ב-1973 היו לצה"ל שתי חטיבות חיר"ם (חיל-רגלים מעולה) במילואים, שהיו שייכות למערך המוצנח. בפיקודו של דני מט הייתה חטיבה 55, שנלחמה בירושלים במלחמת ששת הימים, ובפיקודו של חיים נדל – חטיבה 80, שבששת הימים נלחמה באום-כתף ובדרום רמת הגולן. לפני מלחמת יום הכיפורים, וגם לאחר פרוץ המלחמה, לא ידעו ראשי צה"ל מה לעשות עם שתי חטיבות אלה. חייליהן המעולים, לכאורה, והמנוסים, לכאורה, ישבו בעורף, שמרו על חפ"קים ומִפקדות, שהופצצו בפרוץ המלחמה, בעוד שרבים מן המפקדים לקו בהלם וחששו לחייהם מהתקפה של אנשי קומנדו מצריים. כמו-כן שמרו על מתקנים שלא הותקפו, וביצעו משימות-דמה בחזית. אבל תוך כדי המלחמה הייתה החטיבה של דני מט הכוח העיקרי בצליחת תעלת סואץ, שחוללה את המהפך בחזית הדרום, והחטיבה של חיים נדל פשטה ממסוקים על מוצב החרמון הסורי בימי המלחמה האחרונים. היא לימדה את צה"ל איך להפעיל צנחנים, למעשה גם איך לנהל מלחמה. לפני המלחמה למד אלוף-משנה (לימים אלוף) דני מט בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. הרי סיפורו: "עד 5 באוקטובר – אף כי הייתי מפקד חטיבת חיר"ם, שהייתה עתודה מטכ"לית – לא ידעתי ולא עִדכנו אותי שמלחמה מתקרבת. רק ב-5 באוקטובר קיבלתי הודעה על כוננות ג׳, ונסעתי למפקדת החטיבה. שום דבר לא היה ברור. נפגשתי עם סגני, י.ב. (יהודה בר), ששֵרת בצבא הקבע והיה סמח"ט א׳ (אריק אכמון, איש מילואים, היה סמח"ט ב׳). יהודה ואני בדקנו את סידורי הגיוס, למקרה שיהיה עלינו לגייס את החטיבה באותו יום או למחרת, ואחר-כך נסעתי הביתה. ביום הכיפורים בבוקר יהודה התקשר אלי ואמר שקורה משהו. נסעתי למפקדת החטיבה ונאמר לי שהמלחמה תפרוץ עם שקיעת החמה. גייסנו את החטיבה לפי הפקודות, בין 11.00 ל-12.00. בשלושת הימים הראשונים של המלחמה היינו עתודה מטכ"לית. תכנַנּו מבצעים בסוריה אבל לא עשינו כלום. חששתי שיפצלו את החטיבה לכוחות-משנה וניסיתי להפעיל לובי במטכ"ל כדי שארד עם כל החטיבה לסיני.¹ שני מוקדי הלובי שלי היו הקחצ"ר² מנו שקד, האחראי לפעולות מיוחדות, ואג"ם/מבצעים, שהרמ"ח (ראש מחלקה) שלו היה יענקל׳ה שטרן. באג"ם/מבצעים הציעו לי להעלות גדוד אחד לצפון, ואמרו שמוטב שגדוד אחד יילחם ברמת הגולן. אם תישמר שלמות החטיבה, אולי היא לא תילחם כלל, רחמנא ליצלן... "ב-9 באוקטובר קיבלתי פקודה לשלוח את הגדוד של יוסי יפה דרך האויר לבלוזה שבצפון תעלת סואץ, ולטוס לרפידים עם שני הגדודים האחרים של החטיבה. החלפנו סטטוס. מעתודת מטכ"ל נהפכנו לחטיבה מוקטנת, עתודה של פיקוד דרום, ועדיין לא השתתפנו במלחמה. הגדוד של יוסי הופעל בבלוזה במשימות שוליות, ולא בפיקודי".³

