בפרוץ המלחמה למד סגן-אלוף אבי זוהר¹ בטכניון. הוא סיפר: "התגוררתי אז בחיפה. ב-5 באוקטובר בערב התקשר אלי קצין תחזוקה של גדוד גישור, ושאל אותי היכן נמצאים מוטות מיוחדים, החיוניים להקמת גשר 'יוניפלוט'. אני פיקדתי על הגדוד לפני שיצאתי לחופשת לימודים, והוא קִוָּה שאעזור לו. הבנתי שמשהו מתבשל. למחרת בבוקר התקשר אלי קצין הארגון של חיל ההנדסה, וביקש שאסיע ברכב שלי לסיני את עוזר קצין הנדסה בגייסות השריון. אמרתי לעצמי: אני סגן-אלוף ולשעבר מפקד גדוד גישור. אם תפרוץ מלחמה יהיה לי תפקיד חיוני יותר מנהג של רס"ן. לא קיבלתי על עצמי את תפקיד הנהג וירדתי לגדוד גישור במילואים, בנמל הקישון. היו בגדוד שתי פלוגות יוניפלוט ושתי פלוגות סירות, גשר יוניפלוט שלם וטרקטורים. באותו יום ירד הגדוד לסיני. "במוצאי יום הכיפורים הגעתי לבסיס רפידים. הציוד במחסני החֵרום של הגישור ברפידים היה עזוב ודפוק, מאז התרגיל שהיה בחודש מאי. הדוברות לא היו מורכבות והמצופים היו ללא מנועים. היה שם בלגן שלם, שאִפיין את הֶעדר המשמעת בצה"ל באותם ימים.² דוברות מוכנות היו רק בבלוזה. צה"ל לא היה מסוגל לצלוח מיד באמצעות גשרים, אלא רק בעזרת סירות ו'תמסחים'. צליחה כזאת לא הייתה מקובלת על ראשי צה"ל באוקטובר 1973, לפני פרוץ המלחמה, וגם בזמן המלחמה, כאשר ניגש צה"ל לצלוח את התעלה במבצע ׳אבירי לב׳. כיוָן שהייתי במקום, ובשל ניסיוני הרב, קיבלתי מינוי של אחראי לשיקום ציוד הצליחה שנהרס בתרגיל, לקראת צליחה אפשרית במלחמה. הזמנתי ציוד מתאים מן הצפון, וביום ראשון בלילה הגיעו לרפידים הציוד ובעלי המקצוע. עבדנו על הכנת אמצעֵי הגישור עד 12 באוקטובר, ועד אז לא היה ניתן לצלוח, לא בגזרה המרכזית בלבד אלא גם בצפונית. כל מי שטען שהיה על צה"ל להקדים את צליחתה של תעלת סואץ ולצלוח מיד עם פרוץ המלחמה – לא ידע מה הוא סח. כשאריק שרון טען שיש צורך אסטרטגי לצלוח מיד כדי למוטט את המצרים, הוא לא ידע, כנראה, שצה"ל לא היה מסוגל לספק לו ציוד צליחה מתאים. לכן, אולי, הִתכַּוְּנו ב-8 באוקטובר לצליחה על גשר של המצרים, אבל זה לא רציני, לדעתי".³ במוצאי יום הכיפורים העריך דוד אלעזר באוזני חברי הממשלה את שמונה השעות הראשונות של המלחמה: "אני יכול לומר שזה מתנהל בסדר. זו בלימה סבירה... אני מקַוֶּה שאפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להֶשֵׂג, אבל דרושים לנו בהחלט עוד כמה ימים כדי להגיע לכך". השר ישראל גלילי שיגר אחרי הישיבה מברק לשר החוץ אבא אבן בוושינגטון: "תוך ימים מספר ׳נעקור׳ את המצרים מן הגדה המערבית של התעלה וכי למרות הצלחות מקומיות – בייחוד של המצרים – המצב משביע רצון". דיין היה פסימי יותר, וב-00.25 הוא אמר לאלעזר ש"אלוף פיקוד דרום נשמע לי די מדוכדך". אחרי עשרים דקות דִּוַּח גונן לאלעזר שכוח מצרי גדול עומד לצלוח באזור איסמעיליה וביקש סיוע אֲוִירי. אלעזר דחה את הבקשה.⁴

