בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים הייתה החזית העיקרית לא באום-חשיבּה, לא במיתלה ולא ברפידים (ביר-גפגפה), אלא בקו בר-לב ליד תעלת סואץ. עד שעה 22.00 נודע למִפקדת פיקוד הדרום על חמישים הרוגים ומאה פצועים בחזית זו. מספר ההרוגים והפצועים היה הרבה יותר גדול, אבל גם המספרים שבדוח היו גדולים מאלה של "יום-קרב רגיל", ולתודעת המפקדים חדרה ההכרה שקורה משהו חדש שאינו מוכר להם, והדבר החדש הזה מהַוֶּה סכנה לשרידותם האישית, ולקריירה הצבאית שלהם. המפקדים הבכירים של הצבא המצרי הקריבו ארבעה גדודי קומנדו כדי להשיג את מטרות המלחמה שלהם, ואילו המפקדים הבכירים של צה"ל הקריבו את החיילים שהוצבו בקו בר-לב. חיילי המילואים הירושלמים לא פונו מהמעוזים מפני שהפיקוד הבכיר היה אחוז הלם – כפי שהיה גם אחרי 50 שנה, ב-7 באוקטובר 2023 – ורצה להגן על עצמו, כפי שמתחייב מעקרון השרידות, שהמפקדים הבכירים ומנהיגי המדינה לא התעמקו בו. בשעות הראשונות של המלחמה הגנו לוחמי קו בר-לב לא על ירושלים ולא על תל אביב, אלא על הקצינים שישבו באום-חשיבּה. ב-7 באוקטובר בשעה 05.00 הגיע אריאל שרון עם החפ"ק האוגדתי שלו לרפידים, לחדר המלחמה של אברהם מנדלר. אל"ם דני וולף-רהב ז"ל סיפר: "מנדלר אמר שהוא אינו יודע מה קורה בחזית, מה מצב המעוזים, איפה צלחו המצרים ואיזה שטחים נכבשו. הוא היה מספיק הוגן להודות בכך. באותו יום התברר לנו, שרוב מפקדי החטיבות והגדודים מנהלים את יחידותיהם מן הבונקרים שבמפקדותיהם העורפיות, ואינם מבינים שהם שולחים את פקודיהם לשחיטה. בילינו אצל מנדלר שעות אחדות, לפני שיצאנו מערבה, לטסה. בעשרים וארבע השעות הראשונות של המלחמה לא ידע כל הפיקוד, ממפקדי החטיבות עד הרמטכ"ל, מה באמת קרה בחזית. זה לא היה ערפל-קרב, זאת הייתה אפלה מוחלטת. רוב ההחלטות שנתקבלו הזיקו יותר משהועילו".¹ ב-7 באוקטובר בשעה 12.35 פקד גונן על מנדלר "לתת הוראה למעוזים לפרוץ החוצה לקראת הלילה",² ואחרי ארבע דקות הוסיף: "להשאיר את הפצועים שיפלו בשבי". גונן עודד את מנדלר³: "גדוד צנחנים יבוא לעזרה לטיהור החי"ר המצרי". ב-13.00 אמר גונן לאלעזר שהוא ינסה לקדם טנקים לחזית, וכוחותינו ינסו לעצור את התקדמות המצרים "אפילו עם בזוקות ומוקשים", עד שיבואו הטנקים. ב-13.30 ביקש גונן מסגן הרמטכ"ל ישראל טל להוריד דרומה את חטיבת הצנחנים של עוזי יאירי. גדוד אחד יישאר ברפידים והחטיבה תתפרס בין האגם המר הקטן לראס-סודר.

