לאורך כל ההתקפה הכושלת של צה"ל בחזית תעלת סואץ ב-8 באוקטובר 1973, שיגר גונן למטכ"ל דיווּחים על אֵרועים שלא היו ולא נבראו. ב-10.40 מסר רל"ש הרמטכ"ל, אבנר שלֵו, פתק לאלעזר, והרמטכ"ל קרא אותו באוזני שרי ממשלת המחדל: "הוקם ראש-גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ". לאחר שאלעזר השיב לשאלות אחדות של השרים, אמר משה דיין: "אני רוצה להעיר משהו שהייתי רוצה שהרמטכ"ל ישמע, לפני שהוא עוזב.¹ ישראל עלולה להימצא בעתיד הקרוב ביותר – אולי עוד הערב ממש – במצב שיופעל עליה לחץ סובייטי-אמריקני... ברגע שיהיה לנו טוב – ילחצו עלינו להפסקת-אש. לכן, על-מנת שלא לגרום קרע ביחסים עם ארצות-הברית שבה אנו תלויים מאוד בענייני רכש – חשוב מאוד לשפר את הקווים לפני הפסקת-האש... ולפיכך – ואני בכל לבי בעד זה – עלינו לקחת את כל הקו הזה ואת פורט סעיד, אם זה ניתן באופן אופרטיבי. אם צה"ל לא יכבוש את הגזרה הצפונית של התעלה ואת פורט סעיד, ייגרם מצב שישראל תאבד שטח שהיה בשליטתנו קודם לפתיחת המלחמה, והיא תימצא במאזן שלילי... מה שאני רוצה להציע: שעקרונית נהיה מוכנים, והערב תהיה ישיבת ממשלה, לא מפני שמחר בבוקר צריך לצאת למתקפה אלא בגלל שאנחנו מתקרבים ללוח-זמנים שמכנסים את מועצת הביטחון, עם לחצים עלינו וכו'. אנחנו צריכים להיות במצב שאם יהיה אישור ממשלה לעבור את הקו – עד שיגיעו למועצת הביטחון ולהסכמה אפילו של האמריקנים שילחצו עלינו להפסיק את המלחמה – אנו כבר נהיה במצב אחר". לפי הצעת ישראל גלילי, כך סיכמה גולדה מאיר את הדיון: "1. הדיפת הצבא המצרי אל מעֵבר לתעלה. "2. הדיפת הצבא הסורי אל מעֵבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן. "3. תוך כדי כך – הנחתת מכות לשני צבאות האויב. "4. ראש הממשלה ושר הביטחון מוסמכים לאשר לצה"ל, לתפוס – ככל שתהיה אפשרות – מאחזים צבאיים מעבר לתעלה (בצפונהּ ובדרומהּ) ומעֵבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן, לצורך שיפור עמדותינו נגד מתקפות חדשות של האויב".² עד כמה היו מנהיגי ישראל מנותקים מן המציאות מצביעים לא רק האֵרועים בקו-הדם אלא גם העובדה שאחרי ארבעה ימים, ב-12 באוקטובר, ישראל ביקשה משר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג׳ר, לשכנע את הסובייטים ללחוץ על נשיא מצרים אנוואר סאדאת להסכים להפסקת-אש באתר, אבל סאדאת סרב. אחרי חמישים שנה ברור שבאוקטובר 1973 הייתה לישראל ממשלה של שוטים.³ לצערי הרבה לא השתנה מאז.