כדי לבצע את תוכנית "צפניה" ולצלוח לגדה המערבית של תעלת סואץ מיד בפרוץ מעשי האיבה, היה על צה"ל לשלוט בתעלה בגזרות גשר פירדן וקנטרה. חיילי פלוגתו של יעקב קרצלר תפסו את ארבעת המעוזים המאוישים בגִזרה זאת. קרצלר, שפיקד אישית על מעוז "מילנו ב" ("מילנו א" היה ריק), סיפר: "חמש דקות לפני שתיים בצהריים הבחנתי בארבעה-עשר מטוסים טסים בגובה נמוך, מעל צמרות העצים, מכיווּן מערב ישר אלינו. הם טסו כל כך נמוך עד שהבחנתי באחד הטייסים ממצמץ אלינו בעיניים. התפרצתי לרשת הקשר החטיבתית, כפי שמוֹרוֹת פקודות הקבע במקרה כזה. ממפקדת החטיבה שנמצאה הרחק בבלוזה שאלו: ׳מי התפרץ לרשת?׳. אמרתי: ׳ארבעה-עשר מטוסים מצפון לזהב׳ (מילנו) לכיווּן שלך. סוף'. הצד השני ניסה לשאול אותי שאלות, ואז שמעתי מהצד ההוא בּוּמים של התפוצצויות והקשר ניתק. "פקדתי על התצפיות שלנו לרדת לעֲמָדות. לפני שהם ביצעו את הפקודה נחת עלינו פגז ראשון. זה היה ירי שטוח-מסלול מתותח של טנק. התחלנו לחטוף הפגזות. לא נשאר מטר מרובע במוצב שלא נפגע. זה נמשך בלי סוף. רעדתי. פחדתי. בראש שלי זמזמה מנגינה מהסרט ׳הבלונדיני עם הנעל השחורה׳, סרט עליז למדי. חיפשתי את המנגינה הזאת בתודעתי כדי להוציאה החוצה ולא הצלחתי לזמזם אותה. חשבתי שאני משתגע. היה עלי לתת פקודות והנעל השחורה דִרדרה לי את הראש. רק למחרת בצהריים, אחרי שנפצעתי וקיבלתי זריקת פניצילין, נזכרתי במנגינה והתחלתי לשיר אותה. כולם חשבו שהשתגעתי סופית. "על ׳מילנו ב׳ היו שבע התקפות מצריות מסודרות שבהן המצרים הגיעו עד שלוש מאות מטר מאִתנו. הם הגיעו לגדרות וניסו להיכנס. ההתקפה הראשונה הייתה כבר ביום הכיפורים בשעה ארבע אחרי הצהרים. אז כבר התנופף דגל מצרי מעל ׳מילנו א׳ שהיה במרחק של ארבע מאות מטרים מצפון לנו. בזבזנו הרבה תחמושת להוריד את הדגל המצרי מעל ׳מילנו א׳ ונכשלנו. הם צלחו ליד ׳מילנו א׳. מהעמדה שלי ראיתי את המצרים צולחים את התעלה. ירינו בהם. אחדים נפגעו ואחרים באו במקומם. ירינו צרורות לתוך סירות. הסירות התהפכו ובאו סירות מלאות אחרות. אינני יודע אם החייל המצרי נהיה טוב יותר אחרי מלחמת ששת הימים אבל הוא נעשה מסודר יותר, לבטח מסודר יותר מהחייל הישראלי. האש שלהם התקדמה צמוד לכוחות שלהם, אולי אפילו הרגה בהם אחדים. "בפקודה המקדימה שקיבלנו כשהגענו לקו נאמר שתוך חצי שעה מפתיחת אש יהיו אצלנו טנקים. בהתחלה הם ינפנפו את המצרים מֵעֲמָדות עורפיות, אחר כך הם יגיעו לעמדות קדמיות ובסוף הם יעלו לקו המים. חלפו חצי