כשעלה גדוד 77 צפונה, הקים בן-גל מטה מצומצם ברמת הגולן ומיקם בו נגמ"ש מח"ט, נגמ"ש מודיעין, שני ג׳יפי סיור וחלק מפלוגת הקשר החטיבתית. לכאורה לא הייתה הצדקה לכך, שהרי קהלני ופקודיו יצאו מתחום אחריותו של בן-גל והמשימות שהוטלו על חטיבה 7 המוקטנת היו ברובן בסיני. ואמנם, ליוזמה החריגה הזאת לא היה אישור רשמי; "יוזמה פרטית" אִפיינה את בן-גל כל ימי המלחמה. כאביר צבאי אופיָני, הוא הסתמך על הערכותיו האישיות, ולפעמים פעל בניגוד לתפיסת מפקדיו. התנהגותו זאת הניבה תוצאות חיוביות ב"עמק הבכא", אבל אחרי המלחמה טענו מפקדים אחדים שבאשמתו נגרמו תקלות בגזָרות אחרות וביחידות אחרות, בצפון ובדרום. בשבוע שקדם למלחמה הוטלו על חטיבה 7 משימות בסיני, אבל בן-גל ביקש להעלות אותה לרמת הגולן והניח מראש שבקשתו תֵענה. יומיים לפני יום הכיפורים סייר עם אנשי מטהו ברמת הגולן, וגִזרת "עמק הבכא" נכללה בסיור. הוא סיפר: "הייתה לי הרגשה שגזרה זו מועדת לפורענות, אף שבתוכניות של צה"ל לא נרמז שבה ינסו הסורים לפרוץ, אם בכלל". ל"נדנודים" של בן-גל היו תוצאות. ב-5 באוקטובר תִגבר צה"ל את רמת הגולן לפי פקודת "אשור 2", ובן-גל קיבל הוראה ממִפקדת גֵּיסות השריון לצרף לחטיבתו את הגדוד של משולם רטס מבית הספר לשריון, לעלות לרמה עם הגדוד של חיים ברק ועם הגדוד של רטס, ולקבל שם, בחזרה, את הגדוד של קהלני. בלי אישור, צֵרף בן-גל לחטיבתו גם את גדוד החרמ"ש של יוסף ('יוס') אלדר ואת הנגמ"שים של החטיבה. תקן הנגמ"שים בצפון לא היה מלא, ובן-גל רצה את הכלים הטובים ביותר. רוב אנשי חטיבת "גולני" הצפונית היו עסוקים אז בהכנות לכינוס החטיבה, שעמד להתקיים בפארק הירקון בתל אביב. אלוף הפיקוד יצחק חופי לא הוסיף למערכי ההגנה יחידות חרמ"ש ויחידות חיל-הנדסה ואת הסיירת הפיקודית "אגוז" שהיו ברשותו. נראה שהוא סמך על הטנקים וזִלזל בחי"ר. על זלזולו זה של אלוף הפיקוד שילמו חיילים רבים בחייהם.