אלוף-משנה אריק אכמון היה אחד משני הסגנים של דני מט וקצין המודיעין של החטיבה. שנה לפני המלחמה מונה למפקד גדוד סיור נ"ט (נגד טנקים). וכך הוא סיפר: "רפול היה קחצ"ר ב-1972 והקים את הגדוד. היו בגדוד פלוגת סיור, פלוגת הנדסה ופלוגת טילים נ"ט. אחרי רפול בא מנו, הוא התנגד לכל התפיסה הזאת וביטל את הגדוד. נשארתי בלי תעסוקה. דני מינה אותי לסמח"ט ב׳, והשאיר את מִפקדת הגדוד שלי עם ארבעים קצינים ומש"קים, כמסגרת למשימות מיוחדות.⁴ תפקידי היה לתכנן את המבצעים של החטיבה. לפני המלחמה היה למפקדה שלי תפקיד מרכזי באימונים לצליחת תעלת סואץ, על-פי תוכנית ׳חתול מדבר׳. "בערב יום הכיפורים הייתי אצל הורי אשתי, במשמר-העמק, ושם קיבלתי ידיעה, ממקורות פרטיים במודיעין, שמשהו מתבשל, משהו חמור. אחר-כך קיבלתי טלפון מהחטיבה, להיות מוכן לגיוס. בשבת חיכיתי לטלפון. המלחמה פרצה ואני עדיין הייתי במשמר-העמק. אחרי חצי שעה הודיעו לי בטלפון מהחטיבה להיות מוכן, אבל רק ב-16.00, שעתיים אחרי שפרצה המלחמה, הודיעו לי שעלי לבוא בכל המהירות.⁵ עליתי על המכונית שלי ונסעתי לבסיס של החטיבה שלנו. "דני מינה אותי לרַכָּז קבוצת התכנון. בשלושת הימים הראשונים של המלחמה התרוצצנו הרבה. ב׳בור׳ המטכ"ל פגשנו אנשים עייפים, מודאגים ומתוסכלים.⁶ התכונַנּו לבצע חסימה בעומק סוריה, לשבש את פעולות הגל הסורי השני ולהקים מהומה כדי להסיט כוחות מהחזית לתוך סוריה. זאת לא הייתה תוכנית רצינית. צה"ל לא היה בנוי לפעולות כאלה, לא מבחינה מחשבתית, לא מבחינה ארגונית ולא מבחינה לוגיסטית. הרמטכ"ל דדו נתן למנו אישורים לתכנון את הפעולות האלה, אבל הראש שלו היה בדברים אחרים,⁷ ולנו לא היה מה לעשות, לכן התעסקנו עם זה. פעם זימנו אותנו למחנה פו"ם, לישיבה עם אוגדת מנדי (ראש מחלקת ההדרכה, האלוף מנחם מרון), לתכנון מבצע מיוחד בחזית המצרית. לא הִתיַחַסנו לזה ברצינות. הייתה הרגשה שלא יעשו את זה, שאין לזה כוח, אין זמן ואין ראש. פעם ישבנו ארבע שעות עם מנדי ותכנַנּו פעולה עם חמישים קצינים, ולבסוף דובר על חמישה קצינים, ומנדי העביר את התכנון לראש המטה שלו. זה היה לא רציני, ואני חשבתי שזה בזבוז זמן. כשחזרנו למטה החטיבה אפילו לא הקדשתי חצי מחשבה לדברים שנאמרו אצל מנדי"⁸.⁹

סגן-אלוף (מיל׳) דן זיו פיקד על גדוד 71 של חטיבה 55. במלחמת ששת הימים פיקד עוזי עילם על הגדוד הזה בקרבות בירושלים. במלחמת ההתשה סיים עילם את תפקידו ודן זיו היה מועמד להחליף אותו. זיו היה צנחן ותיק ובעל אות הגבורה (מקרב המיתלה ב-1956), אבל כמה מפקדי-פלוגות ותיקים התנגדו למינויו וטענו שאין לו כישורים לפקד על גדוד חיר"ם ושהם אינם רוצים להפקיד בידיו את חייהם. עד מוצאי-שבת