דוגמה לתֵאוריה מיתולוגית-אידֵאולוגית היא הטענה, שבמלחמה מנצחים הגדודים הגדולים ושיחסי-הכוחות הצבאיים מסבירים את רוב האֵרועים המלחמתיים. רוב חוקרי מלחמת העצמאות טענו, שמבחינת יחסי הכוחות היה במלחמה ההיא יתרון רב לערבים. בעזרת התֵאוריה הזאת תֵרצו חוקרים מגויסים כד"ר נתנאל לורך, ד"ר מאיר פעיל וד"ר אלחנן אורן כמעט את כל ליקויי הצד היהודי במלחמת העצמאות, ולא בדקו כישלונות ומחדלים שלו. האמת שונה מהתֵאוריה. מבחינת יחסי הכוחות היה אז יתרון ליהודים, לפחות בחודשי המלחמה הראשונים. כשציינתי זאת לראשונה, דבקה בי תָּוִית שובר המיתוסים, ובעלי תֵאוֹריַת יחסי-הכוחות ניהלו מאבק ציבורי כדי לערער את אמינותי כחוקר. כך הם ניסו למנוע את חקר פִּרטֵי מלחמת העצמאות, שבלעדיו אי-אפשר להבין את האֵרועים הצבאיים ואת ההֶבֵּטים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של מדינת ישראל עד 2025, שבעים ושבע שנים אחרי אותה מלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון המנוח, יצחק רבין, היה במלחמת העצמאות מפקד חטיבת "הראל" של הפלמ"ח וקצין המבצעים של חזית המרכז והדרום. תפקודו של רבין מעולם לא נחקר במפורט ורוב הפרסומים עליו הם מיתולוגיים. אם הייתה מתפרסמת האמת, שרבין ברח משדה הקרב ונטש את פקודיו ב-20 באפריל 1948, שעה שחטיבתו עלתה לירושלים והותקפה בשער הגיא, ספק אם הוא היה מתקדם בשרשרת הפיקוד בצה"ל והיה נעשה רמטכ"ל, וספק גדול עוד יותר אם הוא היה נבחר כראש ממשלת ישראל. מי שמֵצֵר שרבין הגיע לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון וחתם על הסכם אוסלו שהתנגד לו והִתכַּוֵּן לבטלו, צריך להכות על חטא על שבעבר השתתף באופן אקטיבי או פסיבי ביצירת מיתוסים ובמניעת חקירתם ופרסום ביקורת עליהם. בעת כתיבת שורות אלה רוב הציבור תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לארועי 7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה, ובייחוד אנשי האופוזיציה ותומכיה הפרוגרסיביים. אז מדוע רבים מהם, לרבות עיתונם הארץ, מתאמצים להסתיר את בריחתו של רבין משדה הקרב, מוכה הלם קרב, דבר שגרם במישרין לאי-משלוח אספקה לירושלים, בריחה שהוסתרה וסופרה כמיתוס המצור?!

