בחטיבת הצנחנים הסדירה, שתחילתה הייתה ביחידה 101 והמשכה בגדוד פעולות התגמול 890, צמחו המפקדים הקרביים הבכירים של צה"ל, ואף שלא היה לה תפקיד ברור בתורת המלחמה של צה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים, היא נחשבה לחטיבת העילית שלו. בין מפקדיה היו
אריאל שרון, מרדכי גור ו
רפאל איתן. במלחמת יום הכיפורים פיקד עליה עוזי יאירי. בקרב על 'החַוָּה הסינית' נשבר יאירי וסבל מהלם-קרב. על כך אין ויכוח, בשאר אטפל מיד.
3
ב-1961 היה עוזי יאירי מפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח, וסגנו היה אריה צידון (צימל). לימים סיפר תת-אלוף (מיל׳) צידון: "עוזי היה האדם הכי מרשים שפגשתי באותה תקופה והאדם הכי רב-גוני שפגשתי בחיים. הוא היה רציני באימונים, הקפיד על פרטי פרטים, והיה הכי צוהל במסיבות. הוא היה רגיש מאוד ופרפקציוניסט. אם משהו לא יושׂם לפי התכנון היה נכנס ללחץ ונעשה חולה. לא הבנתי אז שזה סימן-מבשר להלם הקרב בעתיד. כשהיה לחץ באימונים הוא חלה, ואני החלפתי אותו. פעם ירו עלינו באימונים מרגמות שלנו והמג"ד ישראל שרגא נהרג.
4 שלושה נפצענו, שני קשרים ואני. עוזי חלה בגלל זה".
מן הצנחנים עבר יאירי לסיירת מטכ"ל. מפקדו, דֹב תמרי, סיפר: "הוא היה איש עצוב ומודאג, תמיד בדק איך הוא עושה מה שעליו לעשות, אם הוא ממלא את כל תחומי האחריות שהוא נושא בה לפי הבנתו. לא שמישהו הטיל עליו את האחריות".
5
במלחמת ששת הימים פיקד יאירי על הסיירת. מי שהיה סגנו, אלוף-משנה (מיל׳) מנחם דיגלי, סיפר: "הייתה בו תחושה של אחריות קיצונית, לא הגיונית. הוא הרגיש אחריות לכל פרט, ולא הֶאֱציל סמכויות. כשהיה ליקוי קטן בביצוע, כאשר אחד החיילים נשרט, הוא לא ישן כל הלילה. הוא בלם הרבה מבצעים מפני שלא היה יכול לפקח עליהם בעצמו. הוא הגיע למצבים קשים, עם עצמו ועם אחרים. לא למד לקבל דברים כמו שהם. הוא התייחס ברצינות תהומית לכל מה שאמרו לו שעליו לעשות. כשאמרו לו שהוא אחראי למשהו, הוא היה אחראי. כשעלה בסולם הדרגות היה יותר קשה. מפקד כיתה ומפקד מחלקה יכול לשלוט בביצועים של פקודיו; מפקד חטיבה אינו יכול לשלוט בכל פרט. הוא לא היה מסוגל להאציל סמכויות. הוא הרגיש אחריות לכך שהכניסו את חטיבתו בבהילות ל"חַוָּה הסינית", שלא היה אפשר להכין את הקרב כראוי, ללמוד מה קורה ולתת תדריך נכון והנחיות נכונות. ואחרי שזה נגמר כמו שנגמר הוא לא ידע לחלק את האחריות עם האחרים. את הכל נטל על עצמו".
6
אחרי מלחמת ששת הימים השתלם יאירי בארצות-הברית, וכשחזר מונה לסגן מפקד החטיבה הסדירה, ואחר-כך לראש לשכת הרמטכ"ל חיים בר-לב. זמן-מה היה הרל"ש של הרמטכ"ל דוד אלעזר. לתפקיד הזה נבחרים קצינים נאמנים וממושמעים, מהזרוע האידֵאולוגית של הצבא. רמטכ"ל אינו יכול להסתיר מהרל"ש שלו את סודות הצבא והמדינה, והוא מצפה ממנו לנאמנות מלאה. לא תמיד מצליחים הרמטכ"לים בבחירת הרל"ש שלהם. בר-לב הצליח. בתקופתם של הרמטכ"לים בר-לב ואלעזר הגיעו צה"ל והצנחנים לשפל, ויאירי היה שותף לתהליך הזה. את הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה הוא קיבל כפרס. השתלטות ראשי-לשכות על עוצבות מבצעיות ועל יחידות חוד-החנית היא אחד התהליכים המאפיינים הסתאבות של צבא. עצם מינוי הרל"ש של הרמטכ"לים למח"ט החטיבה הסדירה של הצנחנים בישׂר שתפקודו של צה"ל במלחמה הבאה יהיה לקוי, וכמוהו תפקודה של חטיבת הצנחנים הסדירה.
