ב-8 באוקטובר בלילה התקיים ככל הנראה מפגש נוסף בלשכתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. השתתפו: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, סגן ראש הממשלה יגאל אלון, הרמטכ"ל דוד אלעזר, השר בלי תיק ישראל גלילי, והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה תת-אלוף ישראל ליאור. אחרי עשרים שנה פרסם העיתונאי יצחק לץ ב"מעריב" לקט של פרטים דרמטיים שהתפרסמו במקורות חוץ על אותה פגישה, ובהם נאמר כי ישראל שקלה להפעיל נשק גרעיני כדי לשרוד. כתב יצחק לץ: "העיתונאי האמריקני סיימור הֶרש¹, מחבר הספר ׳בּרֵירת שמשון', על עוצמתה הגרעינית של ישראל, טוען כי באותה ישיבה גורלית דרמטית, מפחידה, החליט 'המטבח' של גולדה לחמֵש את כלי הנשק הגרעיניים של ישראל ולטַוֵּחַ אותם לעֵבר מטרות רגישות, למקרה של התמוטטות מוחלטת. במקביל שיגרה גולדה דרישה בהולה לנשיא ארה"ב, ניכּסון, ולשר החוץ שלו, קיסינג׳ר, להפעיל בדחיפות רכבת אֲוִירית, שתמלא את מחסני הנשק והתחמושת המתרוקנים של צה"ל... "צֶוֶת תחקירנים של השבועון הלונדוני ׳סאנדיי טיימס׳ פִרסם תחקיר מיוחד ב-1974, לפיו במהלך מלחמת יום הכיפורים אמר להם גורם צבאי ישראלי בכיר כי כמה יחידות של חיל האויר הישראלי נכנסו לכוננות לקראת שימוש אפשרי בנשק גרעיני. לדברי תחקירני העיתון, היה מדובר בפצצות-אטום בעלות כוח השמדה גדול, שמשקל כל אחת מהן כמה טונות. "לדברי סיימור הֶרש, לאור מצוקתו הקשה של צה"ל ב-8 באוקטובר, ולמראה הפסימיות הקשה שהקרין דיין, החליט ׳המטבח׳ של גולדה להכריז על כוננות מבצעית הן של מטוסי ה'פַנטוֹם' והן של הטילים הגרעיניים הנמצאים באזור הנקרא 'חירבּת-זכריה'. לדבריו, מִפקדות צבאיות ליד קהיר ודמשק היו ברשימת המטרות. "הרש טוען כי כדי להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בנשק גרעיני החליטה ישראל שאפשר יהיה ׳ללחוץ על הכפתור׳ רק בהסכמת ארבעה: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ומפקד חיל האויר. הרש טוען בספרו כי אחד מאנשי לשכתה של גולדה סיפר שהיא מיעטה לישון בשלבים הראשונים של המלחמה, והייתה מודאגת מדיווּחיו של דיין על התמוטטות קרובה של צה"ל. ההחלטה העקרונית להכריז על כוננות גרעינית התקבלה בקלות, ורק אחר-כך התקיים דיון בשאלה כמה ראשי-קרב לחמש ולאֵילו מטרות לכַוֵּן אותם. "בפני משתתפי ׳המטבח׳ של גולדה הופיעו מדענים מדימונה ויו"ר הַוַּעֲדָה לאנרגיה אטומית... שלהבת פרייאר. הם דִּוְּחוּ על הפּצצות המוכנות להפעלה מיידית. ׳בחלק מהזמן היה נדמה, שסוף העולם מתקרב. חלק מאִתנו שחיו בזמן השואה, ידעו דבר אחד: לעולם לא עוד'. כך התבטא, לדברי העיתונאי הֶרש, אחד מיועציה של גולדה, לאחר ששמע על ההחלטות שנפלו ב׳מטבח׳ מפיו של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה. "המַשגֵרים לא הוסווּ, טענו הֶרש והשבועון ׳טיים׳ בכתבה מיוחדת שפורסמה באפריל 1976. 'אחת המטרות היתה, שהרוסים ילמדו במהירות על הכוננות הגרעינית בישראל ויזהירו את דמשק וקהיר שלא לפרוץ מעֵבר לקַוֵּי 1967'. לדברי בעל תפקיד רשמי בוושינגטון, הוא ראה במו עיניו תצלומי אויר שהראו בבֵרור בונקרים גרעיניים ריקים ודלתות כבדות עם מסילת ברזל המוליכה משם לאתר סמוך של משגרים ניידים.

