באחת ההרצאות המפורסמות ביותר שלו לאליטה הביטחונית של בריטניה, כשנה וחצי לפני מלחמת העולם השנייה, אמר ההיסטוריון והוגה הדעות הצבאי בזיל הנרי לידל הארט: "הדרך לאמת רצופה ספֵקות ביקורתיים ומוארת על-ידי רוח החקירה האוֹבּיֶקטיבית. ההתבוננות הסוּבּיֶקטיבית בשאלה כלשהי רק מסַנוֶרֶת את עיני המתבונן. אם חֵקֶר מלחמות העבר התגלה... כמדריך לא אמין להבנת מהלכן וניהולן של המלחמות הבאות, אין פֵּרוש הדבר שהמלחמות אינן ניתנות למחקר מדעי, אלא שהמחקר לא היה מדעי מספיק ברוחו ובשיטותיו. קשה להעלות על הדעת שהאסכולות המוסמכות של החשיבה הצבאית יכלו לגלות חוסר הבנה כל-כך מושלם – כפי שאמנם עשו – למגמות ההתפתחות שהסתמנו... לאורך המלחמות של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. אם נסקור את רשימת שגיאותיהם נִוָּכַח כי ההסבר האפשרי היחיד לכך הוא, שחֵקר המלחמה שלהם היה סוּבּיֶקטיבי ולא אוֹבּיֶקטיבי". במלים אחרות, המיתוסים שהחוקרים נתפסו להם ושיטות המחקר והניתוח שלהם קבעו מראש את מִמצאי המחקר ואת מסקנותיהם.
ברנארד ברודי אישש את טיעונו של לידל הארט שלושים וחמש שנים אחרי אותה הרצאה, וכך הוא כתב בספרו:
"הכישלון הנורא ביותר היה זה שאִפיין את מלחמת העולם הראשונה... הלקחים הפשוטים שהופקו ממלחמת האזרחים האמריקנית, ואשר חזרו ונִתאשרו במלחמות צרפת–פרוסיה ורוסיה–יפן, לא הובאו בחשבון ברצינות, אפילו כנגד כוחות חזקים החמושים במכונות יריה. הכַּוָּנָה היא ללֶקח
1 שהתקפות חזיתיות ישירות על חיל רגלים מחופר, חמוש ברובים מודרניים נטענים-מחדש, חייבות להיות יקרות מאוד, ועל-פי-רוב חסרות תועלת... ב-1904–1905 נעשה שימוש יעיל במכונות היריה המודרניות, אבל אפילו ב-1915 הביע הייג
2 דעה, כי ׳מכונת היריה היא נשק שמּיַחֲסים לו חשיבות מוגזמת׳, וכי 'שתי מכונות יריה לגדוד זה יותר מאשר מספיק'. עד אותו זמן כבר סבלו הצבאות הבריטיים והצרפתיים אבֵדות שלא נשמע כמותן מכלי-נשק אחד ויחיד זה, כל ההתקפות שנערכו על-ידם נהדפו, והגרוע מִכֹּל עדיין עמד להתרחש. מכונת היריה הגרמנית עתידה הייתה לגרום, יותר מכל כלי-נשק אחר, את כישלונן המוחלט והיקר עד אֵימה של מתקפות הסום וניבֶֿל.
3 מדוע לא הופקו הלקחים הברורים ביותר מן הניסיון הקרבי על-ידי מפקדים שעמדו לשגר צבאות חדשים גדולים לשדה הקרב? מכיוָן שבדרך כלל לא עמד לנגד עיניהם ניסיון שחרג מניסיונם האישי; הם לא למדו היסטוריה, גם לא היסטוריה צבאית, אלא ספגו שִׁנּוּן יסודי של מעלות המתקפה, ששזור בו להט דתי".
4
אחד היחידים שהפיק לקחים ממלחמות המאה התשע-עשרה לא היה איש צבא מקצועי, ובְּוַדַּאי לא היה מפקד בכיר: פרידריך אֶנגֶלס, אבי תורת המהפכה המרכּסיסטית. הוא הבין שמלחמת האזרחים בצפון אמריקה היא נקודת-מִפנה בתולדות המלחמות. חודשים מעטים אחרי שפרצה מלחמה זו, פִּרסם אנגלס תוכנית לניצחון מהיר של הצפון על הדרום, וניבא שגישה אחרת מזו שלו תאריך את המלחמה. הפיקוד העליון של מדינות הצפון אימץ לא את הצעתו אלא את החלופה הפחות טובה.
5
לב טוֹלסטוֹי, שהשתתף במלחמת רוסיה–תורכּיה באמצע המאה ה-19, חקר אחר-כך את הקרבות לפי בקשת מפקד החזית, והגיע למסקנה שמלחמה היא הריגה חסרת טעם, שהעיקר בה אינו הגבורה אלא המָּוֶת: "שום דבר אינו מתבצע בקרב לפי תחזיות המפקדה העליונה", הוא כתב. "הגנרלים ממציאים, לאחר מעשה, סיבות הגיוניות לתנועותיו של הצבא, שאינן ניתנות כלל לשליטה".
6
ב"שדים" כתב דוֹסטוֹיֶבסקי, בשמו של גיבור הספר, סטפן טרופימוביץ' וֶרכֿובֶנסקי: "האמת תמיד כאילו אינה אמת... כדי לעשות את האמת דומה לאמת מן הצורך למהול אותה מקצת בשקר, וכך גם היו בני-אדם נוהגים תמיד".
ברנארד ברודי הכליל בהגדרת מיתוסים את האמונה שלפיה יש לנשיא ארצות-הברית מידע על המלחמה יותר מאשר לכל אדם אחר, שהוא מקבל את מיטב הייעוץ, וראשי המטות הינם יודעי-כֹּל. בזמן כתיבת שורות אלה, בפברואר 2026, הדברים נכונים גם לגבי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון שלה והרמטכ"ל של צה"ל.
ב-1974 אמר האלוף ישראל טל למפקדי שריון בצה"ל: "אחרי כל מלחמה יש מיתוסים. עוד לפני שהמלחמה נגמרת הם מתפשטים כמו אש, כמו להבה. ראינו במלחמות קודמות, וגם עכשיו,
7 שאי-אפשר לעמוד על מקור המיתוס, לא ידוע מהיכן נולד, מאַיִן התחיל להתגלגל ומי המציא אותו. על-פי רוב, המיתוסים נוצָרים לא על-ידי הלוחמים שנמצאים ממש במגע עם האויב. אין להם אפשרות ליצור מיתוסים שלא ניתן לעוקרם ולכן זוהי חובתם של אנשי המקצוע, של אלה שעושים את המלאכה, להמשיך ולעשות המלאכה תוך ראִייה מפוכחת ואמיתית של העובדות. מפקדים וקצינים גרועים ניכרת בהם השפעה של מיתוסים, ניכר בהם חותם הדיבורים והרכילויות בסלונים ובעיתונים, וצריך להיזהר. ערפל הקרב נמוג עם תום הקרב, ואת מקומו תופס הערפל של ההיסטוריה הצבאית... לימוד לקחי המלחמה הוא מַעֲבָר מערפל הקרב לערפל ההיסטוריה הצבאית, הכבד ממנו והרווּי אדי רעל".
8
שנה אחרי-כן אמר אל"מ יעקב חסדאי, שמיתוסים רבים נקשרו במלחמת יום הכיפורים. למשל, הטענה שחיל הרגלים לא הוכן למלחמה מפני שהפיקוד העליון היה מורכב ברובו מאנשי שריון (קציני צנחנים וחיל רגלים השתתפו בתכנונים), והטענה שלא היו די עוצבות חי"ר מעולה. לדברי חסדאי, היו עוצבות רבות כאלה בשטחי-כינוס, אבל הן לא הופעלו מפני שמקבלי ההחלטות חשבו שהחי"ר לא יבלום טנקים. אי-הפעלת החי"ר בקרבות הבלימה מעידה על ליקויים מחשבתיים ומִבצעיים בהכנה לקרבות הגנה. לדעתי, נכונה הטענה שחיל הרגלים של צה"ל לא הוכן למלחמה. הסיבה: מפקדי צה"ל התכוננו למלחמה הקודמת (ששת הימים), שהם לא למדוה, לא הבינוה ולא הפיקו ממנה לקחים, וגם גֵּיסות השריון לא היו מוכנים למלחמת יום הכיפורים. במלחמת ששת הימים התמוטט הצבא המצרי מיד אחרי הפעולה המוצלחת של חיל האויר, ותפקידו של חיל הרגלים מלכתחילה היה מוגבל. תִפקודה של חטיבת "גולני' (הנחשבת לחטיבת חיל-רגלים מעולה, חיר"ם) במלחמה, ובעיקר בקרב החרמון, בסוף מלחמת יום הכיפורים, מעיד על מצבו של חיל הרגלים בצה"ל.
על תרבות המיתוס והשקר כתב הפרשן של "הארץ", זאב שיף, במאמר שעִניָנו פרשת "אִירַנְגֵּיט" (1987)
9: "המסקנה הראשונה העולה מקריאת שבעים ואחד עמודי דו"ח ועדת המודיעין של הקונגרס האמריקני על פרשת מכירת הנשק לאירן היא שכולם שיקרו לכולם, כולם הוליכו שולל איש את רעהו והעלימו מידע זה מזה. בכולם, אני כולל גם את שתי השותפות העיקריות למבצע, ישראל וארצות-הברית".
10
בדיון פנימי בצה"ל ב-1988, בצֶוֶת להפקת לקחים בראשותו של האלוף משה בר-כוכבא, שגם אני הייתי אז חבר בה, אמר תת-אלוף (מיל׳) אפרים חירם: "השתתפתי בצֶוֶת שחקר את נפילת מוצב החרמון וכיבושו במלחמת יום הכיפורים. צֶוֶת גדול עבד על העִניָן. איש לא קרא את התיק, לא קראו ולא למדו. צה"ל הוא לא צבא למדן. לומדים מהניסיון, בספרים לא קוראים, לא משתמשים בלקחים מתרגילים".
בדו"ח השנתי שפִּרסמה מבקרת המדינה מרים בן-פורת, במאי 1990, היא התיַחֲסָה לתרגילי המִפקדות הבכירות בצה"ל שנועדו לבחון ולהטמיע את תורת הלחימה, לבחון ביצועים, ולהפיק את הלקחים המתבקשים. המבקרת הגיעה למסקנה שפקודות הצבא לא הטילו על מחלקת ההדרכה במטכ"ל - שהייתה אז הסמכות העליונה בתחום ההדרכה - אחריות-מטה למיסוד הפקת הלקחים מהתרגילים, ושלא נכתבה תורת אימונים ותרגילים כעקרון-יסוד שממנו יש לגזור את הפעלת המערכות הצבאיות ותִפקודן. יש בצה"ל שימוש רב במושג "לֶקח", אבל אין הגדרה מוסמכת של מושג זה. רבים מהנושאים שהוצבו לבחינה בתרגילים חרגו ממטרת התרגילים, וניסוחם של רבים מהם היה כוללני מדי. לא כל התחומים שהוצבו לתִרגוּל נדונו בסיכומי התרגילים. חלק מהנושאים הוצאו ממסגרת הפקת הלקחים. לא מוצה מלוא המאמץ שהושקע בתרגילים. תהליך התִחקור לא מוּסד: לא נקבעו עקרונות אֵילו מקרים יש לחקור, ולא גובשה שיטת תִחקור.
ב-1990 התנהל בבית-דין מיוחד של צה"ל משפטו של אלוף-משנה יהודה מאיר, שפיקד על אזור שכם בתחילת האינתיפאדה, בינואר 1988. מאיר הואשם במתן פקודות בלתי-חוקיות, לשבירת ידיים ורגליים של ערבים מהכפרים ביתא וחווארה. מטעם התביעה הצבאית העידו, בין היתר, מי שהיה אלוף פיקוד המרכז בזמן האֵרועים, האלוף עמרם מצנע, ומפקד אוגדת השומרון, תת-אלוף זאב ליבנה (לימים אלוף). על-פי עדויותיהם של מצנע וליבנה אין הם זוכרים אֵרועים דרמטיים שהתרחשו שנה וחצי לפני המשפט. מעֵבר לביזיון של עצם קיומו של אותו משפט במהלך ארועים אלימים שסיכנו את הציבור היהודי ביהודה ושומרון – ודי לזכור את מעשיה של האלופה יפעת תומר-ירושלמי כדי להבין מה קרה כבר אז בפרקליטות הצבאית – לדעתי המסקנה העגומה מעדותם היא אחת משתיים: או שהם שיקרו, או שהם לא שלטו שליטה ממשית בכוחות שעמדו לרשותם. כך או כך, בבית המשפט הצבאי ניפצו השניים, בפומבי, את מיתוס הקצין הישראלי הבכיר, איש כבוד, חבר אמת ומקצוען צבאי. בדו"ח סודי של ועדה בראשות תת-אלוף, שחקרה את אֵרועי האינתיפאדה (באמצע 1990), נכתב שיש פער גדול בין האֵרועים ובין הדיווּחים, ולכן אנשי המפקדות הבכירות אינם יודעים מה מתרחש באמת בשטח.
ביוני 1992 העלה סקר בקרב קצינים בכירים מדרגת תת-אלוף ומעלה בצה"ל, והמקבילים להם ב"מוסד" ובשב"כּ, שלמעלה משבעים אחוזים מהם סבורים שמבחינה ביטחונית ניתן לוַתֵּר על מרבית יהודה שומרון ורצועת עזה ולהמירם בהסדרי ביטחון חלופיים ואמינים. במאמר מערכת, "שטחים ומיתוס הביטחון" ב"הארץ", נכתב: "מאז מלחמת ששת הימים נעטפו השטחים המוחזקים במיתוסים שונים, למן האמונה כי תוצאות המלחמה מגשימות צדק פיוטי, דרך הטענה כי המשך האחיזה בשטחים וההִתיַשבות בהם הם שלב בדרך לגאולה אלוהית, ועד להנמקה התכליתית שחבלי הארץ הללו חיוניים להבטחת קיומה של מדינת ישראל ושבלעדיהם היא מועדת להיכחד". בעל המאמר טען כי ישראלים רבים ראו בנימוק אחרון זה טיעון עִניָנִי, אך הסקר הראה, לדעתו, שזה טיעון מיתולוגי, ממשפחת מיתוס הביטחון.
11