לאט, מנחיתים הרבה ארטילריה ומשהים את ההסתערות, הם רואים שהשד לא נורא כל-כך, ואז הם מתארגנים ומשיבים אש. לפעולה מהירה מאוד יש דימוי של פזיזות, ומפקדים בכירים רבים התנגדו לתפיסה הטקטית שלי – הרמטכ"ל, חיים בר-לב, מפקד אוגדת הכוחות המשוריינים בסיני, דן לנר, ואחרים. אריק תמך בי, והודות לגב החזק שלו פעלתי לפי הבנתי.⁸ "כשהתארגַנו לפעולה וניפחנו את הסירות, ירו המצרים אש דלילה. אמיר דרורי, הנציג של אג"ם/מבצעים, אמר לי: ׳הם גילו אותנו, ואני מציע לבטל את הפעולה׳. התנגדתי, גם בגלל עקרון הדבֵקוּת במשימה, וגם מפני שחששתי שאם ניסוג הם יפגעו בנו באש ארטילרית מאזור התעלה. דרורי התקשר עם אריק במכשיר הקשר והציע לו להפסיק את הפעולה. נכנסתי לשיחה ואמרתי לאריק: ׳אין מה לשקול, אני אצלח את התעלה, והמקום הבטוח ביותר בשבילי זה הגדה המערבית, מפני שהאויב הממשי הוא הארטילריה המצרית׳. שמעתי במכשיר הקשר את התלבטויותיהם של שרון ובר-לב, ואחרי שתי דקות נתן לי אריק פקודה להמשיך. תוך כדי המבצע לחץ עלינו מפקד האוגדה, דן לנר, לסיים ולסגת. התקשרתי עם אריק, והוא קיבל את דעתי ונתן לי עוד שעה. לנר קרא לי במכשיר הקשר, ולא עניתי לו. תֵּאַמתי הכל עם אריק. הרגנו עשרים ושניים חיילים מצרים, והרמנו את כל הבונקרים המצריים בגזרה. ארבעה חיילים שלנו נהרגו ושלושה-עשר נפצעו, רובם קל. הפיקוד הבכיר שיבח את המבצע. רפול אמר לי בטלפון: ׳כל הכבוד לשקד. צדקת כשהתעקשת׳".⁹ אבי דודיס הוסיף למסקנות של וולף: "אחרי הפעולה המוצלחת שלנו במבצע ׳ויקטוריה׳ היה אריק בטוח שאנחנו יכולים לצלוח את תעלת סואץ. אריק היה הקצין הבכיר היחיד בצה"ל שידע איך צולחים את התעלה. אנשי השריון חשבו על העברת מסות של שריון, ואילו אנחנו עבדנו על תפיסת ראש-גשר". אלוף דני מט, מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה את התעלה במלחמת יום הכיפורים: "אחרי מלחמת ששת הימים פיקדתי על חטיבת הצנחנים הסדירה. זאת הייתה חטיבת הצליחה של צה"ל. בנובמבר 1969 היה לנו תרגיל צליחה חטיבתי בחוף אל-עריש, עם נחיתה בסירות מהים לאורך שש מאות מטרים, תפיסת ראש-חוף והגנה עליו, ועם נחיתת כוחות שלנו ממסוקים. התִרגולת הזאת עזרה לי כשפיקדתי על חטיבת המילואים של הצנחנים בצליחה, במלחמת יום הכיפורים".¹⁰

הכנותיו של צה"ל לצליחת התעלה, אחרי מלחמת ששת הימים, מעידות על הרמה הצבאית והאינטלקטואלית הירודה עד כדי רחמים של הפיקוד הישראלי הבכיר. פיקוד כושל זה הִנו האחראי העיקרי לתבוסת אוקטובר 1973, לתבוסת יוני 1982, לתבוסה בלחימה באינתיפאדה, בחמאס ובחיזבאללה, לטבח ב-7 באוקטובר 2023, ולאי-השגת מטרות מלחמת "חַרְבות ברזל", וזאת נכון למועד כתיבת שורות אלה, 15 חודשים אחרי פרוץ המלחמה. מהפך אוסלו-ביילין באוגוסט 1993, שהביא להכרת ישראל באש"ף, לנכונותה לדבר עם ערפאת ולהחזיר לערבים את רוב השטחים שנכבשו ב-1967, הוא תוצאה של קריסת התבונה הצבאית הישראלית. את הכתובת על הקיר קרא מהנדס המכונות, רב-סרן אריה יערי מחיל החימוש, ויכול היה לקרוא כל מי שהתבונן בתהליך פיתוח גשר הגלילים וצליחת הסער בצה"ל. אבל בצבא, שהזרוע