היוזמה השנויה במחלוקת ביותר של בן-גל קשורה בפלוגה של אלי גבע. הייתה זאת פלוגה מאומנת היטב. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים נוספה לתוכנית האימונים של צה"ל גם גרירת גשר הגלילים, שנועד לצליחת תעלת סואץ (ראה לעיל), ומשימה זו הוטלה על יחידות שריון סדירות. הראשונים שהתאמנו בגרירה היו חיילי הפלוגה של גבע ופלוגה ב׳ של יעקב צ׳סנר, נח"לאים שסיימו את אימוניהם זמן קצר לפני יום הכיפורים וחזרו להֵאחזויותיהם. פלוגת אלי גבע הייתה אפוא היחידה בשֵרות פעיל שקנתה מומחיות בגרירת גשר הגלילים, אבל ב-26 בספטמבר 1973 העביר אותה בן-גל לרמת הגולן. אחרי שלושה ימים ציית לפקודה שקיבל ושלח אותה דרומה, למתקן לאימוני-צליחה של צה"ל ליד קיבוץ זיקים (במקומה נשלחה לרמת הגולן פלוגה ג׳ מגדודו של ברק, בפיקודו של מאיר זמיר), אבל כשעלתה חטיבה 7 לרמת הגולן – ב-5 באוקטובר – הוציא אותה מהמתקן, צֵרף אותה שוב לחטיבתו והחזיר אותה צפונה בניגוד לפקודה. כאשר קיבל שוב פקודה לשלוח את הפלוגה של גבע דרומה כבר פרצה המלחמה. פלוגת גשר הגלילים, שצה"ל היה זקוק לה מאוד בגזרה הדרומית, לחמה ברמת הגולן, ואת גשר הגלילים גררו אנשי מילואים שלא היו מאומנים בגרירה ושלא ראו את הגשר מימיהם. אבינועם ברוכין, מי שהיה קצין המבצעים של חטיבה 7, העיד: "גם אילו היה עליהם לגרור את הגשר מהעזאזל האחרון, היו גבע ופקודיו מביאים אותו לתעלה בלי תקלות. החטיבה שלנו נועדה להיות חטיבת גישור במלחמה שתפרוץ. משימותיה היו לגרור את הגשרים ולאבטח אותם עד שיוקמו".¹ חטיבה 7 השתתפה בתרגילי צליחה לפני המלחמה. חסרונה במערכת הצליחה בחזית הדרום היה מורגש מאוד כשנחלה הֶשֵגים בקרבות "עמק הבכא" בצפון. אלי גבע: "לא היה היגיון להעלות את הפלוגה שלי לרמת הגולן. זה היה אינטרס של יאנוש. הוא רצה שהפלוגה הטובה ביותר בחטיבה תהיה אִתו. אני מניח שצה"ל היה מתַפקד יותר טוב במערכת הצליחה בסיני אילו היינו שם. הרי התאמַנּו כשנה בגרירת הגשר. אנשי המילואים גררו את הגשר בלי להתאמן, והיו להם תקלות טכניות. אחרי המלחמה אמר לי יאנוש שהוא העריך שמלחמה תהיה רק בצפון,² ושלא יהיו זקוקים לנו בתעלת סואץ, שתישאר שקטה. לכן העביר אותנו לרמת הגולן בניגוד לפקודה ובניגוד להיגיון הצבאי".³ אביגדור בן-גל: "מזָּוִית-הראִיה של מח"ט חשבתי אז שמוצדק להעלות את אלי גבע לרמת הגולן. זה היה שיקול אגואיסטי. לקחתי את הפלוגה שהאמנתי במפקד שלה ובלוחמיה, את הפלוגה המבצעית הוָתיקה ביותר בחטיבה, כדי שתשתתף במשימה שעליה הופקדתי. הפלוגה הזאת הייתה הכי מאומנת בגרירת גשר הגלילים, אבל היו פלוגות אחרות, אומנם פחות טובות, שיכלו לעשות את זה. פלוגות מחטיבתו של דן שומרון, למשל. כאשר האנשים של אלי גבע כבר ישבו במטוסים קראו לי לטלפון. שלחתי במקומי את הקמב"ץ ברוכין. הוא חזר ואמר שקיבלו פקודה להוריד את הצֶוֶת של אלי גבע מהמטוסים. אמרתי ׳או-קיי׳, והמראנו. לא היה אכפת לי שזאת הפרת פקודה. עשיתי מה שמצאתי לנכון לעשות. כיום, אחרי עשר שנים, אני יודע שלא צדקתי. אינני הראשון ולא האחרון שלא צדק. אם אתה מכיר את ההיסטוריה הצבאית, אתה יודע שזאת נורמה בצבא הישראלי. מפקדים עומדים על דעתם כאשר הם חושבים שזה חיוני, ואין להם זמן לנמק מדוע".⁴ כדי להעביר את גשר הגלילים לתעלת סואץ הסתבך צה"ל בקרבות בַּ"חַוָּה הסינית" ועל ציר טרטור. כישלונם של אנשי המילואים בגרירת הגשר היה אחת הסיבות לאסונות שאֵרעו בקרבות אלה ולנפילתם של צנחנים רבים.

