מפקד הכוחות המצריים בגזרת גשר פירדן ומעוז "חיזיון", בריגדיר גנרל חסן אבו אסארדה, סיפר לאנשי ה"טיים-לייף": "יגורי עשה שגיאות טקטיות. החי"ר והטנקים שלנו היו חפורים היטב באדמה. יגורי שלח לְפָנים עשרה טנקים ואנחנו השמדנו שבעה. לאחר מכן הוא שלח עוד שלושה-עשר והשמדנו ארבעה". המפקד המצרי סיפר שאז הוא החליט להתיר ליגורי ולטנקים הנותרים להסתנן לתוך הקווים המצריים, מרחק של כמאתיים מטר, ואז היכו בהם המצרים, הרגו את רובם ושבו את מקצתם. לדבריו, הטנקים הישראלים כמעט לא ירו".¹ סיכם יגורי בספרו: "מכל המאמץ האוגדתי של קרבות ה-8 באוקטובר, שאמור היה להדוף את הצבא המצרי בגזרת הארמיה ה-2, למעשה יצא להתקפה גדוד טנקים ישראלי אחד".² על ההתקפה האוגדתית הכושלת הזאת של שני גדודי שריון במילואים, בהפרש של ארבע שעות, של חיים עדיני ושל אסף יגורי, תכננו ראשי מערכת הביטחון של ישראל "סדר חדש ושלום חדש" ושיתפו בתכנוניהם גם את ראשי הממשל בארצות-הברית. כשחזרו אסף יגורי וחבריו מן השבי במצרים, "אל המטוס שנחת בלוד, עלה ראשון שר הביטחון דאז, משה דיין. אחריו עלו הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, וראש אכ"א, אלוף הרצל שפיר... באויר עמדה מעין בקשה: ׳אתם, אל תתקיפו אותנו יותר! ספגנו מספיק!׳. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל זאת הייתה התחושה... שמעתי את הרמטכ"ל, כאשר אמר לי: ׳אסף, לא רצינו שכך יקרה׳. סתם ולא פֵיּרש. ... בעיניו של דדו עמדו דמעות וכנראה שגם בעיני שלי. לרגע הייתה תחושה של אינטימיות ביני לבינו, ואז אמרתי בלחש: ׳דדו, איך זה קרה? איך עשיתם לנו את זה?׳. יכולתי לשמוע רק כעין אנקת כאב".³ יגורי סיפר כי קצינים מצריים בכירים מאוד רמזו לו ב-1973 בשבי, שמצרים מוכנה להיכנס מיד למשא-ומתן לשלום עם ישראל, בקפריסין או באיטליה. זה היה, לדברי יגורי, מעין מסר לשלטונות ישראל באמצעות השבוי הבכיר ביותר במלחמה. ב-1974, שנה אחרי שחזר מהשבי, נפגש יגורי, לדבריו, עם שר הביטחון, שמעון פרס, ומסר לו על כך. יגורי: "אמרתי לפרס: ׳אדוני שר הביטחון, יש הזדמנות-פז, תוך נקיטת אמצעי זהירות, לפתוח קו טלפון אדום ישיר בינך ובין שר המלחמה המצרי׳. פרס השיב: ׳תן לי לחשוב׳. אחרי ימים אחדים זומנתי לראש אמ"ן, האלוף שלמה גזית, שחקר אותי שתי-וערב, כאילו עברתי טיפול של שטיפת-מוח, החלפתי נאמנות, עברתי לצד המצרי ואני מושתל של האויב. נערכו עלי גם בדיקות סמויות. כך בזבזו מנהיגי מדינת ישראל זמן רב עד יוזמת השלום של סאדאת. אני מאשים את שמעון פרס ואת שלמה גזית במחדל נוראי ובזבוז הזדמנות להיִדבר עם המצרים".⁴

