ישראל קסטנר נולד ב-1906 בעיר קלוז׳ (קלויזנבורג) שבטרנסילבניה, אזור שהיה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ועבר לריבונות רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא צמח באווירה הציונית התוססת של יהדות הונגריה ורומניה בין המלחמות - קהילה יהודית משכילה, פטריוטית אך גם בעלת זיקה עמוקה ללאומיות היהודית המתחדשת. בצעירותו רכש השכלה משפטית (ומכאן התואר "ד"ר"), אך תשוקתו האמיתית הייתה לעיתונאות ולעשייה ציבורית. בשנות ה-20 וה-30 ביסס את מעמדו כאחד המנהיגים הצעירים של התנועה הציונית בהונגריה (שהייתה רק 4% מהקהילה היהודית): הוא כתב וערך בעיתון היהודי-הונגרי הנודע "אוי קלט" (Új Kelet) בקלוז׳, והנהיג תנועת נוער ציונית ("הבונים-דרור"). קסטנר, כריזמטי ורהוט, התבלט כמי שמסוגל ללכד סביבו את צעירי הקהילה ולקדם מטרות ציוניות. בשלהי שנות ה-30 אף כיהן כמזכיר הסיעה היהודית בפרלמנט הרומני - תפקיד פוליטי שבאמצעותו פעל להגנת זכויות היהודים.

אולם כל אלה היו רק קדימון להתמודדות חייו שהגיעה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה, בעלת בריתם, לאחר שזו החלה לגשש אחר הפסקת אש עם בעלות הברית. הפלישה סימנה את תחילת הסוף עבור יהדות הונגריה - הקהילה היהודית הגדולה האחרונה באירופה שעדיין כמעט לא נפגעה עד אז ממדיניות ההשמדה הנאצית. אדולף אייכמן הגיע לבודפשט בראש צוות מבצע מיוחד, והחל לארגן במהירות את גירוש היהודים למחנות המוות. בתוך שבועות ספורים גורשו מאות אלפי יהודים מהערים והעיירות בפריפריה ההונגרית - בעיקר מיישובי צפון טרנסילבניה, הונגריה הכפרית וערי השדה - ברכבות דחוסות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. קצב ההשמדה היה מסחרר: כ-437 אלף יהודים נשלחו לאושוויץ בין מאי ליולי 1944, ומתוכם נרצחו רוב מוחלט מיד עם הגעתם.

בעיצומה של קטסטרופה זו מצא את עצמו ישראל קסטנר, אז בן 38, בחזית ניסיון ההצלה. הוא כבר עבר בינתיים לעיר הבירה בודפשט, מרכז ההנהגה היהודית, ושם הצטרף ל"ועדת העזרה וההצלה" - ועדת חרום שהקימו פעילים ציונים ונציגים מזרמי קהילה שונים כדי לנסות ולהציל כמה שיותר יהודים מהשמדה. קסטנר וחבריו לוועדה, בהם יואל ברנד והלל דן-ציק (סבו של רני פינגולד), החלו לגשש אחר דרכים בלתי-שגרתיות להצלת יהודים: מגעים חשאיים עם בכירי אס-אס, הצעות עסקות ותשלומי כופר, זיוף מסמכים, הברחות גבול, וכל מה שיכול להועיל. בבודפשט שררה באותם ימים אווירה של חרום וייאוש - מנהיגי הקהילה הבינו שכל יום שעובר גוזר מוות על אלפים נוספים. קסטנר, בעוז רוח ובחשיבה מקורית, היה נחוש לנצל כל שביב של סיכוי להציל נפשות, גם במחיר סיכונים אישיים וקבלת החלטות מוסריות שוברות לב. מגמת ההפעלה הייתה משותפת להנהגה ולתנועה הציונית כולה.

"הדבר שבזכותו קסטנר היה לדמות מרכזית בפעולות ההצלה", מסביר עו"ד אריה ברנע, "הוא היכולת לזהות הזדמנות - ואומץ הלב לנצל אותה. בראש סדר העדיפות שלו עמדה הצלת נפשות, אפילו על חשבון פעולות אחרות כמו אזהרת ההמונים. באזהרה כזו עסקו פעילים אחרים, כולל תנועות הנוער, ואילו קסטנר התמקד בפעולות חשאיות עם הנאצים. קסטנר הבין שבמציאות הנוראית של 1944, לפעמים הצלת חלק מהאנשים עדיפה על אזהרות שעלולות לא להישמע או לא להביא תועלת". לדברי ברנע, "בנסיבות ההן... מי קובע את החובות? אנחנו, שיושבים היום בנחת, לא באמת יודעים מה היינו עושים. אבל עבור אותם אנשים, בראש הסולם עמדה הצלת נפשות - ולא בהכרח הפצת מידע או אזהרה". הדברים הללו נאמרים כמענה לביקורת המפורסמת על קסטנר, על כך שלא "הזהיר" את יהודי הונגריה מפני גורלם. ברנע וקציר מדגישים שבהקשר ההיסטורי, מרבית יהודי הונגריה כלל לא יכלו לתפוס את גודל הזוועה שאיימה עליהם, וגם כשניסו יחידים - בהם קסטנר (אך בעיקר אחרים) - להעביר אזהרות, רבים סירבו להאמין. "יש עדויות על אנשים שהלכו להזהיר קהילות - וסולקו בבוז, כי היהודים פשוט לא יכלו להכיל בנפשם את הידיעה הנוראה" אומר הד"ר יצחק קציר, ומזכיר עדויות שהופיעו בין השאר בסרט התיעודי האמריקני של גיילן רוס על הפרשה ("Killling Kasztner"). באותן נסיבות, קסטנר סבר שיוכל להציל יותר יהודים באמצעות משא-ומתן ועסקות - על פני ניסיונות התרעה שנראו חסרי סיכוי או עלולים אף לחבל במהלכי הצלה. ההחלטה הזו, כפי שנראה, תהפוך לאחר המלחמה לאחד האישומים הקשים נגדו; אך באביב 1944 היא נראתה לקסטנר כאפשרות המעשית היחידה להוציא מישהו חי מבין ציפורני הנאצים.

בין נסיונות ההצלה הנועזים שקסטנר היה שותף להם, הידוע מכל הוא המשא-ומתן עם אדולף אייכמן על "סחורה תמורת דם" - עסקה שאפתנית שהוביל אייכמן: מיליון יהודים תמורת 10,000 משאיות אספקה לצבא הגרמני. ההצעה הזו, מטורפת ככל שתהיה, המחישה שקסטנר ואנשי ועדת ההצלה הצליחו להגיע ישירות אל צמרת סולם הפיקוד של מכונת ההשמדה. יואל ברנד, עמיתו של קסטנר, נשלח בחשאי לאיסטנבול במאי 1944 בניסיון לגייס את תמיכת בעלות הברית בעסקה המוצעת. הבריטים והאמריקנים, שחשו ריח סחטנות ותרמית, עיכבו את ברנד ולא נענו להצעה (שבכל מקרה כנראה שלא הייתה מתממשת - יש הרואים בה תרגיל נאצי למשיכת זמן ולהפרדה בין בעלות הברית, ותו לא). אולם השהייתו של ברנד מחוץ להונגריה יצרה הזדמנות אחרת: קסטנר נותר בבודפשט כתַּוָּך יחיד מול הגרמנים, והמשיך לדון עמם בדרכים חלופיות להצלת יהודים. בנקודה זו נכנס לתמונה בכיר אס-אס אחר, קורט בכר, קצין שהימלר שלח להונגריה כדי להשגיח על האינטרסים הכלכליים של הארגון (בכר עסק בשוד הרכוש היהודי, אך בהמשך גם היה מעורב ביוזמות ההצלה). ההערכה היא שהיינריך הימלר, ראש האס-אס, החל באותו זמן לבחון ערוצים לעסקת הפרד-וּכְבוֹש: שימוש ביהודים כקלף מיקוח ליצירת שלום נפרד עם המערב, מאחורי גבו של היטלר. הימלר ידע שהמלחמה אבודה ורצה להציל את עורו; לשם כך היה מוכן "למכור" יהודים תמורת מגעים מדיניים. קסטנר ואנשי ועדת ההצלה הבחינו בסדק הצר הזה בצור הנאצי - והחליטו לנצל אותו עד תום.

