זו הייתה הפעם הראשונה ששלי כהן הרגישה כי היא ניצבת מול מערכת שמנסה לגמד את שקרה. חוויה זו לא תישאר בודדה. שלי ובעלה יצחק חזרו והעלו טענה זו רבות בפניי, במהלך הקשר בינינו בשבועות האחרונים. הסבירו לכם מה בדיוק קרה? שלי: "לא. אמרו לנו שהנושא ייחקר". ומה העלתה החקירה? "אין לנו מושג. עד היום, כמעט חצי שנה אחרי האסון, אף אחד מסורוקה או מכל מקום אחר עוד לא קרא לנו והסביר בצורה ברורה מה קרה. כמה ימים אחרי הלידה הייתה בבית-החולים פגישה אליה הוזמנו. והיו שם מנהל מכון הפלסטיקה, ד"ר יובל קריגר, מנהלת המחלקה ד"ר דניאלה לנדאו, אחות בשם אסנת ופלסטיקאי שרשם את פרוטוקול הפגישה. במהלך אותה פגישה שאלתי את ד"ר קריגר איך זה קרה. הוא ענה שזה נגרם מנוזל. ואת השאר תבדוק ועדת הבדיקה". וזה המידע היחיד שקיבלתם מהצוות הרפואי, שמסביר את מה שקרה? "לא. נאמר לנו גם שזו כוויה מדרגה 2. וגם מידע זה התגלה כממעיט מחומרת המצב, שכן בבדיקה פרטית שעשינו אצל הפלסטיקאי ד"ר איציקזון מהדסה עין כרם, התברר שרמת הכוויה חמורה יותר: 3-2". והיה גם מידע שההורים נחשפו אליו עם עזיבתם את בית החולים, שלושה שבועות לאחר הלידה, ב-22 במרץ. וכך כתוב במכתב השחרור: "ביום הראשון לחיים הופיעו נגעים בולטים ברגליים דו-צדדית, לאחר רחצה באמבטיה. ההתייחסות הייתה כשל כוויה. והוחל בחבישות מקומיות (...) ריפו כמעט מלא של אזור כפות הרגליים". זו הייתה הפעם הראשונה, והיחידה, שבית-החולים הזכיר את הזיקה שבין התאונה לאמבטיה. אך למרות תוספת המידע החדש, אין ספק - מסמך זה מתאים יותר שייצא ממוסד עם זיקה למשרד החוץ, מאשר ממוסד שיש לו זיקה למשרד הבריאות. "הופיעו נגעים" ("נגעים" - הכוונה לכוויות שחורות); "הופיעו" (כמו היו אורחים אקראיים); "לאחר רחצה באמבטיה" (מה היה באותה אמבטיה?). וגולת הכותרת: "ריפוי כמעט מלא". טקסט מקומם לא פחות נרשם בהודעה לעיתונות שהוציא בית החולים עם שחרורו של יוחאי: "לשמחתנו התינוק שוחרר במצב טוב לאחר טיפול שמרני וללא צורך בהתערבות ניתוחים. בגלל איכות הריפוי המצוינת נראה כי לא צפויות לו הפרעות תפקודיות או אסתטיות בעתיד". Oh boy, כמו שאומרים האמריקנים, כמה עזות, כמה חוצפה, כמה התכחשות למציאות, שלא לומר שקרנות, צריכות להיות אצל מנסחי ההודעה האומללה הזו ומנסחי מכתב השחרור שקדם לו. ראיתי את יוחאי חצי שנה כמעט אחרי לידתו. מראהו מעורר רחמים. כפות רגליו מושחרות ומקושתות. עד היום הן עוד לא התיישרו. ראשו מעוות. כשהוא לא רדום הוא מרבה לבכות. רק פעם אחת ויחידה, במהלך השעות שהייתי במחיצתו, ראיתי שביב של חיוך על פניו.

אבל עוד קודם שחרורו של התינוק האומלל: שלושה ימים לאחר שאירע המקרה החלו להופיע נמקים בחלק מאצבעות כפות הרגליים וכתוצאה מזה נשרו שתי הזרתות של התינוק. ההורים המיואשים התחילו להבין שהנורא מכל עוד לא קרה. שכתוצאה מהטרגדיה הם נתקלים – ומי יודע אם לא ייתקלו גם בעתיד – בעוד הפתעות אכזריות חדשות. לדברי שלי ויצחק כל ניסיונותיהם להבין מהצוות מה קרה, מה קורה ומה עוד יקרה – נתקלו בחומות גבוהות של שתיקה ושל חיפוי. "שבועת השתיקה", מכנה זאת במרירות אבי התינוק. תפרטו קצת יותר. יצחק: "תראה, זה לא הגיוני שתינוק יעבור אירוע כזה שש שעות אחרי שהוא נולד. זה לא הגיוני שאצבעות של תינוק נושרות כמה ימים לאחר לידתו. זה גם לא הגיוני שלא נקבל הסבר ברור מהצוות הרפואי מה קרה ומה צפוי לנו. אז כל הדברים הלא הגיוניים הללו קרו. וכל הזמן אמרו לנו 'זה נמצא כרגע בבדיקה. כשתסתיים הבדיקה גם אנחנו וגם אתם תדעו על כך'. וכך לגבי כל דבר שביקשנו לדעת. אם זה פענוח מקיף של אולטרה-סאונד שעשו ואם זה לגבי שאלות 'מציקות' אחרות שלנו". שלי: "בכל התקופה שהיינו בבית-החולים היה רק רגע אחד שהרגשתי שמישהו מדבר איתי בגילוי לב. זה קרה כשפרופ' אהרן גליל, מנהל התפתחות הילד בסורוקה, אמר לנו ביושר-לב נדיר בסורוקה, שהוא מודה שהוא לא יודע מה הדרך האידיאלית לטפל במקרה כזה. כי כוויה שכזו, כמה שעות אחרי הלידה, דבר כזה עוד לא קרה בארץ". יצחק: "במקום שסורוקה ייקחו אחריות על מה שקרה, יקימו חמ"ל חירום שיטפל בדבר הזה תוך גיוס טובי המומחים בארץ ובעולם, אם אכן לא היה תקדים בארץ לדבר כזה, ההתנהגות שלהם היא של בריחה מאחריות. נתחיל עם הדבר הבסיסי: אף אחד בבית-החולים, עד היום, עוד לא התנצל על מה שקרה. זה מוגזם לצפות שמנהל בית-החולים, שאחד העובדים שלו עשה מעשה נורא כזה, יבוא אל הקורבנות ויתנצל בפניהם על מה שקרה? אבל גם הדבר הפשוט והבסיסי הזה לא קרה". שלי: "וזה ממשיך בכך שהיחס שניתן לנו הוא קר. לפעמים זה נראה כאילו הם עוינים אותנו. אנחנו תובעים את בית-החולים, מערבים את התקשורת, לא מחייכים, לא מתחנחנים. מסרתי להם ילד בריא והם החזירו לי ילד נכה עם בעיות מתגלגלות ואני לא בסדר כי אני לא מחייכת אליהם. ולכן היחס קר אלינו, ומשום כך גם מסתירים מאיתנו כל מידע שקשור למצבו של יוחאי. הוא עובר צילומי רנטגן או אולטרה-סאונד מוח ואמרים לנו שרק רופאת המשפחה תיתן לנו את תוצאות המפורטות של הבדיקות. אנחנו הולכים אליה, ולא כל דבר היא יכולה להבין במסגרת מומחיותה. ואז היא שולחת אותנו חזרה לסורוקה וקובעת לנו תור במחלקה להתפתחות הילד ב-18 בדצמבר ל'פענוח הממצאים'. לעוד ארבעה חודשים! זו בושה שזה היחס. הרי מנהל בית החולים היה צריך לזמן אותנו מיידית ללשכה שלו ברגע שיש איזה צילום או בדיקה חדשה, כדי להסביר לנו אישית. זה המינימום שהוא היה צריך לעשות. במקום זאת שולחים אותנו לטיולי ביורוקרטיה. בסוף אין לנו ברירה אלא ללכת עם הצילומים והדיסקים אל רופאים פרטיים שיסבירו לנו. וכל ביקור שכזה עולה אלפי שקלים. אז אם לגבי צילומים הם לא משתפים אותנו, אתה מצפה שישתפו אותנו על איך הכוויה עצמה קרתה?" אולי מה שד"ר קריגר אמר לכם שהכוויה נגרמה מ'נוזל', זה בעצם רמז לכך שהמקרה קרה מנוזל אחר ולא ממים רותחים? שלי: "היום לי אין ספק שזה לא קרה ממים רותחים. אתה שמעת שמים מאכלים עצמות? בבדיקה פרטית שעשינו אצל ד"ר מיכאל איציקזון, פלסטיקאי מהדסה עין כרם, התברר לנו שאין ליוחאי עצמות בחלקים מסוימים באצבעות כפות הרגליים. אני בטוחה שזה נגרם מנוזל כימי". איך נוזל כימי מגיע למגע עם תינוק בחדר הילודים? "אין לי מושג. ייתכן שבטעות יצקו נוזל כימי לאמבטיה במקום מים".

ואולם האחות הבכירה שוללת מכל וכל אפשרות שכזו: "אין בילודים שום חומר כימי. הדבר היחיד שיש שם, איתו משתמשים לחיטוי הכלים, זה אלכוהול. ואלכוהול לא יכול לגרום לנזק כזה". יהודית שמחון מבאר-שבע, עבדה כמנקה בבית-החולים סורוקה. "אולי חומרים כימיים לא נמצאים דרך קבע בחדרי הילודים", היא אומרת, "אבל זה לא אומר שחומרים אלה לא מגיעים לשם". על-פי עדותה חומרים כימיים חזקים נמצאים על עגלות המנקות העוברות במחלקות השונות. שמחון מספרת את החוויה האישית שלה במגע עם אותו חומר. חוויה שחוותה, לדבריה, ביום הראשון לעבודתה במקום: "אחד מבקבוקי הניקיון מכיל נוזל מסוכן. לא השתמשתי בכפפות גומי ולאחר שיצקתי מהנוזל הזה לכיור, שפשפתי עם סקוץ' והאצבעות שלי ממש נשרפו". האם יכול להיות שבטעות נשפך נוזל כימי המיועד לניקיון על רגלי יוחאי מידי מנקה לא זהירה, שעסקה באותה עת בניקוי? או לחלופין שאותו נוזל נשפך בטעות אל תוך האמבטיה אליה הובא יוחאי? בית-החולים לא ענה לנו לשאלות אלה, כמו גם על שאלות אחרות (ראו תגובת בית החולים מטה). מדוע בעצם הוצא התינוק לרחצה שש שעות אחרי לידתו, ואחר שהוא כבר שכב בגרילר? האם העובדה שתינוק מגיע לגרילר אינה ראיה לכך שהוא סיים את כל הטיפולים – כולל הרחצה? על כך עונה האחות הבכירה כי זה שילוד נצפה בגרילר ארבע שעות לאחר הלידה – אין זו הוכחה לכך שהוא כבר נרחץ. ייתכן שהוא רק חוסן ובשל לחץ בחדר הוא הושכב בגרילר ורק בסמוך לשעה השישית הוא הוצא לרחצה. ח"כ אריה אלדד הוא פרופסור לכירורגיה פלסטית, מומחה בעל שם עולמי בתחום הכוויות. פרופ' אלדד, באיזו טמפרטורה צריכים להיות המים, כדי לעולל נזק שכזה לתינוק? "אסור שאמבטיה לתינוק תהיה עם מים שהחום שלהם גבוה מ-42 מעלות. אם האמבטיה מכילה מים שחומם 60 מעלות ותינוק נכנס לאמבטיה כזו אפילו לשנייה אחת – זה מספיק כדי לעולל נזק, כמו שאתה מתאר". איך הכוויה גורמת לנשירת האצבעות? "בגלל הכוויה הלחץ בתוך רקמת העור הולך וגדל. בשלב מסוים הלחץ הזה גדול יותר מלחץ הדם. כתוצאה מכך נוצרים נמקים והאיבר מת". לא היה ניתן להציל את אצבעות הזרת? "אני לא מכיר את המקרה ולא הייתי שם בזמן אמת. תיאורטית אני יכול לומר שהיה ניתן לבצע מה שנקרא בשפה המקצועית אסקרוטומיה, שזה חיתוך הזרת. בדרך זו יש סיכוי מסוים להצלת האצבעות, אם כי כשמדובר באצבעות הזרת הסיכוי להצלת אותן אצבעות נמוך". אלא שלפי הצהרת בית-החולים הניתוח הזה שמדבר עליו פרופ' אלדד כלל לא נעשה: "לשמחתנו התינוק שוחרר במצב טוב לאחר טיפול שמרני וללא צורך בהתערבות ניתוחים". האם גם נוזל כימי קר יכול לעולל את אותם נזקים שקרו ליוחאי? אלדד: "במישור התיאורטי בלבד התשובה לכך חיובית". אחד הדברים שמכעיסים את יצחק ושלי כהן הוא שבית החולים לא השעה את האחות, שככל הנראה גרמה לנזק הנוראי הזה (בהנחה שהנזק אכן נגרם בידי אחות). יצחק: "לא יעלה על הדעת שמישהי תעשה רשלנות פושעת שכזו בתינוק בן יומו – וכלום! ועוברים לסדר היום. לא ייאמן שקורה דבר כזה". האחות הבכירה לא מסכימה עם ההורים: "אני לא חושבת שצריך להפעיל סנקציות כנגד אותה אחות. אין לך מושג באלו תנאים האחיות עובדות, באלו עומסים. למה אתה לא משקלל גם את המקרים שאותה אחות הצילה חיים? חוץ מזה: דבר כזה לא יכול לקרות גם להורים כשהם מקלחים את התינוק בבית? אז תפטר גם אותם? כך או כך, זה יישב לאותה אחות על המצפון כל החיים". עו"ד אלירן סופר, שמייצג את המשפחה מגיב לטענה זו: "אלה טיעוני הבל. אחות שעובדת עם תינוקות נדרשת לרמת האחריות הגבוהה ביותר. יש לה אחריות מוגברת. לפטור אותה מסנקציות בגלל שהיא עמוסה? אם היא לא מסוגלת להתמודד עם העומסים שתעבור לעבוד במחלקה אחרת או בעבודה אחרת. לפטור אותה בגלל שהיא הצילה פעם חיים? מה הקשר? גם אם זה קרה – זו העבודה שלה. לגרום נכות לילד זו לא העבודה שלה. וכן, גם הורים שמתרשלים בשמירה על חיי ובריאות הילדים שלהם מועדים להענשה. אולי לא צריך לפטר אותה, אבל למה מי שהתרשלה ועשתה נזק לתינוק, חייבת להמשיך ולעבוד עם תינוקות בני יומם?" אחר כך מוסיף עו"ד סופר שכבר ב-16 במרץ הוא הגיש תלונה למשרד הבריאות על שקרה. "זה מאוד מוזר, בלשון המעטה, שחלפה כמעט חצי שנה ועדיין אין תוצאות של אותה ועדת בדיקה שתקבע מה בדיוק קרה באותו יום נורא". תגובת משרד הבריאות: "לאחר המקרה בית החולים סורוקה הקים ועדת בדיקה פנימית וסיכם את ממצאיה. ב-6.6.2011 הועברו ממצאי ועדת הבדיקה לפרופ' הרשקו, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות בצירוף התיק הרפואי של הילוד, המקרה נמצא בבירור של פרופ' הרשקו שיחליט לגבי המשך טיפול במקרה".

לפני מספר שבועות צצה בעיה חדשה בגופו של יוחאי: "פתאום ראינו שהראש שלו מתחיל להתעוות", אומר יצחק. "בחלק האחורי של הגולגולת, היכן שצריך להיות מעוגל, הראש נהיה שטוח; ובאזורים אחרים של הראש קרה הפוך: הם התנפחו. יוחאי נולד עם היקף ראש נורמלי - 32.5. בעקבות הגידול המשמעותי והפתאומי במימדי הראש של יוחאי וגם בעקבות העיוות שחל בצורת הגולגולת שלו, קיבלנו הפניה מרופאת המשפחה, ד"ר קרינה סוחורוב לאולטרה-סאונד מוח והתברר שיש הצטברות של נוזלים סביב חדרי המוח של יוחאי. החשד שלנו, אם כי אין לנו כל יכולת להוכיח את זה בשלב זה, שזה נגרם בגלל התרופות שהוא קיבל לשיכוך הכאבים". אלו תרופות הוא קיבל? יצחק: "לא קיבלתי מהצוות דיווח אלו תרופות הוא קיבל. מה שאני יודע זה ממה שהאחיות רשמו על דוח המעקב שהיה צמוד למיטתו. בכל בוקר הוא קיבל אוקסיקדון. כך הוא קיבל את זה כל הזמן שהוא היה בבית החולים במשך שלושה שבועות. רק בימים האחרונים, ממש לפני השחרור שלו, גמלו אותו לאט-לאט מהתרופה הזו (ראוי לציין שבתיק הרפואי של יוחאי כתוב שבחלק מהזמן הוא קיבל אוקסיקדון ובחלק אחר פרצטמול, שתיהן תרופות משככות כאבים – ד"ח). יש לנו חברה שעובדת כאחות בבית חולים פסיכיאטרי שאמרה לנו שלתרופה כזו יכולה להיות השפעה על המוח. אין לי מושג אם זה נכון. דבר אחד בטוח: בעקומת היקף ראש לבנים עד גיל 3 ניתן לראות איך היקף ראש נורמאלי קפץ פתאום בגיל חמישה חודשים לגודל לא נורמאלי. וגם צורת הגולגולת כיום היא לא נורמאלית". ומה אומרים על כך הרופאים? שלי: "אומרים שעוד מוקדם מדי לדעת. אבל כבר אין לי אמון בסורוקה. תראה, ביום שישי, לפני מספר שבועות (26 באוגוסט), לקחנו אותו לאיכילוב. שם היקף הראש שמדדו לו היה 45.5 ס"מ. יום קודם לכן בסורוקה במדידה שהם עשו היקף הראש שלו היה 44. מדידה זה דבר שצריך להיות מדויק. ביממה הראש לא גדל בסנטימטר וחצי. מה זה אומר, שבסורוקה מתרשלים גם במדידות? שהם עושים שם את הכל - לא רק בדיווחים ובמה שהם כותבים במסמכים אלא גם במדידות – כדי לגמד את הרשלנות שקרתה בבית החולים שלהם?" המעבר של יוחאי לאיכילוב קרה כאמור בסוף אוגוסט, בעקבות אשפוז שלו בסורוקה. מספרת שלי: "הוא צרח בבית, גיהנום! דפק עם כפות הידיים על הצדעים של הראש. ממש נבהלנו. לקחנו אותו לסורוקה ושם, אחרי לילה, רצו לשחרר אותו הביתה. אמרתי להם שאני לא לוקחת אותו הביתה. לא כשהוא משתולל כפי שהוא משתולל. רצו להזעיק את הביטחון. בסוף חבר טוב חיבר אותנו לחיים יוסטמן, ראש המטה של ליצמן, סגן שר הבריאות, והוא הציע לנו שנעביר אותו לאיכילוב. שמחנו מאוד על ההצעה הזו. ואתה יודע מה הכי ריגש אותי? שם באיכילוב זו הייתה הפעם הראשונה שנתנו יחס חם ליוחאי. 'תראה איזה גבר אתה', אמרו לו ד"ר תומר יצחקי והאחיות סביבו. 'כמה שאתה חמוד' ועוד משפטים שכאלה. וכל זאת בטון חם ולבבי. היינו שם בשבת וד"ר יצחקי והצוות שלו היו עבורנו מלאכי השרת, מלאכי עליון. פתאום שמתי לב כמה בסורוקה הוא לא קיבל יחס כזה. יוחאי היה קורבן כפול בסורוקה: בעצם המחדל הנורא וביחס הקר שנבע לאחר שהוריו סומנו כ'אויבי המוסד'. זה לא ייאמן, זו פשוט שערורייה!" בהמשך מציינת שלי שאת היחס הקשה, כדבריה, של סורוקה היא מכירה לא מאתמול ולא מאז המחדל שנעשה עם יוחאי: "בלידה החמישית שלי נזקקתי לניתוח קיסרי. לאחר ימי האשפוז המקובלים רצו לשחרר אותי הביתה, אבל אני הרגשתי כאבי תופת בבטן. ביקשתי בכל לשון של בקשה שיעשו לי אולטרה סאונד ואני זוכרת איך אחד הרופאים הגיב לבקשה הזו: 'גברת פה זה לא בית מלון'. בסוף עשו לי את הבדיקה הזו וגילו שיש לי אכן זיהום בבטן. ואז אחד הרופאים פתח לי את הבטן ללא הרדמה מקומית בכלל, שטף לי את הבטן והשתחררתי עם בטן פתוחה עד שהיא התאחתה".

ועכשיו בעיותיו של יוחאי אינן מתרכזות רק ברגליו, כי אם גם בראשו. "למעשה", אומרת שלי, "כל גופו הוא קורבן של אותו אירוע. כל ההתפתחות שלו איטית ביחס לגילו. בגיל הזה הוא כבר צריך להתהפך, למלמל. אצל יוחאי אין רמז לכך. או שהוא ישן בלי פרופורציה לגיל שלו וכשהוא ער אז הוא בדרך כלל מתייסר". איך את מסבירה את שעות השינה הרבות שלו? "אולי בגלל השפעת התרופות שהוא קיבל". איך ההתנהלות בבית? איך ההתמודדות היום-יומית? "קשה לי להתמודד. מנסים לקבל באהבה את מה שקרה, אבל זה קשה. מאוד קשה. העצבים שלי מרוטים ואני מוציאה את העצבים שלי על כל הסובבים אותי, כולל על ההורים שלי. אני מרגישה שאני לא מעניקה זמן ותשומת לב לשאר הילדים. חברים טובים שלנו, חיים ובת-שבע ברקוביץ', לקחו בחופש לכמה ימים שתי בנות שלנו לדירתם הקטנה, שבה יש להם צרות משלהם: שני ילדים קטנים חולי אפילפסיה. גם המשפחה המורחבת שלנו מעניקה לנו עזרה דומה מדי פעם. "החיים שלי נהרסו. אני לא אותו בן אדם. אין בי כבר שמחת חיים. אני מתפקדת מתוך אחריות. פוחדת לחשוב על המחר, על העתיד. מה יהיה איתו? יעמוד? לא יעמוד? מה יהיה איתו מבחינת הראש? מבחינה התפתחותית. מבחינת השפה. אבל אין לי את הפריבילגיה לחשוב על העתיד הרחוק מדי. אני מתרכזת בלחשוב על היום ועל מחר. ולמחרת חושבת על היום הבא. יצחק מטפל בשישה ילדים. ואני בתינוק פלוס שישה ילדים. צריך לעשות לו כל יום פיזיותרפיה בבית ואחת לשבועיים בבית החולים. "כל דבר הוא סרט. כל דבר הוא מבצע מורכב. כל דבר פשוט, שגרתי, הוא פעולה מורכבת. למשל, אמבטיה. זה סיוט. צריך להרגיע אותו דקות מראש. להחזיק אותו. יש לו פחד בעיניים. דבר אחר: אסור לחשוף את כפות הרגליים שלו לשמש. אבל צריך הרי להוציא אותו מהבית להתאוורר, נכון? גם ביולי-אוגוסט. תינוק שיוצא מהבית זה הכיף שלו – הוא מתחבר לחוץ. רואה ציפורים, פרחים. יוחאי גם את דקות האושר האלה הוא צריך לעשות כשהוא מיוסר שבעתיים - כאשר גרביים מכסות את כפות רגליו. כי אם אני מכסה אותו בשמיכה או בסדין הוא מעיף אותה. מי רוצה כיסוי במדבר הנגב, ביולי-אוגוסט? "וכל הזמן אני נעה מרגשות אשמה לתינוק לרגשות אשמה לשאר הילדים. התינוק אומלל, סובל. אם אני לוקחת אותו על הידיים – אני מרגיעה אותו, אבל מנוטרלת מאחרים; אם אני עוזבת אותו – אני מרגישה רגשות אשמה כלפיו. אז בעלי עוזר ולוקח את הילדים ומשאיר אותי עם יוחאי, אבל גם לילדים האחרים יש צרכים וצורך לקשר עם האם. הם לא מוכנים להסתפק בקשר הזה רק כשיוחאי ישן. לפני שבוע אמר אחד הילדים מתוך תסכול: 'הכל יוחאי ויוחאי ויוחאי. את אפילו לא קונה לנו בגדים כי צריך לחסוך כסף ליוחאי'. נשברתי. קמתי, עזבתי את הכל ולקחתי אותם לקנות להם בגדים חדשים".

שלי ויצחק כהן מתגוררים בדירת עמידר פשוטה וקטנה בשכונת מצוקה, שכונה ד', בבאר-שבע. הם נשואים 11 שנה והביאו לעולם, כאמור, שבעה ילדים. שלי בעלת תשובה ויצחק (42) היה בעבר דתי-לאומי וכיום הוא חרדי. הוא לומד בכולל, מכשיר עצמו לרבנות, מלמד שיעורי תורה, ועד האירוע גם עבד לפרקים כאיש אחזקה בחברה שמספקת שירותי חשמל. אתם חרדים ומתגוררים בבאר-שבע. יצא לכם, לפני הרצח, ללכת לרבי אלעזר אבוחצירא, כדי להתייעץ איתו בנושא זה? שלי מהרהרת שניות ארוכות לפני שהיא מוציאה מפיה מילה. מישירה מבט ומחייכת בעצבות. משפילה מבט. וחוזר חלילה. ואז היא אומרת: "הוא ידע". מה הוא ידע? "שהולך לקרות משהו לא טוב". מתברר שלעצותיו ולברכותיו של הרב אבוחצירא הייתה השפעה רבה על בני הזוג. עוד בלידה הקודמת, היא מספרת, סירבה לאחר ברכת הרב לניתוח קיסרי "והלכתי ללידה רגילה למרות שהזהירו אותי שזה מסוכן. אבל האמונה בצדיק נותנת כוח, ביטחון ואומץ. ובאמת הלידה עברה על הצד הטוב ביותר". הפעם, לפני שידעה שהיא הרה, פנתה לרב שיתיר לה אמצעי מסוים למניעת הריון, שכן הייתה מותשת מריבוי הלידות הקודמות ומצפיפותן. "לכולן הוא היה משיב, ואילו אני, שלוש פעמים ברציפות הלכתי אל הצדיק ושלוש פעמים לא קיבלתי תשובה. אז בעלי, שיהיה בריא, אומר לי 'אם כך המסקנה ברורה – מגיע לנו מזל טוב'. כעסתי עליו מאוד: 'שום מזל טוב, השם ישמור! יש לנו שישה ילדים. אפשר לנוח קצת. מה אתה רוצה, שלא יהיה לנו מה לאכול?' קמתי בבוקר, אחרי שלא ישנתי כל הלילה מהרהורים, הלכתי למרפאה לעשות בדיקה. התקשרתי לבעלי: אני הרה! אז הוא אמר לי 'אמרתי לך כבר אתמול מזל טוב'. ואז, לא יודעת איך להסביר לך, החרדות שלי התהפכו בתוכי לשמחה גדולה. "לפני הלידה הלכתי שוב לבבא אלעזר שיברך אותי בהצלחה. ושוב הוא לא ענה לי. הרב יעקב, השליח שלו, חזר אל הרב ואמר לו, גברת כהן לא הולכת. ואז הוא חזר עם תשובה של הצדיק: 'תגיד לה: הרבה, הרבה, הרבה בריאות'. ככה שלוש פעמים. וזו הייתה הפעם האחרונה שאני אישית הייתי בביתו של בבא אלעזר זצ"ל, לפני שהוא נרצח". איך אתם מבינים היום את המילים הללו של הרב – "הרבה בריאות" - כקביעה שזה מה שיהיה בסופו של דבר עם יוחאי או כציון עובדה שזה מה שאתם צריכים? שלי: "אנחנו רוצים להאמין שזה מה שיהיה בסופו של דבר עם יוחאי. מה גם שאני יודעת שהוא התפלל על התינוק אחרי שקרה מה שקרה. אבל דבר אחד בטוח: עוד לפני הלידה בבא אלעזר ראה את המסע הכל-כך קשה שנגזר עלינו ללכת. "עד האסון הזה לא היינו במינוס. עכשיו אנחנו במינוס של 40 אלף ש"ח. בעלי הפסיק ללמוד ולעבוד ועוזר לי לטפל בילדים. יש לנו ים של הוצאות: רופאים פרטיים, בדיקות פרטיות, נסיעות. וזה מלבד ההוצאות השוטפות הקבועות. אם אנשים יוכלו לסייע לנו בשעה קשה זו – תבוא עליהם הברכה". (בנק הדואר מס ח-ן 22688303. שם החשבון: שלי כהן). יצחק: "אנחנו אנשים מאמינים. אם ה' בוחן אותנו בזה – אנחנו עושים את הכל כדי לעמוד במבחן. הכל, אנחנו מאמינים, יהיה בסוף לטובה".

פנינו לבית החולים וביקשנו לקבל את התייחסותו לפרשה. כיצד אירע המחדל? האם ה"נוזל" שגרם לנזק, ושעליו דיווח ד"ר קריגר להורי התינוק, היה מים רותחים או נוזל כימי? האם הוסקו מסקנות אישיות לגבי מי שגרם לנזק? מדוע בית החולים לא ביצע את ניתוח האסקרוטומיה, כדי לנסות ולהציל את אצבעות הזרת של יוחאי? האם השינויים בממדי ראשו של התינוק נגרמו בידי משככי הכאבים שקיבל? ביקשנו גם תגובות לשורת הטענות של ההורים נגד בית החולים שנפרסה בכתבה, בין היתר הטענות בדבר היחס המזלזל והניסיונות כביכול לגמד את הנזק ולהסתיר מידע מההורים. וזו הייתה תגובת בית החולים: "בבית החולים התבצע תחקיר של המקרה. בדיקת המקרה נעשתה תוך שקיפות מלאה מול כל הגורמים ובכלל זה מול המשפחה. בעקבות האירוע קיבל התינוק את הטיפול הרפואי וההתייחסות הרצינית והמיטבית בהתאם למצבו. אנו שוללים מכול וכול את הטענות שמועלות בפנייתכם".