אחרי כִּשְלון מהלך ההכרעה של צה"ל ב-8 באוקטובר 1973, שונו, באופן מהפכני, פניה של ישראל והיא הייתה למדינה אחרת. גם צה"ל היה לצבא אחר. כִּשְלון מהלך ההכרעה החזיר באחת את ישראל ואת צה"ל לתפיסת הביטחון המסורתית, שאת תשתיתה הניחו הסוציאליסטים הנאו-מרכּסיסטים אנשי "העלייה השנייה" בהנהגת דוד בן-גוריון, שהייתה אופיָנית לזרמים הדומיננטיים בציונות עד מלחמת ששת הימים, תפיסה שהיו לה שורשים עמוקים בתרבות האסטרטגית העתיקה של העברים והיהודים: - קבלת הדין של נחיתוּת צבאית ואסטרטגית; - מעבר מנטלי מצבא תוקף לצבא שמסתתר מאחרי גדרות ומגדלי שמירה; - הימנעות משימוש בכוח צבאי להגשמת מטרות לאומיות; - בקשת חסות ממעצמות-העל להבטחת קיומו של המפעל הציוני ושל ישראל. תפיסה זאת התגלגלה במשך 120 שנה, ל"אידאולוגיה הקפלניסטית"¹ שעדיין רוֹוחת בחלקים ניכרים בחברה הישראלית בעת כתיבת שורות אלה. בתרבות אסטרטגית שכזאת לא היה מקום למהלכי-הכרעה צבאיים יזומים, והם נחשבו כ"מלחמות יש בּרֵרה", כלומר מלחמות מיותרות ואפילו בלתי-מוסריות, המבטאות "אגו-מניאקיוּת" שרירותית של שליטים. ואכן כך התייחס השמאל הישראלי אחרי עשר שנים ליוזמה הישראלית במלחמת לבנון הראשונה – "שלום הגליל". למרות נטישת אופּצִיַּת ההכרעה ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, אי-אפשר להתעלם ולהעלים את התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. שש השנים שבין 1967 ל-1973 חוללו שינויים בלתי הפיכים בישראל ובצה"ל ולא היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. שש השנים האלה הפכו להיות, אחרי מלחמת יום הכיפורים, ל"חור השחור" שבתוכו הלכו לאיבוד אנרגיות שׂרידוּת של האליטות המסורתיות בישראל. תהליך זה נמשך לפי שעה לפחות עד 7 באוקטובר 2023. יוזמי הכרעות צבאיות אחרי 1973 ותומכיהם, כמנחם בגין, אריאל שרון, יוּבל נאמן וגאולה כהן, שלא הבינו את השינוי, כמו "נשאבו" לאותו "חור שחור", שהפך להיות להם לרועץ. כשהרביזיוניזם הציוני ניצח פוליטית, זה היה אחרי שהוא הובס רעיונית, ולכן הגיע מנחם בגין לשיא יוקרתו בעיני האליטות המסורתיות עם חתימתו על הסכם השלום עם מצרים, הסכם שהביא לנטישת כל חצי-האי סיני, לרבות החרבת העיר ימית, ולהִתחַיְּבות להעניק אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך – בעידודם של משה דיין ועזר ויצמן – הִכשיר מנחם בגין את הקרקע להסכם רבין-ערפאת שראשיתו באוגוסט 1993, הלא הוא "הסכם אוסלו". לנקודת השפל במעמדו הגיע בגין במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בניסיון להגיע להכרעה צבאית של ארגוני המחבלים על-ידי כיבוש מערב ביירות. השפל הזה גרם לו למשבר נפשי, ממנו לא התאושש עד מותו. אחת הסיבות לתבוסת הבֶּגיניזם, והשָמיריזם בבחירות בישראל, במחצית 1992, היא האנטי-אינטלקטואליוּת של מנהיגי הליכוד, שלא הבינו כי הדגל שלהם נעשה אנכרוניסטי בישראל שאחרי 8 באוקטובר 1973. לוּ הבינו, היה להם סיכוי להימנע מטעויות משמעותיות אחדות ולתכנן חלופות מוצלחות יותר לביצוע האידאולוגיה הלאומית-בִּטְחונית שלהם. אבל הם הלכו כסומים באפֵלה, נכשלו והכשילו אחרים, עד שממשיך דרכם, בנימין נתניהו, נפל והפיל את מדינת ישראל לבור עמוק ב-7 באוקטובר 2023.