"העיתונאי חַסנין הייכּל, עורך העיתון המרכזי במצרים באותם הימים, 'אל-אַהְרַם', ומי שהיה איש סודם של הנשיאים נַאצֶר וסאדאת, טען כי הסובייטים גילו את הכנותיה של ישראל והעבירו אזהרה מתאימה הן לבירות הערביות והן לוושינגטון. בראיון עיתונאי גילה הייכּל, כי בשלבים המוקדמים של המלחמה דִּוַּח קצין מודיעין סובייטי לרמטכ"ל המצרי... כי לישראל יש שלושה ראשי קרב מורכבים ומוכנים. הייכּל גם סיפר כי ביום זה, ה-8 באוקטובר, ביקר דיין בחזית המצרית וחזר לתל אביב עם דיווּח ׳מפחיד', שהבהיל את גולדה ואת אנשי ׳המטבח׳ שלה. הייכּל: ׳סאדאת אמר לי, כי פקיד אמריקני בכיר מאוד – מן הסתם קיסינג'ר עצמו – אמר לו שהרכבת האֲוִירית הדחופה לישראל נבעה מחשש שישראל עלולה לנקוט בפעולה גרעינית. "זה היה רציני", אמר לי סאדאת, "יותר רציני ממה שאתה יכול לתאר לעצמך". סאדאת סיפר לי כי לישראל היו לפחות שלושה ראשי קרב גרעיניים, והיא התכַּוְּנָה להשתמש בהם'. "הייכּל טוען, כי למרות שהדיווּחים הסובייטיים זכו להתיַחֲסוּת רצינית מאוד של שליט מצרים, הם לא השפיעו על תוכניות המלחמה של הצבא המצרי. בדוח הסי-אַי-אֵיי, שחובר לבקשת קיסינג׳ר לאחר המלחמה, נאמר כי בידי ישראל היו בסוף 1973 לפחות 10 ראשי קרב גרעיניים. גם הנשיא סאדאת אמר ב-1974 בראיון ל׳ניו-יורק טיימס׳, כי אם ישראל תכניס נשק גרעיני לאזור, תמצא גם מצרים דרך לרכוש נשק כזה. בראיון לעיתון הלבנוני ׳אל-אוּסבּוּע אל-ערבּי׳, ב-2 ביולי 1976, אמר סאדאת: 'קיבלנו דיווּחים לפיהם הִצליחה ישראל ליַצֵּר נשק גרעיני בכּוּר בדימונה'. "בסוף 1973 כתב הייכּל ב׳אל-אהרם׳ – כשהוא מסתמך על מקור מצרי רם-דרג, כנראה סאדאת עצמו – כי במרוצת הקרבות פחדו בוושינגטון שישראל תיקלע לייאוש אמיתי ותשתמש באחת משלוש הפצצות הגרעיניות שלה. שגריר ארה"ב במצרים לאחר מלחמת יום כיפור, הרמן פ׳ איילטס (Herman Eilts), אמר, לדברי הרש, כי שלוש שנים לאחר המלחמה שמע משר החוץ הנרי קיסינג׳ר רמז כי ארה"ב חששה באוקטובר 1973 שאם היא לא תספק, במהירות, את כל דרישותיה של ישראל לאספקה צבאית שוטפת, ישראל תשתמש בנשק גרעיני. קיסינג'ר עצמו כותב בכרך השני של זִכְרונותיו, ׳שנות המהפך׳ (of Upheaval (Years, כי ב-8 באוקטובר, בעת שנפגש בוושינגטון עם השגריר שמחה דיניץ ועם הנספח הצבאי מרדכי גור, ביקש ממנו לפתע דיניץ לשוחח בארבע עיניים. גור ועוזריו של קיסינג׳ר נתבקשו לצאת. בזכרונותיו לא פֵּרט קיסינג'ר מה היה תוכן השיחה הכמוסה, אך כבר למחרת היום, ב-9 באוקטובר, קיבלה ישראל הבטחה, שהיא תפוצה על מלוא אבדותיה במלחמה.

