ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הגיעו שתי פלוגות של הנח"ל המוצנח לדרום רמת הגולן.¹ המג"ד, יעקב בנדל (לימים תת-אלוף), שבר רגל בצניחת אימונים ושכב בביתו בירושלים. במקומו פיקד על הפלוגות הסמג"ד, מנחם זוטורסקי (זכה בעיטור הגבורה חודשים אחדים לפני-כן, במבצע "אביב נעורים". לימים פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה 35). רב-סמל פלוגתי אהרון בוך שהה בפרוץ המלחמה במפקדת הפלוגה ברפיד. הוא כתב: "יום חמישי, 4 באוקטובר, יוצאים עם חשֵכה לקו הגבול, המשימה – חסימת צירי התנועה על-ידי מיקוש. קצת מתח. הצטרפתי אל המאבטחים כדי לצאת קצת מהשִגרה האפורה של סדר ומשמעת, ודאגה לצָרכֵי המוצבים. ממול, בשטח הסורי, ממשיכות לנוע שיירות אין-סוף.² מתחיל להיות קר, הממקשים כאילו לא אכפת להם, עובדים לאט כאילו להרגיז, והרעש שהם מקימים דומה לעבודה ברחובות תל אביב. גיטרמן מַתרֶה בהם, במכשיר הקשר, על הרעש, והתשובה שמתקבלת הופכת לבדיחת השבוע בפלוגה. מפעם לפעם מנסים לברר מתי יגמרו והתשובה כמו מאוטומט, עוד ארבעים וחמש דקות. מרגיז וקר. לפנות בוקר הם גומרים סוף-סוף.³ ביום שישי ביקרתי אצל אחי הצעיר, מפקד טנק. הם פרושׂים מתחת לרשתות. החלפנו רשמים. הוא הסביר לי שאם יקרה משהו הם יתפסו את הרכסים מול פִּתחֵי הוָּאדִיות".⁴ אחד החיילים, אליעזר ('לייזי') אגסי, נפצע קשה בקרב תל א-סאקי. חודשיים וחצי אחרי המלחמה, כשהחלים, כתב: "ביום שישי, בשעה 15.00, ניתנה פקודה על כוננות גבוהה. נאסר עלינו לחלוץ נעליים. בדקנו את כלי הנשק, הציוד והתחמושת, ציידנו את כלי הרכב וחיכינו. יום שישי עבר בשקט. ביום הכיפורים, בזמן תפילת מוסף, בשעה 11.00, קיבלנו פקודה לעבור להתפלל בבונקר ב׳אל-על׳. נודע לנו שמפַנים את תושבי רמת הגולן. חשדות על משהו רציני כרסמו בלבבות. אחרי זמן קצר נקראתי לישיבה אצל מפקד המחלקה, מנחם אנסבכר. אני היחיד במחלקה שהתפלל. מנחם אמר לי לסיים מהר את הקטעים החשובים שבתפילה, ולהצטרף למחלקה.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ "בשעה 12.15 ערך מנחם מִסדר ובדק אותנו. המתח גבר. אחרי עשר דקות הוא אמר לשלמה אביטל, לרוני, לשייע ולי לקחת את הציוד האישי שלנו, לעלות על נגמ"ש ולצאת בפיקודו לתל א-סאקי, שני קילומטרים מצפון לרמת מגשימים. אם יפגיזו הסורים, יהיה עלינו לאתֵר את מקום יציאת הפגזים על-פי הרשף, כדי שהארטילריה שלנו תוכל להפגיז את התותחים הסוריים.⁵ היה זה תפקיד של קצין תצפית קדמי. הייתי מבסוט כמו ילד. מי לא חולם להשתתף במלחמה, לצאת למשימה? מי לא רואה את עצמו רץ תחת אש ויורה לכל עבר? הייתי תמים וטיפש. "תל א-סאקי מרוחק כמאה מטרים מכביש רמת מגשימים–אל-על, וכקילומטר מכביש המערכת. אחרי כביש המערכת יש גבול טבעי ובלתי-עביר לכוח ממונע, ואדי הרוּקַד. לכן לא פחדנו, רק חששנו מפגזים. התנדבתי להישאר עם מנחם בתצפית. האחרים שכבו לישון. על התל היו שני בונקרים נגד רסיסים. פגיעה ישירה הייתה הורסת אותם. ישבנו וצפינו. התפללתי מִנחה וחשבתי באכזבה, לא יהיה שום דבר. נשב פה בשמש. יכולתי להישאר באל-על, שם הצום יותר קל. "בשעה 13.45 החליף אותי רוני וירדתי לישון בבונקר. אחרי חמש דקות שמעתי פגזים. התחילה המלחמה. הצטנפתי בפינה, רציתי להיות כמה שיותר קטן, להיבלע באדמה, להיות חלק ממנה. עסק לא נעים כלל. מטוסים חגו בשמים. אחד נדלק והטייס צנח. חשבנו שזה סורי ושמחנו. אחר-כך הבַנּו שאלֶּה מטוסים ישראלים. מנחם רצה לקפוץ עם הנגמ"ש ולהביא את הטייס אלינו. בגלל הפגזה כבדה נוספת נטש את הרעיון. ההפגזה הייתה צפופה מאוד, לא יכולנו להרים את האף ולא יכולנו לדַוֵּח בקשר על מקום יציאות הפגזים. אחד הפגזים פגע בנגמ"ש והוציא אותו מכלל פעולה. נפגעה גם בזוקה. ההפגזה נמשכה כארבע שעות".