7
דני וולף-רהב: "את עוזי יאירי הכרתי בקורס קצינים. הוא היה טיפוס עצבני מאוד. (מוזר שאדם כזה מתמנה למפקד סיירת מטכ"ל – א.מ.). כשֶמונה לראש לשכתו של בר-לב, ראיתי זאת כביטוי להסתאבותו של צה"ל. רל"ש הוא אדם שמארגן את המשרד של הבוס, קובע את פגישותיו, מצטרף לסיוריו ונושא את התיק שלו. אינני חושב שמפקד סיירת מטכ"ל וסגן מפקד חטיבת הצנחנים צריך למלא תפקיד כזה. מרגע שנעשה רל"ש הוכנס עוזי למשפחה מצומצמת מאוד, ונעשה איש סודם של בר-לב ושל ברן ושל דדו. אפילו רפול לא היה שייך ל׳משפחה׳ באותו זמן. זה משהו מאוד אינטימי, שותפות בסודות. לרל"ש יש טובות הנאה אישיות לא מעטות, אבל התפקיד, לדעתי, פוסל את נושאו להיות מפקד חטיבת העילית של צה"ל. מפקד חטיבת הצנחנים צריך להיות אחראי לביצוע המשימה ולשלום פקודיו ולא נאמן באופן עיוור למפקדיו. אילופו של עוזי כרל"ש פסל אותו לתפקיד הקרבי הבכיר ביותר במערך המוצנח. אבל נתנו לו את התפקיד והוא קיבל אותו במלחמה ונכשל: יצא ל'חַוָּה הסינית' בלי מודיעין, בלי עבודת מטה, בלי ארטילריה, בלי סידור לפינוי נפגעים, למרות שהיה ידוע שיש שם כוחות מצריים גדולים, לפחות אחרי קרב גדודו של נתן שונרי בלילה הקודם. בר-לב שלח אותו ל'חַוָּה הסינית' כמו את הרל"ש שלו והוא הלך כמו רל"ש. סֵאוּב גדול מזה של הנורמה הצבאית ושל נורמת הצנחנות לא יכול להיות".
8
רס"ן (מיל׳) חיים יעקובוביץ: "באפריל 1973 פיקדתי על פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח, והשתתפתי במבצע ׳אביב נעורים׳ בביירות. חזרנו עם שני הרוגים, חגי מעין ואבידע שור. המח"ט יאירי היה אחד האנשים שנשאו את האלונקות מהספינה. התרשמנו שהוא בהלם או בהיסטריה".
9
סגן-אלוף (מיל׳) רב-ניצב
אסף חפץ10 היה קצין המבצעים של מפקדת קחצ"ר בזמן מבצע "אביב נעורים". אחר-כך הוא מונה למפקד בסיס הכשרת הטירונים של חטיבת הצנחנים. לדבריו: "לעוזי יאירי הייתה רגישות-יתר והוא התקשה לשאת תנאֵי לחץ ונפגעים. בתכנון ׳אביב נעורים׳ הוא היה לחוץ מאוד וזה הפריע, וכשהגיעו הגוויות מלבנון הוא היה היסטרי. במבט לאחור, טיפוס כזה לא התאים לפקד על חטיבת צנחנים".
11
רב-אלוף אמנון שחק (ליפקין) היה מפקד גדוד הנח"ל המוצנח כאשר יאירי היה מח"ט, ומונה לסגנו לפני המלחמה. הוא סיפר: "אחרי ׳אביב נעורים׳, תוכננה פעולה בהֶקף גדול בדרום-לבנון. באחד הדיונים במפקדת החטיבה, יאירי התרגש כל-כך עד שאיבד את הכרתו. זה היה מוזר מאוד".
12
ד"ר דני פריהר פיקד על פלוגה בגדוד המרגמות הכבדות של חטיבת הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר: "עוזי נשבר בפרוץ המלחמה. הוא אמר לי שהוא שומע צלצולים באוזניים".