ב-8 באוקטובר 1973 נפל הימין הישראלי, וב-1977 ניצחו בבחירות מפלגות המכונות ימניות, מבלי שהיה להן סיכוי, בנסיבות שנוצרו אחרי 8 באוקטובר, להגשים את מדיניותן ואת השקפת עולמן. לכן מבצע "שלום הגליל" היה למלחמת לבנון, ולכן הפגנות חסרות חשיבות בדצמבר 1987 בעזה היו לאינתיפאדה, ולכן ישראל של ספטמבר 1993 מוכנה הייתה להקים מדינה פלשתינית ובשֵלה להחזיר לסוריה את רמת הגולן. זו גם הסיבה שצה"ל כָּשַל בכל מהלכיו מול החיזבאללה בקיץ 2006, כהרגלו לא הפיק לקחי אמת, והפיל את מדינת ישראל לבור של הטבח בשמחת תורה ושל מלחמת "חַרְבות ברזל" הכושלת ב-2023-2025. האבולוציה של מדינת ישראל דילגה ב-8 באוקטובר מַדרֵגה אבולוציונית שלמה. כיווּן הדילוג (אם למעלה או למטה) הוא ענין להשקפת-עולם ולהערכת התוצאות כעבור זמן. בנקודת-מבטו של מחבר שורות אלה יש להעריך את הדילוג על-פי אַמת-מידה אחת: האם הביא לשיפור, או להרעה, בסיכויי שרידותה של מדינת ישראל, או שמא לא השפיע כלל על הסיכויים האלה. השינוי שחולל אותו דילוג היה בלתי-הפיך, כפי שנוכחו מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון שניסו להחזיר את הגלגל אחורנית, ל-12 ביוני 1967, אחרי שעלו לשלטון במאי 1977. לוּ בגין, שרון ושמיר היו מבינים את הֲוָיַת הצבא והמלחמה, היה עליהם להביא בחשבון שאחרי "ועדת אגרנט" (בעצם, ועדת אֵרועי ה-8 באוקטובר 1973) תקום "ועדת כַּהַן" לבֵרור אֵרועי סבּרה ושתילה, ו"ועדת וינוגרד" לברור השפל של צה"ל במלחמת לבנון השנייה. זה היה תהליך כמעט דֵּטֶרמיניסטי. ועדת כהן הייתה למעשה ועדת מלחמת לבנון, שדנה לחובה את ראשי הליכוד על שהעזו ליזום מהלך הכרעה צבאי-אסטרטגי, אחרי נטישתה של ישראל את אַסטרָטֶגיַת ההכרעה תשע שנים לפני-כן, ואחרי שתנועות המחאה וּועדת אגרנט נתנו לכך גושפנקא תרבותית ומשפטית. הדטרמיניזם של מדרגת ה-8 באוקטובר לא היה דטרמיניזם שלם, אבל כדי לערעֵר את מעמדו הרם בישראל, או לכל הפחות להגביל את עריצותו, היה על מצדדי ההכרעה הצבאית ב"ליכוד" להבין את ההתרחשויות ולפעול באופן אינטליגנטי. היה עליהם לבצע קפיצת מדרגה גבוהה עוד יותר, אל מעֵבר לציביליזציה המיתולוגית הצבאית שכונן דוד בן-גוריון במלחמת העצמאות. זה היה הרבה מעֵבר ומעל יכולתם, ולכן היו נִסיונותיהם לבצע מהלכי הכרעה צבאיים בלבנון ובאינתיפאדות בבחינת פארסה היסטורית יקרה מאוד. אחרי מלחמת ששת הימים דבקה במנהיגות האסטרטגית של ישראל האמונה שלצה"ל יש אופציה להכריע את כל מדינות ערב. המנהיגים השונים העריכו כי זה ההֶשֵג הגדול של אותה מלחמה, ואמונתם זו הִנחתה את המהלכים הלאומיים והמדיניים-אסטרטגיים של ממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר, שעיקרם: ישראל היא נכס אסטרטגי אמריקני; יש ליַשֵּׁב את כל השטחים שנכבשו במלחמה (בעיקר את סיני, בקעת הירדן, גוש-עציון, סביב ירושלים ורמת הגולן); נכונותה של ישראל לשלום תהיה רק להסכם שלום כולל ואמיתי עם כל מדינות ערב – בתנאים של ישראל וללא התחשבות בדרישות הפלשתינים. גולדה מאיר אפילו לא הכירה בַּיֵּשוּת הלאומית הפלשתינית. מבחינה זאת, הייתה ממשלת גולדה הרבה יותר נִצית מן הממשלות של מנחם בגין ויצחק שמיר. הביטוי הדרמטי ביותר לקיומה של אופּצִיַּת ההכרעה הצבאית היה בדבריו של שר הביטחון, משה דיין, שאמר כי לישראל עדיפה שארם א-שֵיְך על-פני שלום.

זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכם הביניים, נסוג צה"ל מאזור שליטתו בתעלת סואץ, כמעט ללא תנאי. לאחר שנים מספר היה משה דיין, כשׂר החוץ בממשלת מנחם בגין, האדם המרכזי שנִּוֵּט את המשא-ומתן לשלום עם מצרים, שהסתיים בהחזרת כל חצי-האי סיני למצרים, לרבות שארם א-שֵיְך, ובחתימת הסכם השלום. במחצית הראשונה של שנות התשעים, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין – הפוסט-טראומטי מאז בריחתו כמח"ט משדה הקרב² – הוביל את ישראל למהלך מדיני שבסופו אפשר שתקום מדינה פלשתינית בשטחים שכבש צה"ל ב-1967, בעת שרבין היה רמטכ"ל. אם אותו מהלך היה מבשיל היינו מאבדים את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ומאליו היה מתבטל כל ערכהּ של אותה הכרעה צבאית. כך לפחות הבינו בשנים 1967 עד 1973 כל מקבלי ההחלטות והאליטות דאז, אבל כיום ההבנה הזו נעלמת, וההפך נראה קרוב מתמיד. ייתכן שההכרעה משנת 1967 תוכל להֵחשב כאחד המרכיבים שהביאו להחלשת הפלשתינים ומדינות ערב, אם אומנם יגיעו אלה לוויתור על מטרתם להשמיד את ישראל, ואולם אך בה בעת, יש לראות את מהלכיו של רבין בהסכם אוסלו כמהלכים שאִיינו את הֶשֵגי ההכרעה ממלחמת ששת הימים.

בהמשך סדרת הפרקים שהתחילה בפרק מבוא זה בדעתי להוכיח שמנהיגי מפלגת "העבודה", על גלגוליה השונים, נטשו את אופּצִיַּת ההכרעה הצבאית ב-8 באוקטובר 1973, אחרי תבוסת צה"ל בהתקפת-הנגד בגִזרה הצפונית של תעלת סואץ, וחזרו לתפיסה ההיסטורית-אידאולוגית הגורסת שאין ליהודים בארץ ישראל אופציה של הכרעה צבאית במלחמתם נגד העולם הערבי. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי, בין היתר, במדיניות "ההגנה בתוך הגדר" ב-1936 (למעשה, בכל תקופת המנדט הבריטי); בהימנעות מאיחוד ירושלים ומכיבוש שטחים חיוניים נוספים בארץ ישראל בתש"ח; בתלות מרצון ובקשת חסות ממעצמות זרות במלחמת העצמאות, ב"מבצע קדש" ובתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים; ובמלים אחרות - בהתנגדות אידאולוגית להשיג בכוח הנשק יעדים לאומיים. דוד בן-גוריון, מאבותיה האידאולוגיים של תפיסה זאת, אכן התנגד למתקפה יזומה ביוני 1967, ודרש להֵערך להגנה לאורך הגבולות למשך תקופה ארוכה, עד חלוף המשבר, כפי שהיה ב"כוננות רותם" בתחילת העשור, שבו בוצעה העלאת כוננות צה"ל תוך תגבור כוחותיו בקרבת הגבול עם מצרים בתגובה למהלך צבאי מצרי שבו הפתיעה מצרים את ישראל כאשר העבירה בראשית 1960 דיביזיַת שריון ושלוש חטיבות חי"ר במטרה להפעיל לחץ על גבולה הדרומי של ישראל, שעה שהתחוללו תקריות רבות בגבול הסורי.³ לפני מלחמת ששת הימים האשים בן-גוריון את הרמטכ"ל, יצחק רבין, בכך שתִמרן את ישראל למלחמת הכרעה, שסיכוייה לנצח היו מעטים והחששות שהיא תובס היו רבים. האשמות אלה היו אחת הסיבות העיקריות להתמוטטותו הנפשית של הרמטכ"ל רבין ב-23 במאי 1967. התמוטטות זאת היתה, באורח פרדוכּסלי, אחת הסיבות לכך שהושגה הכרעה צבאית, שהרי רמטכ"ל שאינו מתפקד גם אינו מפריע. על כן, התפיסה שאין לישראל אופציה להכרעה צבאית לא הפריעה להשיג הכרעה צבאית בשדות הקרב של 1967, ובאותן נסיבות הייתה הכרעה זו נִצְחון-יֶתֶר בלתי צפוי, שנראה כמעט כנֵס, ורבים יִיחסו אותו להתערבות כוח עליון. זה היה המניע היסודי להקמת "גוש אמונים", להתיַשּבות בשטחים שנכבשו במלחמה, ולהתפתחות אידאולוגיה פוליטית שבמרכזה "ארץ ישראל השלֵמה" על-פי ההבטחה האלוהית בפרק ט"ו בספר בראשית.

"חור שחור" הוא גרם שמֵימי הנוצר מקריסה של כוכב גדול מאוד עם כבידה חזקה מאוד ושום עצם הקרוב אליו אינו יכול להימלט ממנו. "החור השחור" הישראלי הנדון כאן הייתה מערכת הביטחון שלנו החזקה ומשפיעה יותר מכל מערכת ישראלית אחרת, אך כישורי תפקודה היו לקויים בגלל הסיבות שמניתי לעיל. לכן היא יצרה אצלנו כָאוס רב-מערכתי. העובדה שאך כפסע היה לאפשרות ריאלית להשמדתה של מדינת ישראל אם החיזבאללה היה פולש לצפון הארץ במקביל לחמאס לעוטף עזה, מלמדת עד כמה מערכת הביטחון הייתה לקויה ועד כמה המערכת הפוליטית לא הבחינה בכך. זה מלמד על ליקויים חמורים בַּהֲוָיָתָהּ של מדינת ישראל. מכאן שלא החמאס או החיזבאללה או אירן הם האיום הגדול ביותר על מדינת מישראל היום אלא "החור השחור", והאינטרס של ראשי המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון הוא להעלימו מן העין כדי לא לשלם מחיר אישי. פה אנחנו נמצאים, ופה גם נמצאו מדינות רבות בעבר שלא שרדו, כמו האימפריה הרומית, האימפריה המונגולית וברית המועצות שיורשתה רוסיה מתקשה להכריע את אוקראינה במלחמה המתנהלת כבר ארבע שנים. הלקח המַקרו-אסטרטגי הוא שעלינו לפרוש מן התרבות המיתולוגית הנעימה שבה אנחנו מבלים מאז הקמת המדינה, ולאמץ תרבות ביקורתית כואבת, בייחוד לבכירים ולאליטות. זאת המהפכה האמיתית שאנחנו זקוקים לה ולא המהפכות המשטרית והמשפטית המעסיקות אותנו.

לפני שאציג ואנתח את השפעתה של נטישת אופּצִיַּת ההכרעה על המשך מלחמת יום הכיפורים ועל חמישים השנים שלאחר-מכן, אציג ואנתח שלוש הכרעות צבאיות בארץ ישראל שחוללו מִפנה דרמטי, לא רק במהלכי המלחמה ויחסי הכוחות הצבאיים, אלא הביאו גם למהפכה במרחב, בתרבות האנושית ובציביליזציה הנוכחית. ___________________ בשבוע הבא: המורשת האסטרטגית של אברהם אבינו המזרח התיכון בימי אברהם אבינו בתחילת האלף השני לפני הספירה; מהפכת מרכבות המלחמה; ההצלחה הציביליזציונית של העם העברי; גדולתו של אברהם אבינו; הליקויים של האסטרטגיה הציונית והישראלית.

1. "הקפלניזם" התרבותי והפוליטי, הלוחם בעת כתיבת שורות אלה ב"ביביזם", איננו סוציאליסטי כפי שהפרוגרסיביות המערבית איננה סוציאליסטית, אבל התשתית התרבותית שיצרו אנשי העלייה השנייה בתחילת ההתיַשּבות הציונית בארץ ישראל בראשית המאה העשרים נטועה בו חזק, בתוספת השפעות של אֵרועים ותהליכים שהתפתחו במאה ועשרים השנים מאז. 2. ראו את שני הכרכים של ספרִי "דרך רבין ומורשתו" שתֵארו וניתחו את הביוגרפיה והמורשת הביטחונית של רבין, בהוצאת "שרידות" שבבעלותי, בגלל סֵרוב הוצאות הספרים בישראל לפרסם את מחקרַי שחשפו את האמת על צה"ל ומלחמותיו ובכך גם הן, בעליהן ומנהליהן שותפים לאשמת 7 באוקטובר 2023. 3. "כוננות רותם" היה מחדל מודיעיני חמור שחזר על עצמו גם במלחמות שלאחר מכן.