רוב החיילים והמפקדים של חטיבה 7 עלו לרמת הגולן בחיפזון. פלוגה מ׳ מגדוד 77 יצאה לחופשה רגילה ימים אחדים לפני ראש-השנה, והתייצבה אחרי החג למִבדקי קצונה בתל-השומר. מפקד הפלוגה, שישב בביתו, לא ידע שהוכרזה כוננות. בערב ראש-השנה ניגש לבסיס הקבע של הגדוד ברפידים, והסמג"ד איתן קאולי אמר לו: "עולים צפונה". החיילים שלא נשלחו למבדקי קצונה הכינו את הציוד של כל הפלוגה אחרי החג. רוב החיילים הוטסו מתל-השומר לרפידים, ולמחרת הוטסו מרפידים לצפון. ממחסן-חרום קיבלה הפלוגה טנקים, זִוְּדָה אותם כל הלילה ולמחרת עלתה אִתם לרמת הגולן. הנח"לאים מפלוגה ב׳ של צ׳סנר סיימו את אימוניהם עשרה ימים לפני ראש-השנה, ועברו להֵאחזוּת בקעת הירדן. פלוגה זו קלטה נח"לאים לאימוני טנקיסטים. מפקדהּ, יעקב צ׳סנר, קיבל חופשת-חתונה, וסגנו קלט את החיילים החדשים. חתונתו של צ׳סנר נקבעה ל-8 באוקטובר. ב-5 באוקטובר קיבל הודעה בהולה בטלפון ממטה הגדוד: סע מיד למחנה שבגליל העליון. אחרי פחות מעשרים וארבע שעות היה בתוך מלחמת-בלימה ופיקד על חיילים שלא הכיר.⁵ הרצל זלאיט, מכונאי טנקים בגדודו של ברק, השתתף בתרגילי צליחה במתקן שבזיקים. ב-4 באוקטובר בערב נפסק התרגיל והחיילים הוטסו צפונה. "אמרו לנו שזאת כוננות רצינית, ושהיא תיגמר במלחמה", סיפר זלאיט, "אבל החבר׳ה לא התייחסו לזה ברצינות. לא פעם הקפיצו אותנו לאזורי מתיחות. שָהינו בהם שלושה שבועות וחזרנו לבסיסי הקבע. לא האמנו שתהיה מלחמה. קיבלנו טנקים פגומים, מצברים חלשים, דינמו שרוף, גלגלי-מתח סדוקים. החלפנו שני מתנעים. עבדנו כל הלילה, ולמחרת עלינו לרמה. הטנקים לא היו מאה אחוז".⁶ היו אלה טנקים של חטיבת השריון במילואים 179, של פיקוד הצפון, שמפקדהּ היה אלוף-משנה רן שריג מקיבוץ בית-השיטה. בדין-וחשבון של חטיבה 7 אחרי המלחמה כתוב שהיו ליקויים נוספים בטנקים: "במערכת החשמל – תאורת פריטלסקופּ, כיווּן בקרות, פינים שרופים בשקעי ההתנעה ושאיבה חלשה ממתקני אב"כ. בצריח – ידיות צידוד מחליקות, כיסא למפקד מחליק, פגזים לא נכנסים לתאי ארבעה פגזים, תופי פגזים חסרים, רצפה שוקעת, מגן תותחן פוגע בשרשרת הגבהה, חוסר אטמים לפקקי בלמי רתיעה, חוסר במשקפות 10, נזילות חזקות מממסרת הצידוד. במנוע – חסרו ברגים, כיווּני בלמים לא תקינים, צינורות מטפים קבועים משוחררים, חסר שמן במנועים, לא ניתן למדוד שמן, וחסרו ברגים למחיצות תא נהג מנוע".⁷ אי-אפשר לתרץ את הליקויים האלה במחדל המודיעיני, וב"קונספציה". זה היה מצב הטנקים של "החטיבה המהירה לגיוס" ולא קשה לנחש מה היה מצב הטנקים של חטיבות המילואים הרגילות. בצה"ל כצבא לא מקצועי היו ליקויים לוגיסטיים רבים בכל מלחמותיו עד 7 באוקטובר 2023, מלחמת "חַרְבות ברזל" ומבצע "מַרְכְּבות גדעון" המתנהל בעצם כתיבת שורות אלה. ליקויים אלה חשף האלוף יצחק בריק מאז מונה ב-2008 על-ידי שר הביטחון אהוד ברק לנציב קבילות החיילים. למרות הדוחות החסויים שהגיש, והפרסומים הגלויים שהגיש לאחר שסיים את תפקידו, צה"ל הגיע בלתי מוכן למלחמה מכל הבחינות להתקפת החמאס ולמלחמה המתנהלת מאז כבר עשרים חודש.