13
אלוף משנה (בדימוס) גיל דוד, קצין אג"ם של יאירי במלחמת יום הכיפורים: "בדרך לחַוָּה הסינית עוזי לא ידע בדיוק מי נמצא איפה. בסוף המלחמה היו לו התמוטטויות נפשיות אחדות. בדיונים אצל מפקד האוגדה הוא היה 'מדופרס' ואמר שאינו יכול יותר. אריק אמר לו: ׳לך לנוח בקרון שלי'. בקרון הוא איבד את ההכרה, קיבל זריקה מהרופא וישן הרבה שעות. אחר-כך התאושש לכאורה, ושוב התמוטט. זה קרה שלוש פעמים. אינני יודע מדוע לא החליפו אותו מיד, מדוע הניחו לו לפקד על חטיבת הצנחנים. אני חשבתי שהוא התמוטט בגלל מה שהיה בחַוָּה הסינית ובגלל עייפות מצטברת. אחר-כך נודע לי שזה התחיל לפני-כן. בתוך-תוֹכי ביקרתי אותו. הרי לא ייתכן שיקרה דבר כזה למפקד חטיבת הצנחנים. יום אחד באו אלינו מנו וצימל, ומנו אמר לעוזי: ׳בגלל מצב הבריאות שלך צימל יחליף אותך'. יאירי אמר שהוא מבין ומסכים. אחרי המלחמה שוחחנו ארוכות. הוא היה מדוכא מפני שנתנו לנו לעלות על החַוָּה הסינית בלי מידע ובלי אמצעים. לדעתי, הוא לא התאושש מזה עד מותו".
14
סרן (מיל׳) שלומי גרונר: "במלחמת יום הכיפורים הייתי ב׳כוח פאצי׳ באוגדת שרון. כשהלכו הצנחנים לחַוָּה הסינית היינו, פאצי (אמציה חן) ואני, על נגמ"ש בציר ׳עכביש׳. זמן לא רב אחרי תחילת הקרב הגיע עוזי יאירי לנגמ"ש שלנו, המום לגמרי. הרגענו אותו, נתַנּו לו מים וחתיכת עוף לאכול. ראינו בן-אדם שבור. הוא סיפר מה קרה. הרבה זמן ישב ושתק. שמענו את הקרב ולא שאלנו אותו. ידענו בדיוק מה קרה. הוא דיבר במכשיר הקשר של הנגמ"ש שלנו עם החפ"ק של ברן (אברהם אדן), ואחרי חמש דקות הסתלק".
15
בסוף מלחמת יום הכיפורים אני עצמי נתקלתי בהלם של עוזי יאירי כשהייתי אחראי לחוליית פינוי נפגעים בפלוגת חיל הרפואה של חטיבת הצנחנים. בחצי השעה האחרונה של המלחמה הנחיתו המצרים הפגזה כבדה מאוד על כוחות צה"ל מדרום לאיסמעיליה. פיניתי בזחל"ם נפגעים רבים מקו המגע. ליד "בית הרעפים האדומים", המרכז הרפואי של החטיבה, פגשתי את המח"ט, ואני זוכר ששאלתי את עצמי אם הוא מוכה הלם. עמדנו זה מול זה, תחת הפגזה, החובש סמל-ראשון (מיל׳)
אורי מילשטיין והמח"ט אלוף-משנה עוזי יאירי. הוא שאל אותי, בקול רועד, מה קורה, ואני סיפרתי לו, והתרשמתי שאין הוא מבין מה אני אומר.
אריה צידון: "מנו ואני ידענו שיאירי לא בסדר. לקראת סוף המלחמה חזר מנו מסיור עם הרמטכ"ל בסיני, ואמר לי שיאירי לא בסדר. לא רצו להחליף אותו לפני הפסקת האש, היו צרות בלי סוף גם בלי זה (למה? אולי בגלל אי-החלפתו נפלו עוד צנחנים? – א.מ.). ביום הפסקת האש סיפר לי דדו שיאירי נשבר: ׳רד למטה וקבל את הפיקוד על החטיבה'. הגעתי לחפ"ק של החטיבה ב'ארץ גושן', ממערב לתעלת-סואץ, ב-22 באוקטובר, והזדעזעתי ממה שראיתי. נכנסתי לקרון ופגשתי אותו. התחבקנו. הוא רעד, היה גמור. ישב, רעד והיה מסכן. הבאתי אותו לפאיד, שמתי אותו על מטוס ואמרתי לו: ׳תֵּרָגַע'. הוא היה מסור לצה"ל ולציונות יותר מאדם נורמלי. האמין בצה"ל, היה נאיבי. כל-כך האמין בצבא ובעוצמתו, עד שלא החזיק מעמד אחרי החַוָּה הסינית והדברים שראה והבין במלחמת יום הכיפורים. אחרי זה נפגשנו ושוחחנו הרבה, איך צה"ל הגדול הגיע מששת הימים ליום הכיפורים, והוא אמר: ׳אולי אני לא אשם בכול, אולי מישהו אחר אשם'. הוא דיבר על דוביק תמרי, מפקדו בסיירת מטכ"ל וסגנו של ברן במלחמה, ואמר שאינו מבין איך אצל דוביק קרו דברים כאלה. לא בנימה ביקורתית אלא בתמיהה וייאוש. גם על ברן דיבר כך. הוא היה מתאים לצבא הפרוסי, היה ממושמע מאוד והייתה לו ביקורת על עצמו, לא על מפקדיו".
16