שעה ושלושת רבעי השעה ושום טנק לא הגיע. אנחנו היינו על אותה רשת של גדוד הטנקים מס׳ 9 בפיקודו של יום טוב. שמעתי את מפקדי הטנקים אומרים: 'אני נפגע׳, ׳טיל פגע בי׳. הבנתי שאני תקוע. במעוז ׳מפרקת׳ שהיה מדרום לנו היו צרות צרורות מהרגע הראשון. מצרים חדרו למעוז כבר בהתחלה, הרגו את מפקד המחלקה ופצעו הרבה חבר'ה, והמעוז הזה נפל מיד אף שאגף אחד שלו החזיק מעמד עד למחרת בצהריים. גם מעוז ׳לחצנית׳ שבגזרה שלנו נפל מיד – מפקדו נהרג, לא היה מי שיפקד, הרבה לוחמים נפצעו והוא יצא מכלל פעולה. "בלילה הגיעו אלי כוחות שריון חדשים שהיו מחוץ לרשת הקשר שלי. קראתי להם בשם הקוד שלי והם השיבו: 'איננו מכירים אותך, סתום את הפה׳. אמרתי לעצמי, ׳אם הם רוצים להילחם ולא להֵיעזר בי, שיערב להם׳, והשתתקתי. אחר כך נודע לי שאלה טנקים של בית הספר לשריון".⁵

בדרכה מרפידים לטסה קיבלה חטיבת בית הספר לשריון של גבי עמיר פקודה להתפצל. החטיבה נותרה עם גדודו של עמיר יפה בלבד; היו לה ארבע פלוגות שמנו 36 טנקים. בשעה 19.00 פגש גבי עמיר את יום טוב תמיר, מפקד גדוד 9, בצומת "חזיזית–מאדים". יום טוב סיפר שגדודו אינו קיים. מן החפ"ק בבאר שבע פקד גונן על עמיר לפרק את גדודו לשני גדודונים. גדודון אחד לשלוח למעוז "מילנו" הצמוד לעיר קנטרה, מדרום, וגדודון שני למעוז "מפרקת" מדרום לו. גבי עמיר השאיר שתי פלוגות בפיקודו של עמיר יפה ואת הכוח הזה שלח ל"מפרקת". שתי פלוגות בפיקודו של הסמח"ט ששון שילֹה הוא שלח ל"מילנו". עמיר התקדם בנגמ"ש שלו אחרי הכוח של שילֹה. במשך כל הלילה לחם עמיר יפה עם הפלוגות של ארז ורביב. בשעה 21.00 חדר טנק למעוז וביקש לחלץ את אנשיו. המפקדה בבלוזה השיבה משום-מה בשלילה. בשש בבוקר נותרו לעמיר יפה רק שני טנקים כשירים. עד שמונה הצטרפו אליו עוד ארבעה טנקים. המשימה לא הושגה. אנשי המעוז לא חולצו. המצרים המשיכו לצלוח בגזרה לפי התוכנית. סיפר ששון שילֹה: "בדרך מטסה צפונה פגשנו טנקים מגדוד 9 של יום טוב. התרשמתי שהטנקים לא נפגעו. הם היו כעדר ללא רועה ולא נעשה מאמץ לרכז אותם. אני לא הכרתי את קנטרה. יום טוב קיבל פקודה להוביל אותי לתוך העיר. הוא הביא אותי עד הכניסה לעיר ואמר: ׳אני לא נכנס׳. נכנסתי ראשון מבלי שהכרתי את העיר. אחרי הכוחות נכנסו עמיר ויום טוב. לא היו לי תצלומי אויר ולא מודיעין. היה לילה, בעיר הייתה כבר חטיבה מצרית. בכניסה לעיר נהרג המדריך הראשי של החטיבה, יגאל ז׳פקו, שתִפקד כמפקד פלוגה. הטנקים שלו תעו בעיר כעדר ללא רועה. הגעתי ל׳מילנו ב׳. היו שם פצועים רבים. הודעתי לחמ"ל הפיקוד באוּם-חשיבּה שביצעתי חבירה. קצין אג"ם של הפיקוד, שי תמרי, שאל אותי אם העיר נקייה. השבתי שהיא מלאה מצרים. אז חטף הטנק שלי פגיעה ישירה. שי הודיע לי לנתק מגע מהמוצב ולסגת מזרחה לתעוז "יורם" שהיה מרוחק חמישה-עשר קילומטרים ממזרח לקנטרה. תשעה טנקים שלי נפגעו והיו לי הרוגים רבים. אמרתי לשי בקשר שאם יוצאים מקנטרה הרי שכניסתנו אליה הייתה לַשָּוא. הוא אמר: ׳נגמר הסיפור שלך בקנטרה. קח את הפצועים וצא. אל תיקח איתך את אנשי המוצב׳. שאלתי: ׳בשביל מה נכנסנו?