ב-5 באוקטובר בלילה תִדרך אלוף הפיקוד, יצחק חופי, את הקצינים הבכירים ברמת הגולן. קצין המודיעין של חטיבה 7, אילן סהר, סיפר: "חקה אמר שחטיבה 188, של יצחק בן-שוהם, תהיה אחראית על הקו, ושהחטיבה שלנו תהיה עתודה פיקודית ברמת הגולן. הוא דיבר על דרכי פעולה אפשריות (דפּ"א) של הסורים, ועל התקפות-נגד שלנו, שתיקראנה ׳קבּרטים׳. הוא חזה התקפה סורית מוגבלת, שמטרתה לתפוס תִלים סביב קוּנֵַיטָרָה או לתפוס את פיתחת רפיד, ואמר שתפקיד החטיבה יהיה להשתלט שוב על היעדים שהסורים יכבשו. הבאנו בחשבון שהסורים יפעלו בצפון ובדרום הרמה, וחשבנו לפצל את החטיבה, כוח אחד בפיקוד המח"ט וכוח אחר בפיקוד הסמח"ט, או כוח אחד באחריות מפקדת חטיבה 7 וכוח אחר באחריות מפקדת חטיבה 188".⁸ כשפרצה המלחמה היו היחידות עסוקות בהתארגנות. הפלוגה של אלי גבע הגיעה לרמת הגולן בשעה 10.00, והֵערכוּת גדודו של ברק בסביבות סינדיאנה, במרכז הרמה, הושלמה בשעה 11.00. גבע: "עד פרוץ המלחמה לא הספיקו מפקדי הפלוגות להיפגש עם מפקד הגדוד. השארנו את החיילים לסגני מפקדי הפלוגות, ויצאנו לסיור, להכיר את גזרת תל-פארס, מפני שיאנוש הועיד לגדוד את הגזרה הזאת ללחימה, לפי ההֵעָרכויות המוקדמות. מפקדי הפלוגות סיירו יחד. אני נשלחתי לסיור אישי עם המג"ד, משולם רטס, שלא הכיר את רמת הגולן. סיימתי את הסיור בשעה 13.00. ערך גדול היה לסיור הזה".⁹ רטס לא היה הקצין היחיד שלא הכיר את רמת הגולן.¹⁰ בן-גל זימן את הקצינים לקבוצת-פקודות בשעה 14.00, כדי לפרט באוזניהם את משימות החטיבה לקראת המלחמה. צה"ל נערך ברמת הגולן בקו המוצבים שלאורך הגבול. קו הגנה שני לא היה. בחטיבה 188 של יצחק בן-שוהם הכוח העיקרי היה שני גדודי טנקים: אחד בפיקודו של עודד ארז ושני בפיקודו של יאיר נפשי. המחלקות של נפשי תִגברו את המוצבים בגזרה הצפונית, בין מוצב 103, בצפון הגזרה, למוצב 110, מדרום לקוּנֵַיטָרָה. במוצבים האלה ישבו חיילים מחטיבת "גולני". המחלקות של גדוד ארז תִגברו את המוצבים שבין 111, במרכז רמת הגולן, ובין 117, ליד רמת מגשימים. את המוצבים האלה איישו חיילי גדוד הנח"ל המוצנח (ראה לעיל). כשפרצה המלחמה, היו לחטיבה 188 שִשים טנקים, שברובם לא תִפקדו כאגרופי-שריון, מפני שרוב החטיבה הייתה מפוצלת למחלקות.¹⁰ אלוף הפיקוד יצחק חופי יִיעד לחטיבה 7 תפקיד של עתודה, והתכַּוֵּן למקם אותה, כשתפרוץ המלחמה, מאחורי חטיבה 188, כדי שתחזק חוליות חלשות ותצא להתקפת-נגד אחרי שייבלמו הסורים בקו המוצבים. מפקדי צה"ל – וגם אביגדור בן-גל הפסימיסט – העריכו שהסורים ינסו, לכל היותר, לכבוש את קוּנֵַיטָרָה. הם אף לא העלו על דעתם קרב-הבקעה סורי לאורך כל הגִזרה. מפקד פלוגה ד׳ בגדודו של חיים ברק, דני לוין, סיפר: "לא האמנתי שתפרוץ מלחמה. ב-1973 עלינו לפחות חמש פעמים לצפון, לימי קרב, ושום דבר לא יצא מזה. חשבתי שאולי תהיה תקרית-אש וחטיבה 188 לא תיתן לחטיבה 7 להגיע לקו, וזה מה שאמרתי למפקדי המחלקות שלי בשעה 13.45. דיברתי אִתם על-כניסה לעמדות ופתיחה באש, לא תדרכתי אותם ללחימה. רוב החיילים היו נח"לאים, שקיבלו אימון מתקדם בשריון. הם לא הספיקו להתאמן הרבה. זמן יקר בוזבז על עבודות יזומות בבסיס האימונים. הרמה הצבאית שלהם הייתה נמוכה".