בזמן שבתל אביב התחילו המנהיגים לחלוק בפירות הניצחון, המשיכה אוגדת אדן לשקוע בחולות סיני. במקום התקפה אוגדתית (שבה יש 8–9 גדודים) תקף רק גדוד שריון מילואים אחד, בפיקודו של סגן-אלוף במילואים חיים עדיני, וההתקפה הייתה בטעות נגד מערך מצרי. סיפר עדיני: "את חניון הלילה עשינו על כביש הרוחב, כשלושים קילומטר ממזרח לתעלת סואץ ולמעוז ׳מילנו׳. בערך בשלוש אחרי חצות התחלנו לנוע בציר 'מאדים׳. נעתי באופן רצוף אחרי גדוד של עמיר יפה. לא ידעתי שההתקפה מתחילה בשמונה בבוקר דווקא. בשעות לפני הצהרים הגעתי לציר ׳חזיזית׳, הוא ציר חיל התותחנים הנמצא כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלה. קיבלתי פקודה לחבור לגדוד של עמיר. התקדמתי ב׳חזיזית׳ והגעתי לעמיר. עד אז לא נתקל גדודנו במצרים. גדודו של עמיר היה בעמדות סטטיות, הטנקים שלו ירו לעמדות של האויב מרחוק וספגו הפגזה ארטילרית של המצרים". סגן מפקד החטיבה, ששון שילה: "נעתי בין שני הגדודים. גבי עמיר היה הרחק מאחור. כשהגענו מול גשר פירדן התרשמתי שיש אפשרות להשתלט על הגשר. זאת לא הייתה המשימה המקורית, לא קיבלתי שום פקודה לעשות זאת. נקטתי יוזמה אישית מקומית כפי שאני מבין את תפקידו של מפקד קרבי בקו הלחימה. אומנם בקבוצת הפקודות נאמר שהכַּוָּנָה היא רק לסרוק מצפון לדרום, הרחק מן המצרים, אבל אם ניתן למוטט את האויב בגזרה חיונית מסוימת, חובתי על-פי הנורמות של הפיקוד הקרבי, כפי שאני מבין אותן, להתאמץ לעשות זאת. נאמנותי היא קודם כל לקיומו של עם ישראל ולקיומה של מדינת ישראל ולא לפקודה זאת או אחרת של מפקד שנמצא בבונקר באוּם-חשיבּה (גונן) או למפקד שנמצא עשרה קילומטרים ממזרח לי (אדן). "פקדתי בקשר על יפה ועל עדיני לִפנות מערבה עם גדודיהם, והתקדמנו, עדיני מצפון ויפה מדרום, באש ותנועה כמו בתרגיל, אל תעלת סואץ. כשהתקרבנו לאזור מאוכלס במצרים פקדתי על יפה לעצור ולחפות על התקדמותו של עדיני. תכננתי לקדם את גדודו של עדיני מרחק-מה ואז לעצור אותו ולהטיל עליו לחפּות על התקדמותו של יפה. כאן הייתה התקלה הראשונה: יפה נעצר הרחק מן המקום שהוריתי לו, וכשעדיני התקדם נוצר פער גדול ביניהם. יותר מזה, יפה לא המשיך להתקדם ועדיני התקדם באש ותנועה וחיפוי פנימי של פלוגותיו".

חיים עדיני: "הסמח"ט, ששון שילה, פקד עלי לנוע במהירות מערבה לכיווּן גשר פירדן, שליד מעוז 'חיזיון', ולהשתלט עליו. שילה אמר לי שאקבל סיוע ארטילרי ואֲוִירי וכוחות נוספים של החטיבה ושל האוגדה יפעלו לצִדי ויחזקו אותי במקרה הצורך. לא הייתי בטוח שאקבל סיוע וביקשתי פֵּרוּט. שילה אמר: ׳חיים, תקבל את כל הסיוע שאתה צריך. זוז!'