אברהם בן תרח - אביהם הביו-מיתולוגי של היהודים ושל הערבים, ואבי-אביהם הרוחני של הנוצרים - ולפיכך אחד ממעצביה העיקריים של הציביליזציה הנוכחית - חי בתחילת האלף השני לפני הספירה הנוצרית. יש המדייקים וקובעים את תקופתו במאה השמונה-עשרה לפני הספירה.¹ בתקופה ההיא התחוללה אחת המהפכות הגדולות בתרבות הלחימה בהיסטוריה: המצאת מרכבות הקרב בסין. על מרחב "הקֶשֶת הפּורִיָּה" (כינוי גאוגרפי), שבין המפרץ הפרסי למצרים, המכונה היום יותר "המזרח התיכון" (כינוי אסטרטגי), השתלטה תרבות המלחמה של אצילי מרכבות הודו-פרסיים. אותם בני אצולה ניצלו את ההמצאה הסינית של היָּצוּל ונקודת האיזון במרכבה, שנעדרו מן העגלה הקדומה יותר, כדי להגביר מהירות ונַיָּדוּת ובכך להגביר את עוצמתם בקרב. כדי לשלוט באמצעִי הלחימה החדש והמתוחכם הזה היה עליהם להתאמן, מגיל צעיר, בתֵאוּם שבין המרכבות בשדה הקרב לבין המרכבות של היחידות המסַיְּעוֹת ויחידות החי"ר, וארטילריַת הקַּשָּׁתִים והבַּלִּיסְטְרָאוֹת. היה עליהם להתמיד באימונים כל זמן ששֵרתו כלוחמים. ההמצאה החדשה אִפשרה קיום קרב משולב: חי"ר, מרכבות, ארטילריה. בסדר הכוחות של הצבא החדש הייתה זרוע המרכבות הזרוע המתוחכמת, ולכן היו אצילי המרכבות - האבירים של העולם העתיק - אנשי צבא מקצועיים שחיו על חרבם. ייצור המרכבות לא היה תעשייתי, ולא המוני; עלותו הייתה גבוהה והבלאי גדול. הצבאות שהתבססו על הנשק הזה היו מורכבים, בדרך-כלל, מבריתות של ממלכות ומשכירי-חרב. לא אחת היה ניגוד אינטרסים בין המערכות הפוליטיות שהפעילו את הצבאות האלה, לבין אצילי המרכבות. לכן למוֹתר לציין שהיה קשה לשלוט בצבאות אלה ולהפעילם. הופעת אצילי המרכבות במרחב הקשת הפּורִיָּה שינתה באופן קיצוני את סדרי החיים באזור. הם הִתיַשּׁבו בּעֵילָם, בּבָּבֶל, בּאשור, בּמיתַני, בּחֶת, בִּכנען ובמצרים. בדרך כלל שֵרתו את השלטון, אבל לפעמים הם תפסו את השלטון לעצמם. הם נלחמו משני צִדי המתרס. היו להם אחוזות גדולות, ואיכרים משועבדים פִרנסו אותם. הם לקחו לעצמם את הביזה ממסעות המלחמה שלהם, וגבו מִסּים ומִסֵּי גולגולת ממלכים שהיכו בקרב. המשעבדים והמשועבדים יָצרו משטר פֵאודָלי המבוסס על ארגון צבאי, על טכנולוגיה צבאית גבוהה, ועל כפייה אכזרית של העילית הפוליטית והצבאית על הנתינים. לרוב התושבים לא היו זכויות, חייהם היו בסכנה מתמדת והם ראו במשטר הזה אִיום קבוע על שׂרידותם, ולכן שנאו אותו וביקשו לפרקו. בתגובה, טיפחו השליטים מיתוסים של גבורה, להפחיד בהם את הנתינים ולהגביר את הזדהות הנתינים עם השלטון חרף היותו רודני. המשטר הכביד את עֻלּוֹ, וזו הייתה חולשתו המִּבנית. זו הייתה בעצם פצצת זמן, שחיסלה שליטים ומוטטה מעצמות. היא גרמה לחוסר יציבות ולחוסר הֶמשֵכיוּת בתחום הדתי, התרבותי והלאומי. כל כובש וכל משטר חדש השתדל להשליט את דתו ואת תרבותו על נתיניו. מי שסֵרב נידון להשמדה, ובדרך כלל הושמד. דבֵקות בדת ובתרבות היו תופעות יוצאות דופן, כי רצונם של הפרטים והמערכות האנושיות לשרוד, במה שהפילוסוף האנגלי תומס הובס כינה "הג'ונגל" של הקיום האנושי,² גָבַר על הכול.

המהפכה בתרבות הלחימה שחוללו אצילי המרכבות דומה למהפכה שחוללו הטנק והמטוס בחצי הראשון של המאה העשרים; למהפכת כלי הטַיִס ללא טַיָּס; הסייבּר והבּינה המלאכותית. את המרכבות אפשר להשוות לדיביזיות הפַּנצֶר של גרמניה הנאצית ולחיל האויר שלה, שבאמצעותם פיתחה גרמניה את לוחמַת ה"בּליץ קריג", ויצאה לכבוש מרחב מִחיָה במזרח אירופה ובמערבהּ, ולבזוז את משאביהם הטבעיים של חבלי ארץ אלה ואת רכוש התושבים. אבל גם במלחמת העולם השנייה, כמו בתחילת האלף השני לפני הספירה הנוצרית, לא היה ניתן למנוע פיתוח של אנטי-תֵזה לאמצעֵי הלחימה הללו. לפני ארבעת אלפים שנה נשאו אברהם בן תרח ובני שבטו את נס המרד נגד תרבות אצילי המרכבות, ורשמו על דפי ההיסטוריה את סיפור ההצלחה הגדול ביותר של הציביליזציה הנוכחית: סיפורו של העם העברי, שגילה את סוד היציבות הדתית-תרבותית ואת סוד ההמשכיוּת הלאומית. על-פי ספר בראשית והספרוּת הבָּתַר-מִקראית, נמרוד היה אציל המרכבות המפורסם ביותר באגף המזרחי של הקשת הפוריה, בתחילתה של התקופה הנדונה. "הוא החל להיות גיבור בארץ".³ נמרוד מתואר כראשון הכובשים הגדולים בעולם וכ"אחד מעשרת המלכים שמלכו בכל העולם" (תרגום שני⁴, אסתר). הוא איחד תחת שלטונו את ערי הממלכה של דרום מסופוטמיה לאימפריה אחת, ויסד ערים אחדות בצפונה (בראשית, י', 8–12). נמרוד בנה, לפי האגדה, את מגדל בָּבֶל (חולין, צ"ט, ע"ב), המסמל במקרא את מרד האדם באלוהים וחבויה בו נבואה על העידן המדעי-טכנוקרטי העתיד לבוא, ועל סוף החיים עלי-אדמות, אם יתַעֲלו בני-האדם את האנרגיה האינטלקטואלית שלהם רק לפיתוח טכנולוגי, ולא ישקיעו אותה גם להפעלה מושׂכּלת של מערכות אנושיות. התשובה במקרא לתִסמונֶת מגדל בּבל היא דת משה.

אברהם השתייך למשפחה של ראשי שבט שֵמִיִּים, שהתגוררה באוּר-כּשׂדים שבמֵסוֹפּוֹטַמְיָה, כמאתיים וחמישים קילומטרים מדרום-מזרח לעיר בָּבֶל. הוא היה מנהיג טבעי, מהפכן אינטלקטואלי, דתי וחברתי, בעל תבונה אסטרטגית מזהירה ויכולת טקטית נדירה, שעמד באומץ-לב מפליא עם בני שבטו המעטים מול אצילי המרכבות וגבר עליהם, גם בשדה הקרב וגם במאבק הפוליטי-אסטרטגי, חברתי ותרבותי. באברהם הייתה מזיגה נדירה של אופי אבּירִי ואופי אינטלקטואלי ולכן הוא ידע להפעיל בחוכמה ובמידה הדרושה את הדבק החברתי - האידֵאולוגיה - שימנע את התפרקותה הפנימית של החברה, מחד-גיסא, אך מאידך לא ינַוֵּן אותה. אברהם היה האדם הראשון, ואחד היחידים בציביליזציה הנוכחית, שהבין כי "בראשית ברא אלוהים" קרי את התֵאוריה, את ההבנה ואת יכולת הארגון והסידור של המציאות שהייתה תוהו ובוהו, כָאוֹס. החטא הקדמון של האדם הראשון היה בשימוש בלתי-מאוזן בתֵאוֹריה לצָרכֵי פיתוח טכנולוגי והשלָטַת תרבות חומרית. הוא הבין שהחטא (הליקוי הפנימי) הזה יוביל בהכרח לכִלְיון החיים עלי-אדמות, ולהשתלטות מחודשת של התוהו ובוהו כפי שהוא מסתמן היום בישראל ובעולם. לפי תפיסת אברהם, רק האדם שנברא "בצֶלֶם אלוהים" מסוגל לגשֵר בין העולם המופשט, המושׂגי, התבוּני, לבין עולם החומר הכָאוטי. בהתפתחות לא מאוזנת של התבונה האנושית ישנם גורמי הרס פנימיים. אברהם, שמָּרַד בנמרוד ובתרבותו הטכנולוגית, קרא תִּגָר על הדומיננטיות של אצילי המרכבות. הוא הציע פרדיגמה חדשה. הִתגלות האלוהים לאברהם, כך כינתה התרבות שלפני ארבעת אלפים שנה את מה שמכנים היום הבנה עמוקה של המציאות, ושל עקרונות ההבנה אותן כינה הפילוסוף היוָני אפּלטון, אחרי אלפיים וחמש מאות שנה – אידֵאות. אברהם היה גאון, בעל אינטליגנציה גבוהה מאוד, ולפי המסורת "בן שלוש הכיר אברהם את בוראו" (נדרים, ל"ב). חז"ל עמדו כבר לפני 2000 שנה על ייחודו האינטלקטואלי של אברהם: "אברהם הכיר עצמו להקדוש ברוך הוא, ולא היה אדם שלימד אותו להכיר את המקום, אלא הוא מעצמו" (במדבר רבה, י"ד, ב׳). התֵאוריה של אברהם מורכבת משלושה מושגים יסודיים: אַכּסִיוֹמָה ואוניברסליוּת – שני מושגים הכלולים במוֹנוֹתֵאיזם, והפשטה - שהתבטאה באלוהים הבלתי-אמפירי הנתפּשׂ על-ידי החושים. אלה מושגים מופשטים, שגם אחרי ארבעת אלפים שנים של לימוד, פִלפוּל ובקיאוּת רק מעטים מבינים אותם. גם היום זקוקים רוב האנשים לתרגום מוחשי-מיתולוגי כדי להבינם. הבנתָם על-ידי בני-אדם שחיו במאה הי"ח לפני הספירה הנוצרית כמוה כהִתגלוּת אלוהית בעיניהם, שאלמלא כן מי היה מאמין אז לדברי אברהם. ואני שואל: מי יאמין להם היום?! לדעתי, זהו הביטוי המובהק ביותר לאִמרה: "דִּבְּרָה תורה בלשון בני-אדם", ובנוגע לאברהם הרי שהתורה דִּבּרה הרבה בלשון אגדות. אחרי שמקלפים מן האגדות את היסודות הנִּסִּיִּים מתגלה, שבתפיסתו הפילוסופית-אידאליסטית אברהם הקדים את אפלטון באלפיים וחמש מאות שנה. גם אם נערוך את ההשוָאה לא בין אפלטון ובין אברהם אלא בין אפלטון ובין עורך ספר בראשית שעיצב את דמותו של אברהם על-פי מסורות עתיקות, גם אז תוכר ליהודים זכות ראשונים. אם על הדמיון בין אברהם לאפלטון בתחום ההכרה יכולה להיות מחלוקת, הרי הדמיון ביניהם בתחום המוסר והפעלת מערכות חברתיות הוא כמעט מובן מאליו. אברהם, כאפלטון, לא היה רק אביר התבונה אלא גם אביר הצדק. בעוד שנמרוד השתמש בפרי עץ הדעת כדי להאדיר את כוחו הצבאי, את אמצעֵי הלחימה שלו ואת שלטונו על עמים אחרים - אברהם התאמץ להבין ולשפּר את תִפקוד המערכת החברתית שהוא עמד בראשה. כך הוא גיבש עוצמה צבאית גדולה הרבה יותר מעוצמתם של אצילי המרכבות: עוצמת הליכוד החברתי, את עקרון האמונה כבסיס לזהות לאומית, ואת והמורל הלאומי. בעוצמה זאת הוא שילב תחבלנות של מפקד וכישרון של מנהיג לפעול על-פי עקרונות של אסטרטגיה רבתי. הייתה באישיותו מזיגה נדירה של רוחניוּת ומעשיוּת, תבונה וצדק, אִלתור ותכנון, תחבולה וראִייה למרחוק. בעוד העוצמה הזאת לצִדו, אברהם לא היה זקוק לשלוט בעמים רבים ולא על גיָסות לוחמים כדי להשיג את מטרותיו. להֵפך: שלטון על עמים ושטחים עצומים לא היה מאפשר לו ליישׂם את עקרונותיו. חלופת האיכות על פני הכמות מעדיפה את המִזעוּר. די היה לו בשבט עברי קטן כדי לשמר לאנושות את גחלת התקוָה: יש חלופה לדיאלקטיקה הדֵּטֶרמיניסטית של ההשמדה העצמית, ומסתבר שלמרות הכל ניתן לשלֵב במציאות האנושית את פרי עץ החיים ואת פרי עץ הדעת. תקוה ואמונה בחיים הם גרעינים מעץ החיים, שהעניק אלוהים לאברהם כשגילה לו את התֵאוריה של הבנת הכָאוס. כשהעוצמה הזאת לצִדו מרד אברהם בנמרוד ובעקרונותיו, ועבר עם שבטו לארץ כנען, שהייתה בעולם העתיק גבול ביטחון וחַיִץ אסטרטגי בין מעצמת-העל הדרומית - מצרים - לבין מעצמת-העל הצפונית-מזרחית – שנער – שעליה שלט נמרוד.⁵ במצרים טיפח אברהם קשרים טובים עם השליט, וחזר לכנען "כבד מאוד במִקנה בכסף ובזהב" (בראשית, י"ג, ב'), כדי להיות מפקד רצועת הביטחון, ולהגן באמצעותה על מצרים מפני פולשים מצפון. מהלך ההכרעה הציביליזציוני של אברהם מתואר בהרחבה בפרק י"ד בספר בראשית. לארץ כנען הגיע צבא קואליציה של אצילי מרכבות, בראשותו של כְּדָרְלָעֹמֶר מלך עֵילָם, כדי להעניש חמישה מלכים מדרום לים המלח, אשר מרדו בכדרלעומר. כדרלעומר ובעלי-בריתו הביסו את המלכים המקומיים ובָזזו את רכושם. אף לא אחד מן המלכים המקומיים אשר לא הותקפו – לרבות המלך הראשי, "כהן לאל עליון", מלכי-צדק מלך ירושלים – לא הֵעֵז להתערב. את ההזדמנות הזאת אחז אברהם בציציות ראשה, וניצֵל אותה עד תום: בראש יחידת עילית בת 318 "אנשי צבא מאומנים היטב ונאמנים לאברהם, המוכנים להילחם בפיקודו נגד כל אויב",⁶ הוא יצא למרדף מחברון, עד דן. "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכוש... וגם את הנשים ואת העם".⁷

הצלחת אברהם הִקנתה לו מעמד מיוחד בארץ כנען. מלכי-צדק, מלך ירושלים, "הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. וברך אל עליון אשר מִגן צרֵיךָ בידיך ויתן לו מעשׂר מכל". אבל בשונה מאצילי המרכבות שבאו לבזוז, אברהם סֵרב לקחת "מחוט ועד שרוך נעל" למרות שמלך סדום הציע לו "תן לי הנפש והרכוש קח לך". זאת הייתה "המלחמה הצודקת" הראשונה בהיסטוריה ואולי גם האחרונה. זהו גם מודל אחרית הימים שאליו שואף הפרוגרס המערבי: שבירת עוצמתו של התוקפן תוך כדי הימנעוּת, בלתי-אנושית כמעט, מֵעֲשִׂיַּת רִוְחֵי מלחמה ופגיעה במה שהם מכנים "טוהר הנשק", ולדעתי הכינוי הנכון יותר הוא הפקרת לוחמים. הבונוס היה גדול: במהלך ההכרעה הזו קבע אברהם את מעמדו המיוחד במרחב הקשת הפוריה, והִקנה לגיטימציה וסטטוס מיוחד לאלוהיו: "ה' אל עליון קונה שמַיִם וארץ". מלכי החשמונאים תלו את סמכותם בכתוב הזה (מקבים א׳, י"ד, מ"א). גם בספרות החיצונית, בספרות כת מדבר יהודה, ובברית החדשה, נתלו בו.⁸ מול העוצמה הצבאית, גבורת הצַיִד ותאוַת הביזה של נמרוד – הלוחם המקצועי ואציל המרכבות השולט בכוח הזרוע – הציג אברהם את גבורת המנהיג הטבעי והחברתי שאינו מבקש לפגוע באיש, בתנאי שלא יפגעו בו; שאינו מניח לבצע מעשי עָוֶל בטריטוריה שבתחום אחריותו; שיודע להשתמש, כשצריך, בעוצמה צבאית, ומנצח בקרב בזכות נחישות, תחבולה מזהירה, ורמה אישית גבוהה של הלוחמים. בכך היה אברהם לאבי היחידות המעולות בהיסטוריה. יחידת 318 של אברהם, שהתגלגלה לימים ליחידת 101, ולסיירת מטכ"ל בצה"ל, השיגה הכרעה ציביליזציונית, שדיביזיות הפַּנצֶר של גוּדֶריאן ורומֶל ודיביזיות השריון של מונטגומרי ופּאטוֹן שאפו להידמות לה, ואוגדת השריון של ישראל טל רק יכלה להביט מרחוק, ולקנא.

הֶשֵגו של אברהם אינו מצטמצם רק בהשגת לגיטימיות בארץ שאליה היגר, אלא בעיקר ברכישת זכויות היסטוריות על אותה ארץ, שהרי אלמלי פעילותו הצבאית הייתה כנען נבלעת במעצמת-העל הצפונית ומאבדת את ייחודה כגשר בין דרום לצפון. לפי הסיפור בפרק י"ד של ספר בראשית, הצלחת אברהם הִקנתה לתושבי הארץ חֵרות אישית, לאומית ודתית, שהייתה נדירה מאוד באותם ימים. ההבנה האסטרטגית בין אברהם לפרעֹה הפכה את ארץ כנען למשך שנים רבות למרחב השפעה של מעצמת-העל הדרומית, שהייתה ליברלית, יחסית, ולא הִתעַניְנָה יתר על המידה בארץ הזאת. הֶשֵגו הגדול של אברהם ויתרונה העצום של מצרים הוכחו, בעת שיד מעצמת-העל הצפונית גברה על מצרים ויהודה כאחד: בּבל החריבה את בית המקדש, הִגלתה את רוב היהודים מארצם וביטלה את חֵרותם. בפרק הבא (ט"ו) "היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה": "אל תירא אברם, אנוכי מגן לך. שׂכָרךָ הרבה מאוד... אני ה' אשר הוצאתיךָ מאוּר כשׂדים לתת לך את הארץ הזאת לרִשתהּ". באותו פרק עצמו, בחלום, "כרת ה׳ את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" - גבולות ההבטחה של ברית בין הבתרים. בגבולות אלה נכללים הערים והממלכות שעליהם הֵגֵן אברהם, במרדף ההכרעה שלו, ואותם הכריע: מדרום - כל חצי-האי סיני עד הנילוס (מתנת מצרים על בלימת הפולשים אליה), כל ארץ ישראל המערבית והמזרחית (שעל עריה הגן), חלקים מעירק עד נהר פרת במזרח, וחלקים גדולים מסוריה, הנמצאים ממערב לפרת, עד טורקיה בצפון (שם היו נחלאות של אצילי הצפון המובסים). הברית בין הבתרים וגבולות ההבטחה לא רק שהעניקה זכויות לזרע אברהם, אלא גם סיכנה את שרידותם הלאומית, המדינית-תרבותית של העמים שחיו באותם גבולות לפני הופעת אברהם, ואלה שהתנחלו שם לאחר-מכן. כך נכפתה מלחמה היסטורית, המתנהלת עד היום, על מימוש זכויותיו של אבי האומה במרדף ההכרעה שלו ובברית בין הבתרים, ועל סיכול המימוש הזה על-ידי העמים שנועדו להִתאַיֵּן. לפיכך, למרות הגושפנקה שקיבל מהלך ההכרעה הזה מאלוהים, לא יכלו צאצאי אברהם לֵהָנות ממנו בלא שהבטיחו את עוצמתם. תפקידם של צאצאי האב העברי הקדמון הוא לקיים את חלקם בברית בין הבתרים: לקיים את תורת אברהם ומשה ובכך לשמור על האיזון שבין הקִּדמה הטכנולוגית והתבונה החברתית. כך הבינו הנביאים האחרונים את ייחודו ואת שליחותו של עם ישראל. ארבעת אלפים השנים שחלפו מאז, הוכיחו שמערכת הכללים של דת אברהם ומשה עמדה בנסיבות המִשתנות של המבחן ההיסטורי ביעילות מופלאה, ולכן מוצדק לכנות את אברהם ואת משה גדולי המחוקקים והפילוסופים החברתיים בהיסטוריה.

לדעתי, האסון הגדול של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל הִנּו בכך, שמעצביה ומנהיגיה הבכירים בתקופות עיצוב התרבות האסטרטגית – הרצל, ויצמן ובן-גוריון - התעלמו מן המורשת האסטרטגית של אברהם אבינו ומשה רבנו, ומן התובנות האסטרטגיות של חובב-ציון יוסף מרקו ברוך, ומאבי תורת הרביזיוניזם זאב ז'בוטינסקי.⁹ הרצל וּויצמן היו בני הדור הראשון של תרבות הפרוגרס המערבית, שראו ורואים בצבאיות נֶגַע ממאיר. בן-גוריון היה גאון מפלגתי שהקים בתקופת היישוב את "המדינה בתוך המדינה" במתכונת מפלגתית, ואת מדינת ישראל באותה מתכונת. מסיבות אישיות-מפלגתיות ביטל בן-גוריון את התורה האסטרטגית של ז'בוטינסקי, ומשהבין שטעה, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות, היה כבר מאוחר לתקן.¹⁰ במדינה המפלגתית האנטי-אינטלקטואלית, שבה טובת המפלגה היא מעל לכל, לא התפתחה מערכת ביטחונית נוסח אברהם אבינו ומשה רבנו, אלא תורה צבאית נוסח נמרוד, המבוססת על כלי מלחמה מתקדמים ועל מפקדים דוגמטיים ללא השראה אסטרטגית. לכן היה זה בלתי נמנע שנִטרול האיומים התבסס על גבורת הלוחמים, ולא על תבונה, השראה ויוזמה של מנהיגים פוליטים וצבאיים. לגבורה יש מחיר גבוה, שאף כשהיא משיגה את מטרתה בשדה הקרב, מחירה ממוטט את רוח העם. לכך הגענו ב-7 באוקטובר 2023 ובמלחמת "חַרְבות ברזל" שעדיין לא תמה. הפגנות החטופים מלמדות שמורשת בן-גוריון ויורשיו עד נתניהו דחפה את מדינת ישראל לבור אסטרטגי-לאומי עמוק שבו אנחנו מצויים. אולם עוצמת הזעזוע של אסון שמיני עצרת תשפ"ד הייתה גדולה מכדי שזה יעבור בשתיקה, וכיום כבר נהיה ברור שהעם היושב בציון אינו מוכן לסבול יותר גיבורים הרוגים. הגיע הזמן לאמץ את מורשת המלחמה של אברהם אבינו ומֹשה רבנו, ולנטוש את מורשתו של נמרוד.

את הפרק הזה כתבתי במהלך ימי החנוכה. החנוכה הבא יבוא אלינו לאחר שתי מערכות בחירות חשובות: הבחירות לכנסת ה-26 בתאריך 27 באוקטובר 2026, ומיד לאחר מכן בחירות האמצע לממשל טראמפּ, בתאריך 5 בנובמבר. לדעתי, אלו שתי מערכות גורליות לעתידה של ישראל, ובהיותנו כעת בעיצומו של החג בו לחמנו לראשונה למען עצמאותנו הלאומית, אני מבקש לאחל לכולנו שנדע לעבור את השנה החדשה מתוך התבוננות עצמית מעמיקה, כדי שנדע לבחור נכון. ימין או שמאל – לי זה לא משנה ובלבד שהכּנסת הבאה תשרת את טובת המדינה, ונבחרי העם יֵדעו לנהוג בחוכמה עם שינויי המשטר בארצות הברית, ככל שיהיו שינויים. התלמוד במסכת יומא מספר שהכהן הגדול לבש את בגדי תפארתו ויצא להקביל את פני אלכסנדר בהגיעו לירושלים, בשנת 332 לפני הספירה. אלכסנדר כה נפעם עד שירד מסוסו וכרע בפני הכהן היהודי, להשתאותם ואולי אף מורת רוחם של מפקדי צבאו. למרבה הצער אלכסנדר מת צעיר וארבעת יורשיו רבו על חלוקת האימפריה הענקית, ארץ ישראל ומצרים נפלו בידי בית תַּלְמַי ולבסוף תחת שלטון סֵלֵאוּקי, לימים השלטון ההלניסטי, ולבסוף קיבלנו את אנטיוכוס ומרד החשמונאים בשנת 167 לפני הספירה. כעבור 100 שנות עצמאות, בשנת 63 לפני הספירה, הגיע השלטון הרומי. בשנת 70 לספירה הם החריבו את בית המקדש, בשנת 132 לספירה עברנו את מרד בר כוכבא, שאז התחילה הגלות הכל-כך ממושכת, והתקוָה בת שנות אלפיים. האם למדנו את הלקח ממשגי העבר? לדעתי, אותה אני מנתח בהרחבה בעשרות הספרים שכתבתי במהלך השנים, אסון שמחת תורה תשפ"ד מלמד שלא למדנו כלום. אבל אלו מים מתחת לגשר והשאלה הגדולה: האם למדנו את הלקח בשנתיים של מלחמת חַרְבות ברזל? ובמלים אחרות, האם אסון השביעי גרם לנו להבין סוף-סוף שאנו עם שחי בסכנה מתמדת לקיומו, וכי בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו, שלפיכך אסור לחזור על הטעויות של המערכת הפוליטית והצבאית שלנו, והטעויות הן כה רבות שאי אפשר שלא לשמוע עליהן כל-אימת שאנו מאזינים לרדיו ולטלוויזיה. בחג האוּרים הזה, אותו אנו חוגגים זמן קצר לאחר רצח של אחינו היהודים באוסטרליה, אני מבקש לאחל לכולנו שעם סיומה של השנה הקשה הזו נדע להתאחד כולנו, לא סביב מכנה פוליטי משותף - דבר שהינו בעליל בלתי אפשרי ולדעתי גם איננו רצוי – אלא סביב מדורת השבט העתיק שלנו ומורשתו המופלאה: הסיפור המדהים של חנה ושבעת בניה, קריאתו של מתתיהו הזקן למרד ותקומה יהודית, הגבורה וההקרבה של בניו המכבים, שלטון החשמונאים והכיבושים שלהם ברחבי הארץ. עם זאת אני גם קורא לבחון מקרוב את הטעויות שנעשו במהלך הדורות, לרבות טרם הקמת המדינה ומאז הקמתה, ואפשר אף לסיים בנימה חיובית: יש דבר אחד טוב בדבר הנורא שעברנו בשבעה באוקטובר, והוא ההכרה שאסור לנו להמשיך להתחמק מבֵּרור המִּשׁגים שעשינו בעבר, כי בנפשנו הדבר. ולפיכך אסיים בברכה: מי יתן וחג החנוכה הבא יבוא עלינו לשלום, לאחר שנחליט נכון בכל דבר ובמהלך השנה כולה. חג אורים שמח לכל עם ישראל. ___________________________ בשבוע הבא: פרק 101 – מצביאותו של יהושע בן נון תוצאות נצחונו של אברהם אבינו את הצבאות של ארבעת המלכים; מבחן עקדת יצחק בירושלים על פסגת הר-הבית; חשיבותה האסטרטגית של ירושלים בימי קדם; מעמדה הדתי המיוחד של ירושלים; מהו "שטח חיוני" במלחמות; מצביאותו של יהושע בן נון בפרשת הברית שכרת עם הגבעונים; יחסם של מלך ירושלים ובעלי בריתו האֱמוֹרים ביחס לפלישת בני ישראל לארץ כנען סמוך ליריחו; מצביאותו של יהושע בן נון בקרב גבעון.

1. משה ויינפלד, "תקופת האבות – רקע היסטורי-חברתי", "עולם התנ"ך – בראשית", 1982. 2. ראו ספרו המפורסם, לוויתן, פורסם באנגליה בשנת 1651. 3. בראשית, י', ח': "וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֥וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ". 4. תרגומי מגילת אסתר לארמית הם שני תרגומים הקרויים "תרגום ראשון" ו"תרגום שני", וכוללים בנוסף לתרגום המילולי גם חומר מדרשי ואגדי רב. מוצָא שני התרגומים הוא ככל הנראה ארץ־ישראלי. (ויקיפדיה) 5. וּמְלָכָהּ בְּבֶל וְאֶרֶךְ וְאֶכַּד וְכַלְּנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (בראשית, י', י'). 6. חיים כהן, "חניכיו" ב"עולם התנ"ך". 7. בראשית, י"ד, ט"ו. 8. משה ויינפלד, שם. 9. ראו סִפרִי, "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי", הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 2016. 10. ראו את סִפרִי "בן-גוריון – פוליטיקה ואסטרטגיה", כרך ראשון בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", הוצאת שׂרידות, מהדורה רביעית, 2020.