נשאר זיו בביתו, באיילת-השחר, חיכה לטלפון וניסה לַשָוא להתקשר עם מִפקדת חטיבתו ועם מִפקדת גדודו. בשעה 18.00 טִלפן למפקדה של משה לוי ("משה וחצי", לימים רמטכ"ל), שאל מה קורה ונאמר לו שעליו להתייצב בבסיס. רבים מפקודיו הגיעו לכפר סירקין לפניו, אף כי לא נקראו. "הגעתי לבסיס במרכז הארץ בשעה 22.00", סיפר זיו. "חלק מהגדוד כבר התגייס. ראיתי שאין הרבה מה לעשות והלכתי לישון. בבוקר הגיעו חיילי הגדוד, התארגנו והתחמשו. עד יום שלישי התאמנו, לא ברצינות. הרבה מאוד אנשים התייצבו, בפלוגות היו מאה ועשרים איש ולא היה די ציוד בשבילם. תקן הפלוגות שלנו היה מאה ועשרים איש אבל במחסנים לא היה מספיק ציוד. הנשק היה תקין ברובו אבל חסרו משקפות, פנסים, לוחות-ירי, תיקי כל-בו. את דיסקיות הזיהוי לא מצאנו, לכן לא היו דיסקיות לחיילים רבים, ואחר-כך היו בעיות של זיהוי נפגעים"¹².¹¹ סגנו של זיו, רב-סרן (מיל׳) עוזי אילת: "ב-1973 למדתי חקלאות באוניברסיטה העברית. בשבוע שלפני המלחמה הייתי בחופשה בבית, בבית-השיטה. ביום הכיפורים עבדתי בשדה הכותנה. בשעה 16.00 שמעתי בשדה שהתחילה מלחמה, רצתי לטלפון וטלפנתי לסמח"ט, י.ב. הוא אמר לי: המתן בבית, מגייסים. בשעה 18.00 באה מונית, ואני נסעתי לחטיבה. ביום הראשון של המלחמה היינו מוכנים רק בשלושה רבעים. הרבע האחרון התעכב בגלל המחסור בציוד אישי, בתחמושת, בנעליים ובבגדים. גם הציוד המקצועי של הפלוגה המסייעת לא היה מספיק. חסרו תיקי כל-בו של המקלעים, מפתחות איפוס של תותחי לא-רתע, לוחות-ירי של המרגמות. אילו היה עלינו להפעיל את התול"רים, לא היינו יכולים לאפס אותם. לא היה אפשר לתקן את המקלעים. לא היו די כלי-רכב קרביים. עד אז חשבו שחטיבת הצנחנים תנוע לחזית באוטובוסים¹², ואחר-כך תלך ברגל והציוד יגיע אחריה במשאיות. היינו ׳חורנים׳ באופי, חשבנו שנסתדר עם מה שיש. תפיסה דומה הייתה לנו לגבי הנשק. כאשר אני נזכר היום עם איזה נשק אישי עמדתי פנים אל פנים מול החיילים המצריים, אני מצטמרר. היינו מוכנים לא למלחמה אלא לפעולות גמול. הנשק של המפקדים היה תת-מקלע עוזי. לחיילים היו רובי 'אֵף-אֵן'. טיל אישי ׳לאו׳ הגיע אלינו תוך-כדי הקרבות ורובה סער 'אם-16' הגיע כשישבנו באפריקה. לפני המלחמה אמרו לנו שהנשק אשר התאים למלחמת העצמאות, לפעולות הגמול ולמלחמת ששת הימים יתאים גם למלחמה רצינית. הנשק הזה לא נוסה מעולם בתנאי אבק וחול. הרובים והבזוקות שלנו היו מיושנים, אבל הצלחנו במלחמת ששת הימים, ואנשים האמינו שהציוד הזה מתאים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ראינו שאין לנו תשובה לנשק של האויב. הנשק שלנו היה קצר-טוָח, לא מדויק ופגיע לאבק. הנשק האישי שלי בכלל לא ירה. לקחנו נשק מההרוגים המצריים. הצטיידנו בקלשניקובים ובבזוקות אר-פּי-ג׳י.