התוצאה הייתה "רכבת קסטנר" המפורסמת - מבצע הצלה חסר תקדים בהיקפו. קסטנר ובכר הגיעו להבנה: בתמורה לתשלום כופר כספי גדול, יורשה לקסטנר לארגן קבוצה גדולה של יהודים שיוצאו מהונגריה לחופש. הרכבת יצאה לדרכה ב-30 ביוני 1944, ועליה 1,684 יהודים - בהם חברי הנהגה ופעילים, אנשי רוח, רבנים, בעלי ממון ששילמו על מקומם (ובכך מימנו אחרים), וגם פשוטי עם, נשים, ילדים ויתומים. הרשימה הורכבה תוך כדִי תנועה, ותמיד תלויות נגדה טענות: למה פלוני ולא אלמוני. קסטנר כונה לא פעם "מי שכתב רשימות למיון יהודים", דבר שעבור רבים היה צורם מוסרית נוכח זיכרון הסלקציות של מנגלה. אלא שלא קסטנר הרכיב את הרשימה; הכרטיסים לרכבת חולקו בין כל הקהילות והזרמים שקבעו בעצמם מי מבני הקהילה יעלה לרכבת. ההבדל ברור: זו לא הייתה רשימת השמדה אלא רשימת חיים. קסטנר ועמו חברי ועדת ההצלה חילקו את המקומות בין כל הקהילות והתנועות, שנשוב ונדגיש - קבעו בעצמן מי יעלו לרכבת. עשו מאמצים לתת ייצוג לקשת של קבוצות - משרידי קהילות שנמחו ועד פעילי נוער וחברי תנועות מכל גוני הקשת. על-אף כל השאלות המוסריות כביכול, חשוב לזכור: כמעט 1,700 בני אדם ניצלו הודות לרכבת הזאת. היא אומנם התעכבה ועברה דרך מחנה ברגן-בלזן בגרמניה (שם שהו הנוסעים כמה חודשים בתנאים קשים עד להשגת שחרורם), אך לבסוף הגיעה בדצמבר 1944 לשווייץ הניטרלית. אותם ניצולים - ביניהם קתרין סנש (אמה של הצנחנית חנה סנש), הרב יואל טייטלבוים מסאטמר, פעילים ציונים מכל המחנות ואף צעירים ניצולי אושוויץ שקסטנר הצליח לצרף - היוו תזכורת חיה לכך שגם בתוך התופת, יש שתושייה, כסף ומשא-ומתן נועז עם האויב יכולים להציל חיים.

הרכבת הזו הייתה ההישג המפורסם ביותר, אך ממש לא היחיד, של קסטנר. במקביל, דרך קשריו עם קצינים כמו קורט בכר ודיטר ויסליצני (עוזרו של אייכמן), הוא פעל להאט את קצב ההשמדה. אחת התוצאות הייתה הסטת גורלם של כ-20,000 יהודים אל "מחנות העבודה" באזור שטרסהוף באוסטריה - במקום שיילקחו לאושוויץ. בקיץ 1944, בעיצומן של האקציות, שיכנעו קסטנר ועמיתיו את אייכמן ובכר להעביר כמה משלוחים של יהודים (בעיקר מבודפשט וסביבותיה) למחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך, שם סיכויי ההישרדות היו גבוהים לאין ערוך מאשר בבירקנאו. כך, עשרות אלפים ניצלו בפועל מתאי הגזים. אפילו יד ושם - הרשות הממלכתית להנצחת השואה - מכיר היום רשמית בתרומתו של קסטנר ו"ועד העזרה וההצלה" בהונגריה להצלת לפחות 20,000 יהודים. "קסטנר הצליח, בדרכים מורכבות ומלאות תעוזה, לעצור את מכונת ההשמדה הנאצית בהונגריה על סף תהום - ולמשוך ממנה החוצה רבבות אנשים חיים", אומר רני פינגולד, נכדו של שותפו לעשייה. הישג זה, כמובן, לא היה חסד נאצי פתאומי: קסטנר ואנשיו שילמו שוחד וכספי כופר עצומים לקציני אס-אס כדי לקנות זמן וחיים. הכספים גויסו בחירוף נפש מן הקהילה היהודית ההונגרית העשירה, שכבר הייתה על סף חורבן, וכן ממקורות ציוניים בחו"ל. סיפור קטן אך מצמרר שמספר ברנע ממחיש את נחישותו של קסטנר למנוע אפילו קורבן אחד נוסף: "רכבת אחת שהייתה אמורה להגיע לשטרסהוף יצאה לדרכה לכיוון אושוויץ במקום. כשקסטנר שמע על זה, הוא רץ בצעקות אל אייכמן - והצליח לגרום לו להחזיר את הרכבת לנתיבה המקורי". את הסיפור הזה חלק ברנע בהרצאה לניצולי שואה, ואישה מהקהל קמה ואמרה בהתרגשות: "אני הייתי ברכבת הזאת!". ההתרחשות הדרמטית הזו - יהודי שבכוח אישיותו שולט במידה מסוימת על תאוות הרצח של אייכמן עצמו - ממחישה עד כמה היה קסטנר דמות יוצאת דופן. למעשה, אומרים קציר וברנע, אייכמן נשא שנאה יוקדת כלפי קסטנר, ואף פחד ממנו, שכן קסטנר "עלה לו על העצבים" פעם אחר פעם וטרפד את משימת ההשמדה שהוטלה עליו. "אייכמן שנא את קסטנר שנאת מוות", מסביר ברנע, "כי קסטנר, באמצעות קשריו עם בכירים ממנו באס-אס ודרך הימלר, כפה עליו שוב ושוב להציל יהודים - הדבר הנורא ביותר שאייכמן יכול היה לדמיין".

עדויות לשנאתו האישית של אייכמן לקסטנר צפו שנים לאחר מכן, במהלך ראיונות שסיפק אייכמן לעיתונאי הולנדי בשם וילם סאסן בעת שהסתתר בארגנטינה לאחר המלחמה. באותן שיחות (1957), שאותן תכנן זאסן לפרסם, התרברב אייכמן בהיקף שליטתו והשמדה שביצע - והרשה לעצמו לדבר בכנות רבה יותר מאשר במשפטו הפומבי בירושלים. בין היתר תיאר את קסטנר כ"ציוני фанат (פנטי) קר רוח" וסיפר שלמעשה "עשה איתו עסקה": שאם קסטנר לא יפריע ולא יזהיר את היהודים, הוא (אייכמן) ישחרר "כמה קבוצות" מתוך ההמונים. דברים אלו - שנאמרו כמובן מתוך מבטו המעוות של הפושע הנאצי - דלפו לבסוף ופורסמו בחלקם, והפכו לכלי נשק בידיהם של משמיצי קסטנר: "תראו, אפילו אייכמן אמר שקסטנר שיתף איתו פעולה". אולם יש לזכור מי הוא הדובר. "פתאום מאמינים לנאצי?!" מתקומם ברנע. "אייכמן, שהיה אידאולוג אנטישמי פנאטי, כל כך תיעב את קסטנר - גם אחרי שקסטנר עצמו כבר לא היה בין החיים - שהוא ניסה לגרור את זכרו לתהומות השקר והרשע שלו עצמו. אי-אפשר לתת לאייכמן את המילה האחרונה על דמותו של קסטנר".

