במקרא כתוב: "וַיִּרְדְּפֵם דרך מעלה בית חורון, וַיַּכֵּם עַד-עֲזֵקָה וְעַד-מַקֵּדָה. ויהי בְּנֻסָם מפני ישראל, הם במורד בית חורון. וה׳ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה, וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב. אז ידבר יהושע לה׳, ביום תת-ה׳ את האֱמורי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דּוֹם וירח בעמק אַיָּלון. וַיִּדֹּם השמש וירח עמד עַד-יִקֹּם גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר, וַיַּעֲמֹד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים. ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לִשְׁמֹעַ ה׳ בקול איש, כי ה׳ נלחם לישראל" (יהושע, י', 10–14). המרדף שנועד לניצוּל ההצלחה, להשגת נִצְחון-יֶתֶר ולהשגת הכרעה אסטרטגית-לאומית, התחיל בגבעון, והרודפים הגיעו באותו יום לעמק אַיָּלוֹן דרך מעלה בית חורון. רק לאחר ימים אחדים נודע ליהושע שהמלכים מסתתרים במערה במַקֵּדָה ואז שב מהגִלגל, לכד אותם והרגם בטקס פומבי (שם, 14–27). גבעון זוהתה עם הכפר הערבי אל-ג׳יבּ; אַיָּלון שניתנה לַלְּוִיִּים בנחלת שבט דן (שם, י"ט, 42; כ"א, 24), הייתה במקום שבו כיום חורבות הכפר הערבי יאלוּ. העיר אַיָּלון עמדה על הגבול שבין מרחב עיר הממלכה האֱמורית – ירושלים, ובין מרחב עיר הממלכה הכּנענית גֶזֶר. עמק אַיָּלון מוגדר כ"עמק המחבר את הרי יהודה אל השפלה, ממערב לשער-הגיא" (שם, י׳, 11, פירוש א.ש. הרטום) ונחשב כיום ל"עמק בשפלה הפנימית שבין מישור החוף התיכון ובין הרי יהודה. משתרע בכיווּן צפון-מזרח–דרום-מערב, מצפון לצומת לטרון". אנו סבורים שלא העמק הגדול הזה (שיָּאֶה לו יותר התואר מישור) הוא העמק התנ"כי בו נערך מרדף יהושע, אלא האתר הנכון הוא מוצָא נחל כפירה (ואדי נטף) שממזרח ליאלוּ. זהו עמק קטן ששטחו כשלושה קילומטרים רבועים. בשוליו הצפוניים נמצא היום המושב השיתופי מבוא חורון. בין עמק קטן זה ובין עמק אַיָּלון הגדול והידוע מפריד רכס בית נוּבּא. אפשר לומר שהעמק הקטן הזה הוא השוליים המזרחיים של העמק הגדול, ומרדפו של יהושע נמשך עד לאותם שוליים. גזר הייתה עיר ממלכה חשובה לפני התנחלות שבטי ישראל בארץ. יהושע לא כבש את אַיָּלון ואת גזר, כשם שלא כבש את ירושלים, ותושביהן בני הארץ נשארו בהן עוד תקופה ארוכה (שופטים, א׳, 29, 35). הצבאות המובסים ביקשו להסתייע בשתי הערים החזקות אַיָּלון וגֶזֶר, והמפקדים הנמלטים סברו שיהושע לא יעז להכניס את צבאו לעמק אַיָּלון ולמישור שבין אַיָּלון לגזר, שבו היה יתרון לצבאות הכנענים, בעלי מרכבות הברזל ואמצעֵי הלחימה היותר יעילים, על פני התבונה הטקטית והתחבלנות של יהושע. שם, העריכו אותם מפקדים כנענים, תגבר הטכנולוגיה של אמצעֵי הלחימה על הטקטיקה. יהושע הבין זאת, ולכן עצר. אילו המשיך במרדף באותה גִזרה היה מכניס את צבאו לשטח השמדה, ואז - צבאות אַיָּלון וגזר, עם שרידי הבורחים, היו יכולים לעולל לצבא העברי את מה שעוללו העברים לצבא הקואליציה האמוֹרית בגבעון. במקרא לא מסופר על התנגשות של צבא יהושע עם צבאות אַיָּלון וגזר, על כן אנו מסיקים שהצבא העברי לא נכנס למלכודת ולא ירד לעמק, אלא נעצר ברכסים שמעליו.

הבסת צבאותיהם של חמשת מלכי האמורי והריגת מלכיהם הוא מהלך ההכרעה של יהושע בכיבוש הארץ. זה היה הקרב הגדול הראשון של בני ישראל, אחרי צליחת הירדן נגד קואליציה חזקה של מלכים מקומיים. יהושע היה זקוק לניצחון חד-משמעי כדי לחזק את אמונת בני עמו ביכולתם להשיג את מטרתם, וכדי להגביר את רצונם לשמור על ייחודם גם בארץ כנען. אחרי יציאת מצרים פקפקו רבים מבני ישראל אם המשימה שהטיל עליהם משה הִנָּהּ אפשרית, ואם היא כדאית, אולי מוטב לשוב לתרבות החומרית ולסיר הבשר במצרים. במונחים של יחסי כוחות כמותיים, היו אותם מפקפקים שפויים לגמרי ואילו הדבֵקים במשימה יכולים להֵחשב כבלתי-שפויים וקיצוניים. משה ויהושע הבינו את גודל הסיכון, אך לא הייתה להם בּרֵרה, שהרי הם ביקשו לשמור על ייחודו הלאומי-דתי-תרבותי של עמם. אותה דילמה עמדה בפני המנהיגים הציונים של הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ועד הכרזת העצמאות ב-1948: האם תוכל מדינה עברית לשרוד בארץ ישראל או בחלק ממנה כשהיא מוקפת מדינות ערביות מוסלמיות שהצהירו קבל עם ועולם שישמידו אותה. ואכן ב-12 במאי 1948, יומיים לפני הכרזת העצמאות, נטו רוב חברי מִנהלת העם לקבל את דרישתו של שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל לדחות את הקמת המדינה, אך בעקבות לחצוֹ של בן-גוריון, ועל חודו של קול אחד, התקבלה ההחלטה להקים מדינה. אותה שאלה עצמה מפַלגת את תושבי מדינת ישראל בעת כתיבת שורות אלה: האם להחיל ריבונות ישראלית על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, מן הים התיכון ועד נהר הירדן, חרף התנגדות רוב המדינות העולם, או להסכים להקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון שעלולה לנהל לוחמת טרור נגד מדינת ישראל, כפי שניהלה האוטונומיה החמאסית בעזה.

כישלון במערכה מול מלכי האמורי - אפילו לא היה מחזיר את בני ישראל למצרים - היה מעודד את העברים להיטמע בתושבי הארץ ולהשלים עם הדומיננטיות התרבותית שלהם. ובאמת נאבקו המנהיגים הרוחניים, ששמרו את מורשתם של אברהם ומשה, באלו מבּני ישראל שנטו באופן טבעי לאמץ את התרבות החומרית ואת המסגרת הפוליטית המבוססת על כפייה אלימה של רצון השליטים על הנתינים בעזרת צבא, ולהיות ככל הגויים. ללא הניצחון הזה, וניצחונות נוספים שחיזקו את המגמה לשמר את המסורת והתרבות העברית, ספק אם בני ישראל היו מגיעים להשגיהם הרוחניים הגדולים. גילוייו של אברהם היו נמוגים בהיסטוריה באין להם תלמידים וממשיכי דרך. מול עדיפותם הצבאית-חומרית של מצרים ושל העמים שנִקרו על דרכם בארבעים שנות הנדודים במדבר ושל ערי הממלכה בכנען, העמידו משה ויהושע את הנשק הסודי שגילה אברהם: חוכמת המעשה בניהול מערכת חברתית הבנויה על מנהיגות מעולה, פיקוד טבעי הצומח מן הלוחמים, גיבוש חברתי ואיכות אנושית, ומערכת של ערכים מוסריים. אברהם, משה ויהושע לא הניעו את העִברים למעשים בעזרת פיתויים חומריים, או פחד מפני עונשים, אלא בעזרת אמונה פנימית ושֵׂכל מבוסס על מסורת עברית שכך ראוי לעשות. כאברהם, גם יהושע תקף את אויביו בהפתעה והביסם על-ידי ביצוע מדוקדק של תוכנית ההפתעה. ניצול ההצלחה היה יעיל והוא לא נזקק לשום נס קוסמי. אני סבור ששילוב הנס בתֵאור הקרב הושתל מאוחר יותר על-ידי העורך, שבגלל גודל הניצחון לא הבין את גדולת מהלכיו של יהושע, וגם לא זיהה את מיקומו של מעלה בית חורון. יהושע לא התפתה לכבוש את הערים הבצורות, להשתלט על תושביהן ולבזוז את רכושם. בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת של השמדת כל תושבי הארץ, ניהל יהושע מלחמה פרגמטית, שבה היו האלמנטים הפסיכולוגיים חשובים לא פחות מהפעלת הכוחות הלוחמים בשדה הקרב. הצלחת יהושע הִקנתה לבני שמעון, יהודה, בנימין ואפרים זכות של מנצחים, כמו רעִיית עדריהם העצומים בשטחים הללו, וליהושע היא הייתה קרש-קפיצה מצוין להשתלט על שטחי מרעה נוספים בכל רחבי ארץ ישראל, לצָרכי שבטי ישראל האחרים. ההשתלטות על הערים עצמן, ובכללן ירושלים, תבוא הרבה יותר מאוחר, כאשר במאות השנים הבאות יהיו הרועים העבריים ליושבי ערים. האופן האלגנטי שבו ביצע יהושע את מהלך ההכרעה שלו נגד מלכי האמורי מצביע על מסורת לחימה המבוססת על הפעלה חכמה של מערכות חברתיות, שראשיתה באברהם והמשֵכהּ במשה, מורהו הישיר של יהושע.

במאה השנייה לפני הספירה הנוצרית ריחפה סכנת הכחדה לאומית ודתית על יהודי ארץ ישראל, עקב היטמעותם המלאה בסוריה הסלאוקית ובתרבות ההלניסטית. כדי לקיים את ייחודם הלאומי והדתי היה על היהודים להשיג עצמאות. בעקבות המרד החשמונאי, שהתחיל בחצי השני של המאה השנייה לפני הספירה, באה סדרה של מסעות מלחמה וקרבות, שכמה מהם התחוללו על במת ההר בארץ בנימין, ובמורדות המערביים של ארץ בנימין. אֵרועים אלה תוארו בספרי מקבים. בכיר המפקדים הטקטיים במלחמותיה של מדינת ישראל מאז הקמתה, אריה טפר-עמית ז"ל, ואנוכי, הגענו למסקנה שגם בחקר קרבות המקבים, כמו בפרשת מרדף יהושע בן-נון, טעו כל החוקרים בתֵאורי הקרבות בגלל זיהוי לא נכון של המעלות (הדרכים העולות) שהצבאות עברו בהן, ובגלל אי-התחשבות החוקרים בעֶקרון ההִתָּכנות ועקרון השׂרידוּת שהתֵאוריה שלהם נוסחה בספרִי "תורת הביטחון הכללית". בסתיו של שנת 165 לפני הספירה הנוצרית ביצע יהודה המקבי מהלך הכרעה צבאי-אסטרטגי שלא רק הבטיח ליהודים עצמאות בארץ ישראל – למרות התנגדותה הנמרצת של האימפריה הסלאוקית - אלא מנע הֵלֵניזציה של היהודים, ובכך אִפשר לישו ולנוצרים הראשונים לפעול כיהודים בארץ ישראל, כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, ולהתחיל את תהליך השתלטות היהדות, באמצעות הנצרות ממשיכתה, על העולם האלילי, והשתלטות הנצרות על תרבות המערב.

מהלך ההכרעה של המקבים בשנת 165 לפני הספירה התרחש בקרָב בין יהודה המקבי ובין חיל המשלוח הסלאוקי ב"ארץ המישור", ממערב לעיר אֶמָאוּס, שבין יאלוּ לבין לטרון במקום הקרוי כיום פארק קנדה. בחיל המשלוח הסלאוקי היו ארבעים אלף לוחמי חי"ר ושבעת אלפים פרשים, ואף-על-פי-כן הוא הובס. שטח הכינוס של הגַיִס הסלאוקי, בפיקודו של גורגיאס, היה ליד העיר אמאוס. יהודה ריכז את כוחותיו בסביבות מצפה, "נגד ירושלים", הוא נבי סמואל. לשני הצדדים היה מודיעין מעודכן זה על זה. גורגיאס ידע היכן נערכים יהודה ופקודיו. בראש כוח משימה מובחר, שמנה חמשת אלפים לוחמי חי"ר ואלף פרשים, יצא גורגיאס בלילה לנבי סמואל, כדי לתקוף בהפתעה את יהודה ופקודיו, ולהשמידם. "ויבוא גורגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא איש, ויחפש אותם בהרים כי אמר נסים הם מפנינו". נראה שהמודיעין של יהודה היה עדיף: הוא קיבל מידע לא רק על מיקומם ומהלכיהם של הסלאוקים, אלא גם על כַּוָּנותיהם; כפי הנראה יהודה שתל מרגלים ומודיעים במחנה גורגיאס. בספר מקבים א׳ כתוב שסיירים מקומיים (בני החקרא) הובילו את כוח המשימה של גורגיאס בהרים. סביר להניח שהם שדִּוְּחוּ ליהודה על תוכנית המבצע. יהודה קבע את מהלכיו בהתאם למידע הזה. הוא שִחרר את רוב המתנדבים היהודים, שלח אותם לבתיהם (כפי שעשה גדעון לפניו במלחמתו במִדיָנים), ויצא באותו לילה אל הבסיס הסלאוקי שבאמאוס עם כוח מובחר בן שלושת אלפים לוחמים. כאשר גורגיאס ופקודיו חיפשו אותו לשָוא בהרים, תקף יהודה את בסיסו של גורגיאס עם שחר, כאשר המפקד וטובי הלוחמים נעדרו ממנו, אך רוב הצבא שהה בו. לתוכנית נועזת זו לא היה סיכוי לולא היה ליהודה מודיעין מלא על כַּוָּנות האויב ומהלכיו ולולא היה יהודה גאון טקטי כפי שהיה חניבעל בקרב קאנאי באיטליה על גדות נהר אופנטו שמונים שנה לפני כן. קרב קאנאי הוא הקרב המפורסם ביותר בהיסטוריה הצבאית. על קרב אמאוס לא שמעו רוב הישראלים ואף אנשי הצבא הבכירים שבהם. זהו אחד הסימפטומים לתבוסה ב-7 באוקטובר 2023. מיד כשיצא גורגיאס מאמאוס לנבי סמואל, נודע הדבר ליהודה באמצעות משׂוּאות ההרים, והוא יצא לדרך. על-פי ספרי מקבים, הגיעו גורגיאס ויהודה ליעדיהם ברגל, בלילה אחד. לפי בדיקות וחישובים של אריה טפר-עמית ושלי, צעדו גורגיאס ופקודיו במעלה בית חורון (בידוּ, אל-קוּבֵּיבֶּה) במסלול המרדף של יהושע, לאורך כעשרים קילומטרים, ואילו יהודה ופקודיו צעדו במעלה בית-ת'וּל עד שטח ההֵעָרכוּת שלהם בעין-חילה, לאורך עשרים ושניים קילומטרים. אלה מרחקים שאפשר לעבור בלילה אחד. מעין-חילה תקפו יהודה ופקודיו עם שחר את המחנה הסלאוקי, הפתיעו את אויביהם הרבים מהם, מוטטו את רוחם והביסום. הסלאוקים נטשו את הבסיס וברחו לכיווּן גזר, אשדוד ויבנה. כשחזר גורגיאס מנבי סמואל ועמד על ההר ראה "כי ניגפו ושורפים את המחנה", וגם הוא ברח מזירת הלחימה עם כוחות העילית שבפיקודו. מעשיו של יהודה המקבי במרד החשמונאי אינם כְּאֵלּוּ של אברהם, משה ויהושע, מבחינת המקורות ההיסטוריים והארכֵאולוגיים. אם אפשר לומר שמהלכי ההכרעה הצבאיים של אבות האומה הם מיתולוגיים, הרי שמהלך ההכרעה של יהודה המקבי הינו מתועד והוא חלק מההיסטוריה שתקֵפותה אינה פחותה מזו של קרב אַרבִּילָה של אלכּסנדר מוקדון, מקרב קאנֵאי של חניבעל, ומקרב זאמה של סקיפּיו אפריקנוס. בכוח צבאי קטן מאוד ובלתי-מקצועי, ובעזרת תבונתו בהפעלת מערכות אנושיות, הצליח יהודה להשיג את אחד הניצחונות הגדולים ורבי-ההשפעה בהיסטוריה הצבאית.

תפיסת הביטחון של רוב ראשי התנועה הציונית גרסה, עד 7 באוקטובר 2023, הִמָּנעוּת מאסטרטגיה של הכרעה. לכן נמנעו מקבלי ההחלטות, לפני הקמת המדינה ולאחריה, מתכנון מהלכי-הכרעה צבאיים, גם כשהנסיבות הבטיחו הצלחה בסבירות גבוהה. גם מלחמת ששת הימים לא תוכננה כמהלך הכרעה, והכרעת הערבים בשדה הקרב הושגה, לדעתי, באקראי. הכרעת יוני 1967 נבעה באופן דיאלקטי מכך שראשי מערכות הביטחון, בדרג הפוליטי (לוי אשכול) ובדרג הצבאי (יצחק רבין), לא תִפקדו, ולכן לא מנעו מצה"ל לנצל את הצלחתו המדהימה של חיל האויר, ולהשיג נִצְחון-יתר. תפקידם כאנשי הזרוע האידאולוגית הוא לרסן את משׂושׂ הקרב של האבירים הצבאיים ולהכפיף את מעשיהם לַמָּרוּת של ראשי המערכת הפוליטית. לדעתי, חמישים ושמונה שנים אחרי מלחמת ששת הימים, רוב הישראלים אינם מבינים את מה שאֵרע בה, וכֶשֶל ההבנה הזה ממשיך וגורם לאסונות, דוגמת ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, ואסון 7 באוקטובר 2023. אופיָן האנטי-אינטלקטואלי של המערכת הפוליטית והמערכת הצבאית בישראל, וחוסר תבונתם של האנשים שעמדו בראש המערכות האלה, מנעו את הבנת האֵרועים, את הפקת הלקחים ואת התאמת האסטרטגיה-רבתי של ישראל לאֵרועים אלה, כך שישראל, בגלל ההצלחה האקראית של מלחמת ששת הימים, לא אימצה אסטרטגיה של הכרעה צבאית. בעימות ההיסטורי הגדול בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית לגבי השאלה האם לגיטימי להשתמש בכוח צבאי להשגת מטרות לאומיות, גברה ביוני 1967 התנועה הרביזיוניסטית. תהליך הרביזיוניזציה של תנועת העבודה, שראשיתה בהקמת "הנודדות" (1936) והפו"ש (1937) הגיע לשיאו במלחמת ששת הימים. בצדק אמר יוסי שריד על מפלגת "העבודה" (המערך), אחרי שפרש ממנה, שהיא ליכוד ב׳. אבל אלה לא היו הרביזיוניסטים ששלטו בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, אלא תנועת העבודה, וזה אחד מאסונותיה של מדינת היהודים, כי לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי לא היו מסוגלים להתאים עצמם לאסטרטגיה החדשה. אני מציע שמדינת ישראל תאמץ פילוסופיה מדינית וחברתית חדשה, עם מערכת מושגים, ארגון צבאי ותורת לחימה תואמים. מערכת הביטחון שאחרי מלחמת ששת הימים היא שעטנז בין הפילוסופיה הביטחונית היוֹנית, שאת יסודותיה הניחו אנשי "חבורת כנרת" בעשור השני של המאה שעברה, ובין המטרות הטריטוריאליות והלאומיות הניציות מבית מדרשם של האצ"ל ולח"י, שהפוליטיקאים אימצו באקראי. בכינוסי קצינים בכירים, בסוף אוגוסט 1973, שבהם הוסברה תוכנית העבודה של צה"ל לשנה הבאה, אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר, שוב ושוב, שמלחמה אינה נחוצה למדינת ישראל, וכי יש לְמָנְעָהּ, והוסיף בביטחון שלימים התברר כחסר כל יסוד: "במקרה שהצבאות הערביים יפתחו במלחמה, ישראל תפיק ממנה תועלת מֵרַבִּית". בכינוסים אלה ציין אלעזר שלוש מטרות מלחמה: "א. למנוע מהאויב כל השג צבאי, לרבות השג מדיני הנובע ממנו; ב. להשמיד כוחות-אויב מכּסימליים תוך הִמָּנעות מאבֵדות; ג. לשפר את מעמדנו הצבאי והמדיני בסוף המלחמה". תבוסת ה-8 באוקטובר 1973 החזירה את גולדה מאיר ואת משה דיין למקורותיהם היוֹניים. אחרי התבוסה בסביבות גשר פירדן הם נטשו, מבלי שאפילו הבינו מדוע, את אופּצִיַּת ההכרעה. כבר ב-9 באוקטובר אמר משה דיין בישיבת הממשלה שנפתחה בשעה 10.30: "ההצעה המומלצת למדיניות היא לעשות מאמץ מכּסימלי, אני מרשה לעצמי לומר ברוטלי, עד אשר נכריח אותם (את הסורים) לסיים את המלחמה ודבר זה הוא בידינו... לא כן הדבר בחזית המצרית. ההערכה היא שאין אפשרות ואין לנו הכוח הפיסי הצבאי כדי לזרוק אותם אל מעֵבר לתעלה... לכן המגמה היא להתיַצֵב בקו הנמצא... מחוץ לִטוָח הטילים במרחק כ-8 קילומטרים מהתעלה. יכול להיות שבעִניָן זה אני יותר פסימי מ'דדו', אולי בגלל הגיל, אך הימים האלה הוכיחו זאת". הרמטכ"ל דוד אלעזר אמר באותה ישיבה: "אני בהחלט מסכים ומזדהה עם ההערכה של שר הביטחון שצריכים להיות מוכנים לאלטרנטיבה הקשה, שאין יכולת להשיג הכרעה, וזהו עסק ממושך אשר יחייב אותנו לגייס כוחות, הכנת צוָתים ואימונם". אשר לאישור לשרון להתכונן לצליחה, אמר אלעזר: "כרגע אני חושב שזה אופטימי מדי...". ואני שואל: מדוע אופטימי? האם משום שמהלך ההכרעה מהיום הקודם תוכנן גרוע ובוצע גרוע עוד יותר? האם משום שאין ליהודים צבא המסוגל לתקוף? סָתַם ולא פֵּרֵש. באותו יום, בשעה 14.00, הופיע אלעזר לראשונה בפני חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עם ראש הממשלה. הוא אמר לחברי הוועדה: "בחזית המצרית שם המצב גרוע... איננו יכולים היום להעיף את ראשי הגשר החוצה. אנו נישאר ערוכים עם הטנקים. אם יתקפו אותנו כאשר אנו בעמדות או בתנועה... וקיים קו-עצירה אחרון שאנו מכינים אותו... זו האלטרנטיבה האחרונה".

בעת כתיבת שורות אלה, לאחר 52 שנים, מתלבטים מקבלי ההחלטות הביטחוניות של ישראל באותן דילמות עצמן: האם יש לצה"ל יכולת להשמיד את החמאס הרצחני ברצועת עזה, אחרי שבמשך שנתיים התאמצנו לעשות זאת, שילמנו מחיר כבד של הרוגים פצועים, הון עתק ויחסים בינלאומיים ונכשלנו. כלקח מן המהלכים הצבאיים של אברהם אבינו, יהושע בן נון ויהודה המקבי, ניתן לקבוע כי הכישלון נובע מתרבות ביטחונית לא רלוונטית לאיומים הקיומיים על מדינת ישראל. בתרבות זאת כשלו, וממשיכים להיכשל, הדרגים המדיני, האסטרטגי והאופרטיבי שלנו. לכן תפקיד נִטרול האִיומים של מדינת ישראל מוטל מאז הִוָּסְדָה על הדרג הטקטי הלוחם - בלא הכנות מתאימות ובלא פיקוד מערכתי יעיל, כפי שהיה במלחמות של אברהם, יהושע, ויהודה המקבי, שעל האחרון, לפחות, אין חילוקי דעות. התוצאה: הרוגים ופצועים רבים וחוסר נכונות של חלקים רבים בציבור הישראל לשלם את המחיר, ולדעתי זהו כיום האיום העיקרי על שרידותה של מדינת ישראל - חוסר הנכונות לשלם מחיר שבא לידי ביטוי, בחלק לא מבוטל ואיכותי בהגירה מישראל. מדובר על בגידה תרבותית של מנהיגים ואליטות משיחיות והזויות, מהרצל ואחד העם, דרך בן-גוריון ועמוס עוז וצאן מרעיתם, שבָּזוּ ודיכאו את התרבות הצבאית שמרקו ברוך, זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג התאמצו להנחיל לציונות. לקראת פרוץ מלחמת העצמאות הבין בן-גוריון שטעה, אך המשימה להשתיק את התרבות ההזויה שהנהיג הייתה למעלה מכוחותיו וגם מכוחותיהם של תלמידי ז'בוטינסקי - מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו. במלחמת התרבות הזאת אנחנו בינתיים שורדים - אבל רק בינתיים! כפי שאמרתי לראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, וכתבתי לראשי הממשלות אהוד ברק, אריאל שרון ונפתלי בנט - ללא מענה, כפי שהיה צפוי, זה לא רק בני אדם אלא גם פרדיגמות שחלף זמנן פועלות לשרוד, כפי שמלמדים אותנו גם ההיסטוריה וגם "תורת הביטחון - עֶקרון השרידות" שפיתחתי כדי להסביר את המציאות שבה אנו חיים, ולא רק אנחנו. ___________________ בשבוע הבא: לברוח מאחריות בשעת מלחמה המהלכים המוצלחים של האלוף אריאל שרון ב-9 באוקטובר, למחרת התבוסה בחזית תעלת סואץ; תוכניתו של שרון להביס את המצרים ולסיים את המלחמה בניצחון גדול ביומה הרביעי; הרמטכ"ל דוד אלעזר בהיסטריה אנטי-שרונית; אלעזר גרם למצרים להימצא בשטחים שולטים; שיחה בין שר הביטחון לרמטכ"ל; הליקוי הבסיסי של בכירי צה"ל; בגידת האליטות של ישראל.