כשנה אחרי המלחמה אמר אריאל שרון: "מצב הפתיחה הִכּה את רוב המפקדים בהלם שלא הייתה לו הצדקה אובּיֶקטיבית. במלחמת העצמאות, במצבים נוראים, גם בקרב לטרון ובקרב על עירק אל-מנשיה, לא ראיתי מפקדים בהלם כזה. בגלל זה היה ברור שאוגדה אחת לא תשיג הכרעה בחזית הדרום, אבל דוד אלעזר ושמואל גונן לא הבינו את זה וניסו להשיג הכרעה ב-8 באוקטובר (ראה להלן). הם לא הבינו את זה עד סוף המלחמה".⁴ מקורבו של שרון, העיתונאי אורי דן, שנִּלוָה אליו משך כל המלחמה, כתב שביום א׳ בשעה 13.00 "התמונה בצד הישראלי: חורבן גמור".⁵ לא רק שרון ואורי דן התרשמו מהלם הפיקוד הבכיר בסיני. אלוף-משנה בדימוס עודד מסר, שהיה במטה של גונן באום-חשיבה ב-9 באוקטובר, אמר: "ראיתי מפקדה עצבנית ולא חזקה. האנשים הגזימו מאוד בתֵאור האסון. המכות שקיבל ברן ב-8 באוקטובר (ראה להלן) מאוד השפיעו עליהם, והם הגזימו בכוחו של האויב. למשה דיין ולאנשי המטה הכללי הייתה השפעה שלילית על פיקוד הדרום. אנשי המטה לא קראו נכון את הקרבות, ההאזנה לאוגדות לא הייתה טובה וגונן פיקד על החזית רק למראית עין. מפקדי האוגדות אריק וברן לא סמכו עליו, לא היו ביניהם לבינו לא משמעת ולא נימוס".⁶ סגן מפקד חטיבת הצנחנים 55, אריק אכמון, שהגיע לאום-חשיבה ב-9 באוקטובר: "המטה היה שפוף. ב׳בור׳ הייתה אֲוִירַת-נכאים".⁷

תאורו של גונן את ארועי 7 באוקטובר 1973 נשמע כאילו המדובר בארועי הטבח בעוטף עזה, 50 שנה לאחר מכן: "בשעה 01.00, אור ל-7 באוקטובר, היו לנו מאתיים וחמישים טנקים.⁸ עד שעה 05.00 אכלו המצרים עוד מאה וארבעים טנקים ונשארו לנו רק מאה ועשרה, בכל סיני. המצרים הצליחו לעשות את זה מפני שהטנקים שלנו נסעו בלילה למעוזים, פינו פצועים ותקפו צליחות של המצרים. בשעה 05.00 תקפו אותנו המצרים בהצלחה, ולי לא הייתה תשובה. ידעתי שבבוקר של 7 באוקטובר עדיין לא יהיו לי מילואים, אבל דדו הבטיח לי את כל חיל האויר משעה 06.45 (עד אז היה ערפל). ספרתי את השניות. בדיוק ברבע לשבע הגיע מטס אחד, מטס הכנה. אחר-כך לא באו מטוסים. התקשרתי למטכ"ל. אמרו לי שחיל האויר הלך לרמת הגולן (ראה לעיל). היום אני יודע שכבר בלילה הוחלט על כך ולא אמרו לי, וגם לא אמרו לנציג חיל האויר בחפ"ק של פיקוד הדרום. הבעיה שלי הייתה איך להחזיק מעמד עד שיגיעו האוגדה של ברן בציר הצפוני והאוגדה של אריק שרון בציר המרכזי. ב-7 באוקטובר בלילה הייתה פגישה עם דדו, לקראת ההתקפה הגדולה שתכננו למחרת. אריק לא בא לקבוצת הפקודות עם הרמטכ"ל. הוא רצה לחלץ את האנשים מהמוצבים ׳חיזיון׳, ׳פורקן׳ ו׳מצמד׳. אני פקדתי לומר לאנשי המעוזים לצאת בעצמם, לא לגשת אליהם. ברן פעל לפי הפקודה. אצל אלברט אנשי המעוזים לא יכלו לצאת, ואריק לחץ לחלץ אותם. הוא דיבר עם אנשי המעוזים והיה מעורב רגשית בגורלם.⁹ הוא היה אלוף פיקוד הדרום יותר משלוש שנים".¹⁰