אהרון בוך: "יום הכיפורים, סיורי הבוקר חוזרים, אחד מהחבר׳ה נרגש מאוד, טנק סורי לִוָּה אותו לאורך כל הדרך. האֲוִירה מתוחה. בשעה 10.00 הוכרזה כוננות שיא. הורדנו את החיילים למִקלט. גם המתפללים עברו לשם. אריה (אריק) קרייזמן (מפקד הפלוגה) החליט לתגבר את המוצבים. הסמג"ד (זוטורסקי) הגיע אלינו, שלח את רותי הפקידה למִפקדת הגדוד ב׳אל-על׳, וסיפר שמפַנים נשים וילדים מרמת הגולן... בדרך מהמשרד לבונקר הבטתי מזרחה. מעל המוצבים ראיתי שני מטוסי 'מיג'. השעה הייתה 13.48. הסמג"ד נסע דקות אחדות לפני-כן לתל פארס. שאגתי: ׳מטוסים באֲוִיר, לרדת למקלט!׳... מיד אחרי יעף המטוסים הפגזה ארטילרית. מניתי עשרים פיצוצים כל דקה. החבר'ה בבונקר בהלם. זאת הפעם הראשונה שהם תחת אש. המתפללים הפסיקו לרגע והמשיכו ביֶתר עוז. רבים שלא התפללו קודם הצטרפו אליהם. מישהו פתח טרנזיסטור. שמענו שגם בסיני מתחוללים קרבות. התחילו להגיע דיווּחים מהמוצבים. אנשי המוצבים ספרו את מספר הטנקים שנעו לעברם. אחרי שמנו עשרים חדלו והסתפקו בדיווּח על צירי תנועה של האויב. טִלפן הסמג"ד. הסתבר שהוא ואנשיו הגיעו למרגלות תל פארס בתחילת ההפגזה. הרכב שלהם נפגע והם התחפרו בידיים. אחר-כך הם עלו למעלה. בשמונה בערב הגיעו אלינו שני טנקים. באחד מהם נמצא מפקד פלוגת שריון הרוג. פצוע מתחיל להֵחנֵק. הרופא אינו מצליח להנשים אותו. הוא ביצע ניתוח בקנה-הנשימה והבחור התאושש".