׳. הוא השיב: ׳יהיה בסדר׳. נסוגונו עם שישה טנקים בלבד לכיווּן רומני. כשנעצרנו ב׳יורם׳, הפציע השחר. מ׳יורם׳ המשכנו דרומה לתעוז ׳מרתף׳ שבצומת דרך החת"ם–׳עלקת׳".⁶ יעקב קרצלר: "הטנקים של בית הספר לשריון הסתבכו בחלק הדרומי של קנטרה. העיר הייתה מלאה מצרים מיום כיפור בשעה שלוש אחרי הצהרים. אנשי בית הספר לשריון הסתובבו שם בלילה כמסוממים וחטפו אש. הם לא ידעו איך לצאת ושאלו אותי בקשר: ׳איפה הצפון?׳. אני מבין שבתוך הטנק אי-אפשר להוציא מצפן ולהסתכל, אבל ניתן להוציא את הראש מן הצריח להתבונן במצפן ולרדת לבטן הטנק בחזרה. אמרתי להם: ׳אתם רואים את הירח? זה ממזרח!׳. נזכרתי בסיפור שהלך ב-890 על ברזני,⁷ שאמר לפקודיו: ׳אתם עושים מסע ניווטים ונפגשים כאן׳, ושׂם יד על המפה. ׳אז איפה הצפון?׳, שאלו אותו. ׳מימין לירח׳, השיב.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ "בתשע בלילה שמעתי בקשר את יום טוב, מג"ד גדוד 9. הוא אמר: ׳יענקל׳ה, אני בדרך אליך, האם אני יכול לעזור?׳. השבתי: ׳לא! אני מבין שיש לך צרות, תפתור את הבעיות שלך בעצמך׳. באותה שעה לא הייתי זקוק לו. יום טוב המשיך: ׳תעשה טובה, צא החוצה וכַוֵּן את הטנקים צפונה׳. יצאתי מהמעוז ואותַתּי ברנאוֹר. הגיע טנק. סימנתי לו, ושלחתי אותו לאורך הציר. הם הסתבכו נורא. טנק אחד נכנס אלי בטעות, עלה על סוללה של המעוז, פרק זחל ולא יכול היה להמשיך. אחריו נתקעו אצלי עוד שני טנקים, אחד עלה על מוקש שלנו ואחד פרס זחל. קיבלתי את החבר׳ה האלה. אחרון עבר דרכי יום טוב והמשיך בטנק צפונה. הוא האחרון שביקר אצלי. למעוז הגיע עוד צֶוֶת טנק בלי הטנק שלו. בסך-הכל התקבצו אצלי ארבעה צִוְתֵי טנקים. הטנקים האלה עזרו לי מאוד בהמשך הלחימה גם כתחנת ממסר בקשר וגם בירי על כוחות שריון של האויב. "המצרים המשיכו להפגיז אותנו חזק. סיוע ארטילרי לא קיבלתי למרות שלפני המלחמה הובטח שהוא יגיע עשרים וחמש שניות אחרי שנבקש. שלושה צִוְתֵי טנקים נכנסו לתוך העמדות שלנו. הם לא ידעו להשתמש בכלי הנשק של החי"ר ולא ידעו להפעיל 0.3. צריך היה להעביר אותם קורס מהיר. צֶוֶת אחד נשאר בתוך הטנק והיה הפה שלנו החוצה כי יכולנו לשמוע אך לא להשמיע במכשירי הקשר הפגועים שלנו. לקראת בוקר יום א׳ היו לנו עשרה לוחמים כשירים. השאר הרוגים ופצועים".