כשהתברר לדיין, בסביבות השעה 13.00, שההתקפה של אדן נכשלה למעשה, הוא אמר לסגן הרמטכ"ל ישראל טל, ולאלופים אחרים ב"בור", שחשוב לכבוש לפחות את פורט סעיד. כך יהיה בידי צה"ל הֶשֵׂג קרקעי מעֵבר לתעלת סואץ במקרה של הפסקת-אש. "צריכים לקחת את הציר הצפוני הזה חזרה... אם לא נרצה לקחת את זה, אז ייצא שהמפה החדשה תהיה כזו שאנחנו הפסדנו ויש לזה גם משמעות סמלית רצינית מאוד... ודרך אגב גם אופרטיבית ... נראה בערב איפה אנחנו נמצאים. אם מישהו יעשה ׳חאפּ׳ – זה אריק, שירצה לעלות על הגשר. הוא 'נעול׳ על זה כמו אני לא יודע מה... אם יתפוס שם גשר, אז לא צריך את כל חיל-הים (למבצע במפרץ סואץ שטל המליץ עליו), ואם הוא יתפוס גשר בוַדַּאי כדאי שהוא יתחיל ללכת דרומה עד ג׳בּל עתקה. יכול להיות שהיה צורך להשאיר כוחות לנקות צפונה. ואם אני מכיר את האלוף שרון אז הוא בכלל ייסע לקהיר".⁵ מסתבר שאחרי ארבעים ושמונה שעות לחימה לא הבין משה דיין, שעצם פרוץ המלחמה ותוצאותיה הראשונות הם הֶשג אדיר ובלתי-הפיך למצרים, גם במישור האופרטיבי וגם במישור הסמלי, שלַטווָח הארוך הוא מעשי מאוד, כמו שכל ילד מבין היום. המשמעות הסמלית הזאת היא שאילצה את ישראל להחזיר את כל חצי האי סיני למצרים ולהרוס בתהליך הזה יישובים ישראלים, לרבות את העיר ימית. דיין גם לא הבין שלצה"ל לא הייתה באותו יום שום יכולת לכבוש את פורט סעיד. הוא, ולא שרון, היה ׳נעול' על התוכניות ׳צפניה׳ ו'בן-חיל׳ (ראה לעיל), שחוסר הרלוונטיות שלהן התבררה לעֵין כל מי שהבין את ההתרחשויות. דבריו לצמרת צה"ל היו שיחות בטלות של אדם מנותק מן המציאות. בשעה 14.00 דִּיוַּח טל לדיין, שאוגדת אדן עומדת בקרבות קשים וחיל האויר הופנה לתקיפת הגשר ממול, בניגוד לבקשות של גונן ולהוראות שניתנו בבוקר. גונן ביקש להחזיר את אוגדת שרון צפונה כדי לסייע לאוגדת אדן. טל העדיף להעביר את הדבר להכרעת הרמטכ"ל, שהיה אז בביקור במטה חזית רמת הגולן. בשעה 15.05, בשדה דב, בשובו מן הצפון, אישר אלעזר, להחזיר את אוגדת שרון לגזרה הצפונית של תעלת סואץ. שלוש שעות אחרי שאוגדת שרון התחילה את מסעה חסר ההיגיון דרומה, שוב הגיע יצחק ששון לחפ"ק של שרון, ופקד עליו, בשמו של גונן, לעצור את התקדמותו ולחזור למקום שממנו יצא, כדי לסייע לאוגדת אדן המובסת, ולמנוע שואה בחזית. גונן פקד על שרון לתקוף את המתחמים "מיסורי" ו"מצמד". השינוי בתוכנית בא מאוחר מדי. המצרים כבשו שטחים חיוניים שאוגדת שרון נטשה בבוקר, בפקודת גונן. שרון כתב בספרו: "נאמר לי שאדן נכשל. שום כוח ישראלי לא צלח את התעלה כפי שדֻּווַּח לפיקוד הדרום. לאוגדה של אדן נגרמו אבדות כבדות. המצרים נעו לשטחים שחטיבות אדן