מיום ג׳, 9 באוקטובר, עסק אריאל שרון ב"פִּתוּחַ המצב" בגזרה המרכזית של החזית, לקראת צליחת התעלה. אלא שניצב מולו מכשול בלתי-עביר: הרמטכ"ל דוד אלעזר, ועִמו כל הפיקוד העליון של ישראל, שנטשו את אַסטרָטֶגְיַת ההכרעה הצבאית כֵּיוָן שלא ידעו מה התרחש בקו הדם ב-8 באוקטובר, ולא הבינו מדוע לא הוכרעו המצרים. זה היה הנזק המיידי לאנטי-אינטלקטואליזם של כל ראשי מערכת הביטחון. לא קם איש – סגן הרמטכ"ל ישראל טל, למשל – שיסביר לחבורת הנכשלים מה התרחש באמת בקו הלחימה. לא היה בהם איש אחד לרפואה שהיה מסוגל לזה. לא היה צדיק אחד בסדום. לזה נוספו הֶעדר תקשורת אינטליגנטית בין שרון ובין דוד אלעזר, וסגנון של פיקוד מחניק של המטכ"ל מתל אביב, בתוספת הלחצים הנפשיים שבהם היה אלעזר נתון, אחרי הכישלון ביום הקודם ובעקבות הביקורת שספג, וכאבי השיניים שלו. בגלל מצבו המעורער נראתה בעיניו כל פעילות של שרון כהפרת פקודה חמורה, ועילה להדחת שרון. אחת ממטרות המלחמה של אלעזר הייתה להוכיח לעצמו ולאחרים, שכאשר גרם לפרישתו של שרון מצה"ל חודשים אחדים לפני-כן, וכאשר ניסה למנוע משרון פיקוד על אוגדה במסגרת תפקידו במילואים, הוא שצדק ולא אלה שהזהירוהו שלא לוַתֵּר על כישוריו של שרון. כשחזר שרון מאום-חשיבּה, אחרי הישיבה עם דיין, אלעזר, גונן, אדן ומנדלר, הוא החליט לחלץ את אנשי מאחז "פורקן" שבגזרתו, ולתפוס מחדש את הגבעות "חמוטל" ו"מכשיר", שנתפסו ביום הקודם על-ידי יחידות של הארמיה המצרית השנייה, לאחר שגונן הורה לו לרדת עם אוגדתו דרומה. השליטה במוצבים אלו הייתה חיונית בעיניו לביצוע הצליחה. בחפ"ק שלו בטסה פקד שרון על חיים ארז לתקוף עם חטיבתו את "חמוטל", על טוביה רביב לתקוף את "מכשיר", ועל אמנון רשף לחלץ את אנשי "פורקן". הפעולה התחילה בשעה שש בבוקר. בשני יעדי התקיפה התנהלו קרבות קשים, ולשני הצדדים היו הרבה נפגעים. שלושים אנשי המעוז "פורקן" נסוגו ברגל, נפגשו עם פקודיו של רשף, וחולצו. גם בתהליך החילוץ היו נפגעים. בשעה 09.30 תקפה חטיבת הטנקים 14 המצרית את חטיבתו של רביב מדרום, והגיעה לגבעת "חמדיה" החולשת מצפון על הצומת החיוני לקידום כוחות ולביצוע הצליחה: "עכביש"–"כספי"–"פוטון". גדוד טנקים ישראלי ירד למדרון אחורי והסתתר שם. על המצרים הונחתה אש ארטילרית מדויקת שעצרה את הנגמ"שים עם החי"ר. כשהתקרבו הטנקים המצריים ל"חמדיה" עלה הגדוד הישראלי לעמדות-אש והשמיד שלושים וחמישה טנקים מצריים. זה היה ההֶשֵג הישראלי הראשון במלחמת יום הכיפורים, בחזית הדרום.