לצד מפעל ההצלה גדל-הממדים שבראשות קסטנר, פעלה בהונגריה קבוצה נוספת להצלת יהודים: הצנחנים מארץ ישראל. במהלך 1944 שלחו הסוכנות היהודית וצבא בריטניה 37 מתנדבים יהודים מארץ ישראל, בשליחות צבאית והתנדבותית, לצנוח באירופה הכבושה. מטרותיהם היו מגוונות: איסוף מודיעין על הנאצים, סיוע למטוסי בעלות הברית וטייסים שנטשו, ארגון פעולות התנגדות, וכמובן ניסיון לסייע להצלת יהודים מקומיים. שלושה מן הצנחנים הגיעו להונגריה: חנה סנש (המשוררת הידועה), יואל פלגי (חבר קיבוץ מענית) ופרץ גולדשטיין. חנה סנש נתפסה בגבול הונגריה ביוני 1944 ונכלאה בידי משטר הבובות ההונגרי, עונתה והוצאה להורג בנובמבר 1944. פלגי וגולדשטיין נתפסו גם הם בקיץ 1944, אך ניצלו מהוצאה להורג מיידית - אולי הודות לקסטנר, כפי שנראה מיד - ושוחררו רק בסוף המלחמה.

פרשת הצנחנים הפכה לאחר מכן לאחד מכלי הנשק המרכזיים במערכה נגד קסטנר: הוטח בו שכאילו "הסגיר" את חנה סנש לידי ההונגרים, או הפקיר את חבריה. ואכן, סנש עצמה ומשפחתה ציפו מקסטנר - שהיה מראשי התנועה הציונית הקטנה - לעשות משהו עבורה. בהסכת נחשף פרט היסטורי מרתק ולא-מוכר: קסטנר דווקא ניסה להציל את חנה סנש, והצליח להשיג למענה הבטחה לשחרור - אך תוכניתו סוכלה בשל תהפוכות המלחמה. פינגולד חושף שקסטנר ארגן פגישה חשאית ב-14 באוקטובר 1944 בין נציג המודיעין הצבאי ההונגרי לבין נציג הצלב האדום הבינלאומי, פרידריך בורן, כדי לדון בחילוץ אסירים יהודים. ההסכם שהתגבש בפגישה כלל התחייבות לשחרר את חנה סנש ממעצרה, כחלק מעסקה הומניטרית רחבה יותר. "זה הישג כביר", מטעים פינגולד, "כמעט לא ידוע בציבור שזה מה שקסטנר עשה". אלא שלמחרת היום התחולל בהונגריה אירוע דרמטי: בשעות הבוקר של 15 באוקטובר הופל שלטון העוצר ההונגרי מיקלוש הורטי בהפיכה נאצית פנימית, והמשטר הפרו-נאצי הקיצוני של צלב החץ בראשות פרנץ סלשי תפס את השלטון. בתוך התוהו ובוהו שלאחר ההפיכה, הסכם השחרור של סנש בוטל כלא היה. משטר צלב החץ הפשיסטי לא ראה עצמו מחויב להתחייבויות קודמו, וחנה סנש נותרה אסירה. כעבור שלושה שבועות, ב-7 בנובמבר 1944, הוצאה סנש להורג בירייה. בדיעבד, קשה שלא לחוש את גודל האסון: אילו אירועי אותה יממה באוקטובר היו מתפתחים מעט אחרת, ייתכן שחנה סנש הייתה בין נוסעי רכבת קסטנר לשווייץ. קסטנר, מצידו, לא פרסם ברבים את מאמציו הכושלים למען סנש - הן כדי לא לסכן אפיקים חשאיים אחרים, והן משום שלא היה טעם עוד לחשוף הסכם שכבר לא יצא לפועל. כך התקבע בציבור הרושם שהוא פשוט "לא עשה כלום" למען חנה הגיבורה, רושם הרחוק מן האמת ההיסטורית.

ואם בפרשת סנש התערבותו של קסטנר לא הצליחה להציל את חייה, הרי שבאשר לשני הצנחנים האחרים - יואל פלגי ופרץ גולדשטיין - חלקם ניצלו במידה רבה בזכות התנהלותו של קסטנר. זהו אחד ההיבטים הפחות ידועים אך הדרמטיים בסיפור: קסטנר, שידע על הימצאותם של הצנחנים המסתננים בבודפשט, החליט לנקוט מהלך נועז ומקורי להפליא כדי להצילם - ובד בבד להגן על מבצעי ההצלה שלו מחשד גרמני. כאשר פלגי הצליח ליצור קשר עם קסטנר באחד מלילות קיץ 1944, הוא מצא אותו בביתו בבודפשט. פלגי היה מלא מרץ נעורים ומשוכנע שתפקידו להצית מרד ופעולות קומנדו נגד הנאצים. קסטנר, מנגד, חשש שכל פעולה צבאית בלתי-מתואמת תעורר את חשדם של הגרמנים ותחרוץ גורלם של רבבות היהודים שהוא ניסה להציל. לפי עדותו של הד"ר קציר (המבוססת על מכתב שכתב קסטנר עצמו לסבו של פינגולד, הלל דן-ציק, המתאר את האירוע), שיחתם של השניים הייתה מתוחה וגלויה. "אתה באת להציל את היהודים?", שאל קסטנר את הצנחן הצעיר, ספק בלגלוג ספק בביקורת. "בחור צעיר ובודד שעבר אימוני קומנדו בריטי חושב שיוכל להציל את יהודי הונגריה הכבושים?". קסטנר הציג בפני פלגי את תמונת המצב האמיתית: הוא תיאר את הקהילה הכבולה, את תוכניות ההצלה שכבר היו בעיצומן - ובראשן רכבת המיועדת לצאת עם קרוב לאלפיים יהודים - ואת הסכנה העצומה שפעולת חבלה קטנה מדי מצד פלגי תצית תגובת זעם גרמנית על כלל היהודים. לבסוף שאל אותו: "תגיד לי, ראו אותך בדרך אלי?" פלגי השיב כי ייתכן שנראה בידי כפריים בדרך, אך התחמק מהם. קסטנר אז הטיל את הפצצה: "אם ראו אותך, אתה מת, אני מת - והרכבת לא תצא".

בשלב זה התגבשה אצל קסטנר תוכנית: כדי לשלול מהנאצים את החשד שהצנחנים פועלים כנגדם, ועדת ההצלה תציג ביוזמתה את פלגי לידי הגסטפו, כאילו הוא שליח חשאי נוסף מטעם הנהגת היישוב היהודי שמטרתו להמשיך את המשא-ומתן שהחל יואל ברנד (אותו ברנד שיצא לטורקיה). הרעיון היה "להלבין" את פלגי כשותף למשא-ומתן ולא כמרגל או חבלן. פלגי, בהבינו שאין מוצא אחר, הסכים להעמיד פנים. וכך, הסגיר למעשה קסטנר את פלגי לידי הנאצים - אך עשה זאת בתנאים שהעניקו לו סיכוי לשרוד. הוא תדרך את פלגי לטעון שהוא דיפלומט בריטי צעיר (הוא ידע אנגלית, וזה הרשים את הגרמנים), ולשלוח את אשתו של יואל ברנד (הנסי ברנד, שנותרה בבודפשט) כמי שתעיד בפני הנאצים שפלגי "בא להמשיך את שליחות המשא-ומתן". התרגיל צלח חלקית: פלגי מסר עצמו לידי הגסטפו, נחקר, ובשלב מסוים הגרמנים החלו לחשוד בסיפור שלו. משחשפו את שקריו, הם החליטו להיפטר ממנו - אך לא בהוצאה להורג, אלא למשלוח ל"מחנה מעצר". פלגי הועלה על רכבת משא שנסעה מערבה לכיוון אוסטריה - רכבת שעשויה הייתה להוביל אותו למוות איטי במחנה. אלא שכאן נכנסו לפעולה כישורי הקומנדו של הצנחן: פלגי הצליח בלילה לעקור קרש מרצפת קרון-העץ, לזחול החוצה, ולקפוץ מהרכבת הנוסעת אל החופש. הוא שרד, התחבא עד בוא הצבא האדום, ולבסוף שב לבודפשט. וכך, כעבור זמן-מה מצא קסטנר את יואל פלגי שוב על ספת סלון ביתו - חבול אך חי.

