יותר מדי צל"שי-להד"ם

בקשת הפורום לקבל את פרוטוקול ועדת העיטורים אודות יצחק מרדכי וקצינים אחרים (שקודמו בינתיים לדרגת אלוף¹²) נענתה לאחר עתירה לבג"ץ. הפורום קיבל – בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט העליון, שמחק את עתירתו¹³ – תיקים ריקים ממסמכים, הנוגעים ליצחק מרדכי ולאותם הבכירים. בהנחה, שארכיון צה"ל לא הפר ביודעין את הסיכום המשפטי בעקבות עתירת הפורום, ניתן להסיק, שאי-הגשת המסמכים לעיונו מלמדת על חשש במערכת הביטחון להציג בפני הפורום את העילות ואת הדיונים, שקדמו להענקת העיטור למרדכי – כולל מי המליץ עליו לצל"ש ומתי. יש לציין, כי לגדוד 890 נוספו במלחמת יום הכיפורים כעשרים קצינים (וביניהם כמה ברמת מ"פ), שהגיעו לגדוד ביוזמתם, ויכלו להכפיל את יכולתו. כלומר, חוסר מנהיגותו של מפקדו וחוסר מקצועיותו ואדישות מפקדת חטיבה 35 אֽיְנו את יכולתו של גדוד 890 לפעול ב"טרטור" 42 למען עצמו – כנדרש מיחידת צנחנים. יתר על כן, אין היגיון מבצעי ברוב החלטותיו של מג"ד 890 לאחר ההיתקלות באויב ב"טרטור" 42 – למשל, התעקשותו להיערך להגנה בתוך שטח ההריגה של המערך המצרי, או ריכוז הפצועים ב"גבעת הפצועים" – תלולית חול, שגובהה כמה עשרות ס"מ, וכביכול הסתירה אותם מהמערך הקדמי של דיוויזיה 16 המצרית – כשבקרבת מקום היו תעלות השקיה עמוקות למדי ורחבות, שיכלו להסתיר בנקל נגמ"ש. באחת מהן שקע טנק חילוץ "שרמן", שהתהפך, ולידו התרכזו חפ"ק מח"ט 35 ורבים מהלוחמים, אך לא הפצועים – עד שפונו מהמקום בנגמ"שי פלוגת "במבה".

מלחמת יום הכיפורים – יותר ממלחמת ההתשה, שקדמה לה – הייתה כישלון צבאי מר, שהעיב על המדינה בעת קשה להנהגתה וערב בחירות כלליות. בתוצאה מכך, היה להנהגה הצבאית ולהנהגה המדינית צורך לייצר מיד תדמית של ניצחון על-מנת להשפיע על מוראל העם, היושב בציון, על העם היהודי בעולם ועל תדמית ישראל וצבאה. לפיכך, נבנו יש-מאין סיפורי גבורה והקרבה, שהצביעו על כך, שגבורת הלוחמים והמפקדים במלחמה הכושלת הייתה מעל ומעבר למה שחווינו בעבר. לצורך הזה גויסו העיטורים, והדגימו בלשון בומבסטית לחלוטין, שאינה ניתנת לבדיקה ולהפרכה (כמעט עד היום), שצבאנו גיבור, חיילינו נועזים ומפקדינו ראויים. את תמונת ההצלחה קלקלה במקצת ועדת אגרנט, אך הדיון הציבורי בעקבות דוחות הוועדה התמקד בשניים-שלושה אנשים (קצינים בכירים), במיתוס "הקונצפציה" ובמיתוס "מחדל מודיעיני" (הקשור אליו), שהפריע קצת ברגעים הראשונים, אך בגבורתנו, בהקרבתנו ובחוכמתנו התגברנו עליהם. כלומר, עוד הוכחה ליכולתו הרבה של צה"ל, שהצליח לצאת מבֵירא עמיקתא של ה"הפתעה" ולעלות אל איגָרא רמא של צליחת התעלה, של כיבוש ה"מובלעת" בגולן ושל ניצחון. ועדת העיטורים בראשות אלוף מנחם (מנדי) מרון – ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל ומפקד אוגדה משימתית 440 במלחמה – כללה תשעה תת-אלופים,¹⁴ שראיינו מאות מומלצים, שהעבירו היחידות הלוחמות בשתי החזיתות. כדי להתגבר על העומס, נחלקה הוועדה לשניים, והתכנסה לדיון במליאתה רק כשהגיעה לדון בהמלצות על מג"דים ומעלה.¹⁵ מדוחות ועדת מרון, שהועברו לעיון הפורום, עולה, כי רוב היחידות לא עמדו בתקנים, שקבעו פקודות מטכ"ל באשר להמלצות לעיטורים, והוועדה לא עמדה אתן על קוצו של יו"ד. לפיכך, הפרוטוקולים, שהועברו לעיון הפורום, מגלים מצב עניינים מוזר. למשל, הוועדה חקרה עדים, שהצהירו, כי לא נכחו בשעת מעשה, והגיעו להעיד בפניה רק כיוון שחתמו על ההמלצה לעיטור. לא תמיד נחקרו שני עדים למעשה. יתר על כן, לא ברור מה הניע מפקדי חטיבות לא/להמליץ על פקודיהם לעיטורים. חטיבות מסוימות הגישו המלצות רבות, ואחרות המעיטו לעשות כן – שוב, ללא שום קשר לביצועיהן במלחמה. בולטת היעדרות חטיבת מילואי הצנחנים 317 "הנשר" (של חיים נדל), שכבשה את החרמון (במבצע "קינוח"), וגדודיה לחמו בגולן ובסיני.¹⁶ ועדת מרון לא ניסתה לעשות צדק עם יחידות הצבא,¹⁷ אלא טיפלה בהמלצות, שהגיעו אליה מיחידות הצבא. למעשה, גם בכך לא היה די, כיוון שהתקיימו ארבעה טקסים להענקת עיטורים; ועדיין, ארבעה עשורים אחר כך, רותחת היוּרה. גם כעת מנסים כמה מוותיקי הלוחמים לקבל עיטורים על מעשיהם. בינתיים שרירה החלטה לא-סבירה של הרמטכ"ל מוטה גור לא לפתוח את תיקי המלחמה. חריג אחד בלבד נרשם בכל זאת מאז: באפריל 2006 עוטר לוחם מהחטיבה הירושלמית, שנפל בהגנה על מעוז "מילאנו" בתעלה, בצל"ש מאלוף פיקוד המרכז.¹⁸

למרות מאמץ מחקרי גדול, לא הצליח המחקר לאתר את כל מקבלי העיטורים במערכת הצליחה ואת יחידותיהם של כמה מהמעוטרים. כדי לוודא את שלמות רשימתנו, נעזר המחקר במקורות שונים, והצליב מקורות.¹⁹ בעיה אחרת, שצצה במחקר – כתבי העיטור נוסחו באורח מעורפל, שאינו מניח לבדוק את העובדות (כולל תאריכים ושיוך יחידתי). יש מקום להניח, כי הדבר מכוון, ואינו מבוסס רק על שיקולים של ביטחון שדה בשעת כתיבת סיפורי המעשה.²⁰ למרות זאת, להערכתנו, לחלק מהעיטורים במערכת הצליחה אין שום בסיס עובדתי באירועי הקרבות, אלא יסודם ברצון לגאול את הכבוד האבוד של יחידות (וביניהן גדוד הצנחנים 890), שלא הצליחו לבצע את משימותיהן – וגם בקרבות הבלתי-נמנעים בין היחידות לבין עצמן על יוקרה. חלק מהעיטורים נועדו לתגמל אנשי צבא שונים. שאלה נוספת מתייחסת לאמיתות כתבי העיטורים. נראה, כי שני מוטיבים משלימים עולים ממכלול העיטורים: ריבוי עיטורים מאפיין קרבות כישלון ותקלות ובניית מיתוסים. בעיטורים, שניתנו במערכת הצליחה (בימים 24-15 באוקטובר 1973), ניכרות בעיות של הגינות ושל יחסיות. נראה, כי עיטורים הוענקו בצורה מעוררת שאלה, המקפחת יחידות ולוחמים. זו תוצאה של היחס המזלזל של רבים ממפקדי צה"ל – בסדיר ובמילואים – לעיטורים מחד-גיסא ושל היות העיטורים משאב חשוב לקידום בצה"ל וליחסי ציבור מאידך-גיסא. במערכה הצליחה השתתפו שלוש מסגרות אוגדתיות, שעוטרו לאחר המלחמה ב-147 עיטורים משבעה סוגים. אנשי גדוד 890 עוטרו באחד-עשר עיטורים מתוכם – נתח רציני ביותר מהעיטורים – בהשוואה ליחידות גדולות ממנו, שלא נכשלו במשימותיהן, כמותו, ולחמו במערכת הצליחה יותר זמן ממנו. לשם השוואה, חטיבה 14, שהפעילה במערכת הצליחה כשבע מסגרות גדודיות, והייתה, למעשה, אוגדה משימתית, שנשאה בעיקר העול, שהוטל על אוגדה 143. חטיבת מילואי הצנחנים 247 הייתה כוח החי"ר העיקרי של אוגדת שרון במערכת הצליחה: הקימה את ראש-הגשר, ואיישה את ה"חצר", עד הפסקת-האש, ולחמה להרחבת ראש-הגשר ב"אפריקה".

במערכת הצבאית ניתן להבחין בכמה אוכלוסיות: לוחמים (חוגרים וקצינים) זוטרים; מפקדים (מג"ד ומעלה); ותומכי-לחימה למיניהם (גם שאינם בשדה הקרב). שתי האוכלוסיות הראשונות נמצאות בשדה הקרב, ועוטרו בגין מעשיהן בו. נראה, שעד כה עיטר צה"ל רק את מי שעסקו במחקר-ובפיתוח (מו"פ) מבין האוכלוסיה השלישית. רוב צבאות העולם מעטרים ביד רחבה את האוכלוסיה הראשונה. עדויות, שנאספו במחקר, ודיוני ועדת מרון מלמדים, שצה"ל לא נהג כך כל השנים (פרט למלחמת הקוממיות( גם עם אוכלוסיה זו. עם זאת, לפעמים, לביצוע מדויק של עבודת מטה (למשל, פענוח תצלום אוויר במועד) יש ערך סגולי גבוה ביותר בתמונה הכוללת של הלחימה. נראה, שהאוכלוסיות הללו הודרו מהעיטורים בשל תפיסה שגויה של צבאיות והעדפה בלתי-מוצדקת של השתתפות בלחימה – כפי שציין מייק אלדר בספרו. כך, יש בצה"ל רק שלוש חיילות, שעוטרו בגין לחימתן; כמה חיילות עוטרו על הגשת עזרה רפואית לנפגעים; שלוש קצינות עוטרו במלחמת יום הכיפורים על סיוען לחיילים, לנפגעים ולמשפחותיהם; וכמה קצינות מודיעין – על עבודתן. שוב עולה כאן לדיון השאלה מה ההוקרה, שמעניק צה"ל למי שעשו למען הלחימה בכל מאודם, אך זה לא כלל הסתכנות אישית, או פציעה, מול פני האויב, אלא ביצעו את תפקידם כיאות, ובכך הביאו את יחידתם ליעדה. לפיכך, יש בכל הצבאות דיון על ההוקרה, הראויה למפקדים – ובעיקר, לבכירים (מג"ד ומעלה) – על עבודת פיקוד טובה וראויה ("למופת"), שלא היה בה גבורה אישית. הסוגיה עלתה בדיוני ועדת מרון כמה פעמים, והוועדה החליטה, שלא להנהיג מסורת של מתן עיטור למפקדים על ביצוע תפקידם. למרות זאת, עוטר מפקד שייטת הסטי"לים בחיל הים על הקרבות המוצלחים, שערכה במלחמת יום הכיפורים השייטת בפיקודו. והוא היה אחד משמונה אל"מים שעוטרו. נראה, כי בעיה עיקרית בעיטורים במלחמת יום הכיפורים הנה העובדה, שכמעט כל מפקדי-הגדודים הסדירים של השריון בחזית סיני עוטרו. בסיפורים אחדים של עיטורים למפקדים נמצאות הגזמות ופרכות, שקשה לתרצן. קשה להתעלם מהעובדה, שעיטור משמש משאב במערכת הצבאית, ויכול לשמש את מקבלו כקרש קפיצה.²¹ דווקא מכשלה זו הייתה צריכה להיות לנגד ועדת העיטורים, שבדקה כביכול בדקדקנות את סיפורי המג"דים. עיטורים לקצונה בכירה (מ"פ/מג"ד ומעלה) מעוררים בעיה רצינית – האם מעשיהם לא היו במסגרת חובתם במסגרת תפקידם? כיוון שסיפורי המעשה נכתבו בכוונה תחילה מתוך מגמה לא להסגיר יותר מדי מידע – או, אפילו, כדי להפריע לחקר האירועים – אי-אפשר לבדוק את הסוגיה. במסמך של ועדת מרון, שסיכם אלדר, דנה הוועדה בעיטור למפקדים, שביצעו את תפקידיהם כיאות, והצטיין במנהיגות מעולה ולא בלחימה אישית. אלדר מצא, כי חשבו על עיטור מפקדים על כך.²² סוגיה אחרת הנה עיטור לבעלי המצאות טכנולוגיות ופיתוחים טכניים עתירי חשיבות. כך, עוזי גל, מפתח תת-המקלע "עוזי", עוטר על המצאתו, ואחרים קיבלו עיטורים על "כושר המצאה טכני, אשר תורם להגברת הביטחון".²³ כיום, כנראה, אין מעניקים עיטורים צבאיים על המצאות ועל פיתוחים. זירה זו נותרה כעת למקבלי "פרס ביטחון ישראל", וגם בזירה זו יש בעיות לא מעטות – בדומה לזירת העיטורים. הפורום ביקש לקבל את פרוטוקול ועדת העיטורים, כדי לבדוק את שיקול-הדעת של ועדת מרון. בהסדר, שמחק את עתירתו לבג"ץ, הוסכם, שארכיון צה"ל יציג בפני הפורום פרוטוקולים של דיונים במדגם שמות (שקבע המחבר לבקשת עו"ד שמואל צנג ע"ה, פרקליט הפורום) מתוך כלל העיטורים, שניתנו אחרי מלחמת יום הכיפורים. המדגם כלל שתי אוכלוסיות: כמעט את כל המעוטרים מהקרב ב"טרטור" 42, ללא חשיבות לשיוכם החילי, או היחידתי; ומדגם של קצינים ושל חיילים מתוך כלל אוכלוסיית מקבלי העיטורים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. אחר משא-ומתן ארוך עם משרד הביטחון ועם ארכיון צה"ל, אושרה הרשימה, שהגיש הפורום, והועברה לאיתור בארכיון צה"ל. כעבור כחודש נמסר לפורום, כי התיקים אותרו, ואנשיו יוכלו לעיין בהם במתקן הארכיון בתל השומר. להפתעת אנשי הפורום, חלק מהתיקים, שנמסרו לעיונו – כולל כל התיקים של כל מי שנהיו לקצינים בכירים (תא"ל ומעלה) במהלך שירותם – היו ריקים. כלומר, צה"ל לא היה מוכן לחשוף את הדיונים ואת ההחלטות בענייניהם.²⁴ ההסתרה – שאינה נובעת מסיבות ביטחון (כיוון שהמדובר באירועים, הידועים כבר לכל, ביחידות רגילות של הצבא ובמערכות-נשק ידועות), לא מהגנה על הפרטיות ולא ממניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה (שלוש ההחרגות בחוק חופש המידע) – נועדה למטרות אחרות לגמרי; כלומר, למנוע מהפורום מידע על הקצונה הבכירה (גם על מי שלא היו קצינים בכירים במלחמת יום הכיפורים). בכך אוששה הטענה לגבי הנהלים המשובשים לחשיפת מסמכים בארכיון – שאינה מעניין המאמר הזה. גם כך, הפרוטוקולים, שנמסרו לעיון הפורום, מלמדים על עבודת מטה לקויה ביותר, ומעוררים ספק רב לגבי תקינות ההחלטות – מדרג הגדוד ומעלה. בעיקר, תמוהה העובדה, שעבודת המטה והדיונים בוועדת העיטורים נעשו בניגוד לקבוע בפקודות מטכ"ל ובהוראות הפיקוד העליון. בעיקר, המדובר בעדים, שזומנו על-ידי היחידות לאושש את סיפורי המעשה. במקרה מסוים – תמוה ושנוי במחלוקת בפני עצמו – סיכמה הוועדה בקושי להעניק למעוטר את עיטור העוז. בטקס חלוקת העיטורים קיבל קצין השריון את עיטור הגבורה, ואין בתיק, שקיבל הפורום לעיונו, כל תיעוד לגבי השינוי בהחלטה.

מאז ומתמיד נקשרו עיטורים לכישלונות – כאילו שכשיחידה כושלת, ומבצע מסתבך, רק אז נדרשים חיילים ומפקדים לאזור כוחות נפש, ולגלות אומץ-לב – כפי שצוטטו קצינים בכירים לעיל, וכך מקובל לחשוב. יחד עם זאת, מיצוב קרב מסוים כקרב גבורה עתיר עיטורים יכול לשפר את מיצובו בדעת הקהל (במקום קרב תקלות הוא ייחשב לקרב מוצלח), ולשפר את תדמית היחידה.²⁵ למסגרת זו של עיטור כישלון, כדי למצבו מחדש, ניתן לצרף את קרב הכישלון של גדוד 890 ב"טרטור" 42. כדי לחפות על חדלונו של גדוד הצנחנים בעל המסורת המפוארת, הומצא יש-מאין סיפור דמיוני לחלוטין על לחימה נועזת של חיילים ושל קצינים, ובמסגרתו הומלצו המג"ד ועשרה לוחמים – כולל רופא הגדוד וטירון אחד – לקבל עיטורים על מעשיהם. הפורום תחקר את סיפורי הקרב הללו, ומצא בהם פרכות רבות. במקרה אחד (שלגביו הובא לוועדת העיטורים עד, שלא נכח במעשה), הודה אחד מצמד מקבלי עיטורים על חילוץ איש צוות טנק, כי לנוכח אש האויב, הוא וחברו נטשו את הפצוע למותו, וברחו מהמקום.²⁶ לוועדת העיטורים נמסר, כי "כנראה, הפצוע לא חי". מחלקת יקי חץ-חיימוביץ, שהגיעה לשטח מיד אחרי האירוע, מצאה את גופתו של הטנקיסט נטושה ליד הטנק הפגוע. בהתחשב בעובדה, כי גדוד 890 היה במערכת הצליחה מסגרת של גדוד מוקטן (מאחר שפלוגה נלקחה מהגדוד, והועברה לפיקודו של רס"ן דאז שמואל ארד – ככוח עצמאי, שפעל תחת פיקוד חטיבת השריון 14 במערכת הצליחה), אך בעלת תוספת של כעשרים קצינים מעל לתקן היחידה²⁷ – זה שיעור גבוה במיוחד של עיטורים, שקיבלה היחידה – גם בהשוואה לחטיבות אחרות, שפעלו הרבה ימים עד כלות במערכת הצליחה. כשמשווים זאת לפועלם של גדודים אחרים בחטיבת הצנחנים 35 – הנתונים נראים מוזרים לחלוטין לאור ביצועיו הכושלים של גדוד 890 בקרב ב"טרטור" 42.²⁸ ראוי לציין, כי הקרב ב"טרטור" 42 טרם נחקר רשמית. בקיץ 2004, לאחר פגישה עם הפורום, החליט אל"ם (מיל.) ד"ר שאול שי, ראש מחלקת היסטוריה באגף המבצעים (אמ"ץ) של צה"ל, למנות חוקר, שיבדוק מה אירע בקרב הזה. רמ"ח היסטוריה הודה, בפגישתו עם הפורום, שצה"ל טרם חקר את הקרב. עד לכתיבת הדברים הללו – כתשע שנים אחר אותה הפגישה עם הפורום – לא הושלם המחקר.²⁹ כלומר, ועדת העיטורים – שאינה גוף מחקר, ואינה יכולה לתחקר קרבות (ובעיקר, לא לנוכח בידוי ראיות וסיפורי אירוע) – החליטה להעניק עיטורים לכל מומלצי גדוד 890 מבלי לבדוק את סיפוריהם. אותו הדבר לגבי שעתוק סיפור הקרב בידי מערכת החינוך הצבאית. גם כעת – לאחר שפרסם הפורום את מסקנותיו – ממשיכה מערכת החינוך הצבאית להפיץ את בדיות גדוד 890 על מעלליו ב"טרטור" 42, ואינה מוכנה לתת ביטוי הולם למבקרי הכזבים הללו על בימותיה.³⁰ בקשת הפורום לקבל את טופסי ההמלצה, כדי לבדוק מי המליץ על מי ומתי – נדחתה בְקש. יש מקום להניח, כי מג"ד 890, שהפך בינתיים לסמח"ט 35, היה מעורב בדבר; וזו בעיה אתית חמורה ביותר. יחד עם זאת, גם אם ההמלצות הוגשו על-ידי הסמח"ט הקודם (ליפקין-שחק) – היו לו הרבה סיבות להסתיר את מה שנעשה ב"טרטור" 42, כיוון שחלק ניכר מהאשמה על הכישלון בקרב מוטל על מפקדת חטיבה 35 (והוא היה בכיר בה), שלא תפקדה כלל למרות שתחת פיקודה עמד במערכת הצליחה רק גדוד מוקטן אחד. בעדותו בוועדת העיטורים, אמר מ"פ בגדוד 890, שחתם על המלצות לעיטור מבלי לבודקן, כיוון שנאמר לו לחתום עליהן. אף אחד מחברי הוועדה לא טרח לשאול אותו מי הורה לו לחתום על הטפסים, או להעיר, כי הדבר תמוה ומנוגד לרוח פקודות הצבא. במסגרת המאמר הזה לא יפורטו עדויות, המפריכות את שאר סיפורי העיטורים בגדוד 890 במלחמת יום הכיפורים. לדעת המחבר, די בסוגיית חילוץ הפצועים וההרוגים,³¹ שפורטה כאן, כדי להבהיר את הבעיות במערכת העיטורים בגדוד 890 במערכת הצליחה, ולהסיק ממנו מסקנות לגבי כלל צה"ל.

בעיית התחקור מחריפה, כיוון שהדבר נשנה במלחמות ישראל. ועדת העיטורים נשענת על סיפורי הקרב, שמעבירים אליה בעלי עניין (מפקדי יחידות) – בעוד שמחקר היסטורי של הקרבות טרם הושלם.³² כמסקנה ממחקריו על מערכת הצליחה, טוען הפורום, כי אין לצבא כל יכולת להעניק עיטורים על סמך דיווחי היחידות, שנמצאו בהם ליקויים עובדתיים רבים. כך, במלחמת לבנון 2 לא הוענקו עיטורים לכמה אנשים ולכמה יחידות, כיוון שהורים שכולים, שתחקרו את הקרבות בכוחות עצמם, הפריכו את סיפורי המעשה, שהעבירו היחידות. יתר על כן, ההורים השכולים איימו, שייצאו למאבק ציבורי, אם יוענקו עיטורים למשתתפים באירועים דנן. במקרה מפורסם חלקו הורים שכולים על צל"ש, שהעניק מפקד פיקוד המרכז – העיטור היחיד לאשה במלחמת לבנון 2. סרן ד"ר מרינה קמינסקי, רופאת גדוד טנקים 53, קיבלה את הצל"ש למרות מחאתם.³³ ניתן לראות את מבול העיטורים והצל"שים, שהורעף על הלוחמים במלחמת יום הכיפורים (546) ובמלחמת לבנון 2 (135), כסוג של אמירות מֽמַצבות, שנועדו לכתוב סיפר (נאראטיב). לאמור: למרות הרגשת הכישלון החמור, היינו גיבורים. משמע – ניצחנו, למרות הכל (ולמרות מה שנאמר בדוחות של ועדות החקירה). הדבר בלט שבעתיים במסכת הנאומים ובדברי הקישור בטקס הענקת העיטורים ללוחמים במלחמת לבנון 2. דברי אלוף מרון, יו"ר ועדת העיטורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, מדגימים את השימוש המטפלל בעיטורים לצורכי יחסי ציבור:

• "... סיפורי הגבורה וההקרבה מאירים ומאדירים את הניצחון במלחמה זו [יום הכיפורים] ... [ההדגשות שלי – אב"ץ].
  [מחד-גיסא, מעיר מרון,] כמו בכל מלחמה אנו משוכנעים, שגם במלחמה זו, יש גיבורים שגבורתם נשארה עלומה.³⁴
  [ומאידך-גיסא, חותם מרון,] ... מקבלי העיטורים ... תודות להם ננחל הניצחון".³⁵

ביולי 1967 החליט משה דיין, שר הביטחון, להשיט סירות-גומי עם דגל ישראל בתעלת סואץ על-מנת להפגין את שליטת ישראל בתעלה. ההתגרות הישראלית נענתה באש, ולפחות שני שייטים מצאו את עצמם בשבי המצרי. כל המשתתפים במבצע המטופש והמסוכן קיבלו עיטורים. השניים שנשבו גילו להפתעתם, שבכתבי עיטוריהם, שקיבלו לאחר שובם מהשבי המצרי, הוכנסה טעות מכוונת, שנועדה להציל את יוקרת הצבא.

• "ביום ה-14 ביולי השיטו סג"ם יעקב כהנוב ורב"ט אברהם וידומלנסקי [יסעור] ... לאחר שסירת הגומי בה שטו השניים נפגעה, ניסו ... למצוא מחסה בחוף, אך נסחפו לחוף האויב, ונפלו בשביו" [ההדגשות שלי – אב"ץ].³⁶

כיוון שבתעלת סואץ יש סחיפה מזרחה (כלומר, לעבר הגדה הישראלית דאז), קשה לקבל את הקטע, שהודגש בסיפור המעשה. הוא נועד לכסות על העובדה, שאנשי קומנדו מצריים חטפו את שני הלוחמים הישראלים מתחת לאפם של חיילי צה"ל מהגדה המזרחית של התעלה, והעבירום לגדה הנגדית – המצרית – ללא כל תגובה של הכוחות הרבים של צה"ל, שעקבו אחר הפעולה.

בהענקת עיטורים בולטת תלות המערכת הצבאית בהמלצת היחידה, שהיא אבן-היסוד לתהליך. כך, התנגד אלוף זאב אלמוג, מפקד חיל הים בתחילת שנות השמונים, להענקת עיטור יחידתי ליחידת הנחתות על מבצע הנחיתה בשפך הנהר אוואלי במערכת שלום הגליל, והרמטכ"ל רפאל איתן לא היה יכול לאכוף עליו את המלצתו. ועדת מרון אינה מפרטת מה נעשה באותם המקרים, שטרם סוכמו. גם לא פירטה מדוע לא סיכמה את דיוניה בעניינים הללו. יש להניח, כי התקבלה החלטה מינהלית מאוחר יותר, לאחר שפוזרה ועדת מרון, והמומלצים עוטרו בשני הטקסים הנוספים, שנערכו אחר שני הטקסים הרשמיים.³⁷ דובר צה"ל נשאל מדוע נערכו הטקסים הללו, וכמה טקסים היו – בנוסף לשני הטקסים הרשמיים. משך יותר משנתיים לא התקבלה תשובתו, ואחר כך פסק המחבר לשאול. באותה המידה אם מפקד יחידה מתנגד להענקת עיטורים מסיבות שונות (למשל, כדי לא לעורר קנאה ומתח ביחידתו), או בשל אמונתו, שהדברים נעשו במסגרת ציפיותיו מחייליו – יקופחו חייליו לעומת חיילי יחידות אחרות, שיד מפקדיהם פחות קמוצה בהענקת עיטורים, או הרבה יותר נדיבה במתן עיטורים. כיוון שרק מעט מאוד המלצות לעיטור נפסלות, הרי למדיניות מפקד היחידה יש חשיבות עליונה בתהליך. מול ריבוי העיטורים, שהוענקו למשתתפים – כולל אנשי צוות אוויר – בפעולות של סיירת מטכ"ל,³⁸ ראוי לציין, כי, יחסית, מעט מאוד עיטורים הוענקו לאנשי יחידות אחרות, שפעלו גם כן מעבר לקווי האויב. למשל, בשייטת 13 הוענקו כל השנים רק עיטורים ספורים ללוחמים מעטים, ובשום פנים לא עיטור סיטונאי לכל המשתתפים בכל מבצע מעבר לקווי האויב, אלא רק למי שהתבלט במהלך המבצע; כך גם היה הנוהג בסיירת "שקד", בסיירת "חרוב", בסיירת "אגוז", בסיירת "גולני", בסיירת הצנחנים וביחידות אחרות, שפעלו הרבה מעבר לקווי האויב.

בקרבות ב"טרטור" 42 התבלטו בגבורתם לוחמים משתי יחידות, שעשו את החילוצים – פלוגת "במבה" מחטיבה 460 (במקור – מגדוד הסיור 189 של אוגדה 252) ומחלקת יקי חץ-חיימוביץ³⁹ מחטיבה 217. נתקה ניר, המח"ט שלו במלחמת יום הכיפורים, העיד בפני הפורום, וציין, כי השתדל להמעיט בחלוקת עיטורים לאנשיו. מספרות, שהתפרסמה אחרי המלחמה, אין מחלוקת על כך, שניר ידע על מעשי מחלקת יקי חץ לפני שחצתה את התעלה ל"אפריקה" (כלומר, אודות כניסתה לגיא ההריגה ב"טרטור" 42 כדי לחלץ את פצועי הצנחנים – בניגוד לדעת מג"ד 890). סיפורה של פלוגת "במבה" מסובך יותר, כיוון שלפי אחד המקורות, הובטח ללוחמיה עיטור על מעשיהם בקרבות. אחר כך נאמר להם, שהוועדה דחתה המלצות לעיטורים יחידתיים.⁴⁰ קשה לקבל גרסה זו, כיוון שעד שהפורום חשף את פעילות "במבה" ב"טרטור" 42, התעלמו הצנחנים ממחלציהם האמיצים. בתחקיר התברר, בנוסף, במהלך המלחמה הורעו היחסים בין המח"ט לבין מ"פ "במבה", פקודו – לכאורה, עקב סירוב האחרון לבצע פקודה. יש המייחסים את הדרת פלוגת "במבה" מהמלצה לעיטור ליחסים הרעועים בין המ"פ למח"ט. סיפור אחר של הדרה חל לגבי פלוגה א' של אהוד גרוס מגדוד טנקים 407 בחטיבה 600, שפעלה תחת פיקוד חטיבה 14 במערכת הצליחה. הפלוגה השתתפה בלחימה בציר "לקסיקון" במבצע הצליחה "אבירי-לב", ולפני כן בלמה לבדה את התקדמות חטיבת שריון עצמאית 25 המצרית צפונה על חוף האגמים המרים. את התהילה על בלימת חטיבה 25 נטלו ממנה חטיבות שריון באוגדה 162, שהחליפו את הפלוגה בהיתקלות, כדי שתוכל להצטרף לכוחות "אבירי-לב".⁴¹ גדוד הסיור 87 מאוגדה 143 גילה את התפר המצרי בתשעה באוקטובר 1973, לאחר שלחם בפאתי מתחם "מיסורי", ואיבד בקרבות הללו את מפקדו הראשון. גדס"ר 87 לחם תחת פיקוד חטיבה 14 במערכת הצליחה – עד שנכתש כליל, ושרידיו הצטרפו כפלוגה מוקטנת ח' לגדוד 79 מחטיבה זו.⁴² שני המג"דים שלו ומ"פ, שנהרגו בקרבות, עוטרו לאחר מותם, ואילו מעשי חבריהם לנשק נשכחו כשנמחק גדודם מסדר-הכוחות.⁴³ לדעת חבריו לנשק ומפקדיו, ראוי היה רמי מתן, מ"פ בגדוד 79 מחטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, לעיטור. משום-מה, לא הומלץ מתן לעיטור, ואין יודעים מדוע, וחלק מסיפורי גבורתו הוצמדו לסיפורים האישיים של קצינים אחרים בגדוד, שעוטרו. למרות שהדברים נחשפו, העיטורים הנם בעיני הצבא, עניין חלוט. צבאות אחרים מודים במשגה, או בשכחה, ולמעניקים עיטורים באיחור רב.⁴⁴ לא ידוע על מקרה, שעיטור נשלל מאיש צבא ישראלי, אך נשלל מקצין לשעבר בחיל הים האמריקני.⁴⁵ צה"ל העניק עיטור באיחור של 33 שנה ללוחם, שנפל במלחמת יום הכיפורים; ובאיחור של חמישים שנה – לארבעה לוחמים בסיירת הצנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה (אוקטובר 1956). אלא שבמקרה של שלושת הצנחנים נמצא, כי עבודת המטה נעשתה, ומִפקדת פיקוד המרכז שכחה להעניק להם את העיטורים בשנת 1957, ותיקנה את המעוות רק אחרי חמישים שנה. ההדרה נועדה למנוע מבוכה מיחידות אחרות – למשל, שייטות הלחימה (בעיקר, ספינות-הטילים והצוללות) של חיל הים במערכת שלום הגליל מול יחידת הנחתות; חשיפת מעשי פלוגת "במבה", פלוגת גלזר ומחלקת יקי חץ מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים יכלה לאיין את המיתוס השקרי, שבנה גדוד 890 על לחימתו ב"טרטור" 42. כמו-כן, ההדרה נועד לשרת יחסי ציבור אישיים, או להגן מפני חשיפת עובדות מביכות על המערכה ועל המערכת הצבאית. במקרים ספורים נראית התערבות של מחלקת ביטחון שדה (כיום – ביטחון מידע) בנוסח כתבי העיטורים. בעיקר, המדובר באנשי צוות אוויר, באנשי מודיעין ובאנשי סיירת מטכ"ל. בעוז רוחם מלא בשמות קטועים של לוחמים, שעוטרו – בעיקר, בפרקים שלאחר מלחמת סיני. חלק מהעיטורים אינם מפרטים דבר על העיטור וסיבותיו – פרט לסוג העיטור.⁴⁶ מקרה תמוה במיוחד הנו של סא"ל יובל אפרת, מפקד טייסת מסוקים "יסעור", שהנחית במבצע לילי שני תותחים יבילי-אוויר 105 M-102 מ"מ ("נתרן") על הר עתקה בעורף האויב המצרי במלחמת יום הכיפורים, ופינה אותם לאחר פעולתם למרות סיכון רב. אפרת זכה בעיטור המופת על כך. כתב עיטורו אינו מפרט את המשימה שביצע. כעבור כיומיים, חילץ אפרת בתושייה ובגבורה את סיירת הצנחנים ממארב בעומק השטח הסורי, ונחת בבסיס צבאי בצפון כמעט בלי דלק כשמסוקו מנוקב מכדורים.⁴⁷ המעשה הזה אפילו לא נכלל בתיאור מעשיו במלחמה בכתב העיטור.

לאורך שבעה עשורים לא פיתח צה"ל מדיניות אחידה באשר לעיטור לוחמיו, וגם לא יכולה הייתה להיווצר מדיניות כזו. מדיניות העיטורים מוכתבת על-ידי צרכים אישיים/יחידתיים, או על-ידי צורכי הצבא, עקב מצוקותיו בדעת הקהל. לפיכך מאופיינת המדיניות באי-עקיבות ובקיפוח עקב הדרה, שסיבותיה פורטו לעיל. מצד שני, נראה כאילו נוצרה נורמה פסולה של מתן עיטורים וצל"שים על סמך מצגי-שווא, או כדי לכסות על כישלונות של מפקדים ושל יחידות. צה"ל – כמו צבאות אחרים, ותיקים ממנו – אינו יכול להשוות בין הקריטריונים להענקת עיטורים לאורך תקופות שונות. זה נובע מכך, שהקריטריונים נכתבו בשפה כללית, שתתאים לכל אירוע ולכל צורך, ונתונים לפרשנות של מפקדים מתחלפים (כפי שפירש רש"י את הפסוק, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" מבראשית ו', ט'). כלומר, נח בדורו כאברהם בדורו). המערכת הצבאית נדרשת לשקלל את היסודות במעשה הגבורה, ולהחליט לאיזה עיטור מתאים האירוע. מיעוט סוגי העיטורים בצה"ל (שבעה עיטורים אישיים ועיטור יחידתי) יוצר בעיה ניכרת ואי-יכולת להעריך נכונה את מעשי הגבורה של החיילים ושל הקצינים – ובעיקר, לא תחת אש. על מערכת העיטורים הישראלית מופעלת מערכת לחצים כבדה ביותר, שמשבשת את הגינותה ואת הגיונה – וגם זה עניין טבעי לחלוטין, ומוכר מצבאות אחרים. לפיכך, צבאות אחרים מקפידים שלא לפזר ביד נדיבה עיטורים בעלי ערך גבוה. כך, למשל, בעשר שנות המלחמה בוויטנאם הוענקו 248 מדליות כבוד, ואילו בעשר השנים הראשונות למלחמות בעירק ובאפגניסטן הוענקו רק תשע מדליות כאלו (נכון לספטמבר 2011). לעומת זאת, בחלוקת עיטורים "נמוכים" – בעיקר, לחיילים ולקצינים זוטרים – נוהגים בצבאות העולם ברוחב-לב. מבחינה זו, למרות היד הקפוצה, שהנהיג צה"ל בהענקת עיטורים, לא הצליח הצבא למנוע הענקת עיטורים רבים על מצגי-שווא ועל בידוי ראיות. הדוגמאות, שהובאו לעיל, מוכיחות זאת. זה נובע מאי-יכולתן של ועדות העיטורים (שמסתייעת כביכול במחלקת היסטוריה, שאינה מתחקרת כהלכה את פעולות צה"ל) לתחקר לעומק סיפורי קרב. לו הקפידו ועדות העיטורים על מילוי ההוראות, המחייבות בצבא, רבים ממקבלי העיטורים לא היו מקבלים אותם כלל. יתר על כן, מדיניות מכוונת של אי-חשיפת מסמכים ביטחוניים (גם לאחר עשרות שנים) משרתת את מקבלי העיטורים לשווא – כיוון שמונעת בדיקה, בירור והשוואה. מצד שני, אין לצה"ל מנגנונים ראויים לבדיקת ההיסטוריה שלו; ולפיכך, אין לו יכולת לתקן עוולות ושגגות, שמנעו עיטורים מהמגיע להם. ראוי להזכיר, כי עד היום טרם הושלם המחקר הרשמי של ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים, של מלחמת ההתשה ושל מלחמת יום הכיפורים. גם מלחמות מאוחרות יותר טרם זכו למחקר מפורט. לכן, נראה, כי ההחלטה לעטר חיילים בגין מלחמות ואירועים, שטרם נחקרו, שגויה כיוון שפתחה פתח למעשי מרמה, שהצבא יתקשה לתקנם. צל"שי-השווא מלווים את צה"ל מראשיתו, ומלמדים על תופעה מדאיגה – תרבות – שהשתרשה בצה"ל, ומצביעה על תרבותו הארגונית. בעוד שבצבאות אחרים, האשמה בענידת עיטור, שאינו מגיע לך (לכאורה, השגת דבר במרמה), משמעה פגיעה חמורה ביושרתו של חייל/מפקד (התחזות, לכאורה), אין הדבר כך בצה"ל. רבים בצה"ל לדורותיו – מתש"ח ואילך – עוטרו בעיטורים ובצל"שים, שאינם מגיעים להם כלל. ברוב המקרים, הדבר נעשה בידיעה מפורשת של המערכת הצבאית, שלא מנעה זאת. את המניעה ניתן היה לעשות בכמה דרכים: א. בדיקה קפדנית יותר של סיפורי המעשה ועמידה על קוצו של יו"ד בנהלים, שמכתיבות פקודות המטכ"ל והוראות הפיקוד העליון לגבי המלצות לעיטור/צל"ש; ב. שיתוף הציבור במידע על הכוונה לעטר חייל/מפקד – על-מנת לקבל תגובות בלתי-מבוקרות, היכולות להצביע על בידוי ראיות; ג. ענישה של המנסים לקבל עיטור/צל"ש בטענות-שווא ושל המסייעים להם – בדין צבאי – כמו כל ניסיון להשיג הטבות שלא בדרך הישר, כמו בידוי ראיות וכמו התחזות. כדי לעמוד בלחצים, העניק הרמטכ"ל גור עיטורים בארבעה טקסים ללוחמים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן, החליט, שלא יוענקו עוד עיטורים בגין המלחמה ההיא. זו החלטה מטופשת, שיש בה קיפוח רב ביותר, כיוון שעד היום טרם השלים צה"ל את תחקיר המלחמה, ואין אפילו דרך לאמוד את כמות מעשי הגבורה, שהצבא החמיץ הזדמנות להוקיר את מבצעיהם. כפי שמוכיחים הצל"שים האבודים ממלחמת הקוממיות והצל"שים האבודים לכאורה של לוחמים בסיירת הצנחנים בקרב במצר מיתלה במלחמת סיני – אין לצה"ל יכולת לשחזר את העבודה המינהלית, כדי לתקן עוולות, שנעשו ללוחמים, ואין לו היכולת לדלות כעת את המידע הזה מתיקי החטיבות והפיקודים בהתאם (או הרצון לעשות כן). חלק מהשחזור נעשה ביוזמה של אנשים פרטיים – וראוי לציין לשבח את מאמציו האדירים של עפר דרורי בנידון. בנוסף – כפי הנראה, מאבד הצבא כעת חלק מזיכרון הגבורה של אנשיו עקב החלטה מינהלית לא לאזכר צל"שים, שהעניקו אלופים, מפקדי אוגדות ומפקדי חטיבות עד מלחמת ששת הימים. בדיקת העיטורים בצה"ל מלמדת על הזנחה חמורה של היבט חשוב באחריות המפקדים ועל שרירות-לב של מפקדים, שלעתים מקפחת את היחידות, שהיו תחת פיקודם. תגמול נאות של פקודיהם הנו מטלה חשובה ביותר של מפקדים. הנעת חיילים מבוססת גם על תגמולים סמליים רבי-ערך – כמו עיטורים וצל"שים – וגם סְמלים, אנדרטות, מורשת קרב והיסטוריה של יחידות/חילות, שנשענת על סיפורי הגבורה, שנמצאים בסיפורי המעשה של העיטורים. במחקר נמצא זלזול בנושא, שנובע מאידיאולוגיות מוזרות, שהתפתחו בצבא משך שנות קיומו, ומקורן בעיוות התפיסה האבירית, שפורטה לעיל. הנורמות הללו אינן מתאימות לצבא עממי גדול, ומעידות על אי-מקצועיות מפקדיו ועל זלזולם במילוי חובותיהם כלפי פקודיהם וכלפי יחידותיהם. נראה, כי מדיניות היד הקפוצה, שהנהיג צה"ל, אינה משרתת את מטרותיה, ורק מקפחת את חייליו ואת מפקדיו. בנוסף, נראה, כי המפקדים אינם משתמשים די הצורך בזכותם להמליץ על הענקת צל"שים יחידתיים מאותן הסיבות, שקפצו את ידיהם בהמלצה על צל"שים אישיים. בנוסף – כמו הרבה צבאות – לא הצליח צה"ל לפתור את הדילמה, הקשורה בתפקוד נאות של מפקדים, שביצעו את משימותיהם הקרביות ללא דופי. שיעור גבוה במיוחד של צל"שים ועיטורים, שקיבלו מפקדים בכירים, מלמד על שיטה פסולה מוסרית, שאינה מגדירה היטב מה נדרש ממפקד בדרג בכיר (מג"ד ומעלה). רוב הצל"שים למפקדים בכירים נמצאים במרחב האחריות של אותם המפקדים, ולא הייתה כל הצדקה להעניקם. בנוסף, צה"ל נמנע מלהגדיר צל"שים למפקדים בשל עבודת מטה/פיקוד ראויים לשבח. לפיכך, לעתים קופחו מפקדים, שביצעו את תפקידם ללא דופי, אך לא נדרשו לגבורה אישית מיוחדת. סוגיה זו מעלה בעיה אחרת, והיא צל"שים לאנשי צבא בגין מעשי גבורה, שעשו במגזר האזרחי, או שלא אל מול פני האויב – למשל, הצלת חיי אדם, שנקלעו לשריפה.⁴⁸ בצבאות אחרים (למשל, האמריקני) קיימת קטגוריה כזו; ומן הראוי להקדיש מחשבה לנושא. כמו-כן, לא פתר צה"ל את הדילמה לגבי ביצועים יוצאים מהכלל של לא-לוחמים ושל תומכי-לחימה (וביניהם נשים) – פרט לממציאים ולמפתחי מערכות-נשק, שהופנו בשנים האחרונות, בעיקר, לזירה אחרת ("פרס ביטחון ישראל"). כתוצאה מכך, מופלים לרעה נשים ותומכי-לחימה, למרות שניתן לגלות בקריאה מבחינה בסיפורי המעשה, כי בין הצל"שים יש גם מעשים, שאינם כרוכים בסיכון חיי אדם, בתרומה למאמץ מבצעי מסוים, או בלחימה, אלא עבודה יוצאת מן הכלל של מחשבה, או של פיתוח.⁴⁹ תעודות הערכה, שהצבא החל להעניק ליחידות ולפרטים,⁵⁰ הנן פתרון מינהלי דחוק לבעיה קשה, שיצרה מערכת הצל"שים והעיטורים. כל צבא בעולם מתמודד עם סיפורי גבורה, שלא טופלו כיאות בזמנם – אם בשל אי-ידיעתם, או בשל טעות מינהלית בהליך הוקרתם. רוב הצבאות בעולם שמחים לתקן את טעויותיהם בתחום הזה, ואפילו קבעו נוהל לעיטור מאוחר. כיוון שבצה"ל אין תחקיר נאות של הקרבות גדל הסיכוי, שמפקדים אינם מודעים לחלק ממעשי הגבורה, או שמטעמים שונים החליטו לפסוח עליהם בהמלצותיהם לצל"שים ולעיטורים.

הבעיה העיקרית של כל צבא הנה להצדיק את קיומו, ולמצֵב את עצמו כגוף אחראי ואמין, שמספק הגנה ומסייע לביטחון הלאומי. עקב בעיות קשות ביחסי צבא-חברה, הקדיש צה"ל מאמץ ניכר למיצובו בדעת הקהל הישראלית, והצליח בכך. כיום הוא הגוף הממשלתי היחיד בישראל, ששומר על מוניטין גבוה למרות בעיות קשות בתפקודו בחמשת העשורים האחרונים – ובעיקר, בשלושים השנים האחרונות, שהגיעו לשיא במלחמת לבנון 2. אחד האמצעים לביצור מעמדו של צה"ל בחברה הישראלית הנה האדרה של גבורת החיילים ושל הקרבתם – באמצעות טפלול הצל"שים. נראה, כי יש קשר הדוק בין כמות הצל"שים, שהעניק הצבא הישראלי אחר כל מלחמה, לבין ההרגשה, שהמלחמה הייתה כישלון, או החמצה. כך, רשמית במלחמת הקוממיות הוענקו רק תריסר עיטורים, ובמלחמת לבנון 2 כמה עשרות. שני הקצוות הללו הנם טעויות גסות, שנובעות מתפיסה שגויה של הגבורה ושל הצורך להוקיר חיילים בשל הקרבתם וגבורתם. המחקר מצא גם, שבניגוד לצבאות אחרי, צה"ל כמעט שאינו משתמש בצל"שים יחידתיים – כלי פיקודי ממדרגה ראשונה, שאינו מחליף את הצל"ש האישי, שגם בו יש שימוש דל יחסית – פרט למלחמות. בצבא יש צל"ש יחידתי אחד – בניגוד לצבאות אחרים, שיש בהם מדרג בצל"שים יחידתיים כמו בצל"שים אישיים. מחקר הצל"שים העלה שש בעיות קשות: א. אי-אמיתות סיפורי המעשה. צה"ל אינו חוקר את מבצעיו, אינו מפיק לקחים, וגם אינו בודק את סיפורי המעשה, שמגישים מפקדים ויחידות, ואינו יכול לעשות זאת. העובדה, כי בקרב המעוטרים בצל"שים יש כמות ניכרת של מעוטרים-לשווא ממיטה קלון על צה"ל (מעניק העיטורים) ועל המעוטרים ככלל. ב. אבדן צל"שים. צה"ל איבד עשרות (ואולי מאות) צל"שים והמלצות לצל"שים מאז תש"ח; ובכך מעל בחובתו לשמור על מורשת הגבורה של אנשיו. כתוצאה מכך, גם אינו יכול לחנך על גבורת לוחמיו. ג. אי-הכרה בטעויות. לצה"ל אין היכולת המוסרית להכיר בטעויותיו, ולתקן מחדלים, שנעשו באי-הענקת צל"שים ללוחמים ראויים, והוא נתלה בהחלטות מינהליות חסרות-שחר להצדקת התנהגותו הפוגענית, שאינה מקובלת בשום צבא אחר. ד. עיטור-יתר של בכירים. יותר מדי מפקדים בכירים עוטרו בגין מעשים, שלכאורה נמצאים במִתחם אחריותם כמפקדי יחידות. ה. הדרה של לא-לוחמים – ובעיקר, נשים – מקרב המעוטרים, כיוון שאמת-המידה לעיטור הנה גבורה כמשמעותה הצבאית – כלומר, מעשים נועזים תחת אש, או מול פני האויב – ולא יצירתיות. ו. אי-שימוש בצל"שים יחידתיים, שהנם כלי מצוין לגיבוש רוח יחידה. בנוסף, יש בו רק צל"ש יחידתי בודד; וגם הוא אינו נשמר כהלכה במורשת היחידות. ________ [בפרק הבא: ד"ר מיכאל ברונשטיין וד"ר אורי מילשטיין ישוו בין ההפתעה הישראלית במלחמת יום הכיפורים לבין ההפתעה הרוסית במבצע "ברברוסה" – הפלישה הגרמנית לברית-המועצות במלחמת העולם השנייה.]