סמוך לשעה 14.00 פתחו הסורים באש הכנה ארטילרית כבדה לרוחב כל רמת הגולן. חיל האויר הסורי ביצע ארבעים ושתיים גיחות-הפצצה מעל מפקדות של צה"ל, מתקנים צבאיים ומוצב החרמון. בחסות סוללות טילי קרקע-אויר, שהיו במערך צפוף, תקפו שלוש דיביזיות חי"ר סוריות במגמה לפרוץ את קו הגבול ולחדור לעומק השטח הישראלי. שש חטיבות של הדרג הראשון הסתייעו במאה וחמש-עשרה סוללות ארטילריה, ובאותו זמן תקפו כוחות קומנדו סוריים את מוצב החרמון ממסוקים וברגל. מול כל אוגדה סורית היו גדוד חי"ר וגדוד טנקים של צה"ל. בגִזרה הדרומית של רמת הגולן תקפה אוגדת החי"ר הסורית מס' 5 את חיילי הנח"ל המוצנח מקרן רפיד (מדרום לתצפית 112 של צה"ל) עד מוצב התצפית 117. בחיפוי הארטילריה קידמה כל חטיבת חי"ר סורית כוח-סער, כדי לעבור את תעלת הנ"ט, ובעקבותיו התקדמו גדוד טנקים ושני גדודי חי"ר, ממונעים או ברגל. אלה היו המשימות של הכוחות הסוריים: לפַנות את שדות המוקשים שלפני המוצבים, להכשיר מעברים על תעלת הנ"ט, לכבוש את קו המוצבים לכל רוחב החזית ולהשתלט על התִלים שממערב לכביש מַסעָדֶה–קוּנֵיטרה–רפיד. הגלים הסוריים הראשונים הופיעו סמוך לשעה 15.00, ועוצמת ההתקפות הפתיעה את הפיקוד הישראלי. עד הערב עברו על רוב הגזָרות שני גלי התקפה. היה נדמה שכמה מהן שובשו ונהדפו. בכל גזרה חטיבתית הופעלו גדוד או שני גדודי טנקים סוריים ובסך הכל היו שלוש מאות וחמישים טנקים. הסורים לא עברו את קו המוצבים אך בכמה מקומות עברו את תעלת הנ"ט, ובגזרה הדרומית התקדמה חטיבת חי"ר 33 של אוגדה 9 הסורית על רכס שעף א-סנדין מדרום למוצב 111, שאיישו אותו חיילי הנח"ל המוצנח, ובו נמצא מפקד הפלוגה אריה. אחרי המלחמה ציין שר ההגנה הסורי, גנרל מוסטפא טלאס, שהשמש הייתה בגובה קו הראִייה של הלוחמים הסורים משעה 15.00, אך הם נלחמו בתנאים נחותים אלה כדי להקל על המצרים לצלוח את תעלת סואץ בשעה הנוחה להם. ההתקפות הסוריות ניתכו על הכוחות הישראלים הקטנים, שהיו ערוכים מצפון למִבתר הרוּקַד. זאת הייתה מלחמה פרטית של כל גדוד ישראלי, כל פלוגה וכל מוצב. לפיקוד החזיתי ולפיקוד הגזרתי לא הייתה משמעות בקו המגע. את הגזרה הדרומית החזיקו שתי פלוגות מגדוד הנח"ל המוצנח וגדוד טנקים בפיקודו של חיים ארז מחטיבתו של יצחק בן-שוהם, חטיבה 188. הטנקים נעו במפוצל לעמדות לאורך הגבול, וכוחות מחלקתיים בלמו את פריצת הסורים עד הערב. לפנות ערב תקפה חטיבה 33 הסורית את הכוחות הישראלים על רכס שעף א-סנדין, וחטיבות 112 ו-61 תקפו בגזרת ציר הנפט את מוצב 115, ומדרום לגזרה זו את מוצב 116, שהיה בפיקוד סגן יוסי גור, והתקדמו לכיווּן תל א-סאקי. עיון בדברים שנאמרו אז ברשת הקשר הפיקודית מלמד, שבחפ"ק הפיקודי הייתה הרגשה שמִתגַּבּרים על הגל הזה. מחפ"ק פיקוד הצפון דוּוַח למטכ"ל ש"עמדו פה מחלקות טנקים... והיו שדפקו גדודים שלמים במעבר הגבול". הרגשה זו מעידה על קוצר ההבנה של אלוף הפיקוד יצחק חופי ואנשי מטהו. במציאות לא היו לה סימוכין.⁶