סיפורו של פרץ גולדשטיין טרגי יותר. גם גולדשטיין, הצנחן השלישי, יצר קשר עם קסטנר בבודפשט, וגם איתו ניהל קסטנר שיחה כנה על מַצבה של יהדות הונגריה. גולדשטיין היה נלהב ונחוש להילחם בנאצים, וקסטנר שוב הזהיר שצעד פזיז עלול לסכן את כולם. בשלב זה שלף קסטנר את הקלף המנצח שלו: הוא ידע שהוריו של גולדשטיין כלולים ברשימת המיועדים לרכבת ההצלה. "אתה יודע מי נמצא ברכבת הזו?", שאל את גולדשטיין, "ההורים שלך. אם תהיה גיבור גדול עכשיו - לא תהיה רכבת, ולא יהיו הורים". גולדשטיין ההמום ביקש לראות את הוריו. קסטנר ארגן עבורו פגישה חשאית במחנה המעבר "קולומבוס" בבודפשט, שם רוכזו בני המזל שהמתינו ליציאת הרכבת לשווייץ. המפגש היה מרגש וכואב. בסיומו קיבל גולדשטיין את ההחלטה הקשה: הוא יסגיר את עצמו לידי הנאצים, כדי למנוע מצב שיתפסו אותו ויעלו בעקבותיו על עקבות הוריו ושאר אנשי הרכבת. הוא בחר לוותר על חירותו - וכנראה על חייו - כדי שהוריו ורבים אחרים ימשיכו בדרכם אל ההצלה. גולדשטיין הסגיר עצמו לידי הגסטפו. הנאצים, שקיבלו אותו בזרועות פתוחות וללא צורך במצוד אחריו, שלחו אותו לגרמניה. הוא נכלא במחנה הריכוז אורניינבורג, ובתחילת 1945 נספה שם (על-פי עדויות, הוא נהרג בהפצצה של בעלות הברית על המחנה). הוריו, לעומת זאת, ניצלו ועלו על רכבת קסטנר לשווייץ - שם שרדו את המלחמה.

בדיעבד, סיפורי הצנחנים ממחישים את ההתלבטויות הקשות שעמן התמודד קסטנר. בעיני פלגי וגולדשטיין, הוא היה בתחילה ספק-בוגד: מנהיג יהודי שמוכן "להסגיר" אותם לנאצים, האויב האכזר. האם מישהו מהם תיאר לעצמו שקסטנר עושה זאת לטובתם ולטובת הצלת רבים אחרים? ככל הנראה לא מיד. ואכן, יואל פלגי עצמו התעמת עם קסטנר אחרי המלחמה, כשהשניים נפגשו בקונגרס הציוני ב-1946. פלגי, שזכר כיצד קסטנר הסגירו לידי הגסטפו (גם אם ביוזמתו), שאל אותו בכאב: "האמנם בגדת בי? הלשנת עלי לגרמנים?". קסטנר, שנפגע עד עמקי נשמתו מכך שפלגי מפקפק בנאמנותו, לא דיבר איתו שנים לאחר מכן. רק כעבור זמן התרצה פלגי והבין את המניע של קסטנר. בעת משפט קסטנר בישראל (1954) התייצב פלגי להעיד. בחקירה נגדית הטיח בו סנגורו של גרינוולד (שמואל תמיר): "בספרך כתבת שסיפרת לנאצים על אימוניך אצל הבריטים. אתה מודע שמסרת סוד צבאי במלחמה? אתה בוגד!" - ניסיון של עו"ד תמיר לערער את אמינותו של פלגי ולהראות שגם הצנחן-גיבור אינו חף משיתוף פעולה תחת לחץ. פלגי יצא מבית המשפט כששמו הטוב מעט מוכתם, אך בתום המשפט ביקש להדפיס מהדורה חדשה של ספרו "רוח גדולה באה" (בהוצאת עם עובד), ושינה בו את סופו: הוא הוסיף קטע המכיר בכך שישנם מצילים שמקריבים עצמם, גם אם החברה עלולה לשפוט אותם שלא בצדק. בציטוט המיוחס לדמות בספר - אולי רמז לעצמו או לקסטנר - נכתב: "אם תצא ולא תחזור - גיבור תהיה; אם תצא ותחזור - ישפטו אותך; ואם תשב ולא תעשה - תשפוט אחרים. אבל העם הזה יוסיף להתקיים כל עוד יימצאו אנשים שאומרים 'מי ילך אם לא אני?' והם הולכים, גם ביודעם שאם ישובו - אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו". דברים צנועים ונוגעים ללב אלה, שפלגי ככל הנראה ביקש להוסיף לאחר עדותו הקשה במשפט, נשמעים כמתייחסים במישרין לישראל קסטנר עצמו. הוא הלך ועשה, ביודעו היטב שייתכן שלא יקבלו אותו בזרי ניצחון, ואולי אף יעמידוהו אל עמוד הקלון. כבר בשנת 1946, בטרם קמה המדינה, במהלך הקונגרס הציוני בשוויץ, מינה דוד בן-גוריון ועדת בדיקה סודית בעניינו של קסטנר. בן-גוריון, שעמד אז בראש הנהלת הסוכנות היהודית וההנהגה הציונית, היה מודע ללחשושים ולחשדות שעלו נגד קסטנר מצד פלגי ומצד פליטים הונגרים אחרים. הוא הטיל על שניים מאנשי שלומו - ישראל גלילי (מפקד הפלמ"ח לשעבר) ומשה אגו (אגמון) - לבדוק את הטענות. השניים עברו על תעודות, גבו עדויות ודיברו גם עם קסטנר ופלגי. מסקנתם הייתה ברורה: אין ממש בהאשמות נגד קסטנר. הדוח שלהם, שנותר חשאי שנים רבות, הביא את בן-גוריון להרגיע את הרוחות: פלגי קיבל הסבר, והנושא כאילו נסגר. למעשה, קסטנר קיבל מעין "תעודת כשרות" להמשך דרכו הציבורית בתנועה הציונית. ואכן, הוא נשאר פעיל בענייני ההצלה עד ימיה האחרונים של המלחמה, ואף היה ממעידי הזוועות בפני ועדות בינלאומיות לאחר השחרור.