לאנשי המעוזים לא היה סיכוי לחצות בשלום את הקווים כדי לחבור אל כוחותינו. שאזלי העריך שב-6 באוקטובר בשעה 18.30 "כמעט כל מוצבי בר-לב, שעדיין החזיקו מעמד, כותרו ואיבדו כל סיכוי לחילוץ בחסות החשכה". הקרבת הדרג הלוחם (אבירים ובשר-תותחים) היא אחד ממאפייני כל מלחמה. במלחמת יום הכיפורים – ובטח בעוטף עזה אחרי חמישים שנה – נלוותה אליה בגידת המטות שישבו בעורף, מבלי להבין את שהתחולל בחזית. אנשי הזרוע האידאולוגית בגדו בלוחמי קו-הדם לצורך הישרדותם האישית ושרידות מפעיליהם. תופעה זאת מוסברת היטב על-ידי "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות" שפיתחתי לפני עשרות שנים: בקונפליקט בין פרטים לפרטים, בין פרטים למערכות חברתיות ובין מערכות למערכות, יעדיף כל צד את שרידותו אפילו אם הדבר בא על חשבון התחסלותם של האחרים.¹¹ שאזלי כתב: "מערכי השריון של האויב אינם מאורגנים ובשורותיו שוררים בלבול ומבוכה, אך במשך הלילה (6–7 באוקטובר) אנו מבחינים שמפקדי תת-יחידות, ואפילו טנקים יחידים, ממשיכים להילחם. הם קורצו, כנראה, מחומר טוב יותר מזה של מפקדיהם הבכירים. פעמיים פרצו קבוצות טנקי האויב הישראלי דרך אנשי החי"ר שלנו, הגיעו אל קו המים והפגיזו את הגשרים והמעבורות, אבל זאת הייתה מערכה אבודה. לוחמי החי"ר שלנו, החמושים במטולי אר-פי-ג׳י ורימוני נ"ט, משיבים מלחמה. לפני זריחת השמש שרידי הטנקים של האויב בנסיגה". אורי דן כתב על חמישה טנקים ישראלים ושישה זחל"מים, שתקפו ביום הכיפורים בשעה 18.00, בסיוע תותחי 155 מ"מ, חטיבת חי"ר מצרית סמוך לתעלה. "המפקדים המצרים חדלו לתפקד, מפקד הדיביזיה המצרית איבד שליטה, וקצין התותחנים שלו נעלם. בגזרה הזאת נבלמו המצרים ונסוגו, ושם נפלו השבויים המצרים הראשונים. זה היה אחד המקרים היחידים לפעולה ישראלית מאורגנת בשעות הראשונות של המלחמה, בחזית תעלת סואץ". ¹²

ב-8 באוקטובר בשעה 08.00, חמישים שעות אחרי שצה"ל קיבל התראה על מלחמה, וארבעים וחמש שעות אחרי שהחל גיוס המילואים, יצא צה"ל למהלך הכרעה בחזית המצרית על-מנת לסיים את המלחמה בניצחון מוחץ (ראה בהרחבה להלן). האוגדה המשוריֶנֶת של אברהם אדן תקפה בגִזרה הצפונית של חזית תעלת סואץ. לא היה לה סיכוי למלא את משימותיה, מפני שמפקדהּ היה מוכה הלם, לא הבין את מהלכי האויב ואת הֵעָרכותו, והמידע המודיעיני שלו היה קלוש; ומפני שחטיבות השריון הישראליות לא התאמנו להכרעת מערך מאורגן, מוגן תחת מטריית טילי נ"מ, הרבה נשק נ"ט, חי"ר מודרני ועדיפות בעוצבות שריון. אברהם אדן, שבשנות פיקודו על גייסות השריון הרס את השריון בצה"ל, האמין בהתקפה בפריסה רחבה, בלא ריכוז כוח ובלא שליטה, בתקוָה שהאויב יתמוטט מעצם נסיעת הטנקים וירי התותחים שלהם. הוא היה אחד הקורבנות העיקריים של הערצת המנוע שפשה בצה"ל. התוכנית של דוד אלעזר – לגלגל את הארמיה המצרית השנייה מצפון לדרום בכוח של אוגדה ישראלית אחת – לא הייתה בת-ביצוע גם בגלל הנסיבות שאליהן נקלע צה"ל, וגם משום שרוב מפקדיו לא ניחנו בתבונת קרב. שליטה בטכניקה קרבית ופתרונות בית-ספר לא התאמו לאותו מהלך. בשעה 08.10 הודיע גונן למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, עוזי יאירי, ששהה בראס-סודר: "התחלנו בהתקפה מקנטרה לאגם המר. אם יהיה בסדר נצלח (את התעלה) אחרי הצהרים מכיווּן הג'ידי למטה". יאירי היה אמור לפקד על חטיבת הצנחנים בצליחה הזאת. חצי-שעה אחרי שהתחיל במתקפה, ב-08.35, הבין אדן שהמצרים לא יתנו לטנקים שלו להגיע בשלום לתעלת סואץ, וביקש סיוע