¹² בן-גל כינס את המג"דים קהלני, רטס, ברק ואלדר לקבוצת-פקודות במחנה נפח¹³ בשעה 14.00, ועוד לפני שהספיק לתת להם את ההוראות הפציצו מטוסים סוריים את כל רמת הגולן ומאות תותחים סוריים ירו אש ארטילרית על כל נקודה שישראלים חנו בה. המלחמה התחילה. גם אלה שציפו למלחמה ושהתכוננו לקראתה, הופתעו. הם סברו, על-פי ההערכות והידיעות המודיעיניות, שהיא תפרוץ סמוך לשעה 18.00, והיא פרצה בשעה 13.55. אלוף הפיקוד יצחק חופי היה אז במטכ"ל בתל אביב, בדיון. מפקד האוגדה הצפונית (מילואים), רפאל איתן, היה במטה הקבע שלו בגליל העליון,¹⁴ ופקודיו התגייסו והצטיידו במחנה זה; הקצין הבכיר ביותר מטעם חפ"ק פיקוד הצפון, במחנה נפח, היה קצין אג"ם של פיקוד הצפון, סגן-אלוף אורי שמחוני. מפקד-חזית לא היה ברמת הגולן ברגע המכריע.

שמחוני סיפר: "אחרי שהוכרז, ביום שישי, על כוננות ג׳, לקחתי מהבית כלי רחצה ואמרתי לאשתי: ׳אינני יודע מתי אחזור, לדעתי תהיה מלחמה׳. חקה היה בתל אביב כשפרצה המלחמה, ואני הייתי בבונקר בנפח. חשבתי שהולכת להיות מלחמה ובכל-זאת הופתעתי. עמדתי בחוץ, והנה מופיעה רביעיית מפציצים ומפציצה אותנו. לא חשבתי שיהיו לדרג המחליט הסורי ביצים לצאת להתקפה כזאת. חשבתי שהם יתקיפו בפחות עוצמת אש. הופתעתי גם מפני שהכוחות הסדירים שלנו לא עצרו את הסורים. נתנו לצה"ל קרדיט יותר גבוה ממה שהגיע לו. ב׳בור׳ שבנפח היו מפקדי חטיבות, אלופי-משנה, ואני הייתי רק סגן-אלוף. הם היו בכירים ממני, אבל אני לקחתי את המיקרופון ונתתי פקודות. עמדתי בחוץ, ראיתי עשן של ארטילריה סורית מכל הרכסים, ואז קרה לי משהו. אמרתי לעצמי, כל אלה, החכמים האלה למעלה, שנותנים לך להרגיש שיש דברים שאתה לא יודע ושיותר טוב שלא תדע ורק הם יודעים, זה הכל שטות. אתה צריך לפעול בדיוק לפי מה שאתה חושב. האלה שם, למעלה, לא יותר חכמים ממך, הם רק יותר בכירים ויותר זקנים, בשום אופן לא יותר חכמים, ובשום אופן לא יותר מבינים. האמנתי שאלה שמעלי רואים את כל התמונה ואני לא. היום (1987) אני אומר לקצינים, אם אתם חושבים שמישהו נתן לכם פקודה לא חכמה, אל תמלאו אותה.¹⁵ באותו יום איבדתי את האמונה בבכירים".¹⁶ _____________________________ בשבוע הבא: כיצד תפסה המלחמה את חטיבה 7?; מי יפקד על רמת הגולן – גרסאות של אביגדור בן גל ושל אורי שמחוני; רפאל איתן ('רפוּל') מקבל את הפיקוד על רמת הגולן; הגדוד של יאיר נפשי בולם את הסורים בפתחת קוניטרה עסקנים במקום אבירים בישראל.