"שר ההגנה, שלזינג'ר, אמר בראיון לסיימור הרש: ׳הערכנו כי לישראל תחמושת למלחמה של שבעה ימים. הנרי היה מודאג יותר ממני באשר לאפשרות למלחמה גרעינית במזרח התיכון והפך היסטרי באשר לדרישתו לאספקת נשק מהירה לישראל. הֵנַחנו שלישראל פצצות גרעיניות אחדות, שהיא עלולה להשתמש בהן אם תהיה התמוטטות. "כעשרה ימים לאחר הפסקת האש, ב-2 בנובמבר 1973, פרסם העיתון 'וושינגטון פּוסט׳ ידיעה המסתמכת על מקורות מודיעיניים אמריקניים. ה׳פּוסט׳ טען כי אין ספק שישראל הִצליחה ליַצֵּר כמה טילי קרקע-קרקע מסוג ׳יריחו׳, בעלי טוָח של כ-480 ק"מ. גורמי המודיעין עליהם הסתמך העיתון טענו כי ברשות ישראל נמצאים גם כמה ׳ראשי-חץ אטומיים קטנים׳ לחימוש טילים אלה. לפי העיתון האמריקני, ייתכן שהצבתם של טילי ׳סקאד׳ סובייטיים במצרים בעלי יכולת כפולה, לשאת ראשי-חץ קונבנציונליים וגרעיניים כאחד, עלולה להיות תגובה סובייטית לטילי ׳יריחו׳ הישראלים. "בתאריך 24 בספטמבר 1993 ציטט העיתון מעריב את הגנרל ארווין ס׳ טלבוט, סגן מפקד היחידה לאימון ודוקטרינה של צבא ארה"ב: "לאחר המלחמה, בשנת 1974 אמר לי דוד אלעזר, שהיה עדיין הרמטכ"ל, כי ברגעי יֵאוש במלחמת יום כיפור ישראל הִתכַּוּוְנָה ברצינות גמורה להשתמש בנשק גרעיני׳...".²

אין ויכוח שהמצרים הניסו את צה"ל ב-8 באוקטובר; יש חילוקי-דעות על הסיבות מחד-גיסא, ועל הלקחים מאידך. תת-אלוף (מיל׳) ששון שילֹה אמר אחרי תשע-עשרה שנים: "האֵרוע כולו, ב-8 באוקטובר, היה בלתי-מתוכנן. עוד לא ראיתי מבצע לא מתואם שכזה. זה אות קלון לצה"ל. דבר הכי גרוע שמתאים לצבא לבנוני לא יכול להשתווֹת למה שהיה. בתל אביב מיהרו להרים כוסיות על הניצחון האסטרטגי ולא ידעו שזה היה כישלון אדיר. לא רק דוד אלעזר ומשה דיין, גם אדן וגבי עמיר היו רחוקים מן האֵרועים בשדה הקרב. בערב, אחרי הקרב, תפסתי את הראש ובכיתי. שאלתי את עצמי: 'זה צה"ל?'. לא רציתי להעיד בפני ועדת אגרנט. בסוף הכריחו אותי. אני האחרון שנתן עדות ליעקב חסדאי. הוא אמר לי: ׳אתה האדם היחיד שמדבר אמת'. זה, היה ביזיון גדול". הרמטכ"ל, דוד אלעזר, אמר לשוכני ה"בור", כשחזר אליו מישיבת הממשלה: "התוכנית שלי לא יצאה אל הפועל. אמרתי הבוקר: אריק שיֵּלך מצפון ויֵרד לסואץ. התפַּתֵּיתי כי הזינו אותי באינפורמציה אופטימית מדי... הסכמתי שייסע כך ויבוא לסואץ. בסוף התברר לי שהשעה היא שתים אחר-הצהרים והוא עוד לא יצא מטסה. אילו יצאה התוכנית שלי לפועל הייתי יושב היום עם אריק בסואץ! הוא הדין במה שאֵרע עם אוגדת ברן... רעיון התקיפה ב-8 באוקטובר היה ׳לנקות׳ את ראש-הגשר המצרי בגזרה המרכזית, אך בלא לתקוף בקרבת התעלה, אלא בטוָח של כשני קילומטרים ממנה, מעֵבר לטוָח נשק החי"ר. אולם התוכנית השתבשה. "קרה