אֲוִירי. גונן ענה: תקבל אותו בעוד שלושת רבעי שעה. בקשתו של אדן מעידה שהוא הופתע שוב. גונן ו/או אלעזר ו/או דיין, שעוזריהם אמורים היו לעקוב אחרי רשתות הקשר, לא ביטלו את ההתקפה מיד ולא הדיחו את אדן מתפקידו, אף שכישלונו היה וַדָּאִי. בשעה 09.05 התלונן אדן בקשר: "חבל שאין לנו די חי"ר וארטילריה" (אלה אותם חי"ר וארטילריה שהוא סילק מעוצבות השריון בהיותו מפקד גייסות השריון). אחרי שתי דקות סיפר גונן למפקד האוגדה הדרומית, אברהם מנדלר: "יש סימנים לנסיגה" (של המצרים). שיחות בטלות כאלה תוך-כדי הקרב היו עיקר המעשה ורוב התרומה של המפקדים הבכירים, שלא פקדו במישרין על יחידות לוחמות, והיה פער גדול בין דיבוריהם ובין המציאות בקו הדם. מפקד החזית ומפקדי האוגדות לא הבינו את המידע שהזרים אליהם הדרג הטקטי הלוחם, ולא הייתה להם את ההבנה הנדרשת כדי לפרש אותו נכון. ב-09.15 אמר אדן לגונן: "חטיבת נתק׳ה (נתן ניר) נלחמת נגד טילים ונגד כל-מיני חי"רים, דורסת ורומסת אותם... לאט-לאט אנחנו מצליחים לטאטא את הכול. אמרו לי שאני לא מקבל מטוסים, ואני לא רוצה להיכנס אם אין מטוסים". ב-09.36 אמר אדן למפקד החטיבה באוגדתו, גבי עמיר בקשר: "אני לא חושב שתהיה התנגדות, אתה יכול לנוע על הצירים מה שיותר מהר". גונן שהקשיב לשיחה זאת ברשת הקשר שאב עידוד מההאזנה לשיחות אלה, ופקד בשעה 10.40 על אדן לתפוס את הגשרים של המצרים על תעלת סואץ. גם על קלמן מגן פקד גונן בשעה 11.40 לתפוס גשר מצרי על תעלת סואץ, ומגן שאל אותו אם להמשיך ולהתקדם לפורט סעיד. גונן השיב: "לא, רק לגשר. אם אשכח אותך תזכיר לי אחר-כך את פורט סעיד. דבֵּר אִתי על זה רק אחרי שתהיה מעֵבר לגשר". ב-11.50 אמר אדן לגונן: "יש לנו הרבה נפגעים, הרבה מאוד. כלים בוערים מטילים. אני מוסיף הרבה כוחות, אבל אנחנו זקוקים גם לסיוע מהאויר". ב-12.45 הודיע גונן לאדן: יש אישור לצליחה ולתפיסת מאחז בגדה המערבית. בשעה 14.12 הודיע מפקד חטיבת הטנקים, גבי עמיר, לאדן: "אפשר לעזוב הכול, לרוץ ולהסתער על ׳פורקן׳,¹³ (ואחר-כך) להכות באגף מצפון לדרום". אדן פקד עליו לא להזדרז, לחכות לסיוע אֲוִירי. בספרו כתב אדן שברגעים ההם הוא התחיל לקלוט את סימני הכישלון: "נתק׳ה דיוַּח שאצלו ניצתים טנקים בזה אחר זה, וביקש לזרז קידום כוחות נוספים". גם לנתן ניר אמר אדן: "לא כדאי לפעול יותר מדי במרץ, מוטב לחכות לסיוע אֲוִירי". על-פי רשת הקשר של אוגדת "כריש", פקד אדן על נתן ניר לסגת בשעה 14.20: "תנוע אחורנית ואל תשלם ביוקר. כאשר יגיע הסיוע הרציני¹⁴ תיכנס". ניר נסוג, ואדן שאל אותו אם הוא לא נסוג יותר מדי. ניר דיוַּח שגדוד הטנקים של אסף יגורי יצא משליטתו: "אין לי כרגע מגע עם 10 והחבורה שלו. יש טוענים שהוא כבר עבר לצד השני¹⁵ ויש טוענים שעדיין לא. אין לי אִתו קשר. ברגע שאדע אדוַּח". והרי ציטוט מההערות שרשם גונן לעצמו כשהופיע לפני ועדת אגרנט: "אוגדתו של אדן עדיין איננה מוטרדת (אחרי שנעלם הגדוד של יגורי), איננה מודאגת ואיננה מצפה לעזרה פרט לסיוע אויר".