בשעה 10.55 שוחחו אדן וגונן במכשיר הקשר. אדן שאל: "מה המצב אצל אריק?". גונן השיב: "אצל אריק טוב מאוד, הוא תוקפני. הוא נתן הוראה ליחידות לעצור והם עומדים ודופקים טנקים. אצל אלברט קצת עברו אותו והוא מדלג אחורה. מזה אני לא מרוצה". אדן פלט: "אצלי אין היום הרבה פרנסה". מן השיחה הזאת עם אדן ניתן להקיש שגונן היה מרוצה ממהלכיו של שרון. מאז פרוץ המלחמה ועד אז, כל מפקדי-המשנה שלו אִכזבוהו. שרון ביקש לנצל את ההצלחה ולהשמיד את חטיבה 14 המצרית, לנסות לנצל את המומנטום ולמוטט עוצבות מצריות נוספות. ניצול הצלחה הוא עיקרון יסודי בכל צבא, בייחוד בצבא כצה"ל, המשליך יהבו על התקפה, מאפיין שמשום מה נעלם ולא היה ב-7 באוקטובר 2023. כשאדן שוחח עם גונן, שוחח שרון במכשיר הקשר עם אורי בן-ארי, סגנו של גונן, וביקש ממנו להעביר בפיקודו את חטיבתו של אריה קרן מאוגדתו של אדן, שהייתה ממוקמת סמוך לאגף הצפוני של אוגדת שרון. "הם לא עושים כלום", אמר שרון. "יש כאן אפשרות של ריכוז הכוח כדי שאוכל לעלות על ׳אמיר׳ ('החַוָּה הסינית') ו׳מיסורי׳ ולדפוק את כל מה שיש שם. אני לא מציע לעשות זאת עכשיו אלא אחרי שנדפוק את הטנקים התוקפים שלהם ואחרי שחיל האויר ייכנס בהם באופן מָסיבי". בן-ארי: "הכַּוָּנה שלנו עכשיו היא לא לתקוף אלא לשׁחוק אותם... תצלוף בהם ותגמור בודדים לא בהתקפה. אני לא בעד זה עכשיו". שרון: "זה בסדר מה שאתם אומרים. נוצר כאן ריכוז גדול של כוח מצרי. נִשׁחק אותם כמה שעות אבל לקראת אחרי הצהרים יש לנו אפשרות להיכנס בהם מדרום, לחסל את כל מה שיש פה ולהגיע אל קו המים עכשיו". בן-ארי: "׳אמיר' יותר חשוב מ'מיסורי', כי כל העסק שלהם ניזון דרך ׳אמיר׳". שרון: "אני רוצה שכבר תחשוב על זה מפני שאין עכשיו על ברן שום לחץ. את אמנון רשף אני מעביר דרומה ועם שתי חטיבות אעלה על ׳אמיר׳ ו'מצמד׳ ואגמור שם את הכל". בן-ארי: "טוב, אני בעד זה. אחרי הצהרים נכין את זה. וחשוב לדעתי אם לנתק בין ׳אמיר׳ ל'מצמד׳. כל המערך הזה שם, אין להם מאיפה לקבל מזון". שרון: "כן, נפלא, ופה אנחנו גם מגיעים למים יפה. זה יהיה לנו גם במקום מה שהצעתי אתמול בלילה". בן-ארי: "יפה, אז נתכונן לזה ונחזור לדבר על זה ב-12.00". ב-11.15 התקשר גונן לשרון: "אריק, מה שלומך?". שרון: "מצוין, הכל בסדר?". גונן: "ברן פנוי. אני נותן לו להתארגן קצת. הוא עכשיו יהיה עתודה. אתה במלוא אונך. אני אצטרך אותך לעוד איזה משימה. יש לך כוחות וחשק?". שרון: "חשק, תמיד, אתה לא יודע? מה הבעיה?". גונן: "תגיד לי מה קרה?". שרון: "התקפת הטנקים המצריים התחילה. הראשונים הגיעו לטוָח שמונים מטר, ודפקו אותם. יש שם כשישה בוערים. ההתקפה נעצרה. פגעו להם בשטח וחיל האויר נמס. יש שם עבודה יפה של ארטילריה. אמנון חילץ את אנשי ׳פורקן'. גונן: "כל הכבוד!". שרון: "יש כאן היום ריכוז גדול של המצרים. טוביה לא יזוז מהעמדות שלו. ארז נמצא בציר 'טליסמן' (מצפון ל'חַוָּה הסינית') וזה לכל מקרה שמישהו ינסה לפרוץ לכיווּן ההוא. את אמנון הורדתי ל׳יוקון׳ כדי שנוכל להשתמש בו להתקפות אגפיות לעזרת טוביה אם יהיה צורך. קרן עומד עם הרבה כלים. אנחנו יורים הרבה ארטילריה באזור ׳מיסורי׳ וחיל האויר ירד שם באופן רציני". גונן: "אני קונה את הרעיון". שרון: "אני