בשעה 01.15, אור ליום א׳, 7 באוקטובר, הודיע אלוף הפיקוד גונן לרמטכ"ל אלעזר בטלפון שהמצב בתעלה משתפר. אלעזר, וחבריו במטה הכללי, לא ידעו שאוגדתו של מנדלר נפגעה אנושות, ושני שלישים של הטנקים שלה אבדו.⁸ ראשי מערכת הביטחון, שלא ידעו מה באמת אֵרע בחזית התעלה, הודיעו לציבור את מה שאמור היה להתרחש על-פי תוכניות המגֵרה שלהם.⁹ בשעה 05.45 הודיע דובר צה"ל: "המצרים הצליחו להעביר לגדה המזרחית בעיקר כוחות רגליים וכמויות קטנות של טנקים. כוחותינו לוחמים בכל מקומות החדירה. הלחימה היא ברובה בסמוך לתעלה".¹⁰ אנשי מעוז "מילנו א", בשמעם בטרנזיסטור שלהם את השקרים האלה, לא ידעו אם לצחוק או לבכות. הגיל הממוצע של אנשי המעוז היה 32. רובם לחמו במלחמת ששת הימים בגזרת ירושלים. הם חונכו להאמין שהדוברים המצריים משקרים ודובר צה"ל אומר אמת. שקרנותו של דובר צה"ל הייתה אחת מנקודות השבירה שלהם. ב-7.20 בבוקר אמר אלעזר המנותק מהמציאות, לגונן המנותק אף הוא, בטלפון מתל אביב לאום-חשיבה, שהמצב בחזית "יכול להתהפך ואז עלול לשטוף".¹¹ הוא הנחה את גונן לתכנן התקפה של אוגדת שרון על קו התעלה.¹² בשמונה וחצי בבוקר אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון, שחזר מביקור במפקדת חזית הצפון, שהמצב בחזית תעלת סואץ "עדיין בסדר – לא נפל. אי-לזאת שיניתי את התוכנית והעברתי את חיל האויר לצפון".¹³ עם שחר הגיע מפקד האוגדה, האלוף אברהם אדן ('בּרֶן'), למפקדת החטיבה הצפונית של צה"ל בבלוזה ונפגש שם עם מפקד הגזרה החדש, תת-אלוף קלמן מגן, ועם מפקד חטיבת הגזרה אלוף-משנה פנחס נוי (אלוש). אחרי ששמע דיווחים על ההתרחשויות מאז תחילת המלחמה, המשיך אדן לתעוז "מרתף" לחטיבתו של גבי עמיר. כתב אדן בספרו: "בעוד אני נע על כביש ׳עלקת׳ ראיתי עתה על הכביש שתי משאיות, ובשטח החולי שמימין נגמ"ש וחמישה טנקים.¹⁴ זה היה בקרבת ׳מרתף׳. תמהתי, האומנם זאת חטיבתו של גבי?... במרחב החולות השוממים, חזיתי בקומץ של טנקים ונגמ"ש אחד. תמונה עגומה שהחזירה אותי כהרף עין אל המציאות. כנראה סֵרבתי עד עתה להאמין לתמונת המצב שצוירה לי בבלוזה... גבי ויום טוב ניצבו עייפים בנגמ"ש. הם עברו רבות בלילה האחרון. היו אלה מפקד גדוד ומפקד חטיבה שהבעת פניהם אמרה את תמצית סיפורם. מפקדים של יחידות שהוכו קשות, עד שכמעט חדלו להתקיים... עליתי לנגמ"ש... חקרתי מה שיטת הפעולה של האויב, על פעילות כוחותינו – התמונה נותרה מעורפלת. אך שני דברים היו ברורים: האחד, שאיבדנו טנקים רבים כתוצאה משקיעה בביצות. והשני, שכוחותינו פוצלו ופוזרו לכל עבר, נתקלו בחיל רגלים מתוגבר בנשק נגד טנקים, ובטנקים, וידנו קצרה להתמודד אִתם. הבנתי שכוחותינו פעלו בתעוזה ובאומץ, אך היו כמגששים באפלה. חשתי שפעולתנו הייתה כל כך