¹⁶ בשעה 17.19 דיוַּח נתן ניר לאדן: "החבר׳ה שלנו יותר מדי מתקפלים. מספיק שאחד עושה את זה, עושים את זה עוד". גונן הקשיב לשיחות הקשר והבין שמהלך ההכרעה של צה"ל היה לנסיגת-בהלה ולהתקפה מצרית. בשעה 17.26 שאל גונן את אדן: "אתה יכול להסביר לי מה קורה? איפה בולמים אותם? איפה הקצה הדרומי ואיפה הקצה הצפוני של היחידות שלכם?". ב-17.30 הודיע אדן לגונן שהוא נלחם נגד כוחות עדיפים שבולמים אותו, וביקש שאוגדת שרון תסייע לו לנתק מגע מהמצרים. גונן התקשר עם מפקד חיל האויר, בני פלד, וזה ענה לו, בשעה 17.46, שישלח מטוסים לסייע לאדן בשעה 19.00. "ועד אז?", שאל גונן, ופלד ענה: "עד אז, חושך". גונן: "בני, זה לא מספיק טוב". פלד: "אני לא יכול, יש נ"מ. אני לא יכול". גונן: "אבל אתה יכול עכשיו". פלד: "עכשיו לא, כי המטוסים שלנו במרכז הארץ". גונן: "בני, זה בערך שבעה קילומטרים מהתעלה. אני כבר לא עומד על קו המים". פלד: "אני יודע. זהו. אין מה לעשות". גונן: "זהו?". פלד: "או-קיי. אין מה לעשות".

גם במלחמת יום הכיפורים, וגם אחרי 50 שנה ב-7 באוקטובר 2023, הפיקוד והשליטה בכל הדרגות – האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית – היו לקויים עד אפסיים. התוצאה: אנחנו שילמנו מחיר כבד בחיי אדם, בפצועים, בשבויים וחטופים. האויב, שבסופו של דבר הוכה צבאית, השיג את כל מטרותיו: מצרים קיבלה את כל חצי סיני והחמאס ניהל, וממשיך לנהל, מלחמת ג'יהד מוצלחת המשפילה את צה"ל בעיני הישראלים והערבים, פוגעת בישראל בדעת הקהל בעולם, ומפוררת את החברה הישראלית ואת המערכת הפוליטית שלה. אחרי מלחמת יום הכיפורים מנעו הרמטכ"ל דוד אלעזר ויורשו מרדכי גור לקיים תחקירי אמת והפקת לקחים, מבלי ששר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר יכפו עליהם לעשות זאת. כך נהג גם הרמטכ"ל הרצי הלוי עד שהתפטר, ובעקבותיו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. כדי לטשטש את תפקודם הפלילי של הבכירים האלה, הם עודדו פיתוח מיתוסים של גבורה ותחכום באותן שתי המלחמות. אמצעי התקשורת שׂשׂו לסייע, כי מיתוסים טובים לרייטינג. במקרים שכאלו הכסף יענה על הכול, וגם ישבש הכול. על-פי "תורת הביטחון - עקרון השרידות" שפיתחתי, ראשי מדינות, צבאות וארגונים הם האיום הגדול ביותר על המערכות שהם עומדים בראשם. יש להם אינטרס שרידותי-אישי להסתיר את האמת הלא נעימה, ואת הליקויים – שנובעים מחוסר הבנה של בכירי הצבא והמדינה בַּהֲוָיַת הצבא והביטחון הלאומי. ומכֵּיוָן שבמצב זה של אטימות והתכחשות לאחריות אי-אפשר להפיק לקחים על-מנת לתקן ליקויים, יש לבנות את הארגונים הממלכתיים החיוניים על יסודות מוצקים. לא זה מה שקרה למדינת ישראל מאז הכרזת העצמאות. מערכת הביטחון של ישראל הייתה מיליציה פוליטית לפני הכרזת העצמאות, ונותרה כזאת עד היום. הבעיה הגדולה היא שאנו כבר לא במצב של מדינה בדרך, אבל אלו שמנהלים את כלל המערכות של המדינה – הפוליטית, ביטחונית ומשפטית – מתנהגים כאילו הם חיים לפני 100 שנה. _________________________ בשבוע הבא: כשלון מתקפת צה"ל ב-8 באוקטובר 1973; הפיקוד הבכיר של צה"ל בחזית הדרום פועל בעיוָרון מוחלט; אריאל שרון מציל חטיבת צנחנים מהשמדה ב'חַוָּה הסינית'; לא יודעים לנצל חיל רגלים מעולה; יש לבנות מערכת ביטחון חדשה בישראל ורוב הסיכויים שזה לא יֵעשה.