פינו, ועלינו לשוב מיד צפונה כדי להציל את המצב". סגנו של שרון, יעקב אבן: "באותו יום פיקדתי על כוח שהיה מורכב מחטיבה של טוביה רביב, וגדוד הסיור האוגדתי של בנצי כרמלי. היינו באגף הדרומי של האוגדה. כשקיבלנו פקודה לנוע דרומה, עם כל הכוח, הפרתי פקודה ובלא אישורו של אריק השארתי את גדוד הסיור על גבעות ׳חמדיה׳ ו'כישוף'. הן שלטו על ציר ׳עכביש׳, בין נקודה 55 לנקודה 52, ושליטה זו הייתה חיונית לצליחה שביצענו אחרי שבוע. המג"ד כרמלי נהרג שם. "באותו יום האזנתי לרשת הקשר של אוגדת ברן. הדיבורים היו מבולבלים, לא ניתן היה להבין מה מתרחש שם. הרגשתי שמשהו שם לא בסדר. ברן נכשל בגלל מערכת פיקוד מבולבלת, חוסר ידיעה איך להפעיל את הכוחות וחוסר נחישות. היה צריך להדיח אותו באותו יום. בלילה חזרתי למפקדה שלנו בטסה. ראיתי שם את ברן. הוא נראה עלוב, כאילו גזזו את מחלפות ראשו. הוא עמד בדרכי. לא התחשק לי לומר לו מלה. בזתי לו. חשבתי: ׳מי אתה, בסך הכול, ברן המחורבן? אתה שהרגשת את עצמך כל-כך גדול כשהיית מפקד הגַיִס, והִרשֵׁיתָ לעצמך לעשות כל דבר הבל. אתה בסך הכל אפס מאופס'. דחפתי אותו ונכנסתי לבונקר".⁶

בשעה 17.00 הודיע גונן לאלעזר על ריכוז אויב גדול ב"חַוָּוה הסינית", ושאוגדת שרון נעה לעברו. אחרי עשר דקות דּיִוַּח גונן על התקפה מצרית גדולה על חטיבתו של נתק׳ה ניר ש"לא יכול לעמוד מול זה". לפי הסמח"ט ששון שילֹה לא הייתה באותו יום, אחרי השמדת גדודו של יגורי, שום התקפה מצרית רצינית, ולדיווּח הזה של גונן אין שום קשר עם המציאות. אלעזר, שלא ידע זאת עד יום מותו (משום שאיש לא חקר), יעץ לגונן לא להכניס את שרון לקרב כדי לא להסתבך בשני קרבות כבדים, אלא לחבר את אוגדת שרון עם אגף של אוגדת ברן ולבלום בכוח מאוחד את האויב ב"חַוָּוה הסינית". "יש לך עוד מעט אור ויכול להיות שהחבר'ה האלה (המצרים) בלילה לא יתקדמו, ואז תעמוד מולם, ואם הם יתקדמו – ׳לדפוק׳ אותם", יעץ אלעזר לגונן מתל אביב. ששון שילֹה: "ב-8 באוקטובר בלילה התאספו שרידי החטיבה בחניון פלוגתי. המח"ט הלך לישון. אני פיקחתי על התדלוק ועל החימוש. כשסיימנו להתארגן אספתי את כל הנותרים. הערתי את גבי עמיר ואמרתי לו: ׳דבר עם האנשים׳. הוא קם, התנדנד כמו שיכור ואמר: ׳חבר׳ה יהיה בסדר, אנחנו בסדר׳. ראיתי ושמעתי אותו, תפסתי את הראש והתחלתי לבכות. שאלתי את עצמי: ׳איפה הצבא המהולל שלנו. באותו בוקר ראיתי צבא מצויד היטב ומצוחצח, יוצא להכריע את האויב. בלילה ראיתי צבא שבור ומפוזר ללא מסגרת צבאית של ממש. למזלנו המצרים היו גרועים מאיתנו לפחות בנקודה אחת – ניצוּל הצלחה. אם הם היו מתארגנים ונעים מזרחה לא היה לנו באותו לילה שום כוח שהיה מסוגל לעצור אותם מהגעה לבאר-שבע". באותו יום נהרגו 125 חיילי צה"ל, בהם מפקד גדוד אחד, נפצעו 130 חיילים, בהם שני מפקדי גדודים, ונִשבו חיילים אחדים, בהם מפקד גדוד שריון, אסף יגורי. 