"חטיבת הטנקים של אמנון רשף תישאר בהגנה ותתפרס לאורך מאה ושִשים הקילומטרים של חזית התעלה. חטיבת הטנקים 401, בפיקודו של דן שומרון, תנוע במהירות צפונה, תבצע את הצליחה המצומצמת, ׳צפניה׳ (בגזרת גשר פירדן), ותכבוש את פורט פואד, וחטיבת הטנקים בפיקודו של גבי עמיר תהיה עתודה. אחרי סיום מבצע ׳צפניה׳ תשתתף חטיבת עמיר במבצע ׳בן-חיל׳, כיבוש פורט סעיד". התוכנית הזאת, שנדונה במפקדת האוגדה של אברהם (אלברט) מנדלר ב-5 באוקטובר 1973, יום אחד לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, היא עדות לריחוקם של מפקדי צה"ל מהמציאות הצבאית – כפי שממשיכיהם אחרי 50 שנה היו רחוקים ממנה ב-7 באוקטובר 2023. כעבור 52 שנים התוכניות האלה נראות כקשקושים של אנאלפביתים צבאיים. מפקדי צה"ל לא סיגלו לעצמם שום תוכנית אחרת, על-אף הנתונים שזרמו אליהם ממערב לתעלת סואץ – ובאוקטובר 2023 מרצועת עזה – משום שלא הייתה להם הבנה מזערית בהֲוָיַת הצבא והמלחמה, ולרובם לא הייתה תובנה צבאית אינטואיטיבית. ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 10.30 נתן קצין אג"ם של פיקוד הדרום, שי תמרי, את הפקודה: "חי"ר מעולה ייכנס לקו". פקודה זו לא בוצעה, אף שגדוד חיר"ם (הגדוד הסדיר של סיירת "שקד") היה כפוף לפיקוד הדרום. באותם רגעים¹ עדיין האמין הפיקוד שמבצע "צפניה" יהיה אפשרי, וחיילי "שקד" היו מיועדים למבצע זה. אבל בעשרת הימים הראשונים של המלחמה הועסקו רובם (יחד עם חיילי גדוד 890, גדוד קורס מפקדי-הכיתות וגדוד המרגמות הכבדות של הצנחנים) במרדפים אחרי אנשי קומנדו מצריים בסביבות ראס-סודר, בשולי החזית.

המצרים עשו שימוש יותר מוצלח בכוחות המיוחדים ובחי"ר שלהם לפני המלחמה, ובשעותיה הראשונות. הגנרל עבּד אל-ע'ני גמאסי, ראש אג"ם המצרי ב-1973,² סיפר ששלושים חוליות מצריות חדרו לסיני ב-5 באוקטובר ובמשך ארבע שעות שוטטו באין מפריע בין המעוזים. בשעה 03.00, אור ל-6 בחודש, חזרו חיילי הסיור המצרים, וההודעות של כל שלושים החוליות היו זהות: "היהודים ישֵנים". (המחריד הוא שאחרי 50 שנה ישנו חיילי גולני בדיוק באותו אופן, ונטבחו באופן אכזרי במיוחד). הסיירים סיפרו שהם טיילו ליד המוצבים, בין החבלים שבגדי החיילים היהודים נתלו עליהם לייבוש. השקט והשלווה היו כה חזקים עד שכמה מהם אף אזרו אומץ וניגשו לפתחי המוצבים, ואיש לא הפריע להם. למצרים – כמו למפקדי החמאס ב-2023 – היה קשה להאמין שההונאה שלהם הצליחה כל-כך. עד אז סברו הנשיא סאדאת ואנשי המטכ"ל המצרי שישראל ודאי תִּגברה בסתר את מערך ההגנה שלה בסיני וטמנה מלכודת לכוחות המצריים שיצלחו את התעלה. הם הופתעו כשקיבלו ממִפקדת החזית את הידיעה על שנתם של היהודים.³ הרמטכ"ל המצרי, סעד א-דין אל-שאזלי, כתב: "בשעה 14.06 בדיוק חצו מאתיים ממטוסינו בטיסה נמוכה את התעלה וצלליותיהם חלפו ביעף מעל קווי האויב בדרכם למטרותיהם בעומק סיני... שדות תעופה, בסיסי טילים, תחנות שיבוש אלקטרוניות ומִפקדות צבאיות של האויב. התקיפה עלתה לנו בחמישה מטוסים".⁴ בשעה 14.05 הפציצו מטוסים מצריים את בסיסי צה"ל בבלוזה וסביבתה בצפון החזית, ובטסה, בקדמת הגזרה המרכזית. אחרי חמש דקות הופצץ החמ"ל (חדר המלחמה) הפיקודי באום-חשיבּה,⁵ בו היו מתקני המודיעין והשליטה העיקריים של צה"ל בסיני. נזק רב נגרם לבסיס דלק של צה"ל בגזרה הצפונית: "חמישה חיילים נהרגו והדלק עלה באש" – אלו היו ההרוגים הראשונים במלחמה, סיפר ראש אגף אפסנאות, אלוף בדימוס נחמיה קין. "קיבלתי מיד ידיעה על כך וזה היה המידע הראשון שלי על פרוץ המלחמה. צריך הייתי לתת מיד את הדעת לחלופה לדלק ההוא שהיה חיוני ללחימה הקשה הצפויה".⁷ ההפצצות מן האויר היכו בהלם את רוב המפקדים הבכירים בחזית – כפי שהוכו בהלם מחליפיהם אחרי חמישים שנה. הם לא האמינו, אפילו בחלומות גרועים, שמטוסים מצריים עלולים להפציצם ללא הפרעה של מטוסינו,⁸ למעשה הם כלל לא הבינו את כַּוָּנוֹת המצרים ואת מהלכי הצליחה שלהם. וכיצד יבינו? מפקדים בהלם אינם מבינים דבר. אבל זה לא רק זה. לתכנון המצרי החכם נלוותה הֶעָזה. מקבלי-ההחלטות הישראלים סברו שחיל האויר המצרי לא יפעל בשמי סיני, מפני שחיל האויר שולט בהם, אבל הטייסים המצריים העזו והפציצו מטרות ישראליות במרחק גדול ממטריית טילי הנ"מ המצרית. התקיפות האלה פגעו בראש ובלב של צה"ל, והיו קרובות לקבוע את גורל המלחמה כולה. בניגוד לכל מה שנכתב עד עתה על מלחמת יום הכיפורים, אני טוען שההתקפות מהאֲוִיר על בסיסי החפ"קים בסיני, שנזקן הפיסי היה מועט, פתחו את הדרך להשגת מטרות המלחמה של מצרים במישור הבינלאומי, ובדעת הקהל, שזו הייתה מטרתו העיקרית של הנשיא סאדאת. אם נַשוֶה את השפעת התקיפה האֲוִירית הישראלית על הפיקוד העליון המצרי במלחמת ששת הימים, להשפעת התקיפה האֲוִירית המצרית על הפיקוד העליון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, נראה שב-1967 מוטט חיל האויר הישראלי לבדו את רצון המלחמה של הפיקוד העליון המצרי, באותה מידה של הפתעה שהמצרים הנחיתו עלינו כעבור 6 שנים. ב-1973 הופתע הפיקוד הישראלי בגלל החי"ר המצרי שצלח בכמויות גדולות ובמהירות את התעלה. ההתקפה האֲוִירית הייתה רק מעֵין מכת חסד שקיבל הפיקוד הישראלי הנדהם, בחפשו לאחר מכן תֵרוצים לכשלונותיו. העזת המצרים לבצע בו-זמנית צליחת-סער והתקפה אֲוִירית גדולה הִכתה בהלם את "בעלי-החיים היבשתיים" שהיו בחמ"לים של צה"ל. הטרגדיה הגדולה היא, שאחרי השחצנות וההתרברבות של מלחמת ששת הימים, ב-1973 ושוב ב-2023 חיל האויר הישראלי המהולל לא סיפק את הסחורה. אני יודע שההסבר הזה שלי, שהִנו מנוגד לדעות המקובלות, איננו מתאים למיתוס הביטחון המקובל. אפקט התקיפה האֲוִירית המצרית והשפעתה על הפיקוד הישראלי אולי אינו מתקבל על הדעת, אבל "אפקט מַשָּק כנפי הפרפר" הִנו אמיתי, והוא השפיע על מהלכי המלחמה, ומסביר אותם. פעם אחר פעם, במלחמות ברחבי העולם, התברר כי אין צורך לבזבז הרבה אנרגיה כדי להכות מִפקדות בהלם. די בפגיעה מדויקת בעקב אכילס.

בשעה 14.30 הפציצו המטוסים המצריים את שדה-התעופה הראשי של צה"ל בסיני, ברפידים (ביר-גפגפה), וגרמו לו נזק. התוצאה: חמישים דקות אחרי פרוץ המלחמה פקד שי תמרי "לפזר את החרמ"ש בַּמְּצָרִים" כדי שחיילי צה"ל לא ייפגעו מההפצצות. אני חוזר ומדגיש: המפקד הבכיר בחפ"ק של צה"ל בסיני לא הועיד לחיל הרגלים המשוריָן משימה קרבית מועילה יותר מבּריחה. ספק אם מפקדים שבוחרים בבריחה, במסתור ובהתגוננות בתחילת מלחמה, מסוגלים להחזיק מעמד בלחצים שבהמשֵכהּ. בשעה 14.40 נודע לפיקוד הדרום שאנשי קומנדו מצריים נחתו ממסוקים בסיני, בנקודות צבאיות חיוניות. בשעה 15.28 קיבל שי תמרי דיווּח: אנשי קומנדו מצריים נחתו מצפון-מזרח לאום-חשיבּה. 17.28: שנים-עשר מסוקים מצריים חלפו על-פני האגם המר הגדול⁸ והם נעים מזרחה, לכיווּן אום-חשיבה. 17.40: שבעה מסוקים מצריים בסביבות ראס-סודר. שאזלי כתב: "מסוקינו מנצלים את דמדומי בין-הערבַּיִם להנחתת ארבעה גדודי קומנדו בעומק סיני. היחידות אמורות להתכנס ולצאת לקרב בחסות החשֵכה".⁹ הידיעות על יחידות הקומנדו המצריות שנחתו סמוך לאום-חשיבה הגבירו את אימתם של תמרי והקצונה הבכירה, למרות שבכל הבסיסים ישבו חיילים מסיימי טירונות וחיילי מילואים, שלכל הפחות ידעו להשתמש בנשק, ובכולם שֵרתו קצינים צעירים, שהיו אמורים לדעת להילחם. רוב הקצינים באום-חשיבה היו כמה שנים באבטלה סמויה (זאת אחת מסיבות המחדל), מפני שהמטות תפחו אחרי מלחמת ששת הימים וכל ראש מטה היה מעוניָן לנצל (קרי לבזבז) את תקציבו, כדי שלא יינתן ליחידה אחרת, לחַיִל אחר, לזרוע אחרת או למשרד ממשלתי כגון משרד החינוך או הבריאות. אילו הועסקו אוכלי חינם אלה במרדפים אחרי אנשי קומנדו מצריים, הייתה פוחתת הצפיפות והחרדה בחדרי המלחמה, ושי תמרי היה יכול לחשוב ביֶתר בהירות. תמרי, שצמח בצנחנים, לא היה מסוגל לחשוב ולתת פתרונות משלו למצב המפתיע. עד אז הוא שימש כ"תחנת מִמסר אנושית" – קיבל פקודות מן הבכירים ממנו והוריד אותן למטה. הוא היה איש זרוע האבירים, שעשה הסבה לזרוע האידֵאולוגית, וכך הגיע לתפקיד הרבה מעל יכולתו הסגולית. כשהופתע, קרה לו מה שקורה להרבה אנשי צבא שנקלעו למצבים דומים לאורך ההיסטוריה: הוא נמלט אל חוסר התפקוד, וכ"ראש קטן" ביקש עזרה ממפקדיו, שהיו כולם בהלם ויכלו רק להזיק לו ולפגום בתפקודו. בשעה 17.03 הוא ביקש מהמטה הכללי בתל אביב תגבורת, "כוח שיהיה באום-חשיבה עם החפ"ק. מברר מה עם בה"ד 1".

אלוף הפיקוד שמואל גונן היה אז במפקדת פיקוד הדרום בבאר-שבע. הוא נהג כאילו המדובר ב"יום קרב רגיל" מתקופת מלחמת ההתשה, ולא העביר את כל הכבודה לקדמת סיני. בשתים-עשרה השעות הראשונות של המלחמה בחר גונן להיות עם היד על הדופק ליד מכשירי הקשר והטלפון בבאר-שבע. הדיווּחים שקיבל היו תמונת-המצב של תמרי ושל מפקד האוגדה אברהם מנדלר, ואותה הוא העביר למטה הכללי.¹¹ לכן דוד אלעזר וחבריו במוצב הפיקוד העליון לא ידעו מה מתרחש. בשעה 18.57 דיוַּח גונן לאלעזר באופטימיות: "טנקי הצליחה המצריים, שעברו לצִדנו, הושמדו. גשר קיים מצפון לאיסמעיליה. גדוד טנקים בדרך לשם, פרוס לחלוטין". גונן לא ידע ולא הבין שעד שעה 17.30 כבר צלחו את תעלת סואץ שנים-עשר גלים של אנשי חי"ר מצריים בסירות, עם נשקם וחימושם ועם יחידות הסיוע. חמש דיביזיות חי"ר מתוגברות עברו את התעלה. שאזלי: "אלפיים קצינים ושלושים אלף חיילים, על כל החימוש שבכוחם לתפעל; וזאת בנוסף לחמישה גדודי טילים נ"ט על אנשיהם וציודם. בשלב הפתיחה נחלה מתקפתם הצלחה מוחלטת. כל דיביזיה מחזיקה עתה בראש-גשר דמוי חצי מעגל, הפרוס שבעה וחצי קילומטרים לאורך התעלה ושלושה עד ארבעה קילומטרים לתוך סיני". הדיווּחים המיתולוגיים של גונן (ושל חופי מחזית רמת הגולן) השפיעו על המטה הכללי. בקד"ם רמטכ"ל בשעה 18.35 אמר אלעזר על המצב בחזית תעלת סואץ: "בתעלה הייתי רוצה שיהיה להם קצת פחות השג אם כי זה עדיין סביר".¹² עוד "סביר" כזה ואבדנו! אלה לא היו טנקים אלא חיל הרגלים שהביא למצרים את ההֶשֵׂג הקרקעי. שאזלי סיפר שעד שעה 01.00, אור ל-7 באוקטובר, חצו את התעלה שמונה מאות טנקים, כמעט פי-שלושה מאלה שהיו אז לצה"ל בסיני, אחרי שהושמדו הרבה טנקים ישראלים. לקראת יום הלחימה השני היו בחזית שלושים ואחד טנקים של צה"ל בגזרה הצפונית, שלושים ושניים במרכזית, וארבעים ושמונה בדרומית, בסך-הכול מאה ואחד-עשר טנקים ישראלים. כלומר, יחס של אחד לשבעה לטובת מצרים. לעומת האבדות הגדולות של צה"ל, נהרגו מאתיים ושמונים מצרים בשמונה-עשרה השעות הראשונות של המלחמה, ולדברי שאזלי אבדו חמישה מטוסים¹³ ועשרים טנקים. מה שגונן לא הבין, אלעזר הבין עוד פחות. גונן הכיר את סיני, אלעזר לא. בשעה 19.11 התקשר גונן במכשיר הקשר מבאר-שבע¹⁴ לרפידים, אל מפקד אוגדת הכוחות המשוריָנים, אברהם מנדלר, וסיפר לו ששני גדודים מקורס הקצינים, בה"ד 1, נשלחו למצָרֵי הג'ידי והמיתלה כדי להגן על בסיסים ומפקדות מפני קומנדו מצרי, ושהוא מתכַּוֵּן להביא לגזרה הצפונית את חטיבת הצנחנים הסדירה, לאותן משימות. מנדלר לא התנגד, כנראה מפני שגם הוא לא הבין מה קורה. הוא ישב בחמ"ל ברפידים, הרחק משדה הקרב, וגם מפקדי החטיבות שלו נהגו כמוהו.¹⁵ אחרי-הצהרים אמר גונן למפקד אוגדת המילואים, אריאל שרון, שקומנדו מצרי חוסם את כל הצירים בסיני, לרבות צירי הג'ידי והמיתלה. אל"מ (מיל׳) דני וולף-רהב סיפר, שהוא התכַּוֵּן לרדת לסיני ולהצטרף לחטיבת השריון 401 של דן שומרון, אבל שרון, שרצה את רהב במטה האוגדה שלו, עשה שימוש במה ששמע מגונן ואמר לרהב: "אינך יכול לרדת לסיני, כל הדרכים חסומות".¹⁶ האמת היא שבאותו יום לא נחסם אף אחד מהצירים שהובילו לבסיסים העיקריים של צה"ל בסיני. צוערי קורס הקצינים, החיילים הטובים ביותר בחיר"ם, ביחידות המיוחדות, בחטיבת הצנחנים הסדירה, בחטיבת "גולני" ובנח"ל, שצה"ל מכשיר אותם לפיקוד קרבי ופיקוד בכיר, הוצבו לשמירה על מפקדות, מתקנים וחניונים. במלחמת העצמאות מילאו את התפקיד הזה אנשי "חיל הקשישים". איש לא העלה על דעתו להטיל אותו על יחידת פלמ"ח. גם תפקידי הגנה בקו הראשון כמעט שלא הוטלו על הפלמ"ח. הפלמ"ח, שהיה חיל המחץ של הצבא שבדרך, הופעל בקרבות הניידים, בחזית, למשימות הכרעה.¹⁷ אבל כנראה שבשביל החלטות שכאלו צריך היה מנהיג בדמותו של בן-גוריון. עד הערב חדרו לשמי סיני ארבעים מסוקים מצריים, הנחיתו אנשי קומנדו וחזרו מערבה. חיל האויר השמיד שבעה-עשר מסוקים, ושלושה הושמדו בירי מן הקרקע.¹⁸ רוב אנשי הקומנדו המצרים נהרגו מיד, האחרים הסתתרו, ולא גרמו נזק גדול ליחידות הלוחמות הישראליות. הם גם לא יכלו לגרום נזק, בגלל רמת אימוניהם הנמוכה.

גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, וגם אחרי הטבח בעוטף עזה, צה"ל לא חקר לעומק את הליקויים ואת המחדלים. את ההתרחשויות הבולטות הוא לא היה יכול להסתיר כי "כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וינועו ויעמדו מרחוק".¹⁸ אבל כמו העם במעמד מתן תורה, כך רוב הישראלים היום פועלים כמו אבותיהם, "וינועו ויעמדו מרחוק". הם מאפשרים לראשי המדינה ולראשי מערכת הביטחון להסתיר ליקויי עומק:

• תרבות השקר של הסתרת ליקויים ואי-הפקת לקחים מתוך אינטרס אישי-שרידותי של ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון.

• הֶעדר הכשרה של ממש של קציני צה"ל בייחוד בדרגות הגבוהות. ללא הכשרת עומק, התפקוד של מפקדי הצבא מתבצע לעתים על-פי השכל הישר והניסיון האישי, דהיינו פרימיטיבי. מקבלי החלטות פרימיטיביים ייכשלו ברוב המקרים בניהול ובפיקוד על מערכות מורכבות. כאלה הם היום ראשי הצבא ומנהלי המלחמה.

לנוכח הליקויים הללו אני כבר שנים מציע את הפתרונות הבאים:

• להקים מכון מחקר לאומי ברמה גבוהה לחקר הֲוָיַת הצבא והמלחמה, חקירה מעמיקה של ליקויים, ואיתור ונִטרול איומים על מדינת ישראל.

• הכשרה יסודית של כל ממלאי התפקידים הממלכתיים הבכירים בכל התחומים. את המחקר וההכשרה הנדרשות לא יכולות לבצע האוניברסיטאות והאקדמיות הקיימות בגלל חיסיון המסמכים המסווגים והשערים הנעולים של מערכות הביטחון. רוב מוחלט של הבכירים קיבלו הכשרה במוסדות אלה ואת התוצאה כולנו רואים וחוֹוים.

דוד המלך, גדול מצביאי העם היהודי לדורותיו, כבר אמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף".¹⁹ לדעתי, אין סיכוי שראשי המדינה ובכירי צה"ל יחוללו את השינוי החיוני הנדרש. על הישראלים להבין את גודל ודחיפות הבעיה, ולדרוש מן הנבחרים בדמוקרטיה הבּעָיָתית שלנו לחולל את המהפך הנדרש במערכת הביטחון ובכלל רשויות המדינה. ___________________________ בשבוע הבא: מפקדי צה"ל שהו בחשכה מוחלטת והקריבו את פקודיהם לשחיטה; חיל האויר לא סיפק את הסחורה, לא ב-1973 ולא ב-2023; הקרבת הדרג הלוחם; שיחות בטלות של מפקדים בכירים תוך כדי המערכה; כמעט לא ניתן להפיק לקחים כדי לתקן ליקויים של ראשי המערכות.

1. את ההתפתחויות, השינויים והמהפכים בתפיסת מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בייחוד בתחילתה, יש לתזמֵן בדקות, מפני שהשינויים היו מהירים מאוד. אבל מפקדי צה"ל לא הוכשרו מעולם לקבל החלטות מהירות בתנאֵי לחץ, ולכן רוב ההחלטות שקיבלו לא התאמו למציאות שדה הקרב שהשתנתה במהירות, ורבות היו מזיקות. להיסטוריונים צבאיים אין כלים לתאר התפתחויות מהירות שכאלה ובדרך כלל הם בוחנים את הארועים בחלוקה לשבועות. לפעמים הם מדייקים בימים ולעתים רחוקות הם מדייקים עד לשעות. אבל הדקות הן "הקְוַּנטים" של הקרב. מסיבה זאת התֵאור איננו מבוסס והניתוח ברובו מניפולטיבי. לטענתי, בלי מידע מבוסס על ארועי הדקות במטכ"ל צה"ל בבוקר 7 באוקטובר 2023, אין להבין את האֵרוע כולו. 2. אחר-כך רמטכ"ל ושר ההגנה בממשלת מצרים. 3. שמואל שגב, "הסיירים המצרים דיווחו: היהודים ישנים"; ראיון עם עבד אל-ע'ני גמאסי, "מעריב", 24 בספטמבר 1985. 4. שאזלי, "חציית התעלה", 1980. 5. כינויו היה "בסיס דבלה". 6. הראיון הנ"ל עם נחמיה קין. 7. גם זה היה מחירה של הגאוָה הישראלית, אחרי הצלחת חיל האויר במלחמת ששת הימים. השחצנות והיהירות של מפקדים מסוגם של האלופים בדימוס מרדכי הוד ובנימין פלד הִשרו על צה"ל אשליה שחיל האויר יפתור את כל הבעיות, והירוקים, כוחות הקרקע, יכולים לישון בשקט... 8. האגמים המרים הם שני אגמים מלוחים מלאכותיים: האגם המר הגדול והאגם המר הקטן המפרידים בין חלקה הצפוני והדרומי של תעלת סואץ, ונמצאים בשטח מחוז איסמעיליה שבמצרים. 9. א"מ (ארכיון המחבר), מסמכי פיקוד הדרום; שאזלי, "חציית התעלה"; הראיון הנ"ל עם שמואל גונן. 10. בסוף שנת 1939 הסכימו ראשי מערכת הביטחון הגרמנית עם המסקנות של הגנרל הנס גוּדֶריאן, מפקד הקורפוס המשוריָן ה-19, ומאבות השריון המודרני וה"בליץ קריג", בכל הנוגע לכיבוש פולין. אחד הלקחים העיקריים היה, שמקום מפקד הקורפוס צריך להיות סמוך לשדה הקרב, בחפ"ק נייד. בקורפוס של גודריאן היו שלוש אוגדות והוא מילא תפקיד מרכזי במיטוט צרפת אחרי שישה שבועות, במקום 4 שנים במלחמת העולם הראשונה. בפרוץ המלחמה פיקד גונן על שליש מהכוח שעליו פיקד גודריאן, ואף-על-פי-כן בשלב הראשון, והמכריע, של המלחמה הוא ישב הרחק מאחור. (1956, ”1939 – “The German Campaign in Poland Kennedy R.,). 11. שמעון גולן, שם, עמ' 324. 12. שאזלי לא הזכיר בספרו את המסוקים המצריים שהושמדו. 13. גונן עבר למפקדת המלחמה באום-חשיבה רק בשעה 02.00, אור ל-7 באוקטובר, שתים-עשרה שעות אחרי פרוץ המלחמה. 14. א"מ, מסמכי פיקוד הדרום; הראיונות הנ"ל עם שמואל גונן, אריאל שרון ודני וולף-רהב. 15. סדרת הראיונות והשיחות הנ"ל עם דני וולף-רהב; הראיון הנ"ל עם אריאל שרון. 16. נוהג זה גרם לפעמים אסונות. אחד מהם היה התבוסה בקסטל. חיילי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לא החליפו את מגיני הקסטל העייפים, למרות הפקודה שקיבל מפקדם יוסף טבנקין. ראה ספרי, "תולדות מלחמת העצמאות", כרך ד, "ממשבר להכרעה", 1991. 16. שמואל גונן, שלא ידע את העובדות, דיוַּח למשה דיין בטלפון בשעה 19.00: "חיל האויר הפיל שמונה מסוקים בין אבו-רודס לא-טור". מהדיווּח הזה לא היה שר הביטחון יכול לקבל תמונה אמיתית על היקף פעילות הכוחות המיוחדים המצריים בחזית. 18. ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ד. 19. תהילים, פ"ה, י"ב.