כאשר הסתיימה המלחמה באירופה במאי 1945, הצטרף קסטנר למשלחת יהודית שיצאה מבודפשט המשוחררת לשווייץ. שם, בשווייץ הניטרלית, התאחד עם אשתו אליזבת (לה היו נשוי מאז 1940), שאותה הצליח להוציא קודם לכן מהונגריה ברכבת ההצלה. למרות שהוצע לו להגר לארה"ב או להישאר באירופה, קסטנר לא היסס - הוא החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הבין שמרכז הכובד של העם היהודי עבר לארץ, ושם יתנהלו מאבקיו הבאים. אומנם הוא התעכב כמה חודשים בשווייץ כדי להשתתף בוועידת הקונגרס הציוני שהתכנסה שם (דצמבר 1945), שבה מסר דוח כתוב על פעולות ההצלה בהונגריה, אך כבר בשנת 1946 הגיע לפלשתינה-א"י עם משפחתו. עם עלייתו לארץ התברר לקסטנר שזירת ההתגוששות החדשה תהיה לא פחות קשה: אומנם כאן לא ארבו נאצים, אך הפוליטיקה הפנימית של היישוב והמדינה שבדרך ציפתה לו, והוא - עם כל כישוריו - היה בבעיה. בישראל המתהווה של שנות ה-40 וה-50 שלטו בזרם המרכזי אנשי תנועת העבודה (מפא"י) ודומיהם, ברובם יוצאי מזרח אירופה (פולין, רוסיה), בעלי תרבות פוליטית מגובשת, ריכזית ונוקשה יותר. קסטנר היה חריג בנוף: יהודי מהונגריה (קבוצה שנחשבה אז בארץ כ"עדה" סגורה יחסית, דוברת שפה משלה - הונגרית - ופחות מעורה בממסד היישובי), ניצול שואה שזה מקרוב בא, עם שאיפות פוליטיות אך ללא בסיס כוח של ממש. הוא אומנם הצטרף למפא"י עם בואו, אך לא השתלב בצמרת - בין השאר כי לא היה חלק מחוגי המחתרות והמאבק הישיר בבריטים, לוחמים שנחשבו מקור היוקרה העיקרי באותם ימים. תחת זאת, קסטנר ניסה לבסס את עצמו כעיתונאי ואיש הסברה. הוא חבר למערכת העיתון "אוי קלט" בשפה ההונגרית, שהחל לצאת גם בתל אביב עבור ציבור העולים ההונגרים. הוא שידר בשפה ההונגרית בקול ישראל. לאחר קוּם המדינה, מונה לתפקיד רשמי כדובר משרד המסחר והתעשיה. הוא כתב בקביעות לעיתונות הישראלית (גם לעיתון "דבר"). בכל מאודו ביקש להשתלב ולתרום לבניין המדינה - אך חש שגם אם פיזית הוא בארץ, הרי שליבו עודנו בהונגריה, במקום שבו נותר סיפור לא גמור. ואכן, עבור רבים מניצולי השואה שהגיעו ארצה, סיפור קסטנר לא היה גמור. שמו של האיש החל לעלות בכל מיני מפגשים ושיחות - לא כהערצה למציל, אלא כבגידה שאין עליה מחילה. היו פליטים, במיוחד מקרב יהודי קלוז' - עירו של קסטנר - שהאמינו כי הוא אשם בכך שבני קהילתם ניספו. טענתם הייתה שקסטנר, שעמד בקשר עם אייכמן, לא טרח להזהיר את יהודי קלוז' בזמן על מה שצפוי להם, אולי כדי לא לסכן את עסקת הרכבת. קציר וברנע מציינים שטענה זו מתעלמת מן המציאות: יהודי קלוז' גורשו כבר במאי 1944, בתחילת הגירושים, כשקסטנר עצמו עוד עמל בבודפשט על בלימת הגירושים בכלל - כך שגם אם רצה, הוא לא היה יכול "להציל את כולם" בבת אחת. בנוסף, מידע אזהרה אכן הגיע לקלוז' מכמה כיוונים - אך רבים לא השתכנעו, ובכל מקרה הנאצים פעלו בזריזות בתוך ימים ספורים לרכז ולגרש את הקהילה. אבל במציאות של סוף שנות ה-40 בארץ, הסברים אלו לא תמיד נפלו על אוזניים קשובות. בראשית שנות ה-50 סערה הפוליטיקה הישראלית סביב שאלת היחס לגרמניה ולזכרון השואה. הסכם השילומים עם מערב גרמניה (1952) והמאבק בין בן-גוריון לבגין סביבו עוררו רגשות עזים. בתוך האווירה הזאת, דמותו של קסטנר - אדם שעשה עסקים עם הנאצים ממש - נראתה כמטרה קלה לזעם ולטענות. בשנת 1952 פצח איש ימין קיצוני ושמו מלכיאל גרינוולד, ניצול שואה אף הוא, במסע האשמות נגד קסטנר. גרינוולד, שלא הכיר אישית את הפרשה לעומקה אך נשען על שמועות ורסיסי מידע, פרסם עלון ובו כינה את קסטנר "שותף הפעולה של הנאצים" והאשים אותו ש"שילח אל הגרדום 800,000 יהודים" (כלומר, בגד בשליחי היישוב וחיפה על השמדת יהודי הונגריה). האשמותיו היו קשות ביותר: בין היתר טען שקסטנר מכר את נשמתו לשטן, סייע באופן מודע לרצח יהודי הונגריה, ובתמורה הציל קומץ "מקורבים" - בהם בני משפחתו שלו, חבריו ובעלי הממון. כמו-כן גרס כי קסטנר העיד אחרי המלחמה לטובת פושע המלחמה הנאצי קורט בכר, ובכך סייע בשחרורו, מה שהוכיח את שיתוף הפעולה הבזוי ביניהם. קסטנר היה אז פקיד ציבור בממשלה (דובר משרד המסחר), ולכן ראש הממשלה ושר המשפטים דאז, משה שרת ופנחס רוזן, החליטו לעשות מעשה חסר תקדים: מדינת ישראל הגישה תביעת דיבה נגד גרינוולד להגן על שמו של קסטנר. הכוונה הייתה, אולי, להשתיק את הפרשה לטובת שקט תעשייתי, אך התוצאה הייתה הפוכה: משפט הדיבה "קסטנר נגד גרינוולד" בבית המשפט המחוזי בירושלים (1955-1954) הפך לזירה סוערת שבה למעשה ישראל קסטנר עצמו הועמד למשפט ציבורי. ההיסטוריה תשפוט אם הייתה זו טעות של השלטון - להכניס את סוגיית השואה הטעונה אל אולם בית המשפט - אך משזה קרה, הדרך חזרה כבר לא הייתה אפשרית. במשפט שנמשך כשנה צפו רבבות ישראלים, באמצעות העיתונות, ב"סרט" בלתי ייאמן שנפרש בעדויות, מסמכים וציטוטים. קסטנר, מצידו, עלה לדוכן העדים ונאלץ לענות על שאלות נוקבות של עו"ד שמואל תמיר (לימים שר המשפטים, אז