לנו דבר לא טוב... קיבלתי הודעה שברן גמר את הקו... אמרתי, זה יוצא מהכלל... ברן שטף את התעלה עד דֵבֶר-סוּאַר, נתק׳ה תפס גשר, שמוליק מבקש ממני רשות לחצות את התעלה. אני אומר לו: חיובי, אבל תדאג שתהיה לך אבטחה. הוא אומר: זה בסדר. תן לי לחצות. אה, אמרתי, אני במצב טוב, אני הולך לעשות עם אריק את אותו הדבר, ו׳לדפוק׳ את ראש-הגשר השני. אני חי בהרגשה שראש-גשר אחד חיסלתי ואחר-כך מתברר לי שברן... עשה מה שעשה ונשאר פה, אבל ראש-הגשר המצרי קיים". שר הביטחון משה דיין – שהיה פסימי כאשר פרצה המלחמה לגבי יכולתו של צה"ל להחזיק מעמד, והציע נסיגה מן הקַּוִּים של 7 באוקטובר בסיני – העריך שניתן היה, אולי, "במאמץ על-אוגדתי, להשיג תוצאות טובות. אלא שמאמץ כזה לא נעשה. היה 'קֶצֶר׳ בין הדרגים" –ולמעשה נכנסו לקרב רק יחידות קטנות. לדברי דיין, למרות פעילותו של חיל האויר באותו יום בדרום, "כוחות השריון פעלו כמעט בלא סיוע אויר", ו"התמונה שהייתה לעיני הרמטכ"ל על הנעשה בחזית הדרום לא הייתה נכונה. היה הבדל גדול בין ההתרחשויות בשדה הקרב לבין מה שמסר הרמטכ"ל לממשלה". וכך סיכם דיין: "אחרי שנפתחה המלחמה כפי שנפתחה, אחרי היום הראשון בחזית הדרום, עם הכוחות שלא היו ערוכים בעמדותיהם בזמן הנכון, אחרי שלא פינו את המעוזים כשהיה אפשרי לעשות זאת – אחרי כל זה, סוף-סוף היה לנו בדרום כוח נאות, שלוש אוגדות שריון עם סיוע של חיל האויר; והנה – גם יום קרב זה הושחת לרִיק... "צל ההתקפה הכושלת לא מש מעלי. העיק העבר והדאיג העתיד. אנשי המעוזים המכותרים לא שוחררו; משלוש האוגדות רק אחת נכנסה לקרב; סיוע אויר רציני לשריון התוקף לא ניתן; והמצרים מוסיפים בינתיים להעביר כוחות ולהתבסס בגדה המזרחית. הבעיה היא אוֹבּיֶקטיבית וסוּבּיֶקטיבית: יחסי הכוחות מזה, וניהול המלחמה מזה. אנו זקוקים לתוספת כוח ולפיקוד טוב. צריך להחליף את המפקד. נראה לי שאלוף הפיקוד הנוכחי אינו מסוגל לנהל את המלחמה הזאת.³ צריך לתגבר ולארגן את כוחותינו בדרום להתקפה הבאה".

בשעה 04.45 לפנות בוקר, ה-9 באוקטובר, אמר דיין לאלעזר ב"בור", בנוכחות עוזריו הבכירים של הרמטכ"ל: "אני מדבר בלי נימוסים הערב, אבל צריך שיהיו קריטריונים. יהיה לנו משבר נורא בעם, משבר עם ארצות-הברית, ומשבר בממשלה... אי-אפשר להחזיק אותם בפיקציה.⁴ אי-אפשר לדפוק את המצרים. אסור לאבד את העשתונות ולאבד עוד שמונה טנקים ועוד שמונה טנקים, וכל מה שקרה היום בסיני לא היה נחוץ לנו... אם הגישה הזאת מקובלת עליכם, אז בואו נעבוד. בממשלה יש גישה אחרת ורוח אחרת ואני אדבר על כך עם גולדה הבוקר. אם מקובל עליכם, אז בואו נתחיל לעבוד, ואם לא, תדעו שאין לי מנדט מהממשלה לקו הזה. אצלי זה עִניָן יותר חבֵרי ביני לביניכם, ולא העִניָן להַרוִיחַ כמה שעות. האמת שהגעתי למסקנה הזאת בביקורי הראשון שם (ב-7 באוקטובר בחזית הדרום). אמרתי לגולדה והיא קיבלה שוֹק, וכן גלילי ואלון. הם לא יודעים את העובדות. חלקם לא מבינים את העובדות ואת הפרשנות של המצב הצבאי".