רב-סרן יורם יאיר ('יָא-יָא', לימים אלוף, ראש אגף כוח-אדם) היה סגן מפקד גדוד 50 של הנח"ל המוצנח, שמפקדו היה אמנון שחק. במאי 1973 מונה שחק לסגן מפקד חטיבת הצנחנים, ויורם מונה לממלא-מקום המג"ד. באוגוסט נשלח יורם לפו"ם ויעקב בנדל מונה למג"ד. זמן-מה לפני המלחמה נפצע בנדל. הרי סיפורו של יורם יאיר: "ביום הכיפורים בבוקר שהיתי בביתו של בנדל, בירושלים. בשעה 12.30 קיבלתי טלפון ממפקד החטיבה, עוזי יאירי. ׳יָא-יָא, תעלה מיד לרמת הגולן וקח פיקוד על הגדוד'. לקחתי את המכונית של בנדל ונסעתי לרמת הגולן. בשעה 13.50 הגעתי לבני-יהודה. במבואות היישוב פגשתי את הרס"ר שבתאי פרחי שאמר לי: ׳אל-על מופגזת, ודאי נהרסה. לא תוכל להגיע שמה'. אמרתי: ׳שבתאי, אני חייב להגיע לגדוד. אני ממשיך!׳. נפרדתי מן הרס"ר בטפיחה על השכם. מבטי עינינו הביעו תקוָה לשוב ולהיפגש. נעצרתי רגע בצומת, וראיתי שרמת הגולן כולה אפופה עשן. בכניסה לאל-על הבחנתי באחד ממטוסינו מתרסק. לא היה מצנח בשמַיִם. "אל-על ספגה הפגזה רצינית, ומבנים אחדים נהרסו. איש לא היה בחוץ. בבונקר מצאתי את קצין הקשר דוד דוכן, את קצין המודיעין אורי וכמה סַמָּלי מִבצעים. הסבירו לי שמנחם זוטורסקי, הסמג"ד, יצא עם הקמב"ץ שימעל'ה ולא ידוע היכן הם. ארגנתי חמ"ל (חדר מלחמה) בתוך הבונקר, שלפתי מפה וקיבלתי דיווּחים מהמוצבים. בין טלפון לטלפון ניסה מפקד הפלוגה, יצחק כנען, להסביר לי את הֵערכוּת הגדוד. כך תפסתי פיקוד. במשך הזמן התברר שהסמג"ד התכַּוֵּן להעביר את החפּ"ק הגדודי לתל פארס. הוא והקמב"ץ נסעו בג׳יפ ונקלעו להפגזה. המפקד שלי היה מח"ט החטיבה המרחבית, ברזני (צבי בר). תחת הפיקוד שלנו הייתה פלוגת טנקים אחת. "מהדיווּחים הראשונים התברר שהייתה הפגזה כללית לאורך כל הגבול. הסורים לא פסחו אפילו על נקודה אחת. הבנתי שיש פריצה בצומת רפיד, סמוך לתל פארס, מול מוצב 115. הורדתי לשם ארטילריה ושלחתי טנקים. במוצאי-שבת נודע לי שהסמג"ד מנחם זוטורסקי וחבורת הפיקוד הגדודית נקלעו להפגזה, הג׳יפ נשרף והם תקועים. אחר-כך הם הגיעו ברגל לתל פארס". משעה 16.00 ניהל החפ"ק של יורם יומן מבצעים: "גור, מפקד מוצב 116, מדווח: טנקים עולים עלי מכיווּן השער. מחלקת טנקים נשלחה לעזרתו. בפלוגת רפיד יש פצוע קשה. בנח"ל גולן הייתה הפגזה על כל המוצבים. היו פגיעות. אין נפגעים. "ההתקפה על (מוצב) 116 מחמירה. חי"ר, נגמ"שים וטנקים סוריים עולים על המוצב. הם במרחק מאה מטרים ממנו. מחלקת טנקים נוספת נשלחה לעזרתו. אש ארטילרית שלנו תרד מיד על המוצב. טור של שלושים טנקים סוריים חוצה את הגבול. הטנקים שלנו הודפים אותם, אך הזרם אינו פוסק. בתל א-סאקי מזהים שלושים טנקים סוריים על ציר 'רשת׳, ועוד שלושים עברו על ציר הנפט. שלושים טנקים נעים לעבר מוצב 111".⁷ יורם יאיר: "כל הלילה הייתה מלחמה באזור המוצבים. מול מוצב 116 השמידה מחלקת טנקים שלנו חמישים טנקים סוריים. הסורים התקדמו בחסות החשֵכה, ופרצו באזור חוּשנִיָה ובאזור מוצב 111, מצפון לתל פארס. דיווחתי לבן-שוהם (מפקד חטיבה 188, שנהרג אחר-כך) שטנקים סוריים עברו את הקו שלנו, והוא אמר לי: ׳אתה לא יודע מה שאתה מדבּר'".⁸