האידֵאולוגית וזרוע המקורבים השתלטו עליו, גם מי שרואה את הכתובת על הקיר, נוצֵר את הדברים בלִבו ולא מעז לדבר, מחשש לשרידותו האישית. הנביא כבר זעק בזמנו: "כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִינוּ" (ישעיהו, א, ט), ואני הקטן זעקָתי היא: היינו למדינת קרנפים. כל העם ראה את הקולות ב-7 באוקטובר 2023, אבל אפילו אז רק מעטים הבינו, או התחילו להבין, את שורש הרע בתרבות הביטחון ובמערכת הביטחון של ישראל. לקראת מלחמת יום הכיפורים נחשבה צליחת התעלה למרכיב מרכזי בהבסת האויב, אבל רק שנתיים, מתוך שש השנים שעמדו לרשות הפיקוד הבכיר, נוצלו להכנת אמצעֵי צליחה ראויים לשמם, וגם בשנתיים אלו דאגו המפקדים יותר ליוקרתם האישית מאשר להכנת צה"ל למלחמה. בין יולי 1967 ובין תחילת שנת 1972 היה רק טיפול רשלני באמצעי הצליחה. אילו נרכשו אמצעי צליחה אמינים מחו"ל, בתחילת שנת 1972, אולי אפשר היה לפתח תורת צליחה ולהתכונן לצליחה. אבל ב-1972 היה צה"ל עסוק בפיתוח עצמי של אמצעי צליחה ובשכלולים. לא היה לו סיכוי – במשך פחות משנתיים – להספיק לפתח את האמצעים האלה, לייצר אותם ולהתאמן עליהם לפחות לא במסגרת השמרנית ובקצב האִטי שבו מתפתחים ונקלטים חידושים. הסיבה העיקרית של הטיפול הכושל הזה הייתה האשליה שלא תפרוץ מלחמה (הקונספציה), והאשליה שאם היא תפרוץ – יובס האויב בקלות. (הֶעדר הקונספציה, ראה לעיל). שלב נוסף בהכנות הלקויות לצליחה היה התִרגול בצליחת-סער על גשר הגלילים. מפקדי צה"ל לא גילו בניסויים את ליקויי גשר הגלילים ואת מגבלותיו, מפני שהאימונים היו רשלניים (תרגיל "סער"), המחשבה הצבאית הותאמה לאמצעים (כלומר, לגשר הגלילים). מפקדי צה"ל האמינו שגשר הגלילים יאפשר לטנקים לעבור את התעלה במהירות ולהביס את האויב ללא קרב. גייסות השריון התכוננו לא למלחמה, אלא לצליחת-סער בתנאים דה-לוקס, בלי אש, מעֵין מִשאלת לב. לכן נכבש ציר "טרטור", למעבר גשר הגלילים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים לא הסתגלו המפקדים הבכירים לתנאים החדשים (ראה להלן). הם ניהלו את קרב הצליחה בהתאם לקונספציה הקודמת: קידום גשר הגלילים אל התעלה ופריצת ציר "טרטור", שעבר ב"חַוָּה הסינית". זאת הייתה סיבת הקרבות על ציר "טרטור" ו"החַוָּה הסינית". בסופו של דבר, צלחה אוגדת שרון בקושי את התעלה. היא נעזרה בניסיון שרכשה יחידת "שקד", במסורת האִלתור של יחידה 101 וברעיונות של אנשי "שקד" וחיר"ם, והתגברה על הקשיים שהציבו בפניה המפקדים הבכירים מאסכולת השריון. צליחה נוסח ה-101, שעה שגשר הסער המתוחכם ביותר בעולם מונח כאבן שאין לה הופכין בדיונות בסיני, במרחק של כעשרה קילומטרים ממכשול המים, הוא הסיפור האמיתי של מלחמת יום הכיפורים ושל צה"ל (לפחות מאז מלחמת ששת הימים ועד כתיבת שורות אלה, בתחילת 2025). הטקטיקה האָנַכְרוֹניסטית¹¹ של האלוף אריאל שרון, שהייתה אנומלית, קרי בלתי רגילה, ב-1953, יושׂמה איכשהו בקרב, והצליחה להכריע את המערכה. לעומתה, בשעת המבחן וברגע האמת היו האסטרטגיה, הטכנולוגיה המתוחכמת והעליונות האינטלקטואלית של האלוף ישראל טל, בלתי-רלוונטיות, וכשלו לחלוטין.