אחרי מלחמת יום הכיפורים השתמשו ראשי מערכת הביטחון הישראלית לא רק בתֵאוריַת הגדודים הגדולים אלא גם בתֵאוריַת ההפתעה כדי לתרץ את מחדליהם רבי השנים ואת תפקידו הלקוי של צה"ל באותה מלחמה. כותב שורות אלה חקר את תִפקודה של חטיבת שריון מס׳ 7 ואת "קרב עמק הבכא", קרב הבלימה המוצלח היחיד במלחמת יום הכיפורים (תוצאות המחקר מתפרסמות בספר זה). שיא הקרב הזה היה ב-9 באוקטובר. דיביזיַת שריון סורית תקפה את המערך הישראלי בקו שאורכו היה ארבעה קילומטרים, ומולה נלחמו חמישה-עשר טנקים ישראלים, ללא פיקוד וללא קשר ביניהם, כל אחד לעצמו. הטנקים המעטים האלה שברו את מִתקפת הדיביזיה הסורית. אחרי ניצחון זה התחילה מתקפת-הנגד של צה"ל, שנעצרה במרחק טוָח-תותחים מדמשק, ושהסתיימה בכיבוש מובלעת סורית ממזרח לרמת הגולן. פרטי קרב "עמק הבכא" מפריכים את הטענה, שלא היה די במאה ושמונים טנקים ישראלים בפרוץ המלחמה, ואת הטענה שאילו היו ברמת הגולן יותר טנקים ולולא הייתה הפתעה, לא היו לסורים הֶשֵגים בתחילת המלחמה. האמת: את תוצאות הלחימה בגזָרות אחרות (חושניה ורפיד) קבעה לא כמות הטנקים אלא איכות לקויה של הפיקוד הבכיר במטה הכללי, בפיקוד הצפון וברמת הגולן, שלא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו; איכות לקויה של הפיקוד הקרבי שלא סיפק פתרונות צבאיים מתאימים למציאות שהתפתחה משום שלא הבין מה מתחולל; ואיכות-לחימה, לקויה יחסית, של השריונאים בגזרות המרכזית והדרומית של החזית. לא חוסר גדודים גדולים אלא תפקודם של הגדודים הקטנים קבע את גורל קרבות הפתיחה. אילו היו השריונאים בגזָרות האחרות שברמת הגולן מתַפקדים בדומה לחמישה-עשר חבריהם ב"עמק הבכא", אולי תוצאות הקרבות היו אחרות. כשאמרתי את דעתי זאת לאלופי שריון בשיחות אישיות ולחניכי המכללה לביטחון לאומי של צה"ל – בהרצאה שנתתי שם, באמצע שנות השמונים, על מיתוס הביטחון והפקת לקחים – לא היה אף אחד שטען שהעובדות היו אחרות, ואיש לא סתר את מסקנותי. ואף-על-פי-כן העדיפו ראשי צה"ל, לרבות האנשים שאִתם דיברתי, לדבוק בתֵאוריַת ההפתעה והגדודים הגדולים, המשרתת את שרידותם האישית ואת דרישות התקציב שלהם. מאז לא הוזמנתי להרצות בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי. אם צריך להגן על חניכי המכללה, שהם קצינים בכירים, מפני גישה ביקורתית, זאת ההוכחה שמקבלי ההחלטות הבכירים, במערכת הביטחון לפחות, מזלזלים ברמתם האינטלקטואלית של חניכי המכללה.