¹³ "בבסיס העורפי לא ידענו כלום. הייתה קבוצת פקודות עם דני מט. זה היה תדרוך, לא הוראות לביצוע, ומידע לא קיבלנו. הרגשנו שהעסק חולף על-ידנו. בדקנו אפשרות להתאמן בסביבות ראש-העין. לא היה מה לעשות. ישבנו בחורשות של כפר סירקין והשתעממנו".¹⁴ מפקד פלוגת המפקדה של זיו, סרן (מיל׳) חנן ארז, העיד: "היו חסרים מא"גים, זיקוקים, עוזים, מרגמות 52 מ"מ. לא היו די נעליים, חלק מהנעליים היה בתיקון. חסרו פריטי חגור ושמיכות. הסגל האפסנאי שלנו לא הכיר היטב את המחסנים. שני מחסנים גילינו רק ביום השני למלחמה. ההֶכֵּרות הראשונה שלי עם המחסנים הייתה שנה אחת לפני המלחמה, ולא הכרתי אותם טוב. תחמושת אישית היתה, אך לא תחמושת מחלקתית, וההתארגנות התעכבה. עד שנשלחנו לסיני הייתה התחמושת המחלקתית על המשאיות, ולא ידענו איפה הן. הרכב של צה"ל היה במצב רע. חסרו חלפים, לא היו מפתחות בג׳קים, לא היו ספרי-רכב ולא היה די דלק. נוהל הנפקת הרכב היה מסורבל מאוד. חסר ציוד מטבח, בלוני גז, סכינים".¹⁵

ד"ר סגן עמיקם, רופא הגדוד: "עד שהגיע המורפיום עברו יומיים, אף שהיה לחטיבה ארון סגור עם מורפיום. כדי לתרגל את החובשים והחיילים לעשות אינפוזיות היה עלי לקנות במשיכה את הציוד. חסרו תחבושות אישיות לחיילים. עברו יומיים ער שהתארגנה מרפאה. קיבלנו אמבולנס, שהיה מתאים לכבישי הארץ ולתצוגה בכיכר-דיזנגוף, לא למשימות קרביות. המתקון של האלונקות לא היה תקין".¹⁶ סרן (מיל׳) מנחם רייניץ, מפקד פלוגה בגדוד של זיו: "אני מושבניק, מכפר הס. התעניינתי בעיקר במשתלה שלי. על ההתרחשויות היה לי מושג קלוש, מגיסי, ששֵרת בחטיבת הצנחנים הסדירה. ביום הכיפורים בצהריים אסף אותי מפקד גדוד 66 של החטיבה, יוסי יפה, ונסענו יחד לכפר סירקין. לא הייתי לוחם גדול, ודי שמחתי כשאמרו לנו, ביום הראשון, שהמלחמה תסתיים לפני שנופעל. כשנודע שזה אסון לאומי, הערכתי, בהבנתי המצומצמת, שדי מהר תעבור המלחמה לשטחי האויב. כל המושגים שלי היו מנותקים מהמציאות".¹⁷ סרן (מיל׳) אסא קדמוני, אחד משמונה שקיבלו את אות-הגבורה במלחמת יום הכיפורים וממחוללי תנועת המחאה אחרי המלחמה, היה אחד ממפקדי הפלוגות הרזרביים של דן זיו. וכך הוא מספר, די בהומור יש לציין: "את בוקר יום הכיפורים ביליתי בחוף שרתון. זה יום טוב לתפוס חתיכות, גברים כמעט לא רואים על החוף, אולי הם בבתי-הכנסת. הרגשתי כמו תרנגול בלול תרנגולות. שמעתי אזעקה, האזנתי לחדשות על החוף, באתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שלפי הערכתי נפלו כל המעוזים בקו בר-לב. רצתי לכפר סירקין. בילינו שם כמה לילות בציד חתיכות בראש-העין. זאת הייתה אוננות אחת גדולה".¹⁸