רוצה את אריה קרן". גונן: "קונה את הרעיון. הרעיון של 'מצמד׳ נראה לי. נדבר עליו מאוחר יותר". ב-13.02 הודיע שרון לבן-ארי כי המצרים נסוגים מ"טלוויזיה" ומ"מיסורי" לכיווּן "אמיר". בקד"ם המטכ"ל בתל אביב, שהתחיל בשעה 12.20, נתן אלעזר הנחיה שלא לתקוף את המצרים באזור תעלת סואץ, משום שחשש כי גורלה של תקיפה כזאת יהיה כגורל התקפת אוגדתו של אדן ביום הקודם, ואולי חשש עוד יותר כי שרון יצליח ואז יהיה עליו להסביר מדוע שלח את אדן למהלך ההכרעה ביום הקודם. למרות זאת נדונה באותה פגישה ההתקפה בצפון תעלת סואץ, וכיבוש פורט פואד ופורט סעיד בכוח צנחנים וחרמ"ש (בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר), בפיקודו של הקחצ"ר עמנואל ('מנו') שקד. לצורך זה הוטס לבלוזה ב-9 באוקטובר גדוד צנחני מילואים בפיקודו של יוסי יפה מחטיבתו של דני מט. לשרון לא היה מושג וחצי מושג על הדיונים בקריה בתל אביב ועל ההנחיות של אלעזר. בשום מלחמה ממלחמות ישראל, וגם במלחמת יום הכיפורים, לא הייתה לרמטכ"לים שליטה על הכוחות בקו הדם בזמן אמיתי, ואת זה אני אומר כבר עשרות שנים: לפיקוד הבכיר של צה"ל לא הייתה הבנה אמיתית של קו הדם, כפי שהוכח לעין כל אחרי חמישים שנה, ב-7 באוקטובר 2023.

ב-9 באוקטובר בשעה 14.00, כשעשה אלעזר לעצמו לובי בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, התרחש אחד האֵרועים המוזרים והשליליים במלחמה המלמדים על אופיו הבלתי מקצועי של המטכ"ל: הוא קיבל מידע שחטיבתו של טוביה רביב תקפה מערבה, ונתקלה בהתנגדות חזקה. שרון תִגבר אותה בחטיבתו של אמנון רשף, והורה למח"ט להתקדם מערבה כל עוד אין התנגדות רצינית של האויב. החטיבה התקדמה בציר "עכביש", וגדוד הסיור האוגדתי, בפיקודו של יואב ברום, הגיע בלילה עד "לקקן", מעוז של צה"ל על הגדה הצפון-מזרחית של האגם המר הגדול, ומשם התקדם עד לצומת "לקסיקון"-"נחלה", לא הרחק מ"מצמד" שעל גדת תעלת סואץ. יצחק אגם, אחד הלוחמים, סיפר: "התקדמנו על הדיונות עד שהגענו בלי קושי רב לאגם המר הגדול. על הדרך הזו הובלנו שבוע אחרי-כן את הכוחות שהקימו את ראשי הגשר, וצלחנו למערב התעלה" (שיף). אל"ם דני וולף סיפר שאחרי הצהרים הוא נסע בג׳יפ שלו מערבה, בעקבות גדודו של ברום. בשלב מסוים הוא איבד קשר-עין עם הגדוד, אך המשיך לנסוע. אז התברר לו שהוא נוסע יחידי בעקבות מצרים נמלטים. הוא דיוֵּח על כך לשרון. לימים אמר וולף: "ב-9 באוקטובר המצרים נשברו. אם גורודיש, השמוֹק הזה, לא היה עוצר את האוגדה שלנו עם ההנחיה הדבּילית של דדו לא לתקוף, יכול להיות שאנו היינו מתייצבים על קו התעלה, לכל אורך גִזרת האוגדה". בשעה 18.30 דִּוַּח שרון לגונן שכוחותיו הגיעו ל"לקקן": "עוד צעד ואני בתעלה. הגשר בטוָח ראייה. זה מה שהתכוֹנַנּו לתכנן היום. צריך עוד טנקים שיתאמנו (לגרור את גשר הגלילים). יש ללכת מדרום לצפון וללחוץ אותם". גונן: "בסדר, אריק, נבדוק את הענין". ואז אֵרע אחד הדברים המדהימים במלחמה: דוד אלעזר – שרוב היום בילה בהתנצלויות על כישלונו האישי ביום הקודם, בניסיונות לשקם את כבודו באולמי הישיבות בתל אביב, בדיבורים חסרי בסיס על תוכניות צה"ל, ובתככים על החלפת גונן בחזית הדרום – נם את שנת אחרי הצהרים שלו בין שלוש לשש אחרי הצהרים. באותו