45 טנקים אבדו לצה"ל, ועוד טנקים רבים נפגעו ויצאו מכלל שימוש לימים אחדים, לפחות. רוב הפגיעות הללו היו באוגדת אדן. אומנם אין אלה מספרים גבוהים מאוד, ביחס לנפגעים האמריקנים בגזרת אומהה במבצע "אוברלורד" במלחמת העולם השנייה, למשל, אך זה שיעור נפגעים עצום יחסית לציפיות לפני מלחמת יום הכיפורים, של כושר ספיגת הנפגעים של צה"ל ושל החברה הישראלית, וביחס לאפשרויות הפעולה באותו יום, אילו היה צה"ל משפר במקצת את תפקודו. בשעה 18.00, כשהיה צריך להיות ברור לכל אדם בפיקוד העליון שמהלך ההכרעה נכשל באופן מחפיר, קיימו דיין ואלעזר מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב בתל אביב. השתתפו בה רוב עורכי העיתונים בישראל שבמשך שנים שיתפו פעולה עם מערכת הביטחון בהסתרת האמת מהציבור. בלטו בהשתתפותם: עורכת "דבר" חנה זמר, עורך "מעריב" אריה דיסנצ׳יק ועורך "הארץ" גרשום שוקן. לפי השאלות ששאלו שלושתם, לא הייתה להם הבנה מינימלית בהֲוָיַת הצבא והמלחמה, וברגע של אמת הם תפסו את עצמם כמשרתיהם של מוליכי שולל.. מצב זה באמצעי התקשורת נמשך אף כעת בעת כתיבת שורות אלה, חמישים ושתיים שנים, והוא אחד ההסברים לכך שלקחי מלחמת יום הכיפורים לא הופקו וצה"ל תפקד גרוע בשתי שנות המלחמה האחרונות ברצועת עזה. אלעזר אמר, בין היתר: "היום התוכנית הייתה שהאוגדה הצפונית (של אדן) יוצאת ותוקפת את אזור הצליחה המרכזי, ואחר-כך האוגדה השנייה (של שרון) יוצאת ותוקפת את אזור הצליחה הדרומי. אוגדה זו יצאה ותקפה וצִמצמה את ההֶשגים של האויב. גרמו לו אבדות... ויש עוד קרבות. האוגדה השנייה, של אריק שרון, הייתה צריכה לצאת בבוקר, אבל כנראה שהיו לה בעיות של התארגנות והפסידה זמן.⁷ כרגע שתי האוגדות מנהלות קרב נגד טנקי האויב. בחלק מהמקומות ברן הגיע עד התעלה. הגיע למעוזים, שהיו שם אנשים... הגענו, השמדנו, הדפנו,⁸ עוד לא שברנו. הם לא נמצאים בבריחה. נגמור פה, אלך לראות איך מתנהל הענין. לפי זה נחליט על המשך ההתקפות של הלילה ומחר". בתשובה לשאלה, אמר: "צה"ל היה מוכן וערוך בכוחות הסדירים וקיבל את פתיחת האש לא בהפתעה, ועשה את מה שניתן היה לעשות". בתשובה לשאלה אחרת, אמר, שתימשך מלחמה עיקשת, ובסופו של דבר "נשבור להם את העצמות". כמעט אף מלה בדבריו לא הייתה אמת, ושום הערכה שהשמיע, לא תאמה את המציאות. לשאלה, האם אלעזר ידע והבין זאת אז – אין תשובה ברורה. אם הוא ידע והבין, ומסר