בלתי-יעילה, עד כי נגרמו לנו אבדות כבדות, בעוד שלאויב כמעט ולא גרמנו אבדות... "חשתי שקרה לנו משהו אשר בחלומותינו הגרועים ביותר לא העלינו על הדעת, וכי אין בכוחי לשנות את המצב הקשה באיזושהי מילת קסם... לחטיבת גבי, אשר הוכתה כה קשות, חטיבה שנשארו לה תשעה טנקים בלבד, האם עלי להוציאה מן ׳המשחק׳, ולצרף את הטנקים שלה לאחת מחטיבותי הנפרשׂות עתה בגזרה?... החלטתי כי חטיבתו של גבי תוסיף להתקיים... הוריתי לו לנוע לאחור ולהניע גם את שרידי גדוד עמיר (יפה) אל צומת ׳מאדים׳–׳חזיזית׳. שם לארגן את כוחו מחדש, למלאו בדלק ובתחמושת ולהמתין בכוננות עד פקודה".¹⁵

הלקח העיקרי של מלחמת יום הכיפורים היה שמקבלי ההחלטות הביטחוניות של ישראל, חברי ממשלה והמטכ"ל, אינם מבינים את הֲוָיַת הצבא והמלחמה, ולכן לא רק שהופתענו מפרוץ המלחמה אלא הגענו בלתי מוכנים מכל הבחינות, התנהלנו כסומים באפלה ושילמנו על כך מחיר כבד מאוד. לקח זה לא עלה לדיון בוועדת אגרנט גם משום ששניים מחבריה, פרופ' יגאל ידין וחיים לסקוב, היו רמטכ"לים לשעבר וגם עליהם נופלת האשמה, וגם משום שלראשי מערכת הביטחון, אזרחים ואנשי צבא, היה ענין להסתיר את מחדליהם כדי לשרוד בתפקידיהם ובמעמדם. גם אמצעי התקשורת של אז, טלוויזיה, רדיו ועיתונים, לא טיפלו בנושא כי עורכיהם גם לא הבינו אותו וגם נהגו לשרת את הבכירים. הסתרת הליקוי המרכזי של מערכת הביטחון ב-1973 גרמה להחרפתו בחמישים השנים הבאות וכל המחדלים חזרו על עצמם ביֶתר חומרה ב-2023. גם בעת כתיבת שורות אלה, שנתיים אחרי הטבח בעוטף עזה, נושא זה אינו מעסיק את החברה הישראלית מאותן סיבות שלא העסיק לפני 52 שנים. אבל מאז חלה מהפכה באמצעי התקשורת והגענו, בעזרת פיתוחים טכנולוגיים, לדמוקרטיזציה של הידע. ברשתות החברתיות החלו לעסוק בכך, וזה מה שאני עושה בסדרת הפרקים הנוכחית, שלפני 52 שנה, וברוב השנים מאז, לא ניתן היה להעלותה לשיח הציבורי. "סדנת אלפרדו" החודשית שהקים "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות הפקת לקחים" שיסדתי, עוסקת בכך ברציפות ולבדה 25 שנים. דיוניה מתפרסמים ברציפות במִרשֶתֶת, ב"News1–מחלקה ראשונה", בערוץ "לעומק עם אורי מילשטיין" ב'יוּטיוּבּ', שיש לו 33 אלף עוקבים ובניוז-לטר שאני משגר אחת לשבוע באמצעות אתר "רב מסר" לכ-4,000 נמענים. זאת משמעות "הדמוקרטיזציה של הידע"! __________________ בשבוע הבא: מפקד אוגדה מנותק מן המציאות; התמוטט הפיקוד של חזית הדרום; מפקד אוגדה 143 אריאל שרון מציע לתקוף את המצרים מצפון לדרום בכוח של שתי אוגדות; דיווחים שקריים; רמטכ"לים כושלים שלא הודחו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת "חַרְבות ברזל"; כשלון מקבלי ההחלטות ברוב המלחמות, גם בהיסטוריה בכלל וגם בישראל.