פרקליט צעיר ומהמפקדים הבכירים של תנועת החרות). תמיר הפך את המשפט לבמה לקידום טענה פוליטית רחבה: הוא רמז שקסטנר ומפא"י מייצגים יחד כשל מוסרי מנהיגותי - "שתפו פעולה עם הנאצים" והקריבו את המוני הגולה כדי להציל מתי-מעט "נבחרים". היו שטענו שתמיר ביקש בעצם לערער את הלגיטימציה של הנהגת המדינה (אנשי בן-גוריון) באמצעות הפיכת קסטנר לסמל שלילי. טענותיו מצאו הד בדעת הקהל: רבים התחילו לתהות בקול, אולי באמת "מכרו אותנו"? ב-1955 הגיע השופט בנימין הלוי להכרעת דין דרמטית: גרינוולד זוכה מרוב סעיפי לשון הרע, והשופט קבע שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן". בפסק הדין המשתרע, שהיכה כרעם, אימץ למעשה השופט הלוי חלק ניכר מקו הטיעון של תמיר. הוא קבע שקסטנר כן שיתף פעולה עם הנאצים בהונגריה, בכך שהסתיר מידע על אושוויץ מיהודי קהילתו "כדי לא לסכן את עסקת ההצלה של רכבת בני-הטובים" - וכך אִפשר לנאצים להוליך את המוני היהודים לתאי הגזים בלי התנגדות. בנוסף פסק שקסטנר אכן סייע אחרי המלחמה לקצין הנאצי קורט בכר להתחמק מעונש, על-ידי מתן עדות אופי חיובית בעבורו - מעשה שהוגדר כבגידה בעמו. "ד"ר קסטנר מכר את נפשו לשטן" כתב הלוי, מילים שנחרתו עמוק בתודעה הציבורית הישראלית. יש לזכור: במשפט זה קסטנר היה למעשה התובע (באמצעות המדינה), ולכן לא נקבע לו עונש. אולם דברי השופט כמוהם כהכרעה פלילית ומוסרית לחובתו. פסק הדין גרם לרעידת אדמה פוליטית. ממשלת משה שרת התפטרה, בין היתר בשל הסערה (חברי מפלגות דתיות פרשו בקול רעש גדול). הציבור הרחב השתכנע ברובו שקסטנר הוא אכן דמות מפוקפקת ואפלה, סמל ל"יהודי הגלותי" ערל-הלב שהפקיר אחיו. בעיתונים ובקריקטורות צויר קסטנר כדמות שטנית. שמו הפך לשם גנאי - "בוגד", "יודנראט", מקביל ל"קוויזלינג" [פוליטיקאי וקצין נורווגי ששמו הפך למילה נרדפת ל"בוגד", ע"י] בסיפור הציוני. צריך לומר: היו גם מי שהגנו על קסטנר ודחו את המסקנות של השופט הלוי, בעיקר מקורביו, חלק מניצולי הרכבת ומחנה עזרה שקמו למענו, וכמה היסטוריונים. אך הקול הדומיננטי היה מקהלת המאשימים. לישראל קסטנר עצמו לא נותר זמן רב לראות את התהפוכות. הוא נעשה למצורע חברתית - בעוד עניינו ממתין לערעור בבית המשפט העליון, הוא ומשפחתו ירדו למחתרת מחשש לחייהם. ואכן, בערבו של 3 במרס 1957, ארבה לו חוליית מתנקשים מטעם מחתרת ימין קיצונית. קסטנר נורה למוות ברחוב עמנואל הרומי, בפתח ביתו בתל אביב. הוא נפצע אנושות ומת כעבור זמן קצר מפצעיו, בגיל 50. הרוצחים - זאב אקשטיין, דן שמר (שימול) ויוסף מנקס - היו אנשי תנועת "מלכות ישראל" שהונהגה ע"י מי שהיה בעבר איש לח"י. הם נתפסו והובאו למשפט, אך עניין ההתנקשות עצמו נעטף במסתורין לאורך זמן: אקשטיין טען מאוחר יותר שהיה סוכן של שירותי הביטחון הישראלים והסתנן לקבוצה הקיצונית, רמזים הופרחו לגבי יד מכוונת מעל, ולימים קיבלו הרוצחים חנינה מוקדמת. הדי פרשה זו - האם הייתה כאן "קריצת עין" של רשויות כלשהן לחיסולו של קסטנר? - מוסיפים להעסיק חוקרים וחובבי קנוניות. מה שברור הוא שעבור רבים, רצח קסטנר נתפס אז כמעשה ידי "נוער זועם" שנקם בבוגד, כמעט פעולה מוצדקת. כפי שקציר מציין בעגמומיות, "הנאצים - אותם אנחנו לא תופסים בידיים שלנו, אבל יש לנו פה את 'הבוגד היהודי' שאנחנו בעצמנו יכולים לתפוס ולנקום בו". קסטנר, שהעזו לכנותו "נאצי" ו"קולאבורציוניסט" [משת"פ], נורה על-ידי יהודים באמצע מדינת היהודים - טרגדיה סמלית שפצעיה לא הגלידו. רק לאחר מותו של קסטנר הגיע גם הזיכוי המאוחר. בערעור שהגישה המדינה, בית המשפט העליון הפך בשנת 1958 את פסק הדין הקודם ברוב דעות: שלושה מתוך חמישה שופטי ההרכב קבעו שאין יסוד לטענות בדבר שיתוף פעולה מרצון של קסטנר עם הנאצים, וכי לא הוכח שהוא "מכר את נשמתו" או בגד בעמו. העליון למעשה ניקה את שמו של קסטנר מרוב האישומים המוסריים, למעט קטע אחד: סוגיית העדות לטובת קורט בכר. השופטים נחלקו, אך דעת הרוב הייתה שגם אם מעשה זה תמוה ומעורר קושי מוסרי, הוא נעשה בנסיבות שנויות במחלוקת (קסטנר טען שתצהיר ניתן לבקשת הסוכנות היהודית. הסוכנות אומנם הכחישה, אך לימים מצאה החוקרת שושנה ברי, שלא זו בלבד שהסוכנות ביקשה אלא אף שילמה על הנסיעה. בנוסף, צירפה מכתב המלצה המעיד על מאמציו. בכר סייע להציל את שארית יהודי בודפשט בסוף 1944, ולכן חב לו הכרת טובה). השופט שמעון אגרנט, שעמד בראש הרכב הערעור, כתב בפסק הדין שראוי "להימנע מלהטיל דופי מוסרי באדם אשר פעל במצבים בלתי-אפשריים כל כך כמו אלה שבהם פעל קסטנר" - דברים מנוסחים בזהירות אך חד-משמעיים בכוונתם לזכות את קסטנר, לפחות משפטית. למרבה הצער, את הכבוד הזה לא זכה קסטנר לשמוע באוזניו. קרוביו ובני משפחתו, ובפרט אלמנתו אליזבת ובִתו זהבה, קיבלו מן העליון נחמה פורתא, אך הנזק התדמיתי והמוסרי היה עצום - וכמעט בלתי הפיך. בעיני רוב הציבור דאז, "קסטנר" נותר בגדר מילה נרדפת לבוגד, למי שברגע מבחן חבר לאויבי עמו.