⁵ דיין הוסיף כי אם הדברים שאמר אלעזר ביום אתמול לו ולממשלה נמסרו לאלעזר מפי גונן – הרי זה נורא. פֵּרוש הדבר שלאלוף הפיקוד ולמפקדתו לא היה מושג מה נעשה בשטח. דיין קבע שניהול המערכה בדרום הוא למעלה מיכולתו של גונן, ודרש להחליפו. מועמדי דיין היו אריאל שרון וחיים בר-לב. כשעזב את "הבור" נותרו הרמטכ"ל וחבריו מוכי תדהמה. אריה בראון כתב בספרו כי מהקלטות ורישומים של השיחה שהתקיימה ביניהם עולה תמונה, "שרק עכשיו החל אלעזר לעמוד על מלוא החומרה של הצעדים הפזיזים שננקטו דרום". לאחר-מכן התקשר דיין בטלפון לאלעזר ואמר לו: "אני חושב שצריך לבדוק החלפת גורודיש אולי באריק, אולי בבר-לב, וגם להחליף את 'חקה'⁶ במישהו. לא לזרוק, אלא לעשות מבנה הדוק, לצרף באיזה אופן". בשעה 07.20 ב-9 באוקטובר, נפגשו דיין ואלעזר עם גולדה מאיר, עם השרים יגאל אלון וישראל גלילי, ועם אלוף (מיל׳) אהרון יריב. דיין אמר שהדיווּחים לממשלה ביום הקודם לא שיקפו נכונה את המצב. לא רק שכוחותיו של אדן לא צלחו את התעלה, הם גם לא יכלו להתקרב אליה. "כיום אין לנו סיכוי טוב ותכליתי, לא רק לעבור את התעלה, אלא להתקרב אליה... זה מוציא את הנשמה. כל המעוזים מרימים ידיים, ולא נשאר אף מעוז, פרט לבודפסט⁷. אני לא בטוח שגורודיש יכול להשתלט על אריק, שנמצא תחתיו... צריך יהיה להשתמש במפקדים מהגוורדיה הוָּתיקה, כמו שהופעלו מוטי הוד וחיים בר-לב. ישנם הרבה אמיתוֹת שהתבררו אז כאי-נכונות... כמו הערכת אמ"ן שלא תהיה מלחמה... הנחה שאם הם יקימו גשרים, אנחנו ׳נדפוק׳ אותם על הגשרים. זה הסביר לי בזמנו אריק. גם לאריק היו הנחות לא נכונות. וצריך לראות את המציאות החדשה. אי-אפשר עכשיו לזרוק את המצרים. אני מאמין שנוכל אבל בהתארגנות מחדש... היות שלכם⁸ בממשלה הייתה הרגשה שאפשר ׳לזרוק׳ את המצרים מעבר לקו המים, את זה לא ניתָן לעשות... להיכנס למעוזים וליַצֵּב את הקו, לא ניתָן... יש סיכונים". הדילמה של דיין היתה, שלא אלוף הפיקוד נכשל באותו יום אלא צה"ל כולו, שהוא היה אחראי לו מיניסטריאלית. בפועל, הוא היה המפקד העליון. המהלך החיוני המינימלי באותו שלב היה להחליף את הרמטכ"ל. הנזק המורלי שעלול היה להיגרם הינו כאַין וכאפס לעומת הנזק שנגרם מהמשך תפקודו של אלעזר כמפקד צה"ל. דיין לא היה מסוגל לעשות זאת אז, אף לא היה מסוגל להודות בספרו שהיה עליו לנהוג כך. הודאה כזו הייתה מעידה על רמת כֵּנוּת אינטלקטואלית, שלדעתי לא ניתן לצפות לה מאיש שהוא חלק מהמערכת הפוליטית.