1. ראיון עם אבינועם ברוכין ב-18 במארס 1977. 2. תת-אלוף (מיל׳) יעקב עקנין ואלוף-משנה (מיל׳) דני וולף-רהב, שהיו מדריכים בבית-הספר לפיקוד ומטה, סיפרו שסגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, אמר, ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה, לחניכי ומפקדי פו"ם: "בחזית סוריה תפרוץ מלחמה בקרוב. בחזית מצרים לא. שם מתנהל רק תרגיל". דברים אלה מתיישבים עם גרסתו של אליהו זעירא שהובאה לעיל. 3. ראיון עם אלי גבע ב-24 ביוני 1977. 4. סדרת ראיונות עם אביגדור בן גל. 5. ראיון עם יעקב צ׳סנר ב-26 ביוני 1977. 6. ראיון עם הרצל זלאיט ב-25 במארס 1977. 7. א"מ, נספח ב׳, חימוש לדו"ח מפקד, "מלחמת יום הכיפורים". 8. ראיון עם אילן סהר ב-18 במארס 1977. 9. הראיון הנ"ל עם אלי גבע. 10. קציני חטיבת שריון עילית סדירה לא הכירו את אחת משתי החזיתות העיקריות של מדינת ישראל. זאת הוכחה נוספת למיעוט הכשרת הקצינים בצה"ל בשנת 1973 ולרמה הנמוכה של המטה הכללי. אותם דברים אמורים לגבי חזית תעלת סואץ. ראה להלן עדותו של תת-אלוף (מיל׳) ששון שילה לגבי קרב קנטרה ב-6 באוקטובר. 11. בדיון במטכ"ל, ב-24 בספטמבר, העריך אלעזר, כאמור לעיל, שכוח זה יכול לשבור לבדו כל התקפת-פתע סורית. 12. ראיון עם דני לוין ב-18 במארס 1977. 13. במחנה זה התמקמה מִפקדת רמת הגולן. 14. אפילו הייתה המלחמה נפתחת בשש לפנות ערב, ניתן לצפות שארבע שעות לפני פתיחתה יימצא אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה בחדר המלחמה, ולא בשיחות בטלות עם הרמטכ"ל בתל אביב ובמטות עורפיים. גם אלעזר, גם חופי וגם איתן לא הבינו מה נדרש ממפקד בכיר בזרוע האבירים של הצבא לפני פרוץ המלחמה. את המחיר שילמו אנשי בשר-התותחים. 15. לאורי שמחוני היה רגע של הארה בהבנת הֲוָיַת הצבא והמלחמה אך לא היו לו כלים לפתח את ההארה למִשנָה סדורה. כשהיה ראש מחלקת ההדרכה של צה"ל הוא נהג כמו אלה שקדמו לו ואלה שבאו בעקבותיו. 16. ראיון עם אורי שמחוני ב-21 באוגוסט 1987.