המאבק על הזיכרון: בין השמצה להכרה

שמו של ישראל קסטנר סירב לשקוע בתהום הנשייה. גם אחרי שנות ה-50, המשיכו להתלקח מדי פעם ויכוחים סביב דמותו. בתרבות ובמחקר ההיסטורי החלו עם השנים להופיע יצירות ופרסומים שהציגו תמונה מורכבת יותר. כבר בסוף שנות ה-50 וה-60 ראו אור ספרים ראשונים על יהדות הונגריה בשואה, חלקם נכתבו על-ידי אנשי ועדת ההצלה עצמם (כמו ספרו של יואל ברנד "השטן והנפש"). ההיסטוריון דב דינור היה מחלוצי החוקרים שניתחו את הפרשה לעומק, והציגו את קסטנר באופן מאוזן יותר. כל מי שצלל אל ים המסמכים - פרוטוקולי המשפט, מברקי התקופה, עדויות הניצולים - גילה תמונה שונה מאוד מזו שהצטיירה בפסק הדין של הלוי. "כל מי שבא במטרה לקלל - מצא את עצמו מברך", אומר רני פינגולד. "אני לא מכיר אדם שקרא את כל החומר ונשאר משוכנע שקסטנר היה בוגד. המציאות פשוט הפוכה". הבעיה, הוא מסייג, היא שמעטים בלבד מתעמקים כך. רוב הציבור מסתפק בסיסמאות. "מי היום יֵשב לקרוא אלפי עמודי ארכיון? סטודנטים כותבים עבודות עם CHAT GPT", הוא מתלוצץ בעצב. בשנות ה-80 חל מפנה מסוים בנכונות לעסוק בגלוי בסיפור קסטנר. בשנת 1985 שידרה הטלוויזיה הישראלית סרט תיעודי מקיף על הפרשה, שכלל ראיונות עם ניצולים, עם בני משפחה ועם עדים מעורבים. זמן קצר לאחר מכן עלתה הצגה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, שבחנה מחדש את דמותו של קסטנר מנקודת מבט ביקורתית על החברה הישראלית ששפטה אותו. בשנות ה-90 הפיקו האחים ברבש סדרת דרמה טלוויזיונית בשם "משפט קסטנר", ששחזרה את מהלך המשפט המפורסם. סיפורו של קסטנר חדר גם לתרבות הפופולרית בארה"ב: ההיסטוריון הבריטי לורד (מייקל) רנקהאוז כתב ספר שבסיסו על הפרשה, וב-2008 יצא לאקרנים בארה"ב סרט תיעודי בשם "Killing Kasztner" (לבימויה של גיילן רוס), שבו אף התראיין הרוצח זאב אקשטיין ושפך אור על ההתנקשות. הסרט האמריקני, שהוקרן גם בארץ, הדהד את המסר - שקסטנר בעצם ראוי להוקרה על שהציל יהודים רבים. אולם נדמה שכל המאמצים הללו לא הצליחו לקעקע לחלוטין את הדימוי הציבורי השלילי שהתקבע בעבר. מרב מיכאלי ושותפיה להסכת מצביעים על כך שהשימוש בשם "קסטנר" ככינוי גנאי פוליטי לא נעלם - ואף התגבר בשנים האחרונות. "אפשר לראות את זה ברשתות החברתיות", אומרת מיכאלי, "אבל לא רק שם. גם ברחוב אנשים מרשים לעצמם לפעמים להגיד לי: 'באת לרקוד על הדם כמו סבא שלך' - רמז לטענות הבגידה". לדבריה, מאז שנכנסה לפוליטיקה כיו"ר מפלגה, מתקפות כאלה רק גברו. מדוע, אם כן, עדיין 'קסטנר' משמש כסמל לבוגד? נראה שהתשובה מורכבת רבדים היסטוריים, פסיכולוגיים ופוליטיים. ברובד הראשון, מסביר הד"ר יצחק קציר, יש לזכור את תחושתם של ניצולי השואה עצמם בשנים שאחרי המלחמה. מאות אלפי שורדים, רבים מהם מיוסרי אשמה על ששרדו, ואבלים על משפחות שאבדו - חיפשו לפעמים מישהו להטיל עליו את האשמה. "זה מענה לצורך נפשי", אומר קציר. "הייתה תפיסה כזו: 'הנה, הבוגד היהודי הסגיר את כולם'. ככה בראש של אנשים נעשה סדר חדש - יש פושע שאפשר לשנוא ולנקום בו, משלנו, בהישג יד, במקום לעמוד מול התהום שהנאצים השאירו". ניצולים מפולין, למשל, שלא היה להם כל קשר לקסטנר, אימצו לעיתים את הסיפור כמסביר את מה שאירע: כאילו בגלל "קסטנרים" כאלה אירע האסון. הדבר כמובן לא היה מבוסס, אך ענה לצורך רגשי עמוק - להפנות זעם כבוש כלפי מישהו מוחשי. למעשה, אומרים המשתתפים, החברה הישראלית כולה נאבקה לעכל את השואה, והייתה קרקע פוריה לנרטיב של "בוגד מבפנים": "זה אפשר לאנשים להרגיש, במידה כלשהי, טובים יותר", מסביר ברנע. "בטראומה לאומית כמו שואה, יש נטייה אנושית 'להתכבד בקלון חברו' - לחפש מישהו משלנו להלביש עליו את הקלון, ואז אנחנו כקולקטיב מרגישים טהורים יותר". כך נוצר הפרדוקס: דווקא האיש שהציל רבים זוהה כ"שותף של הרוצחים", כי הוא היווה שעיר לעזאזל נוח לתסכולים ולאשמה. ברובד הפוליטי-שבטי, מוסיפים מיכאלי ופינגולד, תרמו שני מחנות עיקריים בישראל לשימור דמות ה"בוגד קסטנר". המחנה האחד הוא זה של ממשיכי התנועה הרוויזיוניסטית (אצ"ל, לח"י, ובהמשך יוצאי תנועת החרות והליכוד). עבור רבים מאנשיו, משפט קסטנר היה הוכחה ניצחת להשמצותיהם נגד מפא"י בתקופת הסזון (העימותים האלימים בין ההגנה לאצ"ל ב-1945-1944) - הוכחה, כביכול, שמפא"י הייתה מסוגלת "לבגוד באחיה" גם בשואה. אותם אנשים העבירו לצאצאיהם ולחניכיהם את הנרטיב הזה כחלק ממורשת המחנה. לדוגמה, מספרת מיכאלי, גם כיום יש בגופים המזוהים עם הימין שמרבים להזכיר את קסטנר כדמות שלילית. היא מצביעה במיוחד על מכון "קהלת" - מכון חשיבה ימני - שרכש לאחרונה את זכויות הספר "כחש" והוציא אותו מחדש בהפצה רחבה. "כחש", ספרו של העיתונאי היהודי-אמריקני בן הכט (שהיה מקורב לרוויזיוניסטים בארה"ב בשנות ה-40), נכתב בשלהי פרשת המשפט בשנות ה-50 המוקדמות, והוא מציג את קסטנר כבוגד שיטתי בעם היהודי. הספר אומנם יצא לאור לפני שנודעו עובדות רבות (טרם נפתחו ארכיונים במזרח אירופה וטרם פורסמו מחקרים אקדמיים על הנושא), אך כעת, בשנת 2023, בחרו גורמים פוליטיים בישראל להפיץ אותו מחדש ללא שום עידכון מהותי - צעד המעלה תהיות. "זו עדות לרצון לשרת סדר יום", אומרת מיכאלי בביטחון. "יש כאן שימוש ציני בכלי שנאה ישן כדי לנגח יריבים פוליטיים. מי שהוציא לאור היום את 'כחש' יודע היטב שיש בידינו כיום את האמת ההיסטורית - אבל מעדיף להמשיך לזרוע שקר". צריך לומר: בן הכט עצמו היה אישיות מרתקת - תסריטאי מבריק, ששינה את עורו ליהודי לוחם אחרי שזוועות השואה נגעו לליבו. ספרו נכתב בכישרון ספרותי רב, אך הוא מלא בדיות והגזמות, פרי התעמולה שקלט מחוגי "ועדת ברגסון" (קבוצת פעילים רוויזיוניסטים בארה"ב) בשנות המלחמה. "זה תסריט הוליוודי, לא היסטוריה", מסכם ברנע. המחנה השני הוא מה שפינגולד מכנה "אנשי קראוס". מדובר באנשי הציבור הדתיים-לאומיים של אותם ימים (ובהמשך דורות ההמשך שלהם). בהונגריה פעל בעת השואה איש ציבור