סגן-אלוף דוד ('דודיק') רוטנברג, מי שהיה מפקד פלוגה בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, פיקד על פלוגה בגדוד 66 של יוסי יפה בתחילת מלחמת יום הכיפורים, אחר-כך מונה לסגן מפקד הגדוד. הוא נפצע בקרב הצנחנים בעיר סואץ. הרי סיפורו: "ביום הכיפורים לפני הצהרים טיילתי עם חברי במפלי הזָּוִיתן שברמת הגולן. בשעה 14.00 הייתי אמור להשתתף בישיבה בקיבוצי, גונן. כשהגעתי לקיבוץ ראיתי את הפצצות מרחוק והבנתי שפרצה מלחמה. לקחתי מכונית ונסעתי עם חברים מהצנחנים לכפר סירקין. בהתחלה החטיבה לא עשתה כלום. לצה"ל לא הייתה תפיסת לחימה של חיל-רגלים, ולמפקדים לא היה ברור מה יעשה החי"ר בקרב. אני חייב לציין שאחרי מלחמת ששת הימים היינו עסוקים במשימות ביטחון שוטף, החזקת קווים ופעולות גמול. לא היו הגדרות על הקרב המשולב, ולא על חלקנו בקרב כזה. לא התאמַּנּו לקראת מלחמה, ולא היו לנו אמצעי-לחימה מתאימים. כשאין תפיסה כוללת אי-אפשר לשבֵּץ את היחידות במקום מתאים. ב-1973 לא הייתה למפקדי צה"ל תפיסה כוללת, וגם היום (1985) אין. במלחמת ששת הימים היה השריון ׳מלכת הקרב׳, ואז התפתחה תפיסה כאילו החי"ר מפריע לשריון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היינו עתודה מטכ"לית. היה אפשר להפעיל אותנו אילו ידעו מפקדי צה"ל מה הם רוצים. אבל הם לא ידעו, לכן לא הופעלנו בתחילת המלחמה".¹⁹ והנה גם סיפורו של סגן-אלוף (מיל׳) אורי וגמן, מי שהיה מפקד גדוד המרגמות המוצנחות בחטיבה של דני מט: "אחרי מלחמת ששת הימים הצנחנים לא היו באופנה. באחד האימונים ביקר אצלנו סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל. הוא שאל: ׳מה? עדיין יש צנחנים? הסתדרו בשלשות וברביעיות והיכנסו לטנקים!׳. זאת הייתה אירוניה, אבל היה בה יותר מקורטוב רצינות. "המפקדים הבכירים זלזלו באויב. ראינו סרט על תרגיל צליחה של צבא מצרים. המצרים לא הצליחו לעבור מגדה לגדה. נראה לי שהם צילמו את הסרט הזה לשם הטעיה, לקראת המלחמה. מפקד החטיבה שלנו הסתייג מההערכות העצמיות היומרניות של המפקדים הבכירים והזלזול שלהם באויב. "ביום שישי אחרי-הצהרים קיבלתי התראה להיות מוכן, וביום הכיפורים גויסתי. ביום רביעי, 10 באוקטובר, נשלח הגדוד שלי לפיקוד המרכז, ומשם לנבי מוסא, ליד יריחו. רבים הביטו בנו בקנאה, מפני שאולי נעשה משהו במלחמה. בגבול ירדן הוקמה חטיבה, בפיקודו של שמוליק פרסבורגר. היו בה הגדוד שלי, גדוד נח"ל וגדוד קציני צנחנים.