זמן היה סגנו, ישראל טל, בפיקוד הדרום אך לא טרח לענות לקריאותיו בקשר של שרון. כשהתעורר הרמטכ"ל וחזר לבור, נודע לו שיואב ברום ופקודיו הגיעו לאגם המר והם מתקדמים לתעלת סואץ, ונוצרה אפשרות לצלוח אל הגדה המערבית. במקום לשמוח על ההֶשֵג, הדם עלה לו לראש, כאבי השיניים שלו הכבידו, ואולי הוא לא הבין בדיוק מה שנאמר לו, פרט לעובדה שמדובר ביוזמה מוצלחת של שרון, שהפריכה את כל מה שהוא אמר בישיבת הממשלה בבוקר, בקד"ם בצהריים, ובוועדת החוץ והביטחון אחרי הצהרים. הוא לא טרח להתקשר לשרון ולקבל ממנו את מלוא הפרטים, אלא, כדברי חנוך ברטוב: "הנוכחים צופים באחד מאותם רגעים, אשר בהם – בלשונו של טליק – מתחיל לרתוח ׳הדם המוֹנטֵנֶגרי׳ של דדו. לתדהמתו, שומע דדו, כי בניגוד להנחיותיו המפורשות, היו היום מַהֲלָכים התקפיים של אוגדת שרון... ׳תוציא אותו החוצה!׳, מתפרץ דדו. ׳תוציא אותו!׳. עכשיו מדבר אִתו גונן, הוא חוזר ופוקד, וחמתו בוערת בו: ׳אני אומר לך שלא צולח, לא צולח!'". "גנדי (ביידיש): ׳מיר זאָגן אונדזער און זיי טאָן זייער' (אנחנו אומרים את שלנו והם עושים את שלהם)".

אלעזר דרש לזמֵן מיד ל׳בור׳ את דיין, שנמצא אותה שעה אצל גולדה. ראש אמ"ן, אלי זעירא – שהבין כי הרמטכ"ל נמצא "על הבַּנְקֵט", משתולל בלא עילה וחושף את חולשותיו ברבים – ניסה להרגיעוֹ ואמר לו כי זה היום הראשון שאנחנו יכולים להיות רגועים. אלעזר, נעול על זעמו, השיב לזעירא: "אולי. ואני רוצה להגיד לך – זה היום הראשון שאני מודאג", והוא שב וצָוַח על גונן: "תוציא אותו החוצה, אני לא הולך לצלוח". בשעה 19.25 הגיע דיין ל"בור". אלעזר ביקש מכל הנוכחים לצאת ואז אמר לדיין: "אני מרגיש לא טוב עכשיו. אנחנו כשהיינו אתמול בדרום סיכמנו איך הכוחות צריכים להיות ערוכים. מה אני אמרתי לאריק? שיהיה מאחור בהתארגנות? ואולי יצלח (את תעלת סואץ) בין יום ד׳ ליום ה', אמרתי ככה?". דיין: "כן". אלעזר: "מה שאֵרע בפועל, אריק, בניגוד לפקודה, יצא קדימה ובכַוָּנָתו לכבוש את ׳החַוָּה הסינית׳, לגרור את גשר הגלילים, להציבו על התעלה ולצלוח". דיין: "מתי הוא רוצה לעשות את זה?". אלעזר: "הלילה, וגם לעבור לצד השני. ומה אחר-כך? אני כבר לא מדבר על הפקודה. אבל אני עוד בשאלת ההיגיון שלו". דיין: "So What?". אלעזר סיפר שתוכניתו של שרון היא לצלוח עם אוגדתו את התעלה, להתקדם בגדה המערבית, להשתלט על סוללות טילי הקרקע-אויר באזור, כדי שבהמשך יהיה אפשר לקבל סיוע רציני מחיל האויר. "אבל מכיוָן שיש אפשרות שהצבא המצרי לא ייסוג", הסביר אלעזר, "ייתכן שראש-הגשר יישאר תקוע בין שתי הדיביזיות המצריות, הן תתחלנה לכרסם בו ולהתיש אותו ואז יהיה צריך להעביר את אוגדת ברן לעזרתו. ואם ברן יעזוב את מקומו אז הם יֵצאו לי מקנטרה ויֵלכו לארץ-ישראל! אני נכנס להרפתקה, להימור שאני לא יכול לעשות אותו. זה רעיון מטורף". דיין שאל מה דעתו של גונן. אלעזר השיב: "שאלתי את גורודיש והוא מספר: 'שאלתי את אריק כמה שאלות, אז הוא ענה לי. אז לא האמנתי לו. האזנתי לרשת שלו, ראיתי שהוא משקר לי, שזה בדיוק ההֶפֶך'". דיין אמר שאין שום חידוש ששרון משקר. הבעיה כולה נובעת מֵהֲלֹך-מחשבתו ושאיפותיו של שרון החושב איך הוא יֵצא מהענין הזה. יש לו בעיה אישית ששמה אריאל שרון, שלא יֵצא שהוא יושב במוצבים כמו מפקדים אחרים. "אבל", הוסיף דיין, "זה לא אומר שהוא לא תורם שום דבר לעניין". אלעזר: "אבל זה גובל בטֵרוף!". דיין (בצחוק): "זה בכל אופן ודאי שלא גובל במשמעת ובסדר... מתי אריק רוצה לתקוף את ׳החַוָּה הסינית׳?". אלעזר: "אני לא יודע. הוא משגע אותי. אמרתי לגונן: 'תוציא אותו החוצה ותארגן אותו באוגדה'. אני שלחתי את טליק (סגן הרמטכ"ל) לשם היום אחרי הצהרים להישאר אִתם כל היום". השניים עברו לדבר על גונן והסכימו לשגר את חיים בר-לב לחזית הדרום. דיין: "מה אתה עושה עם אריק?". אלעזר: "אמרו לו לצאת, אז הוא יצא? זו הסיבה שבשלב זה רציתי לשוחח איתך, שום דבר במלחמה הזאת לא הרגיז אותי כמו זה... אני פוחד ששמוליק גונן נגרר לקרבות. אני אתמול... ואתה שמעת אותי... אפילו הגזמתי ואמרתי: לנתק מגע. אפשר לצלוף, לדפוק, אבל לא להיכנס לקרבות, ואני לא מצליח לבלום את גונן. או שאני לא קורא מִפֹּה את המציאות, או שהמציאות גוררת אותו. היום היו המון קרבות". לפי אל"ם ד"ר שמעון גולן, אלעזר הוטעה לגבי פעולותיו של שרון "שכן האלוף שרון לא קידם את האוגדה לקו המים. רק גדוד הסיור האוגדתי הגיע לגדת האגם המר ב'לקקן' תוך התקדמות שלא הייתה כרוכה בלחימה. האלופים טל וגונן מסרו אומנם לרמטכ"ל שהאלוף שרון הגיע בניגוד לפקודה לקו המים ושבכוָנתו לצלוח את התעלה, אולם בדברי הראשון לא נשמעה הסתייגות מכך – הוא לא ציין את היתרון מהגעה לקו המים". שרון: "אני דופק את כולם!" בספרו, לא הזכיר דיין את התקרית הזאת, אבל סיפר כי באותו יום אחרי הצהרים "נכנסתי ל'בור׳ של חיל האויר. האמנתי שאריק – במוקדם או במאוחר – יעבור את התעלה מערבה; רציתי לברר אם חיל האויר יוכל לספק לו דלק ותחמושת במסוקים, עד שייפתח ציר לתנועת רכב לוגיסטי. התשובה הייתה חיובית". השטיפה ששטף אלעזר את גונן נשאה פרי ובשעה 19.00 התקשר בן-ארי לשרון: "אני נגד צליחה ונגד להישאר במקום כי בתמונה הכוללת אני צריך אותך בשביל לבלום". שרון: "אני דופק את כולם!". בן-ארי: "אין גשר, אלא ב'מפרקת' מול ברן". שרון: "אני במצב כמו אתמול בבוקר, ומחר פשוט עובר בשעות הבוקר (את התעלה). ב'חַוָּה הסינית' יש כוחות. ברגע שעוברים, כל המצב ישתנה. אני מקָרֵב את הדבר (גשר הגלילים) ב'יוקון' ואנחנו עוברים. בגלל שלבּרן אין מה לחסום, ניכנס מאחור, ובזה הפּרשה נגמרת. לפי דעתי זה טוב. הראש שלי נמצא ב'נחלה'–'לקסיקון'. אנו יורדים על 'אמיר' ועל הגשר. אנו יושבים כשני קילומטרים מעל ל'טלוויזיה'. מאחר שגמרו את המתקן (גשר הגלילים) ב'יוקון' – אפשר". בן-ארי: "יש לך שעתיים לעלות על 'מצמד' ולפַנות?". כעבור תשע דקות, שבהן גונן שוחח בטלפון עם אלעזר היוצא מכליו, ושיקר לרמטכ"ל ששרון משקר, כדי להציל את עורו שלו, התקשר גונן לשרון ופקד עליו: "אני מבקש לעזוב את המקום. לא הולכים לצלוח. להתארגן לעתודה פיקודית כמו בבוקר. לעזוב עם החטיבה של רשף אחורה. להתחזק. את חטיבת טוביה להעביר לאחור, לטסה". את דבריו חיזק גונן בטיעון: "סגן הרמטכ"ל (ישראל טל) מסכים למהלך הזה". על השטיפה שקיבל מהרמטכ"ל לא סיפר גונן לשרון. שרון סבר כי גונן השתגע, והיה סמוך ובטוח כי אם יצליח לשוחח בטלפון עם אחד ממפקדיו של גונן, הוא יעביר את רוע הגזֵרה.

פרשת ה-9 באוקטובר 1973 בחזית תעלת סואץ מוכיחה כאלף עדים כי חברי הפיקוד הבכיר של צה"ל - רמטכ"ל, חברי המטה הכללי ותתי-אלופים – לא הבינו את המציאות במערכה, לא קראו את שדות הקרב ודאגו בעיקר לשׂרידותם האישית ולנִטרול האיומים האישיים עליהם. מכיוָן שהנושא הזה לא נחקר וממילא לקחיו לא הופקו, ובתרבות הצבאית הישראלית ובמורשת הקרב של צה"ל עיצבו האינטֵרֵסַנטים את דוד אלעזר כגיבור מלחמה שוַּעֲדת אגרנט עוללה לו עָוֶל, חזרו אותם ליקויים ביֶתֶר חומרה אחרי 50 שנה, ב-7 באוקטובר 2023. הקורא הלא משוחד יִוָּכַח כי היחיד שהבין את המציאות וקרא את שדה הקרב היה אריאל שרון, שניחן בגאוניות אופרטיבית טבעית כפי שניחנו בשעתו יהודה המקבי, חניבּעל, נַפּולֵיאון ודומיהם המעטים בהיסטוריה הצבאית, וכולם גם טעו ונכשלו. ב-77 שנות קיומה של מדינת ישראל לא היה מפקד מערכה מוכשר כאריאל שרון. הערכה זהה השמיע דוד בן-גוריון באָזנַי בראיון ארוך שהיה לי עִמו אִתי ב-1970 על פֵּרוק הפלמ"ח. שאר הבכירים אז והיום הִנָּם, במקרה הטוב, אנשים בינוניים פחות או יותר בתחום הֲוָיַת הצבא והמלחמה, שלא קיבלו הכשרה מתאימה, והשֵׂכל הישר שלהם הספיק רק כדי לברוח מאחריות בשעת מלחמה, וכדי לעצב מיתוסים שקריים כשהתותחים נָדַמּוּ, שהרי האמת היא קודם כל איום עליהם. את העיקרון היסודי הזה מסרבות האליטות התרבותיות והאקדמיות לאמץ גם אחרי 7 באוקטובר 2023, כי הן שותפות למחדל התרבות הנמשך ומתעצם מאז ראשית הציונות והשתלטות האסכולה הנֵאו-מרכּסיסטית על חיינו. התופעה הזאת מכונה: "בגידת האינטלקטואלים". _______________________ בשבוע הבא: שורשי חוסר התפקוד של צה"ל באוקטובר 2023 אריאל שרון מנסה לבטל את הפקודה ב-9 באוקטובר 1973 לסגת מהקִּרְבָה לתעלת סואץ; שיחות בטֵלות במטכ"ל; תֵרוצים של שמואל גונן אחרי המלחמה; המחדל האסטרטגי במינוי חיים בר-לב למפקד בפועל של חזית הדרום; נשיא מצרים סאדאת דחה את בקשת הכּניעה הישראלית; ראש הממשלה גולדה מאיר מסרה מידע חיוני לאויב; לידת אסטרטגְיַת ההכלה; סיבות ההֶשֵׂג ההיסטורי של החמאס שנגרם בשל אסטרטגְיַת אי-ההכרעה, ההכלה והִדרדרות התפיסה המערכתית של צה"ל.