דתי בשם ר' יוסף קראוס, שניסה ארגון הצלה מקביל לזה של קסטנר. בין קראוס לקסטנר שררה מתיחות ויריבות על-רקע שיטות הפעולה (קראוס נטה לפנות לערוצים דיפלומטיים ואילו קסטנר ניהל מו"מ עם הנאצים ישירות). במחנה הדתי נטו לראות את קראוס כצדיק ואת קסטנר כמי ש"חיבל" בפעולותיו. גם זו, במידה רבה, מורשת שהשתמרה - כפי שמסביר פינגולד: "ממשיכי הציבור ההוא עד היום מרגישים צורך להאדיר את דמותו של קראוס - ובאותה נשימה להשחיר את קסטנר. זה כמעט תנאי אצלם, מעין נאמנות למחנה". כך נוצר מצב בו לשני ציבורים גדולים במדינת ישראל - תומכי הימין הרוויזיוניסטי ותומכי הזרם הדתי-לאומי - יש מטען רגשי והיסטורי נגד עצם אזכור השם "קסטנר". כל ניסיון לנקות את דמותו נתפש אצלם כפגיעה במורשת "השבט" שלהם. ומה עם הציבור הכללי, האמצעי, שאינו מחויב לנרטיב כזה או אחר? עליו בדיוק מנסה מיכאלי להשפיע באמצעות פרסום האמת ההיסטורית הפחות ידועה. היא ערה לכך שמאבקה כפול: גם על דמות סבה וגם כחלק ממאבק פוליטי-חברתי עכשווי. בפרקי ההסכת האחרונים היא אף קושרת בין הדה-הומניזציה שעבר קסטנר בזמנו לבין שיח השנאה הפוליטי בימינו. "בישראל 2023 רואים שוב את התבנית: מי שמדבר עם 'האויב' ומנסה להגיע לפשרה - מיד מוקע כבוגד, גרוע אפילו מהאויב עצמו", אומרת מיכאלי. היא מזכירה בהקשר זה את רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995: "אותו רקע נפשי בדיוק - שנאה שנובעת מדיכוטומיה של שחור-לבן, של אנחנו והם, והצורך לסמן מישהו משלנו כ'בוגד' כדי להצדיק אידיאולוגיה קיצונית". קציר מציין בהקשר זה שאווירת המאבק הקיומי והמיליטנטיות המתמדת בישראל תרמה ותורמת להשטחת המורכבות: הציבור רגיל לחשוב במונחים של "טובים" ו"רעים", ומתקשה להכיל דמות מורכבת כמו קסטנר. במקום שבו כולם קורבנות או גיבורים, אין מקום לאפור - וקסטנר בעיני מתנגדיו צבוע בשחור משחור. ועדיין, בצד תמונת המצב העגומה, יש גם מקום לאופטימיות זהירה. מיכאלי משתפת שלפחות בכמה מקרים, האמת ההיסטורית הצליחה לחדור גם אל שורות מבקריו. היא מביאה את סיפורו של אלי חזן, דובר הליכוד לשעבר (וכיום שגריר ישראל המיועד בסינגפור), שגדל בבית רביזיוניסטי בו "קסטנר" היה שם נרדף לבוגד. חזן, בעת לימודיו האקדמיים, נתקל בסיפורו של יעקב וייס - אחד מאנשי האצ"ל בהונגריה, שלימים היה בין "עולי הגרדום" שנתלו ע"י הבריטים. וייס זה, כך גילה חזן להפתעתו, נמנה עם נוסעי רכבת ההצלה של קסטנר. פתאום התברר לו שהאיש שכל חייו שמע שהוא בוגד - הציל למעשה את חייו של גיבור בית"רי. חזן החל לחקור לעומק את הנושא, ובשנים האחרונות אף פרסם בפומבי דברים חיוביים על קסטנר, תוך הכרה בכך ש"דברים אינם שחור-לבן ואנשים יכולים להיות מורכבים". גם אריה ברנע מעיד על לא מעט אינטלקטואלים ואנשי ציבור שהחלו כבעלי דעה שלילית על קסטנר - ושינו את דעתם לאחר שלמדו את העובדות. "אני עצמי בגיל צעיר הגעתי לגנזך המדינה, קראתי את פרוטוקולי משפט קסטנר - ונפלתי מהכיסא", מספר ברנע. "הגעתי לשם מוכן לקלל את קסטנר, ויצאתי מברך". לדבריו, תהליך דומה עבר גם על אנשים כמו ההיסטוריון שמואל תמיר (אחר, לא עו"ד תמיר) ואחרים שבחנו את העדויות לעומק. אולם כל אלו הם מעגל מצומצם יחסית. עיני המשפחה וצאצאי קסטנר נשואות בעיקר אל החינוך ואל הדור הצעיר, שיידעו את גודל מעשיו ויבינו את מורכבות הפרשה. ההיסטוריה, כך נראה, מתחילה סוף-סוף לעשות עמו צדק. מחקרים אקדמיים רציניים שהתפרסמו בעשורים האחרונים - מאת היסטוריונים ישראלים, הונגרים ואחרים - מאששים חד-משמעית את תרומתו העצומה של קסטנר להצלת יהדות הונגריה. כיום, טוענים ברנע וקציר, אין כמעט איש אקדמיה המתמצא בחקר שואת הונגריה שיכנה את קסטנר "בוגד". העדויות הניצחות - עשרות אלפי יהודים חיים שניצלו בזכות פעולותיו - גוברות על כל פמפלט [רונטרס, ע"י] מתלהם מלפני שבעים שנה. ואכן, בעוד הספר "כחש" יוצא לאור מחדש בידי גורמים פוליטיים, הרי שבמדפי ספריות המחקר מצויה יצירה מאוזנת ומעמיקה בהרבה: ספרו של ההיסטוריון יואב גלבר "צלילה לתהום" (2016), המוקדש לסיפור שואת הונגריה ופעולות ההצלה שם, ושמציג בפרטי פרטים את פועלם של קסטנר וחבריו - על ההצלחות כמו גם הכישלונות - בהקשרם הנכון. מנקודת מבטה של מרב מיכאלי, המאבק על דמותו של סבהּ הוא גם מאבק על דמותה של החברה הישראלית. "היום, בתוך המציאות האיומה שלנו - כשהאמת על חיים ומוות הופכת מול עינינו לשקר - הסיפור של קסטנר רלוונטי מתמיד", היא אומרת. היא רומזת גם למציאות הפוליטית הנוכחית, שבה שוב יש חטופים בידי אויב אכזר, ושוב מתקיים ויכוח האם לחתום על עסקה כדי להצילם. "כן, עסקה עם מחיר, אבל להציל אותם ממוות. זה בדיוק הזמן להסתכל על הסיפור של קסטנר ולהבין אותו", אומרת מיכאלי. דמותו של ישראל קסטנר ניצבת במרכזו של דיון מוסרי והיסטורי כבד משקל: האם מטרה הומניטרית קדושה מצדיקה ויתורים קשים לרשע? האם ראוי להציל חלק, גם במחיר שלא תוכל להציל את השאר? ומה אחריותנו - כחברה - כלפי מי שלקח על כתפיו החלטות גורליות שכאלה? ישראל קסטנר, האיש שניסה בכל מאודו "לא להיות קורבן" מול הנאצים, הפך קורבן לעלילה אכזרית לאחר מעשה. סיפור חייו ומותו הוא סיפורה של מדינה צעירה שנאבקה להכיל את מוראות העבר. כעת, משהמדינה בוגרת יותר, אנו בשלים אולי למבט מפוכח ומאוזן: לראות בו את מי שהיה - אדם עם חזון ותושייה, שהציל רבים בשעתם האפלה ביותר, ואשר נפלו עליו אשמות כבדות מנשוא. הגיעה העת שסיפורו של קסטנר יסופר במלואו - לא כשיר הלל חד-צדדי, אך גם לא ככתב אישום - אלא כדברי ימיה המורכבים של מנהיגות יהודית תחת אש. "המשך קיומו של העם הזה מובטח כל עוד יימצאו אנשים שיאמרו: 'מי ילך אם לא אני', וילכו - גם אם ידעו שכשישובו, אולי יעמידו אותם לדין אלה שלא הלכו", כתב יואל פלגי בספרו. ישראל קסטנר היה אחד מאותם אנשים. שחזור האמת על אודותיו הוא בבחינת החזרת חוב של כבוד - לו, לניצולים שחבים לו את חייהם, ולהיסטוריה הישראלית בכללה.