1. לימים תת-אלוף, קצין חינוך ראשי. במלחמת יום הכיפורים נקרא מלימודיו בטכניון לפקד על גדוד הדוברות המאוחד של גדודי ההנדסה הקרבית 605 ו-630, שהקים במהלך מבצע "אבירי לב" את גשר הדוברות וסייע בהצבת גשר הגלילים וגשרים נוספים שאִפשרו את חציית תעלת סואץ. כיהן כמנכ"ל, ומ-2012 נשיא "מגן דוד אדום". (ויקיפדיה) 2. ביום ה׳, 4 באוקטובר 1973, התקיים במטכ"ל דיון על המשמעת בצה"ל. מוזר שראש אג"ם, האלוף ישראל טל, שנושא צליחת הסער העסיקוֹ מאוד, ושהוא השתבח שלולא הוא לא ניתן היה לצלוח את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, לא דאג שציוד הצליחה יוחזר לתִקנו אחרי התרגיל. ב-1992, אחרי שהליכוד הובס בבחירות ושר הביטחון משה ארנס פינה את מקומו ליצחק רבין, הוא אמר בטקס הפּרידה שצה"ל לא ממושמע. אחרי שהתפרסמו ליקויים בתפקודו של צה"ל בדרום-לבנון, במחצית הראשונה של 1993, ובאחת התקריות הרגו צנחנים את חבריהם בשוגג, אמר הרמטכ"ל לשעבר ח"כ רפאל איתן שאין בצה"ל משמעת. ד"ל. 3. ראיון עם אבי זוהר ב-9 בדצמבר 1986. 4. אריה בראון. 5. הראיון הנ"ל עם יעקב קרצלר. 6. ראיון עם ששון שילֹה. 7. תת-אלוף צבי בר, לימים ראש עיריית רמת-גן. 8. חנוך ברטוב, "דדו". 9. נורמה זאת מקובלת על דוברים צבאיים בכל הצבאות מאז ומעולם, וכך יש להתייחס להודעותיהם: פרסום הרצוי ולא המצוי בהנחה שאיש לא יוכל לבדוק את מה שאֵרע באמת. ברוב המקרים לא ניתן לסתור באופן משכנע את ההודעות השִקריות של הדוברים הצבאיים בציביליזציה המיתולוגית שלנו, רוב הציבור אולף להאמין להן. מאותה סיבה עשה יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, האלוף (מיל׳) אוֹרי אור, מאמצים עילאיים בספטמבר 1993 להעלים מידיעת הציבור את דוח הפרקליט הצבאי הראשי, בפרשת צאלים ב׳. 10. "דובר צה"ל מודיע", "מערכות", 232–233, נובמבר 1973. 11. כלומר, הכוחות שלנו "ישטפו" את המצרים ויבריחו אותם. 12. ארכיון המחבר, מסמכי גונן. 13. אולי היה ראוי להפעיל את חיל האויר בחזית רמת הגולן על-פי סדר העדיפות האמיתי של התפתחות המלחמה. אולם לדוד אלעזר לא הייתה תמונה אמיתית על ההתפתחויות בחזית הדרום. לכן איכות תהליך קבלת ההחלטות היה לקוי, והוא מאפיין את תפקודו הלקוי של הרמטכ"ל. 14. זה היה "כוח שילֹה" שנחלץ בעור-שיניו מקנטרה. נחלצי כוח עמיר יפה לא הגיעו לשם. 15. אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ".