בריחה מהרדאר והפקרת פצועים

[הערה ¹] רבים מאנשי כוח המשוריינים של מיכה פרי היו, כמוהו, ימאים מפלוגה י' של הפלמ"ח, וללא ניסיון קרבי יבשתי. האחרים באו מפלוגות שונות. אחרי שנתקלו במחסומים בדרך לבית-איקסא, וראו שהדרך תלולה ומשובשת, חזרו אל משוריין-המטה של טבנקין, ומשם נסעו, בפקודת טבנקין, ויחד אתו (ועם "משמר המג"ד" בפיקוד מאיר אברהם) לכיוון נבי סמואל, דרך קיבוץ מעלה-החמישה, מחנה הרדאר והכפר הערבי בידו. במטה, ליד מוצא, נשאר אליהו סלע, קצין המבצעים הגדודי, כממלא-מקומו של טבנקין. ארבעה ימים לפני-כן כבש הגדוד הרביעי את בידו, ופוצץ בו בתים אחדים, אך רוב בתיו נשארו שלמים, וב-23 באפריל לא היה ידוע אם הכפר עדיין ריק או שכמה מתושביו חזרו אליו, ואולי לוחמים ערביים תפסו בו עמדות. כך או כך, הכוח של בן-ארי הוטרד באש מכיוון בידו. ממעלה-החמישה יצאו, אור ל-23 באפריל, המשוריינים של פלוגת המטה, בפיקודו של מיכה פרי, המשוריין של טבנקין, וכלי-רכב לא-משוריינים עם ציוד. חלוץ השיירה עבר ליד בסיס הרדאר בחסות החשכה, אבל השחר עלה לפני שהגיע לבידו. אחרי חילופי דברים בקשר בין טבנקין לפוזננסקי, לזהבי, או לקַשר זיס (כאמור, הגרסאות לשיחה שונות), המשיכה השיירה להתקדם. המשוריין הראשון, ששמואל (עבדול) פירסטנברג ישב בו, ועודד זלצר פיקד עליו, נתקל במחסום ונעצר.² מיכה פרי: "עקפתי את המשוריין הראשון, פרצתי את המחסום ועוד שני מחסומים, והמשוריין שלי נעצר על המחסום הרביעי. מכל הצדדים נורתה עלינו אש. ערבים חמושים נזעקו מכל כפרי הסביבה וקרבו אלינו. גם המשוריינים האחרים נתקעו [בסביבות בסיס הרדאר]. לא ידעתי מה קורה מאחורי". זלצר: "מחוץ לעבדול היו במשוריין שלנו מפעיל האם. גה. (מקלע) רחמים, הרובאית מיכל דלריצ'ה, חובש ממחלקת קפריסין שדיבר רק אידיש ופולנית, הנהג עמי ואליעזר לויטה. היריות התחילו כשלוש מאות מטר מהכפר בידו. ראינו דמויות. רחמים ניסה להוציא את קנה המקלע והתברר שהאשנב המיועד לברן האנגלי אינו מאפשר לכוונֶת האם. גה. הגרמני לעבור. אמרתי לו לרדת מהמשוריין, לתפוס עמדה בין הסלעים ולירות משם. הוא פחד, נשאר במשוריין וירה לעבר הערבים במקלע בלא כוונת. התוצאות היו מפוקפקות". פירסטנברג: "יוספ'לה נסע במשוריין השני. הוא פקד על המשוריינים לחזור למעלה-החמישה. הנהג שלו לא הצליח לסובב את המשוריין ונתקף בהלם. יוספ'לה גער בו אך ללא הועיל". לדברי פירסטנברג, ירד טבנקין מהמשוריין התקוע, עלה על משוריין אחר ונסע אתו למעלה-החמישה. מאיר אברהם, מפקד "משמר המג"ד": "עם היריות הראשונות החליט יוספ'לה לעזוב את המקום. הוא פקד עלי לרדת עם האנשים שלי מהמשוריין, לתפוס עמדות על המדרון של גבעת הרדאר לכיוון אל-קובייבה ובידו, להציב מכונת-ירייה ולמנוע מהערבים להתקדם למעלה-החמישה. הוא לא אמר לנו שום דבר על האנשים שהתקדמו לפנינו, והסתלק. זה נראה לי מוזר: המג"ד מסתלק ברגע שנשמעות היריות הראשונות". בדרכו למעלה-החמישה, ליד בסיס הרדאר, פגש טבנקין את המשוריין של דב חקלאי, מפקד המחלקה המסייעת, שנעצר שם. חקלאי: "שאלתי אותו מה קורה. הוא אמר לי, 'המשוריין עם הדווידקה נתקע בסלע. אי-אפשר להמשיך. נסוגים למעלה-החמישה'. הוא נסע ואני נשארתי, מחכה לפקודה של מפקדי הישיר, מיכה פרי". אם אכן היו בכוח של פרי עשרה משוריינים, שישה מהם נעצרו או נחלצו. כך או כך, ארבעה משוריינים נשארו תקועים בשטח מוכה-האש. על גבי הרביעי בטור, היו מרגמת דווידקה ומרגמת 3 אינטש. נסעו בו אורי בוגין ובן-ציון עינב (טרייבוש), מפעילי הדווידקה, עזרא ניצן וחיים לידור, שני מפעילי המרגמה, ועשרת שומרי הדווידקה, בפיקודו של מנחם קאופמן. הרץ האישי של טבנקין הגיע אל המשוריין הזה. אורי בוגין: "המשוריינים שלפנינו נעצרו במחסומים, ואנחנו נעצרנו אחריהם, על השביל. נורו עלינו יריות דלילות מרחוק. הנהג, שלום צורי, ניסה לתמרן את המשוריין. אולי מישהו פתח את הדלת, אולי כדור חדר דרך האשנב. צורי נפצע בידו ואיבד את השליטה. המשוריין הידרדר לוואדי ונעצר בסלע. בנץ [בן-ציון עינב], היחיד מכולנו שידע לנהוג, לקח את ההגה וכמעט הצליח לחזור עם המשוריין לדרך, אבל כשהיו שני הגלגלים הקדמיים על הדרך נעצר המשוריין, ולא הצלחנו להזיזו. נשארנו תקועים עד סוף הקרב. בחור צעיר מאוד הגיע אלינו והביא הודעה מיוספ'לה, 'אל ייאוש, תחזיקו מעמד, באים לחלץ אתכם'. אמרנו לו, 'בסדר'. הוא הסתלק וחזר אלינו עם הודעה נוספת, שוב הסתלק ושוב חזר. מישהו אמר לו, 'תגיד ליוספ'לה שלא ישלח אותך, מסוכן להסתובב כאן'. יוספ'לה שלח אותו בפעם החמישית. הוא נפגע מכדור ונהרג, וכך נותק הקשר שלנו עם יוספ'לה". עזרא ניצן: "כדור ריטש את ידו של שלום. המשוריין הידרדר ופגזי הדווידקה והמרגמה שבתוכו עפו לכל עבר ופצעו אנשים. חששנו שפגזי הדווידקה יתפוצצו בגלל החבטות. אחרי שהמשוריין נעצר והרוחות נרגעו קצת, נתן לי שלום ארנק ואמר, 'תמסור את זה לאמא שלי, ותאמר לה שאני מבקש ממנה סליחה על כל מה שעשיתי'. עודדתי אותו ואמרתי לו שהוא יחזור, עם כולנו". טבנקין סיפר שכאשר דיווח לו אורי בן-ארי במכשיר הקשר על מה שקרה בנבי סמואל, עזב את המשוריינים וחזר, דרך מעלה-החמישה, אל המטה שליד מוצא, כדי לנהל את הקרב. "כשעברתי בבית פפרמן פקדתי על עוזי נרקיס לשלוח מחלקה לרתק באש את הרדאר, כדי לסייע בנסיגה", סיפר טבנקין. "המחלקה הזאת יצאה מקריית-ענבים, נתקלה באש ונעצרה".

עוזי נרקיס, הסמג"ד, סיפר שבאותו בוקר הכין את שיירת הביצורים, כדי שתיכנס לנבי סמואל אחרי שפוזננסקי ופקודיו יכבשו אותו. כשקיבל את ההוראה מטבנקין, שלח נרקיס מחלקה לשטח, לסייע לפרי ולפקודיו בנסיגתם, ולא הצטרף למחלקה זו.³ יוסף יהלום פיקד על המחלקה, ששלח נרקיס. ברל'ה זילברברג, סגנו: "לפנות בוקר בא מישהו, העיר אותנו ואמר, החבר'ה נדפקו בנבי סמואל, הם רצים חזרה בתפזורת. צריך לצאת לשם מיד ולאבטח אותם. לא אמרו לנו שמשוריינים תקועים באזור הרדאר. יצאנו, חמישה-עשר איש, בדרך שלא הכרתי, לכיוון הרדאר. בין בית פפרמן לרדאר ירו עלינו". יוסף יהלום: "אחרי שיצאנו מהשער של מעלה-החמישה נתקלנו בשריונית בריטית, ומפקדה פקד עלינו לעמוד. התעלמנו ממנו והמשכנו. מן השריונית ירו באוויר. כאשר הבריטים ראו שאיננו נענים הם הסתלקו. מרחוק ראינו משוריינים שלנו ואנשים נסוגים. תפסנו עמדות וירינו כדי לחפות עליהם. ערבים ירו עלינו ונסוגונו למחצבה. בדרך נפצעתי. אחר-כך התברר שהקליע לא חדר לגופי ונותרה רק כווייה". זילברברג: "מפקד-הכיתה מאיר טפר⁴ הלך בראש, נפגע ונהרג. היינו על מדרון קדמי, ואנשים ממעלה-החמישה באו לחלץ אותנו. חוץ מטפר לא נפגע אף אחד מאתנו. חזרנו לבית פפרמן, ובאותו היום לא הפעילו אותנו שוב". מפקד-הכיתה שמואל רונן: "הלכנו במרכז הכוח, אחרי יוסקה יהלום. ירדנו מול גבעת הרדאר. במרחק כשמונה מאות מטר מאתנו זיהינו כמה אנשים. ערבים רדפו אחריהם. יוסקה נופף בכובע הגרב שלו וסימן להם שיבואו אלינו, ואז נפתחה עלינו אש מכיוון הרדאר. הופתענו. תפסתי מחסה מאחורי סלע קטן. יריתי לכיוון המבנים של בסיס הרדאר. האש התחזקה. פקדתי על האנשים לסגת בחיפוי הדדי. הגעתי למחצבה, ומיד הגיע לשם גם יוסקה יהלום. היו שם פצועים שהגיעו משדה הקרב. יוסקה אמר לי לחזור לשטח האש ולומר לחבר'ה לסגת למחצבה. רצתי וצעקתי, 'מאירקה, בוא!' אין קול ואין עונה. לא ראיתי אף אחד. חזרתי למחצבה ויוסקה שלח אותי לבית פפרמן, להזעיק עזרה. בדרך פגשתי את יואב מללי,⁵ עם בראונינג. אמרתי לו שימטיר אש לכיוון הרדאר. בבית פפרמן אמרו לי לא לחזור, ויותר אינני זוכר".⁶ דב ישראלית, שהיה אז מפקד-כיתת טירונים: "שלחו אותנו לפנות חבר'ה שנתקעו בדרך מנבי סמואל למעלה-החמישה. אף אחד לא אמר לנו כלום על הרדאר. בסביבות הרדאר פגשנו חבר'ה שסחבו פצועים, ועזרנו להם לסחוב ארבעה פצועים לקריית-ענבים. בזה נגמר הסיפור. אחר-כך לא יצאנו לשטח".

מפקד המשוריין עודד זלצר: "כדורים חדרו מהגג וריקושטים קפצו במשוריין מקיר לקיר. אחד הלוחמים חטף ריקושט בכף ידו. החובש טיפל בו. מיכל נפצעה בפניה ודם רב כיסה את לחייה. ביקשתי מהחובש לחבוש אותה. היא הייתה בחלק האחורי של המשוריין, הוא ואני בקדמי. הוא הראה לי באצבע על הגג ואמר, 'מישיסט!' [יורים] 'או-קיי'. אמרתי: 'אבל אתה החובש'. הוא קם להגיש לה עזרה. כשעבר במרכז המשוריין ראיתי זרם דם אדיר מתפרץ מגבו. הוא נפל פצוע על מיכל. זחלתי אליו על רצפת המשוריין, הרמתי את מעילו, שלפתי את חולצתו וגיליתי בגבו שני חורים צמודים. הוא אמר ביידיש, 'אני הולך למות'. ניסיתי לעצור בכף ידי את שטף הדם. הוא נאנח ומיכל ניחמה אותו. מישהו מסר לי תחבושת אישית ובעזרתה עצרתי את הדם. מיכל הפצועה ליטפה את פניו. אחר-כך חבשתי את מיכל. במשוריין נקוותה שלולית דם. היה ריח חריף של אבק שריפה ודם. הנהג שראה את הערבים היה היסטרי ושיגע את רחמים המקלען שירה עליהם. עבדול, בעל הדרגה הגבוהה במשוריין, ישב ושתק. המקלען התחיל לצרוח. נתתי לו סטירה. ואז שמעתי קול מבחוץ: 'יש לכם פצועים?'" המשוריין של פרי, מפקד הכוח, חלף, כאמור, על פני המשוריין הראשון של זלצר, נעצר, מנועו כבה והנהג לא הצליח להתניעו מחדש. פרי החליט לחזור למעלה-החמישה. גבריאל רפופורט, סגנו, הגיע אל המשוריין של מפקדו, מילא אותו בפצועים והתניעו בהילוך אחורי. בדרך חיבר את המשוריין של פרי למשוריין אחר, שנתקע, אבל לא הצליח לגרור אותו, ואז ירד מהמשוריין, ניתק, תחת האש, את הגרר, חזר אל ההגה והמשיך לנסוע בהילוך אחורי לכיוון מעלה-החמישה. מפקד-הפלוגה וסגנו עשו כמעשה המג"ד: נטשו את פקודיהם.⁷ זלצר: "מפקד הפלוגה, מיכה, צעק, 'מה העניינים אצלכם?' דיווחתי לו על פצועים, והוא הורה להעבירם למשוריין שלו. פתחנו את הדלת שלנו מימין והוא את הדלת שלו משמאל, נוצר קיר מגן והעברנו את מיכל ואת החובש למשוריין שלו. פצוע היד לא רצה להתפנות ונשאר אתנו. עבדול שאל: 'מה הלאה?' מיכה ענה: 'הישארו במקום ותמשיכו להתגונן עד שאני אחזור מקריית-ענבים עם תגבורת'. התבוננתי במשוריין של המפקד נוסע ברוורס למקום מבטחים. עכשיו אנחנו היינו חוד החנית, והמשוריין הקרוב ביותר אלינו נמצא כשלוש מאות מטרים מאחור. בקו האופק ראיתי שלושה משוריינים שלנו ושום כוחות נוספים, ומסביב המוני ערבים. נעשה לי חושך בעיניים. מרגע שמיכה הסתלק עם המשוריין שלו, נצמד עבדול לאשנב האחורי ולא עשה דבר. רחמים המשיך להמטיר אש מהמקלע". הרי סיפורו של פרי: "נסענו לאחור בלי צמיגים. בדרך אספנו אנשים וניסינו להציל משוריין נוסף ולהביאו לקריית-ענבים. בבית פפרמן פגשתי את יוספ'לה ואמרתי לו שאני נוסע לקריית-ענבים, להוריד את הפצועים בבית-החולים. משלחת יצאה לחלץ את המשוריינים. אני לא הייתי מעורב בזה". גבריאל רפופורט סיפר: "המשוריין עם הדווידקה היה בוואדי ולא יכולנו לחלץ ממנו את האנשים. אחרי שהגענו למעלה-החמישה רציתי לחזור לרדאר, אבל מישהו ממטה הגדוד אמר לי שכבר שלחו לשם כוח. רק אחר-כך נודע לי שהכוח הזה נתקל באש ונעצר. נסעתי עם מיכה פרי לקריית-ענבים ושם הורדנו את הפצועים. מיכה אמר לי ללכת לישון. שאלתי, 'מה עם התגבורת?' והוא ענה, 'נצא לשם מחר'. היו לי שם חברים, דאגתי להם, לכן חזרתי לבית פפרמן. שם אמרו לי שתגבורת יצאה לרדאר, ולא היה טעם שאצא לבדי. התקלחתי, בפעם הראשונה אחרי חודש, בלי סבון. ניסיתי לישון ולא יכולתי. בערב הביאו את ההרוגים". דב חקלאי: "במשוריין שלנו היו שתי מרגמות 3 אינטש, לפנינו נסע משוריין עם חבלנים ואחרינו משוריין עם מקלע בינוני. פתאום נפתחה עלינו אש לא חזקה. השיירה נעצרה. היה ערפל כבד. הערפל נמוג בבת-אחת ואז התחזקה האש. ראינו ערבים בין הסלעים, והם ירו עלינו משם. הנהג שלנו נפצע, וגם אני נפצעתי קל. בשבילי זה היה חדש וטראומטי, בפעם הראשונה הייתי בקרב עם פצוע. יצאתי מהמשוריין והתקדמתי ברגל לראש הטור. ליד אחד המשוריינים ישב בחור וצעק, 'להסתובב ולחזור אחורנית!' אמרתי לו שירוץ אחורה ויעביר את הפקודה בין המשוריינים. הוא היה בהלם, לא התייחס לדברי והמשיך לצעוק. רצתי לסוף הטור ואמרתי לנהגי המכוניות הבלתי-משוריינות להסתובב. הם הסתובבו ונסוגו. אחר-כך פגשתי את יוספ'לה, וזמן קצר אחרי זה הגיע אלינו מיכה פרי. שאלתי אותו, 'לאן אתה נוסע?' הוא אמר, 'להביא תגבורת'. אמרתי לו, 'מה תגבורת! ניחלץ מכאן כולנו'. היה ויכוח בינינו. בסוף הוא אמר, 'אני נוסע, ואתה המפקד פה'. הוא הסתלק. הורדתי את יואב מללי עם צוות המקלע הבינוני ואמרתי להם, 'נחפה על החבר'ה וניסוג אחרונים'. תפסנו עמדות בשלוחה של הרדאר. הגיעו אלינו משוריינים ואנשים אחדים. האנגלים ירו מהרדאר לכיוון שלנו. לא נפגענו מהם. הייתה לי הרגשה שהם יורים כדי להבריח את הערבים מאתנו. הייתי בטוח שהם יעזרו לנו להיחלץ. כשחדלו להגיע משוריינים ואנשים מכיוון בידו, הייתי בטוח שאנחנו האחרונים, והלכנו ברגל למעלה-החמישה. בדרך פגשנו את החובש מיכאל קוטיק. הוא חבש פצוע. שאלתי אותו אם הוא זקוק לעזרה. השיב בשלילה ואמר שהוא יגיע עם הפצוע למעלה-החמישה [ראו להלן]. הגענו לבית פפרמן ושם פגשתי את יוספ'לה. אמרתי לו, 'מיכה ברח. צריך לברר את הפרשה'. הוא אמר, 'נברר'. מאז לא ראיתי את מיכה, עד הלוויה של יוספ'לה, אחרי ארבעים שנה, ובירור לא היה". אורי בוגין: "ראינו את המשוריין של מיכה פרי מסתלק, וביקשנו ממנו לעזור לנו ולתת למשוריין שלנו דחיפה, כדי ששני הגלגלים האחוריים יעלו על הדרך. הוא אמר שהוא נוסע להזעיק עזרה ושמיד יחזור. נשארנו לבדנו בשטח. לידנו נהרג הרץ של יוספ'לה. הערבים התקרבו אלינו. לא עזבנו את המשוריין, כדי לא להפקיר את הדווידקה". עזרא ניצן: "מפקד המשוריין, מנחם קאופמן, אמר לנו ללכת אל מיכה ולשאול אותו מה לעשות. המשוריין שלו נעצר במרחק כמאה מטרים מאתנו, ועמד שם זמן-מה לפני שהסתלק למעלה-החמישה. התנדבתי ללכת. ירדתי מדלת החילוץ שבתחתית המשוריין, התקדמתי בדילוגים וחטפתי ריקושט ביד. נכנסתי למשוריין של מיכה, אמרתי לו שאנחנו תקועים, הצמיגים מפונצ'רים ויש ציוד יקר על המשוריינים, ושאלתי מה לעשות. הוא התייעץ עם מישהו ואחר-כך אמר, 'תגיד למנחם לפרוץ בכל מחיר, ואם אי-אפשר, אז לסגת עם הדווידקה והמרגמה'. התרגזתי. מה זה לפרוץ בכל מחיר? הסברתי לו שאיננו יכולים לנסוע, אבל הוא חזר על הפקודה. חזרתי אל המשוריין. האנשים כבר היו מחוץ למשוריין. מנחם אמר לי שאנחנו נסוגים".

בוגין: "אחרי שעתיים עשינו סימפוזיון והחלטנו ללכת ברגל. ארבעה יצאנו מהמשוריין – בנץ, חיים לידור, זכריה מזרחי (זכרוב) ואני. הוצאנו את הפצועים מהמשוריין והנחנו אותם בתוך כוכים. החובש נשאר אתם. ארבעתנו הלכנו בוואדי, בין הרדאר לגבעה, והגענו לבית-הקברות של קריית-ענבים. יוספ'לה קרא לבנץ ולי למטה הגדוד ונזף בנו, בנוכחות אנשי המטה שלו, מפני שהפקרנו את הדווידקה. כל הנוכחים היו בדעתו, ורק רעננה אמר שעשינו נכון. אנחנו נתנו להם מנה והשתקנו את כולם. יוספ'לה היה בשבילנו חצי אלוהים, אבל התאכזבנו ממנו במקרים אחדים, וזה היה אחד מהם". הנהג שלום צורי: "אורי בוגין פקד עלינו לצאת ולסגת, כל אחד לכיוון אחר. הייתי פצוע ואיבדתי דם רב. איתי היו שני בחורים. הם רצו לסחוב אותי. התנגדתי. אמרתי להם שידאגו לעצמם ושישאירו אותי בשדה. שכבתי בשדה-חיטה. ירו עלי מכל הכיוונים. התגלגלתי לוואדי ואיבדתי את ההכרה. לפנות ערב שמעתי ארבעה לגיונרים מדברים ערבית. נופפתי אליהם בידי. הם ניגשו ושאלו מי אני. אמרתי בערבית, 'אני מאבו-גוש'. הם נשאו אותי בשמיכה לרדאר. ביקשתי לשתות. נתנו לי תה עם חלב והרופא הזריק לי מורפיום נגד כאבים. התאוששתי. הם רצו לשלוח אותי לבית-חולים ברמאללה ואמרו שיש שם רופאים טובים. אמרתי להם שאני רוצה להגיע לאבו-גוש. שוב איבדתי את ההכרה, והתעוררתי בבית-חולים בירושלים. לידי שכב יוחאי בן-נון".⁸ במחנה הרדאר הבינו הבריטים שצורי יהודי, והכניסו אותו למשוריין צבאי שנסע לאבו-גוש עם גוויות הרוגים שנאספו בשדה הקרב. יקותיאל שור, חבר הפלמ"ח, סיפר: "משוריין בריטי הגיע לאבו-גוש, נעצר לידנו, והבריטים שישבו בו נתנו לנו את הפצוע". שניים מאנשי משוריין הדווידקה, עזרא ניצן (ממפעילי המרגמה 3 אינטש), ויורם קניוק (ממאבטחי הציוד), נשארו עם הפצועים. שניהם היו כנראה בהלם, וזמן רב עבר עד שחילצו את עצמם. ב-1977 התפרסם הסיפור "העיטים" של יורם קניוק. להלן קטעים ממנו:

• ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה הייתה רק שלוש אחר-הצהריים. רוח החל לנשוב. במעלה הגבעות נשמעו הדי הרוח כמו נהמה, חולף בתוך חריצי ואדיות. משוכות צבר ומאחוריהן סוכה זנוחה, כמה עצים סוככים עליה, דרך עפר משתרכת למעלה, והיריות האחרונות שלנו נשמעו כאילו היו כבר נורות בהיסוס. התחמושת אזלה וכל אחד נותר לעצמו. כאשר תימרן המפקד את הנהג שלו, צעק מישהו, 'אל תברח!' ידעתי, הכול היה ברור ... והמתים שכבו בשורה בלתי מסודרת, בחולצות קרועות שקודם עשו מהן תחבושות, בעיניים פקוחות או עצומות, ומן הצד שמעתי קול, 'דפקו אותנו.' הבטתי, ולא היה עוד האיש. הקול הזה שנדם שכב ביניהם והמשוריין של המפקד הצליח לעבור מחסום על-יד המשוריינים השרופים, ונשמעו צרורות נמהרים ושריקות כדורים מן הגבעות שנורו לעברו ... המשוריין פילס לו דרך ופרץ עוד מחסום. נשמע קול נפץ של מוקש ויריות נורו בפראות לעברו, ואילו המשוריינים האחרים, הפגועים, העלו עדיין עשן דק של שריפה, ומרחוק ייבבו האורנים ברוח הזה, ואני שם, בן שבע עשרה שנה ושמונה חודשים, שיער חום, עיניים עצומות, בגדים קרועים, סטן ריק. רציתי מים לשתות, ליקקתי את המימייה של המת לשמאלי, לא ידעתי מיהו, היא הייתה כמעט ריקה, ואז לחכות.⁹

לימים סיפר הסופר יורם קניוק: "אתי במשוריין היה מנחם קאופמן, ידיד שלי. אמרו לנו שעלינו להיות הסחה בקרב של פוזה על נבי סמואל. באיזה מקום נתקענו, והמשוריין שלי יצא מכלל שימוש. דרך חתחתים. ראיתי את גברוש. הכרתי את גברוש, ידעתי שהוא נהג טוב ואמיץ. אני זוכר הרפתקאות שאינני יכול למקם אותן, מפני שהחוויה שהייתה לי אחר-כך הייתה כל-כך חזקה. נכנסתי לחור שחור בזיכרון. אני לא זוכר המון דברים מהקרב הזה. יש לי בעיה אתו. אני מוכרח לומר שהקרב ליד הרדאר הוא המוקד של כמעט כל הבעיות הנפשיות שהיו לי בחיי. שבעה פסיכולוגים צריכים להוציא ממני שדים כדי שפעם אחת אבין. עברתי קרבות קשים מזה, אבל בהם היה קשה אחרת. כאן ראיתי מפקד בורח.¹⁰ ראיתי מפקד שמסרב לקחת פצועים.¹¹ ראיתי פצועים שאנחנו חבשנו אותם והם מתו לעינינו. שכבנו בין בידו לרדאר ולא היה מפקד. לא ידענו מה לעשות, לא היו הוראות. אי-אפשר לסגת ואי-אפשר ללכת. ירינו עד הכדור האחרון. התחפשתי למת. זה מה שאני זוכר, שהתחפשתי למת ולידי שרקו כדורים. באותו זמן לא היה קרב, והערבים ירו בגוויות, ורבים מהפצועים היו חיים. הם נפצעו לא קשה. לכולם היו כדורים בגוף. מיכה פרי הפקיר את האנשים האלה. בהתחלה נהרגו מעטים. הרוב נהרגו אחר-כך. אנחנו שכבנו קרוב לדווידקה. לא יכולנו לזוז. אני זוכר משוריין, עם גברוש, מסתובב. אני זוכר את האחוריים של המשוריין כלפינו. מישהו צעק, 'קחו לפחות את הפצועים!' ומיכה אמר, 'אנחנו הולכים להביא עזרה'. אני זוכר את זה ואני לא אשכח את זה. הפצועים היו חבושים בבגדים שלנו, ואנחנו היינו כמעט בלי בגדים, והם אמרו, 'אנחנו לא יכולים, אנחנו ממהרים'. ואני זוכר את האחוריים של המשוריין הבורח, ואחר-כך לא היה מי שייתן פקודות ולא ידענו למה אנחנו שם. לא הייתי פצוע. יצאתי בלי שריטה. זה מדהים, הרי מאות כדורים נורו עלי. אני זוכר ריח של קפה. במרחק עשרים מטרים מאתנו ישבו ערבים ושתו קפה. הם פחדו להתקרב, מפני שבינינו וביניהם היה פגז דווידקה שלא התפוצץ, והם חשבו שזאת פצצת אטום. אילו קמנו היו יורים בנו. אני לא ראיתי את הערבים, ראיתי רק קני רובים. אני שומע כדור יוצא מהקנה, אני מחכה שהוא יפגע בי, ואני יודע שאני עדיין חי. הייתה לי הרגשה שמוציאים אותי להורג אולי מאה פעמים. דוסטוייבסקי הוצא להורג פעם אחת והחוויה רדפה אותו כל חייו ולאורך כל יצירתו. ברגע מסוים קמתי. יחד איתי קמו עוד שני אנשים, אחד מהם מזרחי,¹² ורצנו לבית פפרמן. הגענו ומזרחי רצה להרוג את מיכה פרי. הוא לקח את סכין החבלנים שלי, ואמר שהוא הולך לשחוט אותו. אחר-כך מזרחי נהרג, אולי בבית-מחסיר. די מהר מיכה נעלם, ואמרו שהבריחו אותו לנגב, שם הוא נעשה מפקד אצל 'הכידון'.¹³ חנה יפה חבשה אותי בבית פפרמן. היו לי שריטות פה ושם, מהנפילות בזמן הבריחה. אחר-כך סיפרו לי שחזרתי עם מבט של אימה. ישבתי והסתכלתי ככה, ולא יכולתי לזוז. לילה אחד שלחו במשוריין את יצחק שדה לתל אביב, ומישהו מהמפקדים החליט לתת לי חופש, להתאושש, וצירף אותי למשוריין. הגענו לתל אביב. אמא שלי סיפרה שנכנסתי הביתה וכולם הסתכלו עלי וקיבלו הלם. ישבתי על כיסא שעות, לא הוצאתי מילה מהפה ונרדמתי. אחר-כך קמתי, הלכתי לאיזה מקום, עליתי על משוריין וחזרתי לירושלים. הייתי בקרב על סן סימון, בסוף אפריל. בנסיעה, עם יצחק שדה, ראינו בדרך ערבי רוכב על חמור. מישהו מהגדולים רצה לירות בו, ואני לא הבנתי. מה פתאום לירות בערבי שרוכב על חמור?"¹⁴

עודד זלצר: "אחרי שמיכה הסתלק, הקרב נמשך ונמשך. היינו רעבים וצמאים. גרוננו ניחר מהעשן שבתוך המשוריין. רחמים ירה ואנחנו טענו שרשרות כדורים ריקות מחדש. הבחנתי שתקפו אותנו חיילים עירקיים עם כומתות ירוקות ומעילי הסוואה. הם דילגו עם רובים מכודנים וקרני השמש שבקעו מבין הערפילים נצנצו עליהם. אש המקלע שלנו הצמידה אותם לקרקע מפעם לפעם. עבדול התחיל לדבר אל עצמו ודפק באגרופו על פח הדלת: 'מיכה, בוא כבר, כמה זמן? מיכה בוא כבר!' דיברתי אליו, הוא לא היה איתי. הבנתי שהוא נכנס להלם-קרב. לפתע נתקע המקלע עם כדור נוסף בבית-הבליעה. רחמים שלשל את המקלע פנימה. היה צריך לפרק את הקנה ואיש מאתנו לא ידע איך. הרי רק ביום הקודם קיבלנו את המקלעים האלה במקום מקלעי הברן המוכרים. פתאום צעק הנהג בקול היסטרי: 'הם מתחילים לרוץ'. לקחתי תת-מקלע סטן, ישבתי על כיסא המקלען ורוקנתי מחסניות לעברם. הטווח היה רחוק מדי לסטן אבל היריות השפיעו על העירקים והם המשיכו להיצמד לקרקע בחושבם שהמקלע יורה. הציל את המצב הבחור עם כף היד הפצועה. הוא הצליח לפרק את קנה המקלע ולחלץ את הכדור התקוע. לבחור זה אנחנו חבים את חיינו. רחמים סירב להפעיל את המקלע מחדש. הוא אמר: 'חרא אם. גה. איפה ברן? מי האידיוט שהחליף לנו?' לקחתי על עצמי את תפקיד המקלען, והעירקים נבלמו ושמרו על מרחק מאתנו. רחמים ביקש לצאת מפתח המילוט ברצפה, לנסות להגיע לקריית-ענבים, לראות למה מתעכבת התגבורת. אמרתי, 'לרוץ'. יתר החברה, מלבד עבדול, המשיכו למלא שרשראות. העירקים הגיעו עד שבעים מטר מאתנו. נותרו ארבע שרשרות אחרונות. היתר שמו את השרשראות על הכתף שלי ואמרו: 'עודד, אתה תחפה. אנחנו יוצאים!' הנעתי ראש בהסכמה. עבדול, לויטה ואחרים הסתלקו. קצרתי בעירקים בקשת, שרשרת אחרי שרשרת. כאשר יריתי את הכדור האחרון חשתי כאילו סיימתי את המלאכה והתרווחתי במושב. היה שקט. פתאום הבנתי שאני לבד".¹⁵ שמואל (עבדול) פירסטנברג: "המשוריין שלנו נתקע בתוך סלע. לא יכולנו לזוז. המשוריין של מיכה עבר על פנינו. לא היה לי קשר עם כוח אחר. חיכינו למיכה, שיחזור אלינו עם תגבורת. האש של הערבים התגברה. הערפל של הבוקר התפזר והערבים התקרבו. ירינו, אבל הם לא נעצרו. חיכינו לגל נוסף של ערפל, וכשהגיע קפצנו מהמשוריין וברחנו". זלצר: "לקחתי רובה אנגלי וחפיסת כדורים, יצאתי דרך דלת המילוט ורצתי בכל כוחי. כדורים שרקו באוזני וקפצו על הקרקע סביבי. הבחנתי מרחוק בחברי, הם צעקו: 'רוץ לכאן'. רצתי כמאתיים מטרים והגעתי אליהם נושם ונושף. הם שכבו מאחורי קבוצת סלעים וירו לעבר האויב. הם מיששו אותי לחפש פגיעות, ומצאו שלושה חורים במעיל ושריטה קלה. תכננו את צעדינו הבאים. שמענו יללות והאופק השחיר מהמוני ערבים עם עבאיות, גולשים לעבר הדרך. הם נופפו מעל ראשיהם בחרבות וצעקו 'אטבח אל-יהוד'. אחרים רצו עם רובים ואקדחים, וירו. נשים רצו אחריהם וייללו. הבנתי שזאת 'פזעה' והם באים לחסלנו ולבזוז את הציוד שלנו. למרות שהיינו סחוטים מעייפות ומצימאון, רצנו לעבר המשוריין האחרון, של הדווידקה, ובדרך לא נעצרנו ליד משוריין תקוע נוסף. כדורי האויב הגיעו מכל הכיוונים ואפשרות לתפוס מחסה מאחורי סלע או קפל-קרקע לא באה בחשבון. פתאום עצר עבדול את ריצתו, התיישב על הקרקע ואמר לנו: 'אתם המשיכו, אני לא רץ, אני נשאר כאן!' ידעתי כי הוא בהלם והרמתי את ידי כדי לסטור על פניו. אבל הוא חייך ואמר: 'עודד, אל תרביץ, אני יודע מה אני עושה. חבל לי על הכוחות. מה זה כבר משנה. נמות פה או נמות שם'. עניתי לו: 'עבדול, אם אתה נשאר, גם אני והאחרים נשארים אתך'. שידלנו אותו לעלות על גבי ורצתי אתו עשרות מטרים. נשימתי אזלה. הוא צחק מבסוט ואמר: 'אני רץ אתכם'. בסוף אמר: 'בסדר, אמשיך אתכם, תוריד אותי'. הגלגל הקדמי של משוריין הדווידקה היה בתוך תעלה והוא נטה על צידו בצורה מסוכנת. היו שם צוותים של שני משוריינים ועוד אחד הלוחמים שלי, בסך הכול כחמישה-עשר לוחמים, ובתוכם שני מ"כים. ערכנו התייעצות בזק. הנהג ביקש מאתנו לנסות להרים את טמבון המשוריין מתוך התעלה כדי שיוכל לנסות לחלצו. ירי האויב נמשך ללא הפוגה. קמנו בלי לשים לב לכדורים ובכוחות משותפים ניסינו להרים את חלקו הקדמי של המשוריין. הנהג שחרר בבת-אחת את המצמד והמשוריין התהפך על צדו. בנס לא נפצע איש. ראינו את עצמנו אבודים. הסתכלנו אחד על השני. היינו רק מפקדי-כיתות. עם עבדול אי-אפשר היה להתייעץ. מישהו אמר: 'מפה כל איש לנפשו'. אני המשכתי עם עבדול ועם אלי". פירסטנברג (עבדול): "החובש אליעזר לוויטה ואני ברחנו יחד. הגענו למשוריין של הדווידקה. היה שם חבר שלי, מנחם קאופמן, שנהרג אחר-כך. הוא שאל מה לעשות עם הדווידקה. אמרתי שהעזרה תגיע בקרוב. שוב ירו עלינו, ואליעזר ואני ברחנו לכיוון הרדאר. חיפשתי את המשוריינים האחרים. חשבתי שאם לא תגיע עזרה, נזרוק רימון על הדווידקה ונפוצץ אותה. סמוך לרדאר נורתה עלינו אש חזקה. כדורים שנפלו לידי העלו ערימות של אבק. פגשתי את מאירק'ה אברהם עם האנשים שלו, וסיפרתי לו שהשארנו את המשוריינים. מאירקה אמר שהוא יעלה על הרכס, יירה על הראדר ויחפה על הנסיגה. אליעזר ואני ישבנו מאחורי קפל-קרקע, לתפוס אוויר, ואמרנו זה לזה שאיננו שייכים לכוח של מאירקה. חזרנו למעלה-החמישה בהליכה שפופה ובמצב רוח שפוף". בדרך מהרדאר למעלה-החמישה ראו פירסטנברג ולוויטה את מיכאל קוטיק, שוכב פצוע. לוויטה סיפר: "חבשתי את קוטיק, ועבדול אמר לי שאני משוגע וקרא לי לעזוב אותו ולברוח. האש התחזקה ואני רצתי אחרי עבדול. קוטיק תפס אותי בבגד וביקש שלא אנטוש אותו, ועבדול משך אותי ביד. בעטתי בקוטיק ורצתי עם עבדול. קוטיק התאבד אחר-כך. עבדול משך אותי למחסה ונתן לי מים. נגררנו למעלה-החמישה". פירסטנברג: "השאלה היחידה הייתה איך להציל את החיים. על הרכס היו המוני ערבים, הם עמדו עם הכאפיות על הראשים וירו, והמראה הזה לא הרנין אותי. כמפקד היה עלי להחליט אם להתעכב או להמשיך לרוץ. לא היה מסתור, לא היה לאן לסחוב את קוטיק. אילו התעכבנו לידו היינו נפגעים. זאת הייתה השאלה, שני אנשים או חבר פצוע. ליד מעלה-החמישה כבר הלכנו זקופים. מהכפר הערבי מלמטה ירו עלינו. בא טנדר ואסף אותנו". כל אותו היום שהו מאיר אברהם ופקודיו על שלוחה של גבעת הרדאר והחליפו אש עם ערבים. "את הערבים לא ראיתי", סיפר אברהם. "הם ירו, די מרחוק, אש טורדנית אבל לא יעילה. מהאנשים שלי נהרג רפי מלץ. מהרדאר לא ירו כל אותו יום. הופתעתי כשראיתי את הניצולים מהרדאר. כשראינו אותם חיפינו באש על נסיגתם. לפנות ערב הלכנו ברגל למעלה-החמישה. אף אחד לא שאל אותי על מה שהיה שם, לא אז ולא עד היום".

אליהו (רעננה) סלע¹⁶ : "כשהודיע לי בן-ארי שאנשים בורחים מנבי סמואל, רצתי ברגל עד צומת בית-איקסא-נבי סמואל-הרדאר, ארגנתי שם יחידה מהאנשים של בן-ארי, לחפות על הנסיגה. בנבי סמואל היו ערבים עקשנים, שלא נתנו להרים את הראש". אף אחד לא ביקש עזרה מהמחלקה של יצחק רהב שאיישה עמדות סמוך לנבי סמואל ושהייתה אמורה לסייע לפוזננסקי, וגם מחלקת החי"ש שחנתה בקריית-ענבים לא נקראה לעזרה. האנשים שארגן רעננה היו תשושים. יצחק רהב סיפר: "בסוף חיפשו אותי, חשבו שאולי הסתבכתי. ראיתי שהשטח מתפנה וחזרתי עם האנשים שלי, ואז התברר לי הברוֹך". כשהידיעה על האסון בנבי סמואל הגיעה למטה "הראל" בירושלים, לא חשב המח"ט רבין, שראוי לו לחוש למקום הקרב. הוא הסתפק בכך שפקד על מנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי, לשלוח תגבורת לטבנקין. אחד מאנשי התגבורת, דוד סגל: "הגענו לפני הצהריים אל המטה של יוספ'לה. שאלתי אותו, מה העניינים, והוא אמר, 'חכו פה.' עמדנו שם עד סוף היום ולא עשינו כלום. טבנקין שלח לחלץ נפגעים מנבי סמואל ומהרדאר רק את המחלקה של יוסף יהלום שחזרה על עקבותיה אחרי שנהרג מאיר טפר". הנה שני מברקים ששלח טבנקין לרבין, בשעה אחת בצהריים: "אנשינו עייפים. מוכרחים לפנותם. פצועים והרוגים בשטח. מבקש להטיל אחריות הפעולה על גדוד 1 [הגדוד החמישי של הפלמ"ח היה גדוד 1 של חטיבת "הראל"]".¹⁷ בשעה 2.30 אחרי-הצהריים: "אנשינו ואנשי גדוד 1 עזבו את בית-איקסא".¹⁸ נפגעים רבים נשארו בשטח, וכנראה שכמה מהם מתו לא מיד. נועם רנן: "יוספ'לה עמד על הכביש, עם קובע פלדה אנגלי ותת-מקלע אמריקני, אבל 'הקליבר' היה רעננה". ארבעים וארבעה לוחמים מהגדוד הרביעי נהרגו ב-23 באפריל. עשרים ושבעה מהם נהרגו בנבי סמואל ושבעה-עשר ליד הרדאר. רוב הגוויות נשארו בשדה הקרב. אנשי הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים ביקשו מהבריטים לחלץ את הגוויות, וככל הנראה שילמו להם כדי שיעשו זאת. שלוש בחורות מהפלמ"ח הצטרפו אל הבריטים שאספו את הגוויות. נועה לייבוביץ, אחת מהן, סיפרה: "נסענו עם 'כלניות'¹⁹ לרדאר, לאסוף גוויות. הן היו במצב נורא. אחד היה עדיין חי, ומת אחר-כך".²⁰ הגוויות הונחו באסם של קריית-ענבים. חנוך קוסובסקי: "בלילה אפשרו לנו הבריטים לאסוף את ההרוגים האחרים. עד הבוקר היו מונחות ארבעים גוויות באסם. אני שמרתי עליהן, כמשמר כבוד". לאור פנסים זיהו הלוחמים את גוויות חבריהם. אביזוהר נחשון: "היו שם עולים חדשים שרק אני הכרתי אותם. עברתי מאחד לאחד והצמדתי להם פתקים, בסיכות, שנדע מי הם. הערבים פתחו את הבטן של הגוויות בסכין והכניסו לשם אבנים. זה היה נורא". יומיים אחרי הקרב כתב יעקב פורניקי ביומנו: "יום א', 25 באפריל. בקריית-ענבים חפירת קברים לקורבנות. לוויה. אימונים".

פלוגה מוגברת מהגדוד החמישי – מאה ארבעים ושניים לוחמים – תקפה את שועפאת בשני כוחות, אחד בפיקודו של יששכר (ישכה) שדמי, מפקד-הפלוגה, ואחד בפיקוד אליעזר אמיתי, סגנו.²¹ בפקודת המח"ט רבין (22 באפריל), שכותרתה "התקפה במגמת השמדת הכפר שועפאת", כתוב: "בהתאם להתפתחויות הקרב בשטח יחליט מפקד הגדוד, בתיאום עם הראל [יצחק רבין – א"מ] על השמדת הכפר בית-חנינא. כיבוש המשלט של הגבעה הצרפתית, או משלט שולט אחר בשטח, בהתאם להתפתחות הקרב ותגובת האויב".²² לפי עדות איתיאל עמיחי, הסמח"ט, הייתה הכוונה להתקדם משועפאת להר הצופים, ומשם לשכונת שייח'-ג'ראח, כדי לכבוש אותה.²³ רוב חיילי הפלוגה המוגברת היו טירונים, חברי הכשרת גזר, שגויסו במהלך מבצע "נחשון". שדמי ופקודיו נמנו עם גדוד העתודה של אלדד אוורבוך, עד לפני מבצע "הראל", וניסיונם הקרבי הסתכם בהשתתפות בפשיטת הנפל על קזזה, בסוף מבצע "נחשון". שדמי קיבל את הפקודה ביום הביצוע. לדבריו, היו ההכנות חפוזות וההסברה למפקדים הייתה תמציתית ובלתי-מספקת. הכוח של אמיתי עלה על גבעה והפגיז את שועפאת במרגמה, העתודה התמקמה על אותה הגבעה, ושדמי ופקודיו יצאו משכונת סנהדריה, עקפו את שייח'-ג'ראח ופרצו לתוך שועפאת. "ההתנגדות הייתה קלושה", כתב שדמי בדוח שלו. "לפי הערכתי, היו בכפר חמישה-עשר עד עשרים רובים. כל תושבי הכפר ברחו לגבעות וצלפו עלינו, מהן צליפות עיוורות". החבלנים הכינו את הבתים לפיצוץ. מהמטה הקדמי של מנחם רוסק, בשכונת פאג"י, התקשר שדה לרבין וטבנקין, ואז נודע לו שנבי סמואל לא נכבש, והוא פקד על שדמי, במכשיר הקשר, לסגת לסנהדריה, כדי שפקודיו לא יישארו בשטח הערבי לאור היום. שדה גם ויתר על כיבוש בית-חנינא. רוסק הופתע; הוא לא הבין מה הקשר בין הכישלון בנבי סמואל לבין הוויתור על שועפאת.²⁴ איתיאל עמיחי (שנמצא במטה בשכונת פאג"י) אמר, לימים, ששדה פקד לסגת משועפאת מפני שקצין הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים הודיע לו שהבריטים מתנגדים להשתלטות היהודים על דרך הפינוי שלהם, העוברת בשועפאת.²⁵ החבלנים פוצצו שישה בתים בשועפאת (לפי התוכנית, היה עליהם לפוצץ שישים), לפני שהתקבלה פקודת הנסיגה. הבוקר (23 באפריל) האיר, וצלפים ערביים ירו על הנסוגים. "אבדה השליטה על היחידות", דיווח שדמי במכשיר הקשר. שלושה מפקודיו נפצעו, אחד מכדור של צלף, אחד מכדור שנפלט ממקלעו ואחד מכדור שירו חבריו בטעות. החבלנים זרקו את חומר-הנפץ, שלא נעשה בו שימוש, ונשאו את הפצועים. בדוח של שדמי כתוב: "דרגת האימון של האנשים בשטח בנוי, לקויה. רוח האנשים נופלת למראה פצועים ולמשמע המילה נסיגה. יש לעקור תופעה זו בהקדם. הערבים אינם עומדים בפני הסתערות לילה. יש להימנע, בכל מחיר, מנסיגה באור היום".²⁶ למחרת (24 באפריל) דיווח רבין במברק לאלון: "בפעולות נגד שועפאת ובית-איקסא לא סבלנו אבידות מלבד פצועים קל. נגד נבי סמואל נפלו ארבעה-עשר איש בהסתערות על הכפר, וחמישה-עשר בניסיון של המשוריינים להגיע דרך בידו. אלה נפלו בעוברם על-יד הצבא הבריטי הנמצא ברדאר. שלושה משוריינים והדווידקה נפלו בידי הערבים. מספר הפצועים כשמונים. על סיבות הכישלון נשוחח בהזדמנות".²⁷ רבין לא דייק במספר ההרוגים ובפרטים אחרים, כנראה מפני שהדיווחים שקיבל ממטה הגדוד הרביעי לא היו מדויקים. לא הבריטים הרגו את הבורחים שעברו ליד הרדאר, אלא ערבים, שכיתרו את המשוריינים אחרי שטבנקין ופרי נטשו אותם. רבין לא כתב בדוח שלו מה דעתו על אירועי נבי סמואל, ולא ידוע אם הביעה באוזני יגאל אלון. בספרו "פנקס שירות", כתב: "כיבוש בית-איקסא השתהה. הכנה מודיעינית בלתי מספקת על-ידי הגדוד הרביעי וצירוף של טעויות. ההתקפה על נבי סמואל נערכה ביום במקום בלילה, ונחלה כישלון. לפי שהיעד העיקרי, נבי סמואל, לא נכבש, הוריתי על נסיגה, ופקדתי גם על כוח הגדוד החמישי לסגת משועפאת, כדי למנוע ממנו ניתוק".²⁸ הימנעות רבין מלפרט במסמך את הסיבות לכישלון מלמדת על אמינות מפוקפקת של המסמכים ועל ההכרח לראיין את הנוגעים בדבר כדי ללמוד ולהבין את האירועים. ________ [הפרק הבא יעסוק במפקד חטיבת "הראל" המהוללת של הפלמ"ח, יצחק רבין, שישן במטהו בפנסיון רייך בבית הכרם שעה ששחטו את פקודיו לאור היום בנבי סמואל וברדאר; בביקורת של בן-גוריון על הפלמ"ח; בניתוח ליקוי קרב נבי סמואל; "בהתקפה הסיבובית" שבה ממלאים את הפקודה אך במתכוון לא ממלאים את המשימה; בנדר שנדרו מפקדי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח להסתיר את ביזיונות קרב נבי סמואל ובתרבות השקר של מערכת הביטחון של ישראל.]

1. על פרשת הרדאר – ראו "מוניטין", מארס-אפריל ומאי 1987, "העיר" ו"כל העיר", 27 בפברואר 1987. אחרי שפרסמתי ב"מוניטין" את אירועי קרב הרדאר, פרסם הבעלים של הירחון, חיים בראון, מאמר הסתייגות והתנצלות בעמוד הראשון, למרות שהוא לא הפריך שום עובדה ושום טיעון. הדבר מלמד על מידת הלחץ שהפעילו אנשי הפלמ"ח לשעבר על אמצעי התקשורת (וגם על האקדמיה) לא לחקור ולא לפרסם את האמת על קרבותיהם. 2. ראיונות עם יוסף טבנקין, עם שמואל פירסטנברג, עם מיכה פרי, עם גבריאל רפופורט, עם מאיר אברהם, עם אורי בוגין ועם עזרא ניצן; לוי, תשעה קבין, עמ' 208-211. 3. א"צ, עדות מס' 87 של עוזי נרקיס. 4. אחיו של אריה טפר-עמית. 5. שהיה במשוריין של דב חקלאי, וחזר עם חבריו למעלה-החמישה. 6. ראיון עם שמואל רונן. 7. סדרת ראיונות עם גבריאל רפופורט. 8. ראיון עם שלום צורי, מארס 1987. 9. יורם קניוק, "ארבעה סיפורים ושיר", הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 65. 10. מיכה פרי, הרבה שנים, כאמור, מזכיר עמותת דור הפלמ"ח, שפעלה לפרסם בדיות על הפלמ"ח ולמנוע פרסומי אמת. 11. מיכה פרי, כנ"ל. 12. נראה שעם קניוק הלכו ציון מזרחי ועזרא ניצן. 13. כינויו של חיים בר-לב, שהיה אז מפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח. כזכור, בר-לב תפקד גרוע בפרשת פיצוץ גשר אלנבי, ולמרות זאת קודם בתפקידו. אין פלא אפוא שנהג לפי אותם הכללים השליליים ביחס למיכה פרי. כך הם יצרו את ברית הנכשלים שהשתלטה על מערכת הביטחון ואחר-כך על מדינת ישראל. 14. ראיון עם יורם קניוק, 3 בדצמבר 1986. בסוף הראיון אמר לי קניוק שאני הראשון שהוא דיבר באוזניו על אותו הקרב, ושיחתו אתי שחררה אותו מן ההלם שבו היה נתון 38 שנים. הראיון עם קניוק שימש אותי לחבר את הכתבה ב"מוניטין", וממנה הסתייג חיים בראון, הבעלים. ראוי להזכיר שאת משרדו בבניין המערכת העמיד בראון לרשותם של מיכה פרי ושל חבריו לקיום ישיבות עמותת דור הפלמ"ח. באחת הישיבות החליטו לשתול איש שלהם בסביבתי כדי שיזרים אלי מידע שקרי, וינסה לחסל אותי. אזהרה על כך קיבלתי מרון מיברג, סגן עורך הירחון. השתול היה יעקב זהבי שהשתתף בקרב נבי סמואל. לאחר שלא העבירו לו את התמורה, שעליה התחייבו (תחנת הרכבת הישנה ליד קיבוץ חולדה), לא ביצע את המשימה, ואף מסר לי פרטים עליה. לימים, סיפר לי העיתונאי רוני הדר כי מיכה פרי אמר לו כי ישלם לו מיליון דולר אם יביא אליו את ראשי. ראוי להזכיר, כי בביתו של מיכה פרי בתל אביב כינס יצחק רבין את חבריו זמן קצר לפני הירצחו, והודה בפניהם כי ברח משיירת 20 באפריל. 15. ראיון עם עודד זלצר. 16. סלע נשאר, כאמור, ליד מוצא, כמחליפו של המג"ד טבנקין. 17. א"צ, מאת אמון אל הראל, רשת יעל, שעה 13.00, 23 באפריל 1948. 18. שם, מאת אמון אל הראל, רשת יעל, שעה 14.30, 23 באפריל 1948. 19. הכינוי שניתן לצנחנים הבריטיים, בשל כומתותיהם האדומות ("עלי כותרת אדומים ולב שחור"). 20. ראיון עם נועה ליבוביץ, 5 במארס 1987. 21. א"צ, שעפאת-דוח אל מג"ד 1, מאת מ"פ 3; אק"מ תעמ"ע, ראיונות עם יששכר שדמי ועם מנחם רוסק. 22. א"צ, תיקי הראל, פקודת מבצע מס' 8. 23. א"צ, עדות מס' 93 של איתיאל עמיחי. 24. א"צ, עדות מס' 61 של מנחם רוסק. 25. א"צ, עדות מס' 83 של איתיאל עמיחי. 26. א"צ, שעפאת – דוח אל מג"ד 1 מאת מ"פ 3, 26 באפריל 1948; שם, מטה הראל – חבלה, דוח מחבלן שהשתתף בכיבוש שעפאת, 26 באפריל 1948; ראיונות עם עובד מיכאלי, עם מנחם רוסק ועם יששכר שדמי. 27. א"צ, מאת עמירם אל המועצה, יומן אלחוט, 24 באפריל 1948. 28. רבין, "פנקס שירות", עמ' 43.