. עדיין לא הבנתי לאיזה תִפקוד לקוי נקלע צה"ל ובטוח הייתי שנזכה בניצחון מהיר. עם עשרים ושניים הטנקים שלי התקדמתי בשתי פלוגות לפנים ופלוגה אחת מאחור בדיוק לפי הספר. הבחנּו מרחוק ליד התעלה בטנקים מצריים. ירינו והשמדנו אותם. "ואז פרצה אש מן המדבר. מצאנו את עצמנו בתוך אוקיָנוס של חי"ר מצרי. כל חייל היה בתוך מחפורת אישית. הם ירו בנו מאות טילי 'סאגר', 'אר-פּי-ג׳י' ומה לא?! זאת הייתה אמורה להיות התקפה אוגדתית; לא חטיבתית ולא גדודית. מצאנו את עצמנו לבד בלב מערך האויב. ראיתי טילים טסים אל הטנקים שלי. פקדתי במיקרופון על מפקדיהם לשבור ימינה ושמאלה, אך לַשָּוא. תוך דקה השמידו לנו המצרים ארבעה טנקים. התקדמתי עוד קילומטר אחד והגעתי עד למרחק חמש מאות מטר מהתעלה. זאת הנקודה הקרובה ביותר אל קו המים שצה"ל הגיע באותו יום. "אלפי מצרים הקיפו אותנו. לא יכולנו לירות עליהם ממכונות-היריה שלנו. לתותחינו לא הייתה שום משמעות. חרמ"ש לא היה לנו. נאלצנו לירות בעוזים וזה היה לעג לרש. ואז קרה דבר מדהים: המצרים יצאו ממחפורותיהם והתחילו לברוח. הם ברחו בהמוניהם. כמי שנלחם נגד הצבא בתוך טנק במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, חשתי את השיכרון של ההצלחה. זה כמו אורגזמה. אני אוהב את הרֵיח הזה של הגריז, הַזֵּעה ואבק השּׂרֵפה אחרי ירי התותח. אני אוהב את האקשן הזה. הוא אדיר, הוא חזק, כל זה יחד עם מנוסת האויב זאת ההרגשה הטובה ביותר שיכולה להיות. והאויב ברח. פשוט ברח. אני מקבל את זה שעם ישראל החליט להקריב את חייו של חיים עדיני ושל פקודיו, אבל שיבואו אחרים וינצלו את ההצלחה. ההכרעה של המלחמה כולה הייתה מתחת לפָנַי על משטח המדבר – הושט היד וגע בו. יכולתי להיות גיבור ישראל של כל הזמנים. גבי עמיר ואברהם אדן יכלו להיות גיבורים לאומיים. רק צריך היה לעשות מעשה, והמעשה לא נעשה ולבד לא היה די אויר לקצור את ההצלחה. והחבורה הזאת של אנשי הפלמ"ח ממלחמת העצמאות, שניצלו את מגויסי שנות החמישים, מפקדי גדודי המילואים של מלחמת יום הכיפורים, שלחו אותנו שוב ושוב למשׂימות. דדו, גנדי, גורודיש וברן, אלה לא עשו את מה שצריך היה לעשות. הם אשמים אישית במצב של צה"ל אז, בזה שלא ביצענו את המשימה, ובמותם של כל אחד מפקודַי. הם לא ניצלו את האופציה שנתנו להם פקודי ואני, ולא הכריעו את המלחמה ב-8 באוקטובר. באותו יום הייתה צריכה להיות צליחה, אבל צה"ל לא היה מוכן. תרבות שלמה קרסה חמש מאות מטר מגשר פירדן ב-8 באוקטובר 1973 לפני הצהרים. אני הייתי שם, ואני אומר שזה היה אפשרי. לא הרחק מאיתנו היו יחידות מאוגדתו של אריק שרון וצפו במעשה. הם לא באו לעזור, וזאת בהתאם לפקודות מפורשות שקיבלו מגורודיש. אותם שלחו דרומה לג'ידי. איזה טמטום! אף אחד מאלה ששלחו אותי ולא עשו את המוטל עליהם לא יוכל להגיד לי מה היה שם לפני הצהרים, חמש מאות מטר מגשר פירדן".

ששון שילה: "כשעדיני התקדם מערבה התחילו המצרים לברוח לתעלת סואץ, עלו על הגשר שהקימו ועברו לגדה המערבית. ברור היה שניתן להגיע עד קו המים ולהשתלט על ראש הגשר המצרי הזה, אולי אפילו לצלוח לגדה המערבית. ואז התרחש דבר מדהים: שמעתי בקשר את עמיר יפה פוקד על גדודו להסתובב מזרחה ולנוע בשדרה לאחור. התפרצתי לרשת שלו ואמרתי: ׳עמיר, למה אתה עושה את זה?'. הוא השיב: ׳אזלה לי התחמושת ואין לי דלק. סוף!׳. לימים הוא נהרג בתאונת דרכים והלב נצבט לי כשאני מדבר על כך. אך את האמת צריך לומר, כפי שאמרתי אותה בעדותי לוועדת אגרנט כשעמיר היה עדיין בחיים. לא סלחתי לו על כך. אם עמיר היה מתקדם, יכלו שני הגדודים למוטט את המצרים בגזרה וליצור תפנית במערכה בצפון תעלת סואץ, ואולי אף במלחמה כולה. זה היה רגע של אמת שלא נוצל. לא הייתה בקרב הזה מעורבות חטיבתית ולא מעורבות אוגדתית. ברן התנהג כמפקד דיביזיה המנהל קרב של שלוש חטיבות שריון בתקן מלא. הוא לא הבין שרק ארבע פלוגות נלחמו והן כמעט הכריעו את הקרב. הן היו זקוקות לסיוע. היה ביכולתו ובאמצעיו של ברן לסייע להן אבל הוא היה רחוק מאוד ומנותק ממציאות הקרב. גבי עמיר התנהג כבריגדיר המנהל קרב של שלושה גדודים בתקן מלא. גם הוא לא הבין שיש לו כוח גדודי מפוצל ושעליו להיות בקו הלחימה ממש. אני התחננתי בקשר לשגר כוחות נוספים, להפעיל סיוע ארטילרי ולשלוח מטוסים. הייתי כקול קורא במדבר". חיים עדיני: "על הדרך מולי הבחנתי בחייל מצרי בריא-גוף. הוא אחז בידו 'אר-פּי-ג׳י'. לפני שהספקתי לעשות דבר, הוא ירה. חשתי זעזוע אדיר בצריח. נפגעתי בפָנַי ובידי. דם כיסה את פרצופי. חשבתי שהִתעַוַּרְתי. אחרי שתי דקות התאוששתי. חלפה במוחי מחשבה שהפקירו את אנָשַי ואותי, ששום כוח לא יגיע אלינו ולא נקבל שום סיוע ארטילרי ואֲוִירי כמובטח. הבנתי שעלי להציל את מי שלא נפגע. כל נימי נפשי הצה"לית והשריונאית התקוממו בי נגד נסיגה. זאת הייתה הרגשה נוראה. לפני דקה הסתערתי בראש גדוד טנקים, ואחרי דקה אני לא שווה כלום. שוכב בטנק פצוע. בעל מום. בכאב עצום השתלטה עלי ההכרה שאין ברֵרה ופקדתי לסגת. השארנו במקום עשרה טנקים פגועים ועשרים וארבעה הרוגים ונעדרים. כל אחד מהם מענֵה אותי עד היום".⁴ ששון שילה: "אם הגדוד של עמיר יפה או גדוד אחר היו נמצאים במקום כשעדיני נפגע, ניתן היה להמשיך בתנועה, לשלוט על הגשר, ואז חטיבה אחרת הייתה באה ומנצלת את ההצלחה. ברן עשה זאת אחרי שעות אחדות והכניס לגִזרה את גדודו של אסף יגורי. כך הוא הלך מן הפח אל הפחת. כשעדיני נפצע וגדודו התפזר, ביקשתי מגבי עמיר שימנה את יום טוב למג"ד. יום טוב התחמק וביקש למלא תפקיד של קצין אג"ם חטיבתי. פקדתי על סגנו של עדיני לתפוס פיקוד אבל התברר לי שהוא נמצא הרחק מאחור. ביטלתי את המינוי הזה ומיניתי למג"ד את אחד ממפקדי הפלוגות – יעקב זעירא מקיבוץ יגור.