מתֵאור פרוץ המלחמה בדרום רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים מסתבר שאותם ליקויים וביֶתר חומרה התרחשו גם אחרי חמישים שנה בטבח שמחת תורה: המג"ד לא נמצא עם פקודיו בחזית למרות כוננות ג' והמידע הוַּדָּאִי שעומדת לפרוץ מלחמה; הפיקוד העליון במטכ"ל ובחזית, מרמת מפקד חטיבה ועד הרמטכ"ל, לא ידעו וממֵילא לא הבינו מה מתרחש בחזית; האימונים שעברו אנשי קו הדם בחזית מרמת המג"ד ועד אחרון החיילים לא התאמו לנסיבות הבלתי צפויות שלתוכן נשאבו לפתע בשדה קרב. התוצאה: רבים מהם נקלעו להלם, תִפקדו גרוע, או לא תפקדו כלל. בשדות הקרב של שתי המלחמות הכריע צה"ל בסופו של דבר את האויב אך המחיר בהרוגים ופצועים היה כבד מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה שלנו, והאמונה התמימה ואולי נאיבית שאנו בדרכנו לחיים של שלום עם שכנינו. הסורים גבו מאִתנו מחיר כבד ב-1973, והחמאס עשה זאת ב-2023, וההשפעה של המחיר הכבד הזה היא ארוכת טוָח. לטענתי, אחד הגורמים לאסטרטגיַת ההכלה של צה"ל בעשרות השנים שקדמו ל-7 באוקטובר 2023 הוא המחיר הכבד ששילמנו במלחמות שקדמו לאותו יום מר ונמהר: מלחמת יום הכיפורים, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות, המבצעים נגד החמאס והמאבק הבלתי פוסק בטרור. פחד ממלחמה הפך להיות סימן-הֶכֵּר של החברה הישראלית, שכפי הנראה עדיין איננה מעכלת את גודל האסון של השִבעה באוקטובר, לא רק בהרוגים וחטופים, אלא גם ובעיקר בניפוץ אשלָיַת השלום שאליו כל כך יִיחלנו. ____________________ בשבוע הבא: התקדמות הסורים בגזרה הדרומית של רמת הגולן; מהלכי מח"ט 188 יצחק בן-שוהם; קו הגנה ממזרח לירדן ולכינרת; חוסר תֵאוּם בין שר הביטחון לאלוף פיקוד הצפון; לפיקוד העליון לא היה מידע; יֵאוש בפיקוד העליון; מלחמתו של יוסי גור ממוצב 116; קרב תל-סאקי; אי-הבנת הֲוָיַת הצבא והמלחמה; רמה נמוכה של הכשרת קצינים.

1. לגִזרת עוטף עזה לא נשלח כלום אחרי חמישים שנה, למרות המידע על אפשרות התקפה, ולא רק זאת אלא גם הוצאו משם כוחות ונשלחו ליהודה ושומרון. 2. ראשי אמ"ן לא ראו בכך אות למלחמה, כפי שגם אחרי 50 שנה לא הִתיַחֲסו לסימנים מבשׂרי רעות ב-6–7 באוקטובר 2023. 3. מאפיין נוסף לאופי המיליציוני, הבלתי-מקצועי והבלתי-ממושמע של צה"ל, המשקף בין היתר את מוסר העבודה הירוד בישראל. בעבודה יעילה יכלו אנשי הנדסה קרבית למקש הרבה יותר באותה גִזרה וגם בגזָרות אחרות, ועל-ידי כך להקשות על פריצת הדיביזיות הסוריות לרמת הגולן, להקל על קרב ההגנה של צה"ל ולהקטין את מספר נפגעינו. אותם דברים אמורים, בהבדלים המתבקשים, לגבי גִזרת עזה אחרי חמישים שנה. 4. כך הכינו את לוחמי השריון לבלום התקפה של חמש דיביזיות סוריות. אחרי חמישים שנה הלוחמים שהיו אמורים לבלום את לוחמי הנוּכֿבּה של החמאס היו במיטות באותו לילה. 5. הפיקוד העליון, שבגד בלוחמים, גרם להם לחשוב, בדיווּחיו המוטעים, שהמדובר ביום קרב, ובכך מנע מהם להתכונן למלחמה כהלכה. 6. כפי שקרה אחרי חמישים שנה. 7. יומן המבצעים של הגדוד נמצא בארכיון שלי. 8. ראיונות עם יורם יאיר.