לעיתונאים מידע שקרי, אזי גילה אלעזר הבנה השואפת לאפס בניהול מערכה של הסברה פנימית במלחמה, שהרי לא ניתן היה להסתיר את האֵרועים הקשים בגזרת תעלת סואץ, וברור הוא, כשחלקים גדלים והולכים של הציבור ושל אנשי הצבא יֵדעו את העובדות, הם יגיעו למסקנה שבראש הצבא עומד שקרן שאסור להאמין לו. ואם אלעזר לא הבין, היה על ראש הממשלה ושר הביטחון לפטרו מיד – כפי שהיה על ראש הממשלה בנימין נתניהו לפטר את הרמטכ"ל הרצי הלוי כבר ביום ה-7.10, אם שרידותה של מדינת ישראל עמדה לנגד עיניהם. אבל כמו אלעזר, גם דיין היה מנותק מן המציאות. הוא אמר לעורכים ולעיתונאים: "אחד הדברים שאני מצפה ממלחמה זו, שהיא תיתן לנו ארכה של שנים, עד ששוב לא יוכלו לנסות⁹ אם אומנם המלחמה תיגמר כך שהם יישארו בלי ציוד, עם הרבה אבדות, עם כישלון חריף, עם השפעה על ההנהגה שהחליטה... זה צריך לתת (לערבים) תקופה לא רק של חשבון-נפש, אלא אימון מחדש של הצבא וגישה חדשה. לא עושים זאת כל פעם... היו להם שיקולים די סבירים מבחינת הטכניקה הצבאית... כל איש צבא בעולם אמר שאם הערבים יֵצאו עכשיו להתקפה – יהיה להם כישלון חרוץ – זו הייתה הערכה כללית. אני חושב שהיא נכונה ואמנם היא תיגמר כך". "מתי?", נשאל דיין, וענה: "לפחות אנחנו זקוקים לעוד 24 שעות. בכלל, התחלנו מלחמה זו בסיני היום אחר-הצהריים (האֻמנם? – א.מ.). הכוחות הגיעו שם אמש... מחר תהיה מלחמה רצינית שנוכל להפעיל את הכוחות במלוא העוצמה". ביקורתי לעיל על דברי אלעזר כוחה יפה גם על דברי דיין.

במשך כל היום התנהלו מגעים עם הממשל האמריקני ביחס להעברת אמצעי לחימה לישראל, ובקשתה לעכב את ההחלטה הצפויה במועצת הביטחון על הפסקת-אש. מנהיגי ישראל סברו שלפני-כן יש לכבוש מחדש את השטחים שכבשו המצרים והסורים. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג׳ר שיבח את ישראל על שלא הנחיתה מכה מקדימה על סוריה ומצרים כי אז הייתה ארה"ב מתקשה לתמוך בישראל. לשגריר ישראל בארצות-הברית, שמחה דיניץ,¹⁰ אמר קיסינג'ר בארבע עיניים כי חשוב שצה"ל יכה בצבאות הערביים "חזק מאוד ובמהירות האפשרית" וכדאי שיכבוש שטחים מעבר לקווי הפסקת-האש הקודמים כדי שאחר-כך ישראל תיסוג מהם כמחוָה של גולדה מאיר לנשיא ריצ׳רד ניכּסון. עבור המחוָוה הזו תשלם ישראל בהמשך המלחמה במאות הרוגים (פִּיּוֹנים במשחק המלכים). לזה ייקרא: שיקולים מדיניים.