לפי עקרון השרידות,⁵ שהוא הבסיס לתִפקוד כל מה שקיים ובוַדַּאי לתפקוד האדם וארגוני אנוש למיניהם, האמת היא אִיום. האפשרות להשיג הכרעה ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים – השמדת הצבא המצרי, צליחת תעלת סואץ, אִיום על קהיר וניצחון אדיר – בניגוד והפוך לקונספירציה של קיסינג'ר, סאדאת ודיין⁶ – נעלמה כלא הייתה מהזיכרון הישראלי. הטעם לכך – מאמצי ההנהגה הישראלית להסתיר את הביזיון הצבאי הגדול של צה"ל כדי לא לאַיֵּם על שׂרידות מעמדם של בכירי צה"ל. התוצאה ברורה: מכיוָן שהסתירו - לא הפיקו לקחים! אין זה הכישלון היחידי, אלא אחד מתוך שרשרת מחדלים עליה אני מתריע כבר עשרות שנים. אי-הפקת לקחים משתי מלחמות לבנון, משתי האיתיפאדות ומסיבובי הלחימה מול החמאס בעזה גרמה למחדל גדול פי כמה ב-7 באוקטובר 2023. כל העם ראה את הקולות של המחדלים והביזיון במלחמת יום כיפור, אך צה"ל והדרג המדיני פעלו למנוע את חקירתם לעומק והעם המשיך להתרפק על תרבותו המיתולוגית הנעימה בעידוד "בגידת האינטלקטואלים".⁷ בצה"ל ביצעו אומנם תחקירים ופרסמו לציבור את חלקם, אך תחקירים הם אוסף של סיפורים ולא חקירת עומק, מה גם שלצה"ל אין יכולת לבצע חקירת עומק של המחדלים שלו עצמו. לאורך כל ההיסטוריה האנושית יחידים ומדינות משלמים מחיר כבד בגלל מאמציהם של ראשי המדינות והצבאות להסתיר את האמת, וזאת לא רק במדינות טוטליטריות אלא גם בדמוקרטיות. ישראל היא דוגמה מצוינת לכך. ___________________ בשבוע הבא: באין "שכל צבאי" מפקד חזית הדרום, שמואל גונן ומפקד מהלך ההכרעה, האלוף אברהם אדן, אינם יודעים ואינם מבינים את המתרחש בשדות הקרב; במטכ"ל ובארה"ב חוגגים על סדר חדש במזרח התיכון; גונן מאיים להדיח את אריאל שרון; הושמד גדוד טנקים בפיקוד אסף יגורי והמג"ד נפל בשבי; עדות של אסף יגורי.

1.אחרי שדיבר בממשלה, ביקש אלעזר למהר למוצב הפיקוד העליון כדי להשתתף בהילולת שִכְרון-ניצחון שהתחוללה שם עם כל דיווּח נוסף של גונן על רמיסת המצרים, כיבושים וצליחות שלא היו ולא נבראו. 2. שמעון גולן, שם, עמ' 482-480. 3. בדיון בכנסת על הסכם רבין-ערפאת דיבר השר לאיכות הסביבה, יוסי שריד, שהיה איש "המערך" ב-1973, על ממשלת גולדה מאיר – באותם מונחים. מדברי שריד השתמע כי כסילותם של גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי וחבריהם היו בין הגורמים שהניעו אותו ללכת בדרכו היוֹנית התקיפה. ואמנם, בממשלתה מוכת הסַּנְוֵרים של גולדה לא קם אף שר שיאמר לרמטכ"ל ולשר הביטחון שיפסיקו לבלבל את המוח כי כל הערכותיהם קרסו. על-פי ראיון ארוך שקיימתי עם שמעון פרס ב-1974, שם הוא דיבר על אוטונומיה לפלשתינים, אני מסיק שההתרחשויות המתוארות כאן הולידו את התהליך שהביאנו לטבח בעוטף עזה והמלחמה הכושלת "חַרְבות ברזל". לעִניָן זה ראו את ספרו של ד"ר אור לביא "הרצועה המקוללת" שבו הוא טוען שישראל לא הבינה את הגיון החמאס, אזהרות נדחו, ולמעשה ארועי שבעה באוקטובר חשפו כשל מודיעיני-מדיני עמוק שלא היינו מודעים לו וטרם הבנו את מלוא ממדיו. 4. השיחות הנ"ל עם חיים עדיני ודבריו בתוכנית הטלוויזיה הנ"ל. מקצת מן הדברים התפרסמו בסדרה "טיים-לייף", בכרך על השריון: The Armored Fist. 5. ראו ספרִי "תורת הביטחון הכללית – עֶקרון השׂרידוּת", מהדורה רביעית מורחבת, אוקטובר 2025. 6. ראו מחקרִי "השערת הקונספירציה" בספר המחקרים החשוב ביותר על מלחמת יום הכיפורים, "ניצחון בסבירות נמוכה" בעריכת ד"ר מיכאל ברונשטיין, הוצאת אפי מלצר ושרידות, מהדורה שניה 2019, עמ' 508. 7. בגידת האינטלקטואלים הוא ספר מאת המסאי הצרפתי ז'ליין בנדה שפורסם לראשונה ב-1927 ומבקר אינטלקטואלים בתחילת המאה העשרים בטענה שאלן נכנעים לאינטרסים של מעמד, דעת קהל, המדינה, וקבוצות בעלות כוח, במקום לדבוק באמת ובמוסר האוניברסלי. (ויקיפדיה).