1. סדרת הראיונות עם דני וולף-רהב. 2. אילו הבין גונן את הֲוָיַת הצבא והמלחמה היה נותן את הפקודה הזאת למעוזים מיד עם פרוץ המלחמה או לפני-כן, היות שבנסיבות החדשות הוא לא יכול היה להפעיל ביעילות אף אחת מתוכניות ההגנה של צה"ל. ביום הכיפורים לפנות ערב אמר דוד אלעזר בטלפון לגונן שאינו מתנגד לפינוי המעוזים. גונן לא שעה לעצת אלעזר. דיווּח בקד"ם רמטכ"ל ב-18.35: "אני לא רוצה להחזיק את כל התעלה במעוזים, אלא להחזיק נקודות כובד עד המאמצים העיקריים שלהם ואם באיזה מקום תקוע מעוז, שמישהו תוקף אותו ואין שם מאמץ משמעותי – הוא יהיה רשאי לפנות את המעוז". מדברים אלה ברור שהרמטכ"ל לא ידע ולא הבין את המצב האמיתי בקו הדם. 3. לפני שפרצה המלחמה היה מנדלר אמור לקבל את הפיקוד על גייסות השריון. 4. ראיון עם אריאל שרון ב-2 בספטמבר 1974. 5. אורי דן, "ראש גשר", 1975, עמ׳ 39. 6. ראיון עם עודד מסר ב-7 בספטמבר 1974. 7. הראיון הנ"ל עם אריק אכמון. 8. כלומר, עד אז השמידו המצרים מאה טנקים ישראלים, קרוב לשליש של הטנקים הישראלים בסיני בפרוץ המלחמה, ועד שעה 05.00, בחמש-עשרה השעות הראשונות של המלחמה, הושמדו שני שלישים מהטנקים הישראלים. הערכת גונן תואמת את הערכת שאזלי (ראה לעיל ולהלן). 9. גונן לא אמר אמת. שרון לא הגיע לקבוצת הפקודות, משום שהמסוק שאמור היה להטיסו מטסה לאום-חשיבה איחר מאוד. ראה להלן. מכאן שגם שנה אחרי המלחמה הוא לא ידע מה אֵרע, או פיברק סיפור שהתאים לצרכיו. 10. סדרת ראיונות עם שמואל גונן ב-1974. 11. השאלה אם גונן, מנדלר ותמרי עשו זאת במתכַּוֵּן אינה רלוונטית. הם אינם עומדים למשפט. ראו את ספרי, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות". 12. אורי דן, "ראש גשר", עמ' 36–37. 13. מול איסמעיליה, מדרום למעוז "חיזיון". שם התכונן גונן ואדן לצלוח את התעלה באותו יום, על גשר שהקימו המצרים. 14. שלא הגיע, ולא היה סיכוי שיגיע. 15. רוב הגדוד של יגורי הושמד והמג"ד ושרידי הגדוד נפלו בשבי. על-פי רשת הקשר לא הייתה למפקד החטיבה נתן ניר שליטה על גדודיו. 16. ראיון עם שמואל גונן.