מדוע גבר ה"שרוניזם" הפרימיטיבי על ה"טַליזם" המתוחכם? כיצד גבר המפקד "הברברי" שחשב מחוץ לקופסא, על המפקד בן התרבות? והשאלה הגדולה באמת: כיצד ומדוע הפסידו צה"ל ומדינת ישראל? לטענתי, עליה אני חוזר כבר עשרות שנים: משום שלא היה ניתן ליישם רעיונות מתוחכמים וטכנולוגיה מודרנית במיליציה פרימיטיבית, שמפקדיה פועלים בעיקר על-פי שִׂכלם המוגבל וניסיונם האישי הדל בתורת המלחמה (וכך גם של מפקדיהם, עד לרמטכ"ל בסגנון הפיקוד ההדוק). בלא גיבוי של מערכת אינטלקטואלית שתסייע להם, כפי שניסו לנהוג במטה הכללי הפרוסי והגרמני (ראה לעיל), אין למערכת שכזו כל סיכוי להצליח. צה"ל, כמו רוב הצבאות בעולם בעבר ובהווה, הוא צבא אנכרוניסטי, דהיינו, מערכת החשיבה שהוטמעה בו כבר עשרות שנים הִנָּה נחותה לאין ערוך מהחשיבה והמשאבים שהחברה המודרנית משקיעה במדעי הטכנולוגיה וההנדסה המודרניים, בוודאי שאין להם את החשיבה הנדרשת כדי להשתמש בהם. בספטמבר 1993 כתב עמוס קינן: "אני טוען שגנרל ישראלי, במשקפי-אבק, רכון על מפה, המנהל קרב שריון בשריון, מנהל קרב פרשים עם צבאות חמלניצקי. אני טוען שב-1948 לחמו חיילים ומפקדים בכובע גרב את מלחמות יהושע".¹² עם כל הכבוד אני מסכים אִתו. האנכרוניזם טבוע עמוק בתוך המבנה של החשיבה הצבאית. גם הצבאות של מצרים וסוריה היו בעלי אופי כזה. מנהיגי אותן מדינות הבינו שאת צבאותיהם יש להפעיל בצורה הפשוטה והפרימיטיבית ביותר, והם הצליחו בכך כל זמן שידעו להגביל את מטרות המלחמה שלהם. מנהיגי ישראל ומפקדיה הבכירים, שלא הכירו את צבאם ונִשבּו בקסמי תעמולתם-הם, האמינו שזהו הצבא המתוחכם בעולם, לכן הם ניסו להפעילו בתחכום-יתר – וכתוצאה מכך השיגו בשדה הקרב תוצאות גרועות מאלה שהשיגו מצרים וסוריה. המבחן העליון לפרימיטיביות ולתחכום, לאנכרוניזם ולמיצוי האפשרויות היה בצליחת תעלת סואץ. המצרים עשו זאת הרבה יותר טוב מאִתנו. גשר הגלילים המתוחכם של טל (ולסקוב ולויכטר) למעשה מילא תפקיד שלילי במלחמה, כפי שהטנקים המתוחכמים של הצרפתים מילאו תפקיד שלילי במאי 1940: ראשי הצבא היו בטוחים שבעזרתם ניתן יהיה להביס את האויב. אבל במלחמות קונבנציונליות לא מנצח אמצעִי הלחימה אלא המשתמש בו. אצל שרון היה מִתאם גבוה בין פּרַכּסיס¹³ לתֵאוריה, כי שרון ניחן בתבונה צבאית טבעית. למעשה, בגלל שהוא לא סיים קורס קצינים, וכמעט לא עבר שום קורס צבאי אחר, לא סֵרֵס הצבא את תבונתו הלוחמנית הטבעית. אצל טל לא ניתן היה ליישׂם את התאוריה בפּרכּסיס; החשיבה שלו הייתה מתוחכמת מאוד, והפּרכּסיס מוטב לא להרחיב. לכן סיים שרון את המלחמה כגיבור, וטל יצא ממנה בעור שיניו, בעזרת מניפולציות מילוליות של ידידיו, ואני, לְהַוָּתִי, בתוכם. חלפו 50 שנה ובפיקוד העליון לא השתנה דבר. אנשי הפיקוד – מראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום ועד למפקד אוגדת עזה – טעו והִטעו לאורך כל הדרך, והלוחמים ב"חַרְבות ברזל", כמו במלחמת יום הכיפורים, "הוציאו את הערמונים מן האש", ואלפים מהם שילמו על כך בחייהם. בגלל הקורבן האולטימטיבי של אותם גיבורים, הגיע הזמן שכולנו נכיר בגודל האחריות שרובצת כעת לפִתחנו: צה"ל, ובמיוחד הפיקוד העליון של הצבא, חייב לעבור שידוד מערכות יסודי, ואת התהליך הזה חייבים להתחיל מיד.