ההיסטוריון הצבאי, אלוף משנה (בדימוס) שמעון גולן, שכיהן כראש התחום לחקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה של צה"ל, סיכם את ה-8 באוקטובר בחזית הדרום בספרו "מלחמה ביום הכיפורים – קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים": "עם כִּשְלון התקפת-הנגד בדרום התנפצה חוליה נוספת בשרשרת הציפיות של ההנהגה הביטחונית; אכזבה הצטרפה לאכזבה; הציפיות מן ההתראה נכזבו; הציפיה שחיל האויר ישיג בהקדם עליונות אֲוִירית לא התממשה; הציפיות מהתקפות-נגד בדרום התבדו. עתה התברר שאין ביכולתו של צה"ל להכריע את המערכה במהירות ונראה שיהיה עליו לעמוד במערכה ממושכת שתחייב גיוס משאבים רבים בכוח אדם וציוד...".⁹ אותם דברים ניתן היה לכתוב על הטבח בעוטף עזה ומלחמת "חַרְבות ברזל" אחרי חמישים שנה. מסתבר שלא הופקו הלקחים, אף שהנתונים היו ידועים, ואף התפרסמו. הסיבה לכך היא שלא גולן ולא שום איש במערכת הביטחון לא חקר את הסיבות למחדלים, וממילא לא הפיק את הלקחים האמיתיים הקשורים לתפקוד מערכת הביטחון של ישראל בכלל, ובפרט ברמה הבכירה ביותר. ממש בעת כתיבת שורות אלה נחשף התפקוד הלקוי והריקבון של הפרקליטות הצבאית והעומדת בראשה, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, ושל הרמה הנמוכה של תחקירי צה"ל על תפקודו ב-7.10, ונראה שזהו אך הקצה של הקרחון. ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס בישיבת הממשלה לפרשת ההדלפה הקשורה ליפעת תומר-ירושלמי, והעיר בחריפות על הנזק שנגרם למערכת הביטחון ולמדינת ישראל. בין היתר אמר: "האֵרוע ב'שדה תימן' גרם לנזק תדמיתי עצום למדינת ישראל ולצה"ל. זה אולי הפיגוע ההסברתי הקשה ביותר שמדינת ישראל חָוְתָה מאז הקמתה". נתניהו קרא לבצע "בדיקה עצמאית, בלתי תלויה" סביב האֵרוע, ואולם נשאלת השאלה: מה עשה נתניהו עצמו ב-18 שנות שלוש כהונותיו כראש ממשלה כדי שפיגוע כזה לא יתרחש, למרות שהוזהר בין היתר על יַדִי ועל-ידי חֲבֵרַי מן "הפוֹרוּם לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים". השמענו באזניו את האזהרה עוד בהיותו ראש האופוזיציה בשנת 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה. מה הוא עשה עם הדברים? אין לי מושג, כנראה כלום. הדברים אמורים גם לגבי הטבח ב-7.10.23 ושתי שנות המלחמה הכושלת ברצועת עזה. ואולם הבעיה איננה רק נתניהו אלא גם כל ראשי הממשלה, שרי הביטחון והרמטכ"לים, ההיסטוריונים הצבאיים, האסטרטגים והפרשנים הצבאיים מן האקדמיה והתקשורת, מאז הקמת המדינה ומלחמת העצמאות ועד עצם היום הזה. בעינַי, אשמתו של בן-גוריון על מחדלים אלה חמורה יותר מאשמתו של נתניהו. במלים אחרות: תרבות הביטחון שלנו הינה מיתולוגית, מבוססת על סיסמאות ואשליות שָוא, ולכן גם איננה רלוונטית למדינה שנמצאת בסכנה קיומית מתמדת כמו מדינת ישראל. הגיעה העת לבדק-בית יסודי בכל אושיות המדינה, ויפה שעה אחת קודם. ___________________________ בשבוע הבא: הערכת קרב ה-8 באוקטובר של סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל; הסבר של האלוף גונן לוועדת אגרנט; מסקנות ועדת אגרנט; הסברו של האלוף אברהם אדן לכישלון; דיון באום-חשיבּה על הכישלון; הסבריו של האלוף אריאל שרון לכישלון; אין לישראל צבא מקצועי ובייחוד אין מפקדים בכירים מקצועיים כי שולטת בישראל תרבות אנטי-צבאית.

1. בעל פרס ׳פוליצר ב-1970, על דיווּחיו ל"ניו-יורק טיימס" מווייטנאם ומקמבודיה. 2. מעריב, 24 בספטמבר 1993. 3. דיין היה שותף באחריות למינויו הכושל של גונן לאלוף פיקוד הדרום. ניתן היה לצפות ממנו, כרמטכ"ל לשעבר וכשר ביטחון מאז מלחמת ששת הימים, שיכיר את גונן לפני ולפנים. אם לא הכירוֹ, היה עליו ללמוד את הנושא לפני שאישר את מינויו. אילו דיין הכיר את גונן, או לומד את הבעיות, היו ברשותו די נתונים להטיל וטו על המינוי. לטענתי, בעניין זה נהג דיין, לפני המלחמה, בחוסר אחריות. 4. כפי שעשו ראשי צה"ל, בהנהגת דיין, בשניים וחצי ימי המלחמה הראשונים. 5. אכן, זוהי אחת התזות המרכזיות של ספרי זה. 6. האלוף יצחק חופי, מפקד פיקוד צפון. 7. שעליו פיקד מחולל תנועת המחאה אחרי המלחמה, מוטי אשכנזי. 8. אלון וגלילי. 9. שמעון גולן, "מלחמה ביום הכיפורים", עמוד 538.