¹¹ בישיבת הממשלה, בשעה 21.00, אמורות היו עצותיו אלה של שר החוץ האמריקני להיות בלתי-רלוונטיות ואפילו מגוחכות, אם המשתתפים בישיבה היו מבינים מה התרחש בקו הדם. אבל, מדוע לצַפות שהם יבינו כאשר גם אחרי עשרים שנה רוב הישראלים אינם מבינים, לרבות ראש המטה הכללי, אהוד ברק? בתוכנית טלוויזיה לציון עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים (19 בספטמבר 1993), אמר ברק כי אחרי שצה"ל התגבר על מכשלות המחדל המודיעיני ואי-גיוס מוקדם של המילואים, הוא ניהל מלחמה מזהירה והשיג ניצחון אדיר. אוי לאוזניים שכך שומעות, מה גם שלרמטכ"ל הזה יש מוניטין של אדם מאוד אינטליגנטי. גם הפרופסור היהודי המפורסם למדעי המדינה, הנרי קיסינג׳ר, שעשה ממקצועו האקדמי קריירה מדינית מזהירה, וגם הוא נחשב לאורים ותומים בינלאומי בשאלות אסטרטגיות, התגלה כריקא בהבנת הֲוָיַת הצבא והמלחמה וכצרכן מיתוסים לא פחות מטירוני צה"ל בסדרות חינוך לשטיפת-מוח מיתולוגית. בישיבה בתשע בערב, אחרי התבוסה, אמר דיין: "לא עברנו בשום מקום את התעלה, אדרבה, לעת עתה האויב נמצא עם הפנים לצד שלנו ואותם הגשרים שהם הקימו ומקימים, ממשיכים לשמש להם לתגבור כוחותיהם במגמה לצד מזרח... הלילה הרמטכ"ל ואני נהיה בפיקוד הדרום ונעבד תוכניות... אבל מה שיֵצא מהתוכניות האלה נדע רק מחר בערב". אלעזר המשיך להטעות בדבריו את הממשלה ועורר רושם כי תוצאות מהלך ההכרעה באותו יום אינן ברורות עדיין. את גולדה מאיר הוא הִטעה והיא שִיגּרה אחרי הישיבה מברקים לשר החוץ אבא אבן שעמד לנאום במועצת הביטחון, ולשגריר דיניץ, שבהם נאמר שבמהלך היום הצליח צה"ל להתקדם היטב בהדיפת האויב אל מעֵבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן (עדיין לא הושגה הכרעה ב"עמק הבכא". ראה לעיל), וכן להשיג הֶשֵגים ניכרים בעקירת כוחות האויב שהצליחו לחדור לסיני. היא ציינה שהמדיניות היא שלא למלא אחר החלטה על הפסקת-אש, כל עוד לא נהרסו צבאות האויב ולא נשברה מתקפתם, כי אין ערובה שצבאות מצרים וסוריה ייסוגו אחרי הפסקת-האש לקווים הקודמים מבלי שצה"ל יכפה זאת עליהם. היא ציינה אפשרות שצה"ל יכבוש שטחים מעבר למה שכבש ביוני 1967, "במטרה להבטיח עצמנו בפני מתקפות חדשות של האויב וכן למטרות מיקוח מדיני". לדעתי, מתִפקודה של גולדה מאיר ב-8 באוקטובר ברור שבחירתה לראש ממשלה היה מעשה בלתי-אחראי לא רק מצד ראשי "המערך" אלא מצד כל מפלגות הקואליציה. אם ישראל ביקשה לסיים את המלחמה בניצחון אסטרטגי אמיתי היה עליה להחליף את ראש-ממשלתה, כפי שנהגו הבריטים במאי 1940, כשהחליפו את נֶבֿיל צ׳מברליין בווינסטון צ'רצ׳יל. לישראל ב-1973 לא היה מועמד טוב, אלא אם דוד בן-גוריון בן ה-87 למועמד ייחשב. אפשרות זאת לא יכלה לעמוד על הפרק בדמוקרטיה המיתולוגית הישראלית (ראה לעיל), כי שרידותו של "המערך" הייתה חשובה לראשי המפלגה יותר מניצחון במלחמה, שבה לא היה איום על חייהם שלהם.