רוב אמצעי התקשורת בישראל, ובייחוד רשתות הטלוויזיה, מנטרלים את אפשרות שידוד המערכת בגלל חוסר הבנה של המנהלים, העורכים, המפיקים, הפרשנים והמגישים-מראיינים ובגלל שיקולי רייטינג. בחמישה-עשר חודשי המלחמה הם לא חדלים להזמין לצוותי הדיונים לשעברים בכירים מצה"ל, מהשב"כ, מ"המוסד" ומהמועצה לביטחון לאומי. לפנסיונרים מתוגמלים היטב ממערכת הביטחון יש ענין להקטין את המחדלים, לתרץ אותם ולשבֵּח את תפקוד המערכת שהם היו חלק בכיר ממנה ומוצצים את לְשַׁדָּהּ. הם, בהנחיית מנחים ומנחות שאינם מבינים את הווית הצבא והמלחמה. הם מעסיקים את הציבור בהגיגיהם 24 שעות ביממה ומקבעים את התרבות שהובילה את מדינת ישראל לאסונה גדול ביותר מאז הקמתה. זה תהליך הסתאבותי, שלא ניתן לנטרלו בדמוקרטיה ליברלית הנהוגה בישראל, ולכן הגענו למה שהגענו. ______________________________ בשבוע הבא: סיפורו של גדוד התמסחים במלחמת יום הכיפורים; הכנות לקויות לצליחת תעלת סואץ; עִסקה עם סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, הצילה את התמסחים; גיוס מילואים בניגוד לפקודה; מועד פרוץ המלחמה היה ידוע מראש; הדחה וביטולה; התמסחים היו אמצעִי הצליחה היחיד שהגיע במועד לתעלת סואץ ואִפשֵר את הקמת ראש הגשר.

"קרנפים" הוא מחזה אבסורד מאת המחזאי הרומני-צרפתי אז'ן יונסקו העוסק בקונפורמיות (הליכה בתלם, הסתגלות), העדר ביקורתיות ויצירתיות. בעקבות המחזה נטבע בשפה העברית המונח "הִתְקַרְנְפוּת". 1. ראו ספרי, "ההיסטוריה של הצנחנים" א׳ – "יחידה 101", 1985. 2. על סיירת "שקד" מיום הקמתה ב-1955 ועד מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ראו ספרי, יחד עם דב דורון, "סיירת שקד – המנעה וביטחון שוטף בתולדות צה"ל", ידיעות אחרונות, 1994. 3. ראיון עם בנימין בן-אליעזר ב-17 במאי 1985. 4. ראיון עם אבי דודיס ב-13 בנובמבר 1984. 5. אחרי זמן נותקו הקשרים. וולף התנגד למלחמת לבנון, והיה ממייסדי קבוצת הקצינים למען שלום וביטחון. 6. עם זאת, היה וולף גם ידידו של ישראל טל, המכונה "מר שריון", וגם ידידות זאת מבוססת על הערכה הדדית גבוהה. 7. ראו ספרי, "ההיסטוריה של הצנחנים" ד׳ – "אביב נעורים", 1987. 8. חילוקי-דעות דומים היו בין גוּדֶריאן ורומל ובין מפקדיהם הבכירים בצליחת נהר סדאן במאי 1940. במלחמת יום הכיפורים היו אותם חילוקי-דעות בין שרון ובין מפקדיו, חיים בר-לב ודוד אלעזר. באופן דומה, את מלחמת "חַרְבות ברזל" דחו בשלושה שבועות כדי להתארגן ולהתאמן, ועל-ידי כך אִפשרו לחמאס להתכונן ולהתארגן. זאת אחת הסיבות שב-15 חודשי לחימה בעקבות הטבח בעוטף עזה לא הושגו מטרות המלחמה, וזוהי המַנְטְרָה עליה אני חוזר כבר עשרות שנים: אחד הביטויים של מקצוענות צבאית הוא ביצוע מהיר המממש את עקרון ההפתעה, שהוא מהעקרונות היסודיים של תורת הלחימה. 9. סדרת ראיונות עם דני וולף-רהב. 10. סדרת ראיונות עם דני מט. 11. שיֵש בה אָנַכְרוֹנִיזְם, קרי מחוץ לזמנה. 12. "לעייף את הדת", "ידיעות אחרונות", 3 בספטמבר 1993. 13. פּרַכּסיס (Praxis, מיוָנית) הוא מונח פילוסופי מתחום תורת ההכרה, שמשמעותו הכרה בשני מושגים: א. המציאות הסובבת את האדם: מכלול החוויות הקורות את האדם, והחוקיות על פיה הן מתרחשות; ב. הכרת האדם את המציאות (קוגניציה): היכולת לקלוט, לנתח, ולהבין את המציאות סביבנו, הן ברמה המודעת והן בבלתי מודעת. (ויקיפדיה)