דבקות מיתולוגית זאת היא אחד הגורמים לכך שכל המפקדים הבכירים של צה"ל, בשרות פעיל ובמילואים, שגו לחלוטין בהערכת תוצאותיה של מלחמת המפרץ הראשונה, לפני תחילת הקרבות ולפני שהתחיל קרב היבשה. היתרון בשיעור של אחד לשלושה לצבא עירק על כוחות הקואליציה הביא אותם להעריך שלצדאם חוסיין היה סיכוי להשיג לפחות מקצת ממטרותיו הצבאיות, לנצֵח בקרבות אחדים ולגרום לאמריקנים אבֵדות רבות שיכפו עליהם מחשבה שניה על הכדאיות להמשיך במלחמה ועל האפשרות להיקלע למצב של "סופּר וייטנאם". רק אחרי המלחמה התחילו "מקצועני צה"ל" לדבר על פער האיכות בין צבא ארצות-הברית לצבאה של עירק, ורק ביולי 1993 ניסו ראשי מערכת הביטחון ליַשֵׂם את דוקטרינת הלחימה האמריקנית במפרץ, במלחמה נגד ארגון החיזבאלּה בדרום-לבנון, במבצע "דין וחשבון". לאחר הצלחת החמאס לבצע פשיטת-טבח בישובים ב"עוטף עזה" ב-7 באוקטובר 2023 והתפקוד הלקוי של צה"ל במבצע "חַרְבות ברזל", נשמעה בפי רבים הטענה שהאסונות נגרמו בגלל צמצום זרוע היבשה של צה"ל במאה ה-21. צמצום זה אכן היה מיותר אבל לא בגינו נגרמו המחדלים והאסונות אלא בגלל מקצועיות ירודה של מקבלי ההחלטות הבכירים בצה"ל. אחד הטועים היה תת-אלוף (מיל׳) דב תמרי, שנמנה בעבר עם חוקרי המכון ללימודים אסטרטגיים של אוניברסיטת תל אביב, והִרבָּה לפרסם מאמרים על נושאים צבאיים ולהופיע בתקשורת האלקטרונית כפרשן-על. ברב-שיח בחיל האויר לפני כארבעים שנה על איגופים אנכיים ופעולות מיוחדות, בהנחָיַת כותב שורות אלה, אמר תמרי, ששום צבא קטן בהיסטוריה לא הצליח לנצח צבא גדול וכי לא עורערה מעולם טענתו של נַפּולֵיאון שאלוהים אוהב את הגדודים הגדולים. תמרי וחבריו התעלמו מכך שצבאו הגדול של נפולֵיאון עצמו הובס על-ידי צבא קטן ממנו בהרבה, במסע ברוסיה ב-1812, וכי פרידריך הגדול, עוד לפני נפולֵיאון, התמודד בהצלחה, ב"מלחמת שבע השנים",¹ עם צבאות קואליציה שהיו גדולים מצבאו פי-עשרים.

ב"מְשַׁל הַמְּעָרָה"² טען אפלטון שרוב בני-האדם מפרשׁים את המציאות על-פי מיתוסים, ושידיעתם אינה "אמיתית" (מדעית) אלא ידיעת צללים וסבָרות (פּסאודו-מדע, לפי הניסוח של קַרל פּוֹפֶּר³). יושבי המערה האפלטונית מתיַחֲסים בעוֹיְנוּת אלימה למעטים אשר יצאו ממנה, שהשתחררו מהמיתוסים והרואים את השמש, "לא (את) דמיונותיו על-פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו ובמקומו שלו". הם משתדלים, ועל-פי-רוב מצליחים, לעורר בציבור ספק מניפולטיבי באמינותם של הפילוסופים.⁴ קֹהלת כִּוֵּן לאותו רעיון: "בריב חוכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". ניסיון להגיע לחקר האמת פוגע באושרו של היחיד. ג'אמבטיסטקה ויקו, ואחריו מרטין הֵידֶגֶר, סברו שהלשון עטופה במעטה מיתולוגי ולא רק מבַטאָה מובנים אמיתיים אלא גם מכסה עליהם. ויקו כתב: "האדם, ברוב בערותו, הופך את עצמו לאמַת-המידה של היקום; שהרי... עשה מעצמו עולם ומלואו. כשם שהמֵטָפיזיקה הרציונלית כמולדת שהאדם נהפך לדברים על-ידי הבנתו אותם, כך מֵטָפיזיקה זו, המבוססת על הכוח המדומה, מראה שהאדם נהפך לכל הדברים משום שאינו מבין אותם. הטענה השנייה, קרוב לוַדַּאי, אמיתית יותר מן הראשונה, כי שעה שהאדם מבין הוא מרחיב דעתו לכלול את הדברים אך שעה שאינו מבין הוא יוצר את הדברים מתוך עצמו, ולכן נהפך לדברים תוך-כדי הפיכת עצמו לדברים".⁵ הפילוסוף הפולני לֶשֶק קולַקובסקי המסַוֵּג את התרבות לשני גזעים עיקריים, המיתולוגי-סמלי והטכנולוגי-מדעי, טוען ששני אלה נכחו ונוכחים תמיד בתודעה האנושית ובתרבות, ושלא תיתכן הרמוניה ביניהם. המיתוס קַיָּם בלוגיקה, באהבה, בעולם הערכים ובכל תחום שאפשר להעלותו על הדעת. מיתוסים דתיים – כמו סיפור גן-העדן והגֵרוש ממנו - הם הִתגלות של רעיונות באֵרועים מיתיים. מיתוסים לא-דתיים, כמו "אמת" ו"חֵרות", מבטאים את הרצון להתגבר על המקריות ולתת למושאי התחושות מֵמד של בלתי-מקריים. מיתוסים מחַיְּבים את המאמין לסדר קבוע שאין עליו ביקורת, וכך הם מצמצמים את חֵרותו.⁶ מסקנה: מיתוסים הם גורם אנטי-דמוקרטי בחברה ובתרבות. צמצום חֵרותם של המוני העם היא אחת ממטרות השליטים. במשטר טוטליטרי יכולים השליטים לצמצם את חֵרותם של הרבים על-ידי איומים ואלימות פיזית: במשטר דמוקרטי נעזרות האליטות הפוליטיות בנטייה המיתית של המוני העם. במשטר הטוטליטרי יש עבדי מיתוסים: במשטר הדמוקרטי יש צרכני מיתוסים. מיתוס הבחירה החופשית מסייע לתושבי המדינות הדמוקרטיות לקבל את מצב העבדות-בתוך-חֵרות. אפשר להבחין בין שתי דרגות של חרות: חרות מלחץ פיזי ברוטלי, שהיא חרות הקיום הפשוט, וחרות ממיתוסים, שהיא חרות הרוח ושרק היא מסוגלת להפיק לקחי-אמת. בדמוקרטיה, שבה האלימות הפיזית אינה נורמה רוֹוַחת, יש אלימות רוחנית הכופה על בני-אדם עבדות אינטלקטואלית. מיתוס-החרות של הדמוקרטיה, שכמה פילוסופים ואינטלקטואלים מיַחֲסים לו חשיבות רבה, מרוקָן מתוכן, ותוצאת ריקונו מתוכן היא שלילת חֵרותו של היחיד ואי-מיצוי הפוטנציאל של האנשים שאינם בצמרת השלטון, שאינם חברים באחת האליטות החברתיות ושאינם שַיָּכִים לזרוע האידאולוגית שקוד ההתנהגות שלה הוא נאמנות, דהַיְנו עבדות מרצון. גם האליטות הפוליטיות והחברתיות מתַפקדות גרוע, בניגוד לאינטרסים השׂרידותיים שלהן, ולמעשה מתאבדות, בתרבות המיתולוגית, כי נמנע מהן לקיים בתוכָן תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שִוְיוֹן על נושאים החיוניים לשרידותן. דברים אלה נכונים בעיקר בעִניְנֵי ביטחון. האימפריה הרומית תרמה לעולם את הביטוי "לחם ושעשועים" (או "לחם וקרקס"), המתאר מה שמבקשים המוני העם ממקבלי ההחלטות: שׂרידוּת נעימה. לכך אפשר להוסיף את השאיפה הלא פלבאית ל"גן העדן האבוד", לשִׁיבה למצב האושר המלא שממנו גורש, כביכול, המין האנושי בתחילת היותו. אדם וחַוָּה גורשו מגן-עדן מפני שאכלו מפרי עץ הדעת, דהַיְנו ניסו להיות חכמים ולהגיע לחקר האמת. על-פי מיתוס זה, ידיעת האמת היא עונש פסיכולוגי, מפני שהיא מבהירה לאדם את מצב היותו עירום, גורמת לו בושה ופחד ומפחיתה מאושרו. געגועי בני האדם לגן העדן של הבּערוּת מסַיְּעים למקבלי ההחלטות להשליט את התרבות המיתולוגית גם במאה העשרים ואחת.

בשנת 1992, כשפורסם במערכת הבחירות בישראל - על סמך מחקרִי ועדוּתי בבית המשפט הצבאי בפרשת רוני אלמוג ו"לֵיל הגִלשוֹנים", שניתנה ארבע שנים לפני-כן - שיצחק רבין ברח במלחמת העצמאות משדה הקרב, הגיבו מקורביו שאני "שקרן פתולוגי", שדבָרַי הם שקר ולא ראוי בכלל להִתיַחֵס אליהם ברצינות. בטלוויזיה וברדיו בישראל הנושא לא הוזכר כלל וגם עיתונים מרכזיים אחרים התעלמו ממנו. הפרסום לא עורר יחס שלילי כלפי רבין אלא כּלַפַּי וכלפי אנשים ב"ליכוד", שהשתמשו בממצאַי (בלא תֵאוּם אִתי). סקרי דעת-קהל הראו שהפרסום אף סייע לרבין, ומומחי בחירות טענו שהפרסום עורר כלפיו אהדה. רוב הציבור - ואפילו יריביו הפוליטיים כחנן פורת וגאולה כהן - ביקשו להמשיך ולראות ברבין את המיתוס של הפלמ"חניק הגיבור. אני משער שרבים מהם היכו על חטא ארבעה-עשר חודשים אחרי-כן, כשהתבוננו בתפקודם של רבין וממשלתו בעיקר בפרשת "הסכם אוסלו" וכשנוכחו בסכנות הצפויות לישראל, מבחינתם, מהמשך מדיניותו. יוצרי המיתוסים הביטחוניים ומשַמריהם הם "אינטלקטואלים" מניפולטיבים ופופוליסטים, המעוניָנים לא בחיפוש האמת במתן הסברים מדעיים לתופעות, אלא בשליטה באנשים באמצעות מיתוסים, אידאולוגיות ושקרים. הם חוששים שניפוץ המיתוס של יצחק רבין ינפץ את המיתוס שלהם עצמם, יַקשה על השימוש במיתוס כמכשיר שלטוני. ניתוח אינטלקטואלי של תוצאת האֵרוע הביטחוני והפקת לקחיו אינם מעַניְנים אם מחירם הוא פגיעה בתופעת המיתוס. התוצאה משמשת אותם להשגת יתרונות פוליטיים - ו"אחרַי המבּול".

ההיסטוריון הצבאי מייקל אליוט הווארד כתב שמאַפיְנֵי ההתרחשות של המערכה הצבאית הם זוָעה, כָאוס ומזל.⁷ ברנארד ברודי כתב בספרו הנ"ל: "מלחמה מביאה עִמה, ממילא... הרס חסר הבחנה... (ו)הכחדה של חפים מפשע: אני מתכַּוֵן לא רק לבלתי-לוחמים אלא גם לצעירים החמושים בשני הצדדים. הם לא רצו במלחמה, ועל-פי-רוב אין הם מבינים את מטרותיה, ואין חשיבות יתֵרה לשאלה אם גויסו בעל-כורחם או נִתפַּתו להתנדב על-ידי תעמולה או לחצים אחרים. עֲוָלות אלה הטילו צל אפילו על מלחמות שהיו קרובות מאוד להגדרה של מלחמות ׳צודקות׳". הבריגדיר-גנרל ס.ל.א. מרשל, שחקר יותר מכל היסטוריון צבאי אחַר אֵרועים צבאיים סמוך להתרחשותם (במלחמת העולם השנייה), כתב על שדה הקרב שהיה אָפיָני באותה מלחמה, בספרו "אנשים מול אש": "תכונתו האכזרית ביותר של שדה הקרב היא רֵיקוּתו. אנשים אינם בו. אין בו, או כמעט אין בו, סימן לפעולה. כולו טובל בדממה גדולה הנִדמֵית לו (ללוחם) כמבשרת רע יותר ממטחי-אש מקריים שהוא שומע. הרֵיקוּת היא המקפיאה את דמו של אדם ושׂמה מחנק לגרונו. הריקות היא המהממת אותו כבשיתוק. כל הסכנות הפעוטות שניצבו בדרך חייו משכבר מלֻווֹת היו טעם-התרגשות. עתה הוא ניצב נוכח סכנה גדולה, אלא שכל טעם התרגשות אינו נִלוָה אליה". מרשל טען שהפחד הוא המאפיין העיקרי של האדם בקרב, וציטט את הקטגור האמריקני הראשי במשפטי נירנברג, רוברט ג׳קסון: "לא הכידון ולא הכדור אלא הפחד הוא האויב האמיתי בשדה הקרב". מייקל הווארד ציטט את דברי מי שהיה מפקד פלוגה בנסיגה לדנקרק במלחמת העולם השנייה: "מילֵאנו את כל התפקידים שהוטלו עלינו, אבל אינני זוכר דבר. אכלנו ויָשַנּו בכל מקום שיכולנו, בלי להתחשב בשעה. כנראה איבדתי כל חוש של זמן. בכל פעם שהתעוררתי לא זכרתי את הזמן והמקום. עברו דקות כאובות, בדומה לאדם משותק שהתחושה חוזרת אליו, עד שהעֵרנות המלאה חזרה. כל אחד מאִתנו היה אפוף אֲוִירה של עֲיֵפות כבֵדה ויֵאוש". בספרו "חולות דנקרק" כתב הסופר הבריטי ריצ'רד קולייר, שהפרשה הצבאית ההיא לא הייתה הצלחה אלא תבוסה. הוא סיפר על רב-סרן שירה ברב-סרן אחר שניסה להפוך את הסירה בתעלת למאנש, ועל מפקד בכיר שחפר שוחת-שועל, שכב בה רועד מפחד, וסֵרב לעזוב אותה. קולייר כתב שיש לקרוע את המַסוֶה המכסה את פני המיתוס של דנקרק. כמה חוקרים הגיעו למסקנה שאולי התֵאור השִקרי של הנסיגה נועד לכסות על מחדל: הנסיגה לא הייתה הכרחית. הכוחות של אנגליה וצרפת יכלו להילחם בגרמנים, ואולי גם לבלום את הצבא הגרמני, כבר בשלב ההוא של המלחמה. סרטו של סטנלי קיובריק, "נתיבי תהילה", מבוסס על אֵרועים שהיו במלחמת העולם הראשונה. יחידה צבאית קיבלה פקודה שאינה ניתנת לביצוע. המשימה לא הושגה ורבים נהרגו. כדי לכסות על הכישלון ולהסיר מעצמו את האחריות מחליט המפקד הבכיר להרוג שלושה חיילים באשמת פחדנות. כל הקצינים הנוגעים בדבר יודעים את האמת ושותקים, רק קצין אחד מתקומם ופועל נגד ההחלטה. סרט זה מתאר את הטֵרוף, הגיהנום והזוָעה שבמלחמה, את מוראות החיים בחפירות ואת השחיתות, הטיפשות, העִוָּרוֹן והטֵרוף של הפיקוד העליון, הצועד לקראת התאבדות בגינוני כבוד תוך כדי נשפים וסעודות. במאמר שפורסם ב"מערכות" הציע ד"ר פאול כץ להוסיף לעקרונות המלחמה את עקרון הפחד. "אדם פגיע לפגיעה חיצונית והוא פוחד מפגיעה זו". זה עיקרון "בלתי-תלוי בזמן, בתרחיש ובמקום. התנהגות הפרט בקרב נשלטת על-ידי עיקרון זה. כל מי שהשתתף במלחמה יודע זאת. התנהגות הפרט קובעת, בסופו של דבר, גורל כל מערכה".⁸ התרחשויות שאֵלֶּה מאַפיְנֵיהן מזמינות מיתוסים המעניקים להן משמעות חיובית, כדי שתתקבלנה על דעת רוב הלוחמים ועל דעת הציבור הנפגע מתוצאותיהן. המיתוסים מגבירים את הזדהותם של הלוחמים ושל הציבור עם מקבלי ההחלטות, החברה, העם והמדינה ששלחו למלחמה אותם ואת יקיריהם. הם משיגים הסכמה לאומית (קונסנזוס) למלחמה המוצגת, לא פעם, כ"מלחמת אין-ברֵרה": הם מחזקים את רוח הלוחמים במצבי משבר וסף-יֵאוּש, הם מטשטשים כישלונות ומחדלים בכל הרמות ומסַיְעים לאשמים בהם לא לשאת באחריות ולא לשלם מחיר אישי ופוליטי בעד אשמתם. פחד המָוֶת הוא הפחד מפני התמזגות "האני" הסוּבּיֶקטיבי בעולם האדיש, הקר, הניטרלי. ידיעת פרטי מלחמה עלולים להבהיר את האבסורד שבה. חקר המלחמות - ובייחוד חקר הקרבות - עלול לגרוע מנכונותם של בני-אדם להתגייס ולהילחם. לכן נזקקו אומות למיתוס המלחמה בציביליזציה הנוכחית. המיתוס מאניש את המלחמה, מארגן את אֵרועיה ומעניק לה חוק עֶרכִּי חיובי. המסגרת הצבאית נוגדת את נטייתו הטבעית של האדם להיות חופשי, ואצל כמה בני-אדם זאת נטייה חזקה מאוד שאי-אפשר לרסן אותה לגמרי. המסגרת הצבאית מתקיימת לא רק הודות למשמעת ולסנקציות, הכופות על היחידים לשרת בצבא. המיתוסים מסַיְּעים לאליטות לכַוֵן את הִתיַחֲסותם של החיילים למסגרת הצבאית כפי שרצוי להן. ________________________________ בשבוע הבא: ההוצאה לאור של צה"ל "מערכות" דוגלת במיתוסים ובהסתרת ליקויים; התעלמות מן המציאות; משפט רוני אלמוג מ"ליל הגלשונים"; בריחתו של מפקד חטיבה "הראל", יצחק רבין, משדה הקרב; פרשת אל"ם (בדימוס) משה גבעתי; ברודי: "מלחמה היא רצח הילדים" ופרשת עקדת יצחק; הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים. דעות תת-אלוף נחמיה דגן והאלוף בדימוס יאיר יורם על ניפוץ מיתוסים.

1. מלחמת שבע השנים, המכונה גם "מלחמת אירופה" הייתה מלחמה עולמית שנמשכה תשע שנים, בין 1754 ל-1763, אך היא נקראת כך משום שחלקה העיקרי ארך שבע שנים (1756–1763). במהלך המלחמה נלחמו צרפת, אוסטריה, ספרד ורוסיה נגד בריטניה, פרוסיה ופורטוגל. (ויקיפדיה). 2. מְשַׁל הַמְּעָרָה הוא אחד התֵאוּרים המוכּרים ביותר בכתבי אפּלטון, אשר נועד לדַמּוֹת מציאוּת של בַּעֲרוּת, בה אנשים נותָרים חֲשׁוּכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורהּ של החוכמה. (ויקיפדיה). 3. קרל פּופּר, "היגיון התגלית המדעית: תורת-הידיעה של מדע הטבע המודרני", תרגם יוסף אגסי, הוצאת "עלו-עט", 2017. 4. "פוליטיאה" ז׳. 5. ג'מבטיסטה ויקו, "המדע החדש". 6. לֶשֶק קוֹלַקוֹבסקי, "נוכחותו של המיתוס", 1971. 7. Howard. M., “The Use and Abuse of Military History”, The Royal United Journal of Civil Service Institute, no. 7, fb., no. vol. 625. 8. פאול כץ, "העיקרון הנוסף – האם עקרונות המלחמה הם קבוצה שלמה?", מערכות, 302–303, מארס-אפריל 1986.