על-פי "עֶקרון השׂרידות", ככל שאדם בכיר יותר כך הוא הוא נוטה יותר לערבב בין טובת המערכת – מדינה וצבא –וטובתו האישית. לאחר מחדלי 6.10.73 ו-7.10.23 לא התפטרו ראשי הממשלות, שרי הביטחון והרמטכ"לים, למרות שהיו אחראים למחדלים ואשמים בחלקם (שימו לב שיש הבדל בין אחריות לאשמה, א.מ.). מכאן המסקנה שאת ממלאי תפקידים אלה יש לבחור ולמַנות על-פי כישוריהם לנטרל איומים, ובמדינת ישראל - הנתונה מאז הקמתה לאיומים ביטחוניים – ראוי והכרחי שיהיו להם כישורים צבאיים-אסטרטגיים. זה לא המצב במדינת ישראל מאז הקמתה כי היא אימצה את התרבות המערבית פוסט מלחמת העולם השנייה – קרי דמוקרטיה ליברלית, אינדיבידואליסטית ופרוגרסיבית שחזונה שלום ורווָחה. בתרבות זאת אין חשיבת עומק ביטחונית, וממֵילא אין הבנה ביטחונית. התרבות הטכנולוגית הגבוהה בישראל; האידֵאולוגיה הציונית והאמונה בתורת ישראל של ציבור רחב, איזנו את המצב וסיפקו אמתלא להתעלם ממחיר המחדלים, אבל זאת עד הטבח בעוטף עזה - שחשף לעין כל את המדיניות הביטחונית הקלוקלת של כל ממשלות ישראל מיום הקמתה. רק אז לפתע הבינו הישראלים שכמו שהמצרים יכלו להגיע לתל אביב ב-1973 כך יכול היה צבא הטרור של החמאס להגיע לתל אביב ב-2023, ומי שעצר אותם בשני המקרים היו הלוחמים שהקריבו את חייהם ושילמו מחיר יקר של מָוֶת ופציעה גופנית ונפשית. אבל כמו כל תרבות גם תרבות השרידות מתאמצת ונלחמת לשרוד, ולכן עוד רחוקה הדרך לרפורמה יסודית במערכת הביטחון שלנו, אפילו שהיא מאוד נחוצה והזמן קצר. __________________ בשבוע הבא: כוננות גרעינית בישראל ב-8 באוקטובר 1973 בלילה; אספקת נשק לישראל; עדויות אמת ושקר לוועדת אגרנט; הרמטכ"ל דוד אלעזר על הכישלון; משה דיין מאוכזב מצה"ל; לאלוף הפיקוד לא היה מושג מה נעשה בשטח; ידיעת העובדות אינה הפקת לקחים; טבח ה-8 באוקטובר, מלחמת חַרְבות ברזל בעזה ופרשת הפּצ"רית כהמשך למחדלי מלחמת יום הכיפורים; מה חלקם של בן-גוריון ונתניהו בפרשת הפּצ"רית ובשאר המחדלים והפּרשות?

1. הפרסום הנ"ל של ה"טיים-לייף". 2. לא גדוד אחד תקף אלא שניים. מוזר שבספרו, שהופיע שש שנים אחרי המלחמה, התעלם יגורי מפעולות הגדוד של עדיני. לפי עדיני, השניים לא שוחחו ביניהם מעולם על אֵרועי אותו יום. אחרי המלחמה האשימו רבים באחריות לקרב הכושל הזה את המג"ד אסף יגורי, את המח"ט נתן ניר, את מפקד האוגדה אברהם אדן, ואת מפקד החזית שמואל גונן. המאשימים ביקשו לגונן על צה"ל ולטעון, שמדובר בחבורה יוצאת דופן של קצינים גרועים. אולם אפילו על-פי ההיגיון של המאשימים, אם קטע כה נכבד משרשרת הפיקוד בחזית העיקרית של המלחמה נכשל, סימן ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק". התֵאור של יגורי, העושה חסד עם המציאות, הוא אחד הביסוסים לטיעון שלי מזה שנים רבות, שצה"ל איננו צבא מקצועי, אלא מיליציה חובבנית. מטיעון זה התעלמו הבכירים ורוב הישראלים ועל כך שילמנו מחיר כבד אחרי חמישים שנה, ב-7 באוקטובר. 3. יגורי, שם. 4. ראיון עם אסף יגורי, 2–8 באפריל 1992. 5. שמעון גולן, שם, עמ' 494. 6. סדרת הראיונות הנ"ל עם יעקב אבן. 7. מניפולציה של הרמטכ"ל שתכליתה להשמיץ את שרון ולברוח בעצמו מאחריות. 8. הקורא יכול להעריך את אמינותו של אלעזר – א.מ.). 9. בשלב זה של המלחמה לא היה סיכוי לכך, וציפייתו של דיין היא או חוסר הבנה או מניפולציה לצָרכֵי תעמולה. 10. לימים, יושב-ראש הנהלת הסוכנות. הסתבך בחשדות על עבֵרות פליליות בתפקידו זה. 11. ראו מאמרי, "השערת הקונספירציה" בספר "ניצחון בסבירות נמוכה", בעריכת ד"ר מיכאל ברונשטיין, שם.