²⁰ היינו אמורים לפעול כציידי-טנקים אם ירדן תצטרף למלחמה. קיבלנו הוראה לפגוע בטנקים ממרחק של 2-3 מטרים. אחר-כך קיבלנו טילי ׳לאו׳, ויכולנו להתרחק 17 מטרים מהטנקים של האויב. "הכוח שמוקם בין ירושלים לירדן לא היה מסוגל לעצור פלישה של הצבא הירדני. גייסו גדוד מילואים ירושלמי והושיבו אותו ממערב לנו, וזה היה הקו השני. הניחו שתושבי ירושלים יגנו על עירם. כוחותינו היו דלילים. הנחנו שרשרות-מוקשים. נזכרתי בצבא הרוסי שניסה לעצור טנקים גרמניים בבקבוקי מולוטוב. "אחרי ימים אחדים קיבלנו פקודה לרדת לסיני עם הדרג הקדמי של הגדוד, קציני טיווּח, קציני סיוע אויר וכו׳, ולהצטרף לחטיבה לקראת הצליחה".²¹

לא רק שצה"ל הופתע מפרוץ מלחמת יום הכיפורים, אלא גם לא הוכן משום בחינה למלחמה. המפקדים הבכירים של צה"ל, מוָתיקי מלחמת העצמאות, בראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר, סגנו ישראל טל ומפקדי החזיתות יצחק חופי בצפון ושמואל גורודיש-גונן בדרום, לא הבינו את הֲוָיַת הצבא והמלחמה ולא הכינו את צה"ל למלחמה, זלזלו באויב ולא למדוהו היטב, והכל בגלל שהם האמינו לשקרים של עצמם, שהם מקצוענים. אותם ליקויים בדיוק נחשפו ב-7 באוקטובר 2023 ובמלחמת חַרְבות ברזל. לדעתי הסיבות לכך הן: א. צה"ל איננו חושף ליקויים בעת ואחרי מלחמה, וממילא איננו מפיק לקחים; ב. מפקדי צה"ל לא ידעו לתקן את אותם ליקויים חמורים שאותם לא יכלו להסתיר. בעיה זאת קיימת גם בעת כתיבת שורות אלה ב-2025, כי בישראל אין תרבות עומק ביטחונית, ואין הבנה צבאית כפי שראוי לחברה העסוקה במלחמה מתמדת כבר 76 שנים. אשמים בכך בראש וראשונה האינטלקטואלים באוניברסיטאות, במכוני המחקר ובאמצעי התקשורת, ימנים ושמאלנים, אנשי "מפלגת השלום" ואנשי מפלגת "ארץ ישראל השלמה", "קפלניסטים" ו"ביביסטים", שעסוקים בקידום עצמם ובטובות הנאה. הם יודעים להפגין, אך לא יודעים לחשוב, והעתיד מי ישורנו. איש מהם איננו זוכר, או שלא אכפת להם, מדבריו הנצחיים של גדול המנהיגים של העם היהודי, משה רבנו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים, ל, יא-יד). למרבה הצער נראה כי לבבות העם אטומים הם, והבעיה איננה של צד זה או אחר, אלא שלנו כולנו היא. ______________________ בשבוע הבא: חטיבת צנחנים במילואים 80 בפרוץ המלחמה; עדויות של המח"ט האלוף חיים נדל, המג"ד אל"ם חזי שלח, מפקד פלוגת הסיור סא"ל עמי גלעדי, ומפקד אוגדה 162 אברהם עדן; קרב פלסיום בעת העתיקה, קרב נגד קומנדו מצרי על הכביש הראשי בצפון סיני בין רומני לבלוזה; באין תרבות צבאית. כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ וְלֹא מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ כִּֽי קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽו.