מהלך ההכרעה הציביליזַציוני של אברהם אבינו (בראשית י"ד) שנדוֹן בפרק הקודם, קבע בתחומים רבים. אחד החשובים היה ירושלים¹ – קדושתה של העיר ובעלוּת היהודים עליה, שהרי מלך ירושלים יִיצג את מלכי כנען בקבלתו את אברהם בשובו מן המרדף אחר מלכי הצפון והמזרח. נצחונו המדהים של אברהם על אבירי המרכבות, ההיקסוסים, מצפון-מזרח, שֵרֵת לא רק את מצרים, אלא גם את מלכי הערים בכנען שהבכיר שבהם היה מלך ירושלים. הניצחון הציב את אברהם בדרגה מעליו. ירושלים קשורה לא רק למבחן המצביאוּת שהכשיר את אברהם להיות אבי האומה העברית, אלא גם למבחן האמונה, שהכשירה אותו להיות אבי הדת היהודית. מדובר בעקֵדת יצחק על פסגת הר-הבית שבלב ירושלים היום. אירוע זה קבע את ירושלים כמקום המקודש ביותר עלי אדמות, בו שכנו בעבר שני בתי המקדש ולאורו נהגו יהודים במשך אלפי שנים להתקבץ לתפילה לצד "הכותל המערבי" – קיר-תֶּמֶך בצלע המערבית של בית המקדש שבנה הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה, שחכמי הדור שיבחוהו כבנין שלא היה כמותו לפאר והדר, והוא הדבר היחידי ששׂרד את חורבן בית שני בשנת 70 לספירה הנוצרית. "הר-הבית הוא 'שער השמים' המקום שבו המסך המבדיל בין ארץ לשמים שקוף ביותר. זהו גם 'הנמל' דרכו עוברות כל התפילות אל ה'".² 

מאז הצהרת בלפור ב-1917, כיבוש הארץ על-ידי הצבא הבריטי, בפיקוד הגנרל אלנבי וכינון שלטון מנדט בריטי בארץ ישראל מטעם חבר הלאומים, הר-הבית מסמל את התנגדות העולם הערבי והעולם המוסלמי לציונות ולהגשמת חזונה: ייסוּד מדינת ריבונית לעם היהודי. בעיני ערביי הארץ התנועה הציונית איימה על שרידותם, איום שהתגלם יותר מכל דבר אחר בשליטה יהודית בהר-הבית. התנגדות זאת הייתה מלֻוָּה תמיד באלימות ובמעשי טרור שנועדו להתיש את הציונים בתקופת היישוב ולגרום להם לוַתֵּר על חזונם, ולאחר קום המדינה להתיש את היהודים, אזרחי מדינת ישראל, לגרום להם לוַתֵּר על נכסים טריטוריאליים, ובראש וראשונה על שליטה על הר-הבית עד שהפלשתינים יצברו כוח לסלק את היהודים מארץ ישראל, כמו שהערבים המוסלמים סילקו סופית את הצלבנים מירושלים, בקרב הַרְבִּיָא בשנת 1244, בטרם אף החל מסע הצלב השִשי, 1228–1229, מסע שחֵרֶף מטרתו לא הועיל וירושלים נשארה מאז בידי המוסלמים, עד לכיבושה בידי העות'מָנים בשנת 1516, ונשארה בידיהם עד לכיבושה בידי הבריטים כעבור 400 שנה, 1917, על-ידי הגנרל אלנבי. מנהיג ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, חאג' אמין אל-חוסייני, פעל להאדיר את תודעת הר-הבית המכונֶה בפיהם אל-חָרָם א-שָׁריף (המקום הקדוש המכובד) הוא מסגד אל-אקצה (המסגד הקיצון). אך לא חאג' אמין הגה את קדושת המקום לאיסלאם.³ כבר בימי החָליף מבית אוּמַיָּה, עבּד אל-מַליךּ בן מַרְוָּאן, ששלט בסוף המאה השביעית ובתחילת המאה השמינית, התפרסמה התוספת לקוראן, שעלייתו של הנביא מוחמד לשמים בשנת 621 בלִוְיַת המלאך גבריאל לקבל את מִצוַת התפילה, שהוא אחד הארועים המכוֹננים של האיסלאם, החל ממסגד אל-אקצה שעל הר-הבית, כמתואר בסוּרה 17 בקוראן. במהלך השנים היו גם פֵּרושים אחרים, אך פֵּרוש זה נטוע בתודעתם של רוב המוסלמים היום, ומאמר זה עוסק בתודעה, להבדיל מההיסטוריה. מבחינתם של המוסלמים, תפילה בכל מתחם הר-הבית דינה כדין תפילה במסגד עצמו. לכן נשמעת היום הדרישה לאסור על יהודים לעלות להר-הבית כי הם מטמאים אותו. ומכיוָן שהר-הבית נמצא בריבונותה של מדינת ישראל, הם לוחצים על ממשלת ישראל לדאוג שיהודים לא יעלו אליו, וחלקית היא אכן עושה זאת.

אך כאמור לעיל, כאלפיים ושבע מאות שנה לפני מוחמד ועלייתו לשמים מהר-הבית, התקדש ההר לעִברים שכן הוא מזוהה בתודעתם עם "הר המוריה", עליו התרחשה עקֵדת יצחק ואותו קרא אברהם "ה' יראה". עקדת יצחק נחשבת לאחד הארועים המכוֹננים של היהדות. על הר-הבית שכנו בית המקדש הראשון והשני, ועל-פי המסורת היהודית הוא "המקום אשר יבחר ה'", המוזכר בספר דברים³ ובסיפור בניית המקדש כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק ב'. בתודעה הנוצרית שקדמה לאיסלאם בכשבע-מאות שנה, מגיל צעיר בילה ישו מכונן הנצרות בבית המקדש, ואף חזה את חורבנו בגלל השחיתות והחמדנות של הכֹּהנים והלְּוִיִּים. גם הרומאים והיוָנים ניסו לנַכֵס לעצמם את הר-הבית ולבנות עליו מקדשים לאמונותיהם הפָּגָניות, ועל כך התחוללו גם מרד החשמונאים וגם המרד הגדול. פֵּרוּט מרידות אלה ותוצאותיהם טבועים עמוק בתודעה היהודית של כל הזרמים והגָּלויות. אחד הסמלים הגדולים של התנועה הציוניות, מראשיתה, היה יהודה המכבי ששחרר את הר-הבית משלטון היוָנים. על מורשתו של יהודה המכבי התחנכו דורות של תלמידים יהודים בתקופת היישוב ובימי המדינה, ואחת לשנה אנו חוגגים את נצחונו בחג החנוכה. אין מקום על כדור-הארץ שכֹּה הטביע את חותמו על התודעה האנושית ולא רק בעבר אלא גם לעתיד. הנביא ישעיהו ניבא כי הר-הבית יביא את הגאולה לבני האדם: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מירושלים", פרק ב' פסוקים ב'-ג'.⁴ הנביא מיכה, שחי באותם זמנים של הנביא ישעיהו, מנבא בפרק ד' את אותם הדברים: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית־ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל ה' וְאֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה ודבר ה' מִירוּשָׁלִָם".

ניתן להבין את מרכזיותו של הר-הבית בגורמים היסטוריים ודתיים, וכך נהוג בדרך כלל. הגורם הדתי קשור לאברהם אבינו, שלפי יוֹסֵפוּס פְּלַבְיוּס הפיץ בקרב בני האדם את המונותאיזם. לעניות דעתי, לא המונותאיזם עיקר, ויש חוקרים הטוענים שראשית המונותאיזם במהפכה הדתית של אחנתון במצרים, לפני כשלושת אלפים וחמישים שנה. אחרים טוענים שיעקב ובניו הביאו את המונותאיזם למצרים והם היחידים ששמרו עליו כשחזרו לארץ כנען. יהיו הדברים כאשר יהיו, לדעתי, העיקר בחידוש של אברהם אבינו הוא המעמד המֶּטָפיזי, קרי מעל הטבע ומעֵבר לחושים האנושיים, של אלוהים. הרעיון שקיימים במציאות תודעה וכוח לא אמפיריים היא המהפכה האינטלקטואלית החשובה ביותר בתרבות יצרני המזון ויושבי הקבע שלנו. היא חוללה את החשיבה התֵאורטית ביוָן אחרי אלף וחמש מאות שנה, כפי שבאה לידי ביטוי בתורת האידֵאות של אפלטון, והרעיון ההינדואיסטי שפותח במקביל בהודו שעיקרו: הנשמה (תודעה) הנצחית היא חלק מהאלוהות שקיימת באדם, ולעומתו החומר הוא כל מה שאיננו נשמה או אלוהים. את ההתפתחות המטפיזית הזאת סיכם גאון הפיזיקה האנגלי אייזק ניוטון שעסק גם בפרשנות תנכ"ית וחקר את הגאומטריה המקודשת של מקדש שלמה. ניוטון קבע: "ידע הוא כוח", והרי ידע איננו תמיד מבוסס על ממצאים אמפּיריים. לדוגמה משפטו המפורסם של דקארט: Cogito ergo sum (אני חושב משמע אני קיים), וכידוע חשיבה איננה דבר שאפשר לחוש. הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה, בגישתו הפַּנְתֶאיסטית, הִכליל את המטפיזיקה בפיזיקה, את האלוהות והתודעה העליונה בחומר, ועל-ידי כך סלל את הדרך לפילוסופיה הפַּנפסיכיסטית שעיקרה: תודעה, כלשהי, קיימת בכל דבר ביקום, היא היסוד הראשוני ביותר המופיע בכל מקום ובכל חלקיק. נציג בולט לפילוסופיה זאת הוא הפילוסוף, הפיסיקאי והמתמטיקאי האנגלי אַלְפְרֶד נוֹרְת' וַיְטְהֶד, שחי ופעל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בספרו "תהליך ומציאות" הוא דחה את הדואליזם: חומר ורוח. חתן פרס נובֶּל לפיזיקה, היהודי נילס בּוֹהר, מאבות מכניקת הקּוַּנטים ומהמשפיעים ביותר על הפיזיקה במאה העשרים, אמר כי "מחשבה כוללת כמויות כל כך קטנות של אנרגיה שבוַדַּאי יש למכניקת הקּוַּנטים תפקיד חשוב בהבנתה". בעל פרס נובּל לפיזיקה בשנת 2020, הפיזיקאי היהודי רוֹגֶ'ר פֶּנרוֹז, טען בספרו "צללים של המוח" כי השפעות של מכניקת הקּוַּנטים בתוך המבנים התת-נוֹירוֹנים, מביאים למצבים תודעתיים. לדבריו, דרושה פיזיקה שונה באופן מהותי כדי להסביר מהי תודעה. הוא הגדיר אותה כבת חליפין: "אני מציע: כל חלק בתודעה יכול להחליף, בו-זמנית, כל חלק אחר".

כמו בתחומים אחרים, גם בתחום התודעה התחולל מעבר מאינטואיציות מטפיזיות והשערות לא-מדעיות, לתֵאוריה מבוססת-ידע, קרי אמפירית, המכונה: "תֵאוריַת המידע המשולב" (IIT) המסבירה מהי תודעה ומה הם קשריה עם מערכות פיזיות. בשנת 2004 פרסם מדען המוח והפסיכיאטר, פרופ' ג'וּליוֹ טוֹנוֹני, המשמש ראש הקתדרה על שם דייויד פ. וַּיְט ברפואת שֵינה, ובעל מושב כבוד בקתדרה למדעי התודעה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, תֵאוריה מתמטית של התודעה. לאחרונה פרסמו חוקרי התודעה, ד"ר יוהנס קליינר וד"ר שון טול, מאמר מדעי שבו סיכמו את הניסויים שלהם על-פי תאוריית המידע המשולב, וטענו כי התודעה היא איכות שמצויה על רצף: ככל שעולה מידת האינטגרטיביות של התודעה, יהיו לה חֲוָיוֹת מורכבות ורבות-משמעות. מכאן אנחנו יכולים לשעֵר, בהתאם לתֵאוריה זאת, כי היקום שהוא המערכת האִינְטֶרְאַקטיבית ביותר, יהיה בעל התודעה הגבוהה ביותר, וזה מה שאברהם אבינו ראה באלוהים, לפי הגדרתו לעיל של אייזק ניוטון.

מכאן אפשר לפרש את השפעתו התודעתית של הר-הבית בארבעת אלפים השנים האחרונות, כהוכחה שתודעת-על מצויה בו, או – בלשונו של אברהם אבינו ואבי הישמעאלים – "ה' יראה", והיא שהניעה את הנביאים ישעיהו ומיכה לחזות לפני כאלפיים וחמש מאות שנה כי הר-הבית יהיה מוקד לשלום ולאחוָה עולמיים בין כל העמים, ובכך יבטיחו את שׂרידותם.

לאורך ההיסטוריה הייתה ירושלים משׂאת-נפש של כובשים, ויעד לחימה של צבאות, יותר מכל עיר אחרת בעולם. ירושלים נזכרה בכתובים בפעם הראשונה עוד לפני תקופת אברהם – יותר מארבעת אלפים שנים, ב"כתבי המאֵרות" מאמצע המאה העשרים לפני הספירה הנוצרית – כעיר אֱמוֹרית שמרדה בפרעֹה מלך מצרים, והתחברה עם אויביו. אם מרדה, הרי שלפני-כן השתלטו עליה המצרים בכוח צבאי, או באיום להפעיל כוח כזה. מאז נמשכו המלחמות על ירושלים בתדירות גדולה מאוד, עד אמצע המאה הנוכחית. המלחמה האחרונה (לפי שעה) הייתה ב-1967, ואחריה פקדו את העיר התנגשויות אלימות בין קבוצות לאומיות עוֹינות, והן נמשכות עד עצם היום הזה. הנושא הרגיש ביותר בדיון בכנסת בספטמבר 1993, על הסכם רבין-ערפאת, היה מעמדה של ירושלים. מלחמות ירושלים הראשונות נקשרו לחשיבותה הגֵאו-אסטרטגית, שגרמה בתקופה הפּרֵה-היסטורית לצמיחת עיר גדולה, יחסית, בצומת של דרך האורך הבינלאומית שעל גב ההר, היא "דרך ההר" (חיברה את סוריה למצרים דרך שכם, ירושלים, חברון ובאר-שבע), ודרך הרוחב (שחיברה את "דרך החג'אז" ו"דרך המלך" שבעֵבר הירדן עם "דרך הים" שבארץ ישראל המערבית). בעולם העתיק הייתה בצומת הזה משבצת חקלאית גדולה (שדות, מטעים ומרעה), ומקורות מים. לירושלים הייתה הגנה טבעית, גאיות עמוקים וצוקי סלע, והייתה חשיבות רבה להגנה שכזו בימי קדם וגם בימי הביניים, שגם בהם הייתה מלחמת המצור אחת משיטות הלחימה העיקריות. ירושלים הייתה העיר הדומיננטית בהרי יהודה, החולשים ממזרח על דרך-הים, דרך ששימשה למסעות מסחר ולמסעות מלחמה של אימפּריות מצפון (סוריה), מדרום (מצרים), ממזרח (שוּמֵר) וממערב (רומא). כדי להבטיח את האגף המזרחי של דרך הים, בקטע שבין לוד לעזה, היו השליטים והמצביאים של האימפּריות מעוניָנים לשלוט ישירות על ירושלים, או להבטיח שיהיה בה שלטון ידידותי.

לירושלים היה מעמד דתי מיוחד גם לפני העידן העברי והיהודי שלה. כשחזר אברהם "מֵהַכּוֹת את כְּדָרְלָעֹמֶר ואת המלכים אשר אִתו", יצא לקראתו מַלְכִּי-צֶדֶק מלך ירושלים (שלם), שצבאו לא השתתף במלחמה. ירושלים הייתה העיר הראשית בסביבה ולפיכך יצא מלכהּ לברך את אברהם. "ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון".⁶ ירושלים היא עיר קדושה ליהודים זה יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה, וקדושה לבני שלוש הדתות המערביות הגדולות במשך יותר מאלף ושלוש מאות שנה. בני דתות אלה ניסו לכבוש אותה ולשלוט בה גם כאשר פחת לכאורה ערכּהּ הגֵאו-אסטרטגי, בתקופות שדרכי המסחר הראשיות לא עברו בה, ומאבקי הכוח האימפריאליים העיקריים לא התחוללו בסמוך לה, ואם כך קרו הדברים הרי שקדושתה בעיני המאמינים הִקנתה לה מעמד גֵאו-אסטרטגי ייחודי, הקשור לא בעולמם החומרי של הלוחמים אלא בעולמם הרוחני.

כדי להגיע ביעילות ליעד צבאי וכדי שיהיה להם סיכוי לכבוש אותו, מגדירים מצביאים את "השטח החיוני" הדרוש למתגונן כדי להגן על עמדתו, ולתוקֵף – כדי להשיג את משימתו. ב"שטח החיוני" נערכים הלוחמים להתקפה המכרעת, ואליו הם נסוגים אם ההתקפה נכשלה, כדי לתקוף שנית או כדי להֵערך למסע הנסיגה. יש לבחור בשטח המתאים למיקום חיילים רבים במשך זמן רב, שיאפשר להעביר אליו אספקה וכוחות מאזורים מרוחקים, ויקל להגיע ממנו אל היעד לפנות בוקר, להתקפת יום ממושכת משחר עד חשֵכה, כפי שהיה מקובל בצבאות הסדירים בימי קדם (לעומת זאת, צבאות בלתי-סדירים פעלו בחשכת הלילה). כל התנאים האלה קיימים בעמק גבעון מצפון-מערב לירושלים, ששטחו כשלושים קילומטרים רבועים, ובמרכזו נמצא היום הכפר הערבי אל-ג׳יבּ, היא גבעון הקדומה. כִּברת ארץ זו ידעה כובשים רבים ובה התחוללו קרבות בימי יהושע בן נון, דוד המלך, המקבים, המרד נגד הרומאים, מסעי הצלב, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. בסיסי האספקה של הצבאות היו במישור החוף, ושטחי הכינוס של הצבאות היו בסביבות לטרון, המכונה בימינו "עמק אַיָּלוֹן". בימי קדם היו דרכים נוחות ממישור החוף ללטרון, שבגבול המִתלול המערבי של ארץ בנימין. הֶפרש הגבהים בין אותו מתלול ובין לטרון הוא יותר משלוש-מאות מטרים, ולאורך של כשלושה קילומטרים בלבד. המצביאים היו זקוקים לדרך גישה נוחה למתלול הזה, כדי להעביר בו צבאות ואספקה לעמק גבעון, בלי להסתכן מעֵבר לסביר. מגיני ירושלים היו מנצלים את נקודת התורפה הזאת, מכים באויביהם באותו מקום, וחוסמים את הדרך שבין שטחי הכינוס שבעמק אַיָּלון ושטחי ההֵעָרכוּת שבעמק גבעון. אדוּן בפרק זה ובפרקים הבאים בשני מהלכי הכרעה במלחמות על ירושלים ועל ארץ ישראל, שהתחוללו בין עמק גבעון לעמק אַיָּלון: קרב גבעון והמרדף עד עמק אַיָּלון של יהושע בן נון, וקרב אמאוּס של יהודה המכבי נגד גורגיאס.

שבטי ישראל, בפיקודו של יהושע בן נון הרתיעו את המלכים בארץ כנען. הם צלחו את הירדן ללא שום הפרעה, והקימו ראש-גשר בגדה המערבית של הנהר, בסמוך ליריחו. מלכי כנען לא ניסו לסכֵּל את המבצע הלוגיסטי הזה על-ידי פעולה צבאית, אף שהכירו בסכנה הנשקפת להם ולמשטריהם מהפלישה הזאת, ואף שמידע על כַּוָּנותיו של יהושע היה, אם לא לכולם, הרי לפחות למלך יריחו. הוא ידע שהמרגלים ביקרו בבית רחב, ומהתנהגותו, אחרי שקיבל את המידע הזה, אפשר להסיק שהוא ראה בשבטי ישראל אויבים (יהושע, ב', 2–3). את חוסר המעש של מלך יריחו ומלכי הערים האחרים, ואת תִפקודם הלקוי – אף שהייתה להם הזדמנות צבאית למנוע את ההשמדה – אפשר להסביר גם בזיכרון ההיסטורי של מהלך ההכרעה של אברהם, ומחויָבוּת מלכי האזור, ובייחוד מלך ירושלים, כלפי צאצאיו, וגם בהֶלֶם שגרמו להם השמועות והמיתוסים על נִצחונות בני ישראל, ובייחוד על כִּשלונה הצבאי של האימפריה הדרומית, מצרים, בנִסיונה להחזיר את בני ישראל, שצלחו את ים-סוף. צליחת-סער של מכשול מים בעת מלחמה היא פלא גם בסוף המאה העשרים לספירה, כפי שהוכח בפרק א' של ספר זה. בתקופת כניסת השבטים לארץ ישראל הייתה צליחת ים-סוף הוכחה ניצחת לעמי כנען, שבעת מעבָר מכשול מים אין להפריע לעִברים, אחרת יהיה גורל המפריעים כגורל פרעֹה וצבאו (יהושע, ב׳, 9–11). נראה שמלכי כנען חששו שצפוי להם גורל דומה אם יתקפו את בני ישראל הצולחים את הירדן, אף שמשמעות צליחת ים-סוף בעיני המצרים לא הייתה דומה למשמעות צליחת הירדן בעיני עמי כנען, שהרי בריחת בני ישראל ממצרים לא סיכנה את מצרים, ואילו פלישתם לכנען סיכנה מאוד את שרידותם המיידית של מלך יריחו ונתיניו, ושל עמיתיו ונתיניהם. הלם קברניטי כנען גבר עם סיומה המוצלח של צליחת הירדן (יהושע, ה׳, 1). ההלם הזה סייע ליהושע לכבוש את יריחו, על-ידי שימוש בתחבולות פסיכולוגִיות, ושימוש באמצעי כריזה, ואת כיבוש העַי על-ידי הונאה טקטית. ערים אלה לא קיבלו סיוע מערים כנעניות אחרות. גם המלך הראשי באזור, אדוני-צדק מלך ירושלים, נשאר פסיבי, אף שהכיבושים הראשונים של הפולשים קיצצו את מרחב שלטונו, פגעו ביוקרתו וגם סיכנו את עירו. יריחו והעַי נבגדו. סביר להניח ששליטי ערים אחרות הבינו את הסכנה שבפלישה ובכיבושים הראשונים של העברים, ואולם גם הבינו מאידך שלא כדאי להתערב.

הפסיביות של אדוני-צדק עודדה את בני המיעוט החִוִּי, שהתגוררו בעמק גבעון ובסביבתו ושהיו ממוצא אתני שונה מזה של האֱמורים, לנצל את ההזדמנות ולפרוק את עולו של אדוני-צדק ולהסתפח לכוח החדש, אף שמלכי הערים החליטו בִּוְעִידת חֵרום להילחם בפולשים. יהושע נענה לִפנִיַּת הגבעונים, ואמנת שלום נחתמה בין שני הצדדים.⁷ (יהושע, ט', 1–27). האמנה הזאת לא השאירה לאדוני-צדק בּרֵרָה. היא הִקנתה לעברים שליטה על השטח החיוני למתקפה על עירו, והוא נאלץ לצאת למלחמה נגדם. אדוני-צדק הקים ברית של חמש ערים, שגם שליטיהן פחדו מהעִברים, ויצא בראש צבאות הברית למסע-עונשין נגד הגבעונים. בהתאם לתורת המלחמה של הימים ההם צרו התוקפים על גבעון. המותקפים שלחו שליחים ליהושע וקראו לו לחוש לעזרתם (יהושע, י', 1–6). התפתחות זו כֹּה התאימה לאינטרסים המדיניים והצבאיים של שבטי ישראל, עד שאפשר להעלות את ההשערה שהאמנה עם הגבעונים לא הייתה אלא מעשה הונאה⁸ מתוחכם, יזום ומתוכנן של יהושע, כדי להוציא את חמשת המלכים וצבאותיהם מעריהם הבצורות לשטח ההריגה שבו יוכל להשמידם,⁹ ואחר-כך ללכוד את עריהם ללא קרב, או בקרב קל, יחסית; ואם כך, הרי הסיפור שסיפרו הגבעונים כאילו מארץ רחוקה באו, נועד להטעות לא את הישראלים אלא את האֱמוֹרים, כדי שלא יבינו את כַּוָּנותיו האמיתיות של יהושע. ואולי הייתה כַּוָּנתם של יהושע ומנהיגי הגבעונים להטעות את הפונדמנטליסטים בקֶרב מנהיגי שבטי ישראל, שהתנגדו לכל הסכם של פשרה עם תושבי הארץ, יהיה יחסם של אלו לעברים אשר יהיה.

כך או כך, יהושע נענה לבקשת הגבעונים וחש לסייע להם. הוא רצה להשמיד בשטח הפתוח את צבאות האמוֹרים, וגם ידע, ודאי, שאם לא יסייע לבעלי-בריתו החדשים יאַבֵּד את אמינותו בעיני השליטים המקומיים. אמינות זו יצרה אפקט של הפחדה והרתעה. הוא יצא מיד עם צבאו, במסע רגלי מזורז מבסיסו בגִלגל שממזרח ליריחו, לעמק גבעון, במגמה לתקוף עם שחר. זה היה מסע קשה מאוד, עֵקֶב המרחק הרב (כשלושים קילומטרים), המעלֶה התלול (כ-950 מטרים) והציוד הכבד שנשאו הלוחמים כדי לתקוף בהפתעה עם שחר (שַׁיָּרות לוגיסטיות היו עלולות לשמש אזהרה לאדוני-צדק, כך שיהיה מוכן להתקפה, או שיחזיר את צבאות הקואליציה האמוֹרית לעריהם הבצורות). לדברי החוקר האמריקני ברנארד ברודי, היו החיילים בימי קדם ממושמעים ומחושלים ויכלו לגמוא מרחקים גדולים מאוד במסע רגלי.¹⁰ סביר להניח שהלוחמים העברים היו בעלי כושר גופני טוב מהממוצע, אחרי נדודים במדבר וכיבוש צפון הארץ, ואף-על-פי-כן אין זה סביר שיחידות העילית של צבא יהושע היו מסוגלות לעבור בלילה אחד את המרחק הזה, על-פי נסיונן של יחידות עילית בצה"ל במבצעים מיוחדים, ודאי הוא שאלפים של לוחמים אינם מסוגלים ללכת במעלה דרך הררית קשה, במהירות של יותר משני קילומטרים בשעה, ולפי חישוב זה היו חיילי יהושע זקוקים לחמש-עשרה שעות-לילה כדי לבצע את המשימה בחשֵכה בלבד, כפי שאפשר להבין מתֵאוּריהם של ישראל אפעל¹¹, מנשה הראל¹², מרדכי גיחון וחיים הרצוג.¹³ לכן אני מניח שהמסע התחיל מבעוד יום, אולי בצהריים, ורק השלב הסופי ומסע ההתקרבות לשדה המערכה נעשו בלילה. אני מניח גם שהכוח העברי לא היה גדול, בגלל ההכנות החפוזות והצורך לנוע מהר. יכולתו של יהושע לשלוח מיד לקרב יחידה גדולה למדי, מצביעה על כך שהוא התכונן מראש למהלך כזה, או שהיו לו יחידות עילית להפעלה מהירה, או שכל צבאו היה בכוננות גבוהה מאוד. כוננות כזאת אופיָנית לצבאות סדירים מקצועיים, לא לצבא חצי סדיר, כפי שהיה צבאו של יהושע. כדי להשמיד את צבא הקואליציה האמוֹרית - שהיה ככל הנראה יותר מקצועי, במונחים קונבנציונליים של אותם ימים, דהיינו בעל נשק טוב יותר, ואולי גם רב יותר מזה שהיה לעברים – היה על יהושע להשיג שני יעדים מוקדמים: א. להדהים את אויביו ולמוטט את רוחם; ב. לחסום את דרך בריחתם לירושלים. איך השיג הצבא העברי את היעדים האלה? הוא חדר למרחב שבין גבעון לירושלים, חסם את הדרכים המובילות, השתלט בלילה על רכס נבי-סמואל, וממנו הסתער במלוא עוצמתו, עם שחר, על האמוֹרים. הודות לתחבולה הזאת: "וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן" (יהושע, י׳, 10). _____________________ בשבוע הבא: פרק 102 – האיום העיקרי על ישראל נִצְחון-יתר במרדף יהושע בן נון אחרי מלכי האֶמוֹרי; הדילמה האסטרטגית העברית לאורך כל הדורות; הנשק העברי הסודי שגילה אברהם אבינו; תרבות הלחימה העברית; מדוע טעו החוקרים וההיסטוריונים; מחיר התרבות המשיחיסטית של שלום, שבָּזָה וְדִכּאה את התרבות הצבאית הרֵאָלית.

1. תֵאור מהלך ההכרעה של יהושע בן נון בקרב גבעון, במרדף בית-חורון, התפרסם לראשונה על-ידי אורי מילשטיין ואריה עמית-טפר במאמרם המשותף "מרדף יהושע בן נון", "נתיב", מס׳ 22, ספטמבר 1991. 2. הרב מנדל אדלמן, "מהו הר-הבית", אתר בית חב"ד; ראו גם מאמר שלי "תודעת הר-הבית", "ג'וֹקוֹפּוֹסט", 16.4.2022. 3. למעשה ולמרבה הפליאה, חג' אמין אל-חוסייני הכיר בזמנו בהר-הבית כמקדש שלמה. ראו חוברת שפרסם בזמן המנדט הבריטי, להלן ציטוט: 4. דברים, יב, ה: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ, שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה". 5. המשך הפרק בפסוק אלמותי שמתנוסס על בניין האו"ם בניו-יורק: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא ילְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". 6. בראשית, יד, יח. 7. ראוי לשים לב לדמיון שבין סיפור הגבעונים לבין משולש היחסים – יהודים, ערבים-פלשתינים ודרוזים – בתקופה שלפני מלחמת העצמאות. הדרוזים, שהיו מיעוט בתוך הפלשתינים, חצו את הקווים והיו לבעלי-ברית של היהודים, עוד לפני שהובסו הפלשתינים במלחמת העצמאות. 8. על ההונאה בהֲוָיַת הצבא והמלחמה, ראה ספרו הנ"ל של אורי מילשטיין, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות". 9. אחד המאפיינים של מצביאים גדולים הוא כושרם לתמרן את האויב לשטח הריגה. ב-8 באפריל 1948 נקלעו רוב הכוחות הלוחמים של הערבים בגזרת ירושלים לשטח הריגה קלאסי, בין הקסטל לצובא – לא הרחק מגבעון – כשניסו לכבוש את הקסטל מידי היהודים. למפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, נקרתה אז הזדמנות חד-פעמית לשנות את פני המערכה בירושלים, אבל הוא לא הפעיל את כוחותיו כדי להשמיד את כוחותיו של עבּד אל-קאדר אל-חוסייני. הוא לא עשה את המהלך הזה גם אחרי שקיבל פקודה לכך במברק מראש אגף המבצעים של ה"הגנה", יגאל ידין. מהשוָאת פרשת קרב גבעון באלף השני לפני הספירה, לקרב הקסטל באלף השני לספירה, אפשר להסיק שכמה מלִקחי מלחמות ימי קדם ישׂימים למלחמות מודרניות. 10. ברנארד ברודי, "מרובה הקשת עד פצצת המימן". 11. במאמרו "מערכת גבעון", בקובץ "היסטוריה צבאית של ארץ ישראל", 1964. 12. מנשה הראל, "מסעות ומערכות בימי קדם", 1984. 13. בספרם המשותף "מלחמות התנ"ך", 1981.