באחד מימי דצמבר 2011 צלצל הטלפון של יוסי בהגן מבת-ים. "שלום", אמר הקול מהעבר השני של הקו בעל המבטא הערבי הכבד, "קראתי על החברה שלכם באינטרנט ואני רוצה לקנות את המוצרים שלכם".
"יש לנו הרבה מוצרים. מה בדיוק אתה מחפש", ענה-שאל בהגן, שבבעלותו חברת "דנמר אלקטרוניקה ובקרה".
"כל מה שיש לכם", ענה האיש.
"כרגע יש לנו במלאי מכשיר מסוים לבדיקת לוחות חשמל", ענה בהגן.
"מצוין, תביא לי עשרה".
"עשרה?! רוב הלקוחות שלנו קונים מכשיר אחד. בשביל מה אתה צריך עשרה?"
"כי אני יוצא לירדן ואני רוצה למכור את זה שם. כמה אתה יכול לספק לי דחוף, להיום?"
"לא מעניין אותך כמה עולה כל מכשיר?", תהה בהגן.
"הכסף זה לא בעיה", ענה בן-שיחו, "אתה נשמע הוגן. אשלם לך את המחיר שמקובל. אבל תביא את המכשירים בסמוך למעלה אדומים, כי אסור לי להיכנס לישראל".
לפתע הציפה את בהגן תחושה טראומתית קשה של דז'ה-וו. לרוע מזלו הוא כיכב בסרט דומה בעבר. "יותר מדי נורות אדומות נדלקו במהלך השיחה הזו", אמר לנו בהגן לפני מספר ימים. "אני בן 61 ועוסק במסחר שנים רבות. כשמישהו אומר לי שהכסף הוא לא בעיה, אני נדרך. מי שהוא ישר ולא מתכוון לרמות - אצלו הכסף הוא תמיד בעיה", מצביע בהגן על אחת הנורות היותר משמעותיות שנדלקו בראשו.
ולמרות זאת החליט בהגן לתת צ'אנס לעסקה הזו עם אותו לקוח, שהציג עצמו כמוחמד נשאשיבי.
למה המשכת את המגע איתו אם הבנת שיש לך עסק עם נוכל?
"קודם כל כי היה סיכוי של אלפית אחוז שהוא לא נוכל. ואתה לא אומר 'לא' למי שרוצה לקנות ממך סחורה. אבל הסיבה העיקרית היא שהייתי מעורב בעסקה מעין זו לפני שבע שנים; לא כנעקץ, אלא כמתווך שלא-בזדון כמובן. המודל הזה הזכיר לי את מה שהיה אז, והיה לי עניין שאם אכן זה עוקץ שהם ייתפסו. רציתי לסגור מעגל".
לאחר שהלקוח הביע את רצונו לקנות לאלתר את שלושת המכשירים שבמלאי, דנו הקונה והמוכר באופן התשלום. "הבחור אמר לי שהוא יבצע העברה בנקאית", משחזר בהגן, "אבל אני סירבתי והתעקשתי שהוא ישלם לי 15 אלף ש"ח במעמד המסירה. לאחר שהוא הסכים קבענו שאסע למעלה אדומים ושם אצור איתו קשר לקביעת המקום המדויק בו ניפגש".
מיד לאחר אותה שיחת טלפון יצר בהגן טלפון עם משטרת מעלה אדומים ודיווח על המו"מ ועל חשדותיו. "חששתי קצת מהתגובה שאתקל בה, כי כולנו מכירים את הביורוקרטיה במשטרה. חשבתי שאתקל באיזה שוטר שישאל אותי כל מני שאלות סרק ולמעשה לא יעשה כלום, אבל להפתעתי המערכת שם תִקתקה בצורה מקצועית ומרשימה. ישר העבירו אותי לחקירות ומודיעין והם הפכו בזריזות לחלק בלתי-נפרד מהקשר שלי עם הקונה. אמרתי להם שהחבירה שלהם היא מבחינתי מצב של win-win. או שאני אקבל את הכסף או שהם יתפסו את העוקצים. שוטרי יחידת המודיעין גיחכו כשהם שמעו את החלק של 'או שאקבל את הכסף'. כנראה שהם ידעו למה".
בנקודה זו מתערב רפ"ק ארז אמויאל, ראש משרד חקירות ומודיעין במשטרת מעלה אדומים: "הסיפור של יוסי בהגן הוא הסיפור השלישי שהתרחש בשטח שלנו בחודשים האחרונים. קודם למקרה זה קיבלנו שני דיווחים מישראלים שנעקצו בפאתי עזרייה".
אמויאל מתאר מסלול כמעט אחיד בשני המקרים הראשונים; מסלול בו המציאות עלתה על כל דמיון או יותר מדויק – על כל היגיון. בשני המקרים הסיכום בין המוכרים לקונים היה שהסחורה תעבור עם קבלת הכסף. המוכרים הגיעו למקום. הקונים מסרו תיק, קיבלו את הסחורה – ונעלמו. כשפתחו המוכרים את התיק הם מצאו, כך מדגיש רפ"ק אמויאל, "ניירות, שטויות ועיתונים".
איך אתה מסביר את העובדה שסוחרים שמנהלים עסקים, מתנהגים בצורה חובבנית שכזו? איך הם לא בדקו את תכולת התיק לפני מסירת הסחורה?
"אולי בגלל שבשני המקרים הללו היו מעורבות גם בקלאוות".
מתברר שהקונים הגיעו באותן עסקות לרכבים של שני הישראלים עם מגשי בקלאוות, ועוד טרם מסירת 'תיק הכסף' ונטילת הסחורה הם התעקשו שהמוכר הישראלי יטעם. "תאכל, חביבי. איתי לא עושים עסקים לפני שאוכלים משהו", דחקו הרוכשים במוכרים.
ואחרי הכנסת אורחים חמה שכזו כבר לא נעים למוכרים לצאת 'אשכנזים', שפותחים על ההתחלה את התיק וסופרים את השטרות. וכשהם מתפנים לעשות את זה - שניות לאחר העברת הסחורה - כבר אין בפני מי להתרעם.
"ואז", ממשיך אמויאל, "הגיע הטלפון של יוסי. החלטנו, בהסכמתו של יוסי, להעלות על הפלטפורמה של העסקה הזו. נסענו ברכב שלו לנקודת המפגש עם הפלשתיני. הוא הגיע, שם את התיק, בו כביכול היה הכסף, בכיסא שליד הנהג ושאל איפה הסחורה. באותו רגע לכדנו אותו. בעקבות מעצר זה – שבוצע בחודש ינואר - עצרנו עוד שלושה פלשתינים המתגוררים בעזרייה, רמאללה ושכם".
"אתה זוכר את הבקלאוות?" שואל לפתע אמויאל בטון שובבי-משהו. "סתם כדי לסגור פרק: מצאנו התאמה בין טביעות האצבעות שגילינו על אחד ממגשי הבקלאוות מעוקץ ישָן, ובין אחד העצורים החדשים".