1. ראו סיכום של ממצאי המחבר בעניין מבצע "מטען" – "פצצה מתחת לעיר העתיקה", במחנה 45, תשמ"ו; ו"מבצע 'מטען': פתרון התעלומה", במחנה 4-3, תשמ"ז. לגרסה אלקטרונית של המאמרים ראו [קישור]; וכן [קישור]. שני המאמרים נדלו באחרונה ב-21 במאי 2013. 2. לצילום של אחד המכתבים הללו (שנמענוֹ סגן יוסף אני), שסימוכיו ב/1/ס/189 מיום תשעה בספטמבר 1948 בחתימת רא"ל יעקב דורי – ראו [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 3. ראו דיון בעניין רחלי – [קישור]. נדלו באחרונה ב-21 במאי 2013. 4. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 5. תודת המחבר לחבריו-עמיתיו בפורום. עיקר דבריו מבוססים על ממצאים, על עדויות ועל מאמרים של ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר מיכאל ברונשטיין, ד"ר נפתלי הדס, ד"ר עמיקם צור, אבי ליאור, חזי דחבש, עוזי בן-צבי, גורי ששון, בן-ציון עציון, מיכאל הרשקוביץ. עדויות, מאמרים וממצאים נוספים נמצאים באתר הדיונים של הפורום באינטרנט – [קישור] . נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 6. ראו מאמרים של עמיקם צור ושל עוזי בן-צבי בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה". 7. בתדרוך אצל דב תמרי, סגן מפקד אוגדה 162, השתתפו אל"ם עוזי יאירי, מח"ט 35, וצוותו (סמח"ט, קצין אג"ם וקמ"ן, לפחות) ומג"ד 890 וצוותו. במהלך התדרוך, אמר רס"ן גיל דוד, קצין האג"ם של חטיבה 35, שנתן שונרי (מג"ד סיור ונ"ט 582, שלחם באזור ליילה לפני כן), בן קיבוצו (בית-השיטה), סיפר לו, שיש על ציר "טרטור" מערך סדור מצרי. דבריו התקבלו בבוז על-ידי המתדרך, שהשתיק את קצין האג"ם. ניר טויב (בימאי), 2004. החווה הסינית. רשומון. תל אביב: גן הפקות. 8. המודיעין, שסיפקה אוגדה 162, לא היה מעודכן. ענף שטח (1) במחלקת המחקר של אמ"ן שלח לאוגדה 162 במטוס מיוחד תצלום אוויר (תצ"א) מפוענח של מערכי המצרים ב"חווה הסינית" וב"מיסורי". המכל, שבו נשלח התצ"א, לא נפתח, כנראה, עד אחרי המלחמה, ואבד אחריה. שיחה (ברמת-אפעל), שלא תועדה, של המחבר עם סא"ל (מיל.) אלי דקל. קיימות עדויות סותרות על גורל התצ"א, והעניין דורש בירור נוסף. בשיחה עם קמ"ן גדוד הסיור 87 (במפגש עם קצינים מגדוד הסיור בקיסריה) התברר למחבר, שלגדס"ר 87 היה מידע מדויק על האויב. את המידע הזה אישרו משתתפים אחרים – קצינים בגדס"ר – שהשתתפו בשיחה. מידע כזה לא ניתן לגדוד 890, שלא טרח להשיגו. מידע כזה נמסר – לפי עדות בני כהן (שהיה מ"פ בחטיבה 500 – גם כן מאוגדה 162) – לעמיתיו לפני כניסתם לקרב. בכנס בבה"ד 15, במלאת עשרים שנה למלחמה, קָבל קמ"ן 35, על שלא ניתן לו מודיעין למבצע. למיטב הבנתי, תפקידו היה להשיג את המידע, שנדרש למבצעי חטיבתו. 9. גדוד 890 ישב במרחב שלמה (מרש"ל) במסגרת ההכנות למבצע "אור ירוק", והיה תחת פיקוד אוגדה משימתית 440. כשבוטל המבצע, נשלח הגדוד (פרט לכוח שמואל ארד, שהושמט ממנו לטובת אוגדה 143) לאוגדה 162, ופעל במסגרתה בקרבות הצליחה. על כוח שמואל ארד – ראו רמי בר-אילן, 2006. שלום לאהבה. ביצרון: הוצאת המחבר; רמי בר-אילן, 2003. לא נספר לאף אחד. ביצרון: הוצאת המחבר. 10. שיחות בלתי-מתועדות של המחבר עם אנשי פלוגה ס' בכנס חטיבה 600, בקיץ 2004, באתר "יד לשריון" בלטרון. ראו גם – [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 11. הצוות של יקי חץ קיבל לבסוף תעודת הערכה – ראו להלן. 12. למשל – עמרם מצנע, משה סוקניק-עברי, עמנואל סקל. 13. את העתירה לבג"ץ הגישו סא"ל (מיל.) אבי ליאור, סא"ל (מיל.) ד"ר עמיקם צור והמחבר, באמצעות עו"ד שמואל צנג המנוח. 14. חלקם עזבו את הוועדה עקב עומס תפקידיהם, והוחלפו על-ידי תא"לים אחרים. אין בתיקי הוועדה תיעוד על ההחלפות ועל סיבותיהן. 15. עדות אברהם אלמוג בפני הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה ב"בית יאיר" בתל אביב. 16. פרט לגדוד סיור ונ"ט 582 של נתן שונרי, שלחם בגזרת אוגדת שרון בסיני – בעיקר, במסגרת חטיבה 14. מיכה בן-ארי קפוסטה, 2006, עמ' 223-231. 17. סוגיית הצדק היחסי מוכרת היטב בצבאות. וכך כותב מיכה בן-ארי-קפוסטה, מוותיקי הצנחנים: "אני חייב לציין שבמקרים רבים, חיילים שלנו שלחמו בצורה יוצאת מן הכלל לא קיבלו על זה שום ציון לשבח, ואילו לחימה ברמה כזאת בחילות הפחות קרביים נתפסה כיוצאת דופן והיו מקבלים עליה צל"ש.התוצאה היא שביחידות הרבה פחות קרביות משלנו היו הרבה יותר ציונים לשבח" (בן-ארי קפוסטה, 2006, עמ' 69). 18. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 19. המחבר ביקש מדובר צה"ל לקבל את רשימת העיטורים, שחולקו בגין מעשי גבורה במערכת הצליחה. המחבר הגדיר בדרישתו את מרחב הזמן ואת המרחב הגיאוגרפי הרלוונטי למחקרו. רשימה, שמסר בתגובה דובר צה"ל, התעכבה חודשים בלא כל סיבה סבירה, וכללה כמה שמות, שמחלקת ביטחון מידע מחקה ממנה – כנראה, אנשי צוות אוויר ואנשי חיל המודיעין. ברשימה זו נכלל גם תא"ל עמנואל שקד, שעוטר לפני מלחמת סיני (בעוז רוחם, עמ' 42). 20. כשהוענקו העיטורים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כבר שבו כל השבויים (וכמה פדויי-שבי גם עוטרו – למשל, אבי וייס, דוד אבודרם ורפאל אלדן ייבדלו לחיים ארוכים ואברהם לניר ז"ל – בעוז רוחם, עמ' 268, 278, 354). נראה, כי לצבא כבר היה ברור מה היקף הנזק, שנגרם לו במלחמה מבחינת ביטחון שדה. 21. אחרי פעולת התגמול בנוקיב (מבצע "סנונית"), מארס 1962, הוחלט, כי אנשי צבא הקבע ומי שיתחייבו לחתום קבע מבין המומלצים יקבלו צל"ש רמטכ"ל (אז – העיטור הבכיר בצה"ל), והשאר – יקבלו צל"ש אלוף. 22. אלדר, 1996, עמ' 259-258. 23. לדוגמה – ב"ד, בעוז רוחם, עמ' 72. 24. באחד המקרים טעות מינהלית של ארכיון צה"ל ערבבה בין שני תיקים, שעלו לדיון. כתוצאה מהטעות נחשפו בפני הפורום ויכוחים בוועדת מרון. תודת המחבר לעפר דרורי, שסייע לפענח את הסוגיה. 25. למשל, קרב "גולני" בתל פח'ר במלחמת ששת הימים, קרב קלע של חטיבת מילואי השריון 8 במלחמת ששת הימים, קרב גבעת התחמושת של חטיבת מילואי הצנחנים 55 בירושלים במלחמת ששת הימים, קרבות "גולני" בחרמון במלחמת יום הכיפורים. ואלו רק מעט מהדוגמאות, שניתן להביא בקטגוריה זו. 26. בכנס על הקרב ב"חווה הסינית", שארגנה העמותה להיסטוריה צבאית, באולם בר-שירה באוניברסיטת תל אביב, בקיץ 2004. 27. חמישה מהקצינים הנוספים – יהודה אהרן, שנפל במערכה, יהודה דובדבני, רזי יהל, יוסף יערי ובן-ציון עציון יבל"א – קיבלו עיטורים על תפקודם בקרב. כלומר – מחצית מהעיטורים בגדוד ניתנו לקצינים הנוספים. 28. גדוד 202 בפיקודו של דורון רובין היה תחת פיקוד אוגדה 162, והיה כוח מרכזי בבלימת התקפה עיקרית של המצרים בוואדי מבעוק. גדוד 50 בפיקודם של מנחם זטורסקי (מ"מ המג"ד) ויורם יאיר (יה-יה, המג"ד) החזיק בחלק הדרומי של קו המוצבים ברמת הגולן מול המתקפה הסורית, ואחר כך נשלח לחזית המצרית. איש מאנשי גדוד 202 לא עוטר. גם לוחמי פלוגת הסיור של חטיבה 35 (שפעלו פעמיים בעורף הסורים במלחמה) לא עוטרו כלל – כמו לוחמי כוח שמואליק, שלחמו תחת פיקוד חטיבה 14. 29. בינתיים עזב ד"ר שי את תפקידו, ובראש המחלקה להיסטוריה עומד כעת פרופ' אלון קדיש, שאישר בראיון עיתונאי, כי המחקר טרם סוכם רשמית – [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. בתשובה לפנייתו, בשם הפורום, ביולי 2008, קיבל המחבר (בסוף 2008) מכתב תשובה מודפס מפרופ' קדיש, אך לא-חתום, שלא נכתב לפי כללי הכתיבה הצבאית (כולל ללא תאריך, גם בחותמת הדואר הצבאי על מעטפתו), המציין, כי המחקר טרם הושלם. נמצא בארכיון המחבר. 30. ראו מאמרי, "פחד וטיפשות" – [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 31. עוזי בן-צבי, "חילוץ נפגעים מ'טרטור' 42". מסמך לעיון הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה (ללא תאריך), ארכיון המחבר. ראו את מאמרו בספר. 32. לדוגמה – עד סגירת המאמר, טרם השלימה מחלקת היסטוריה את מחקר מלחמת יום הכיפורים. כלומר, מערכת החינוך הצבאי משתמשת בסיפורים לא-בדוקים ובלתי-מוכחים, כדי להנחיל את מורשת המלחמה. במקרה מסוים, ערך גדוד 890 ערב מורשת על מלחמת יום הכיפורים, ודחה כל ניסיון להעלות בערב הזה כל סיפור אחר על הקרב ב"טרטור" 42 – פרט לגרסה השקרית של מרדכי ושל אנשיו. 33. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 34. לכאורה, כראש מה"ד (שתחת פיקודו נמצאה מחלקת היסטוריה), כאלוף במטכ"ל וכמפקד אוגדה במלחמה – היה צריך אלוף מרון למצוא את הפתרון לליקוי הזה, ולא להסתגל אליו. 35. מסמך מש-22 0216 מיום 27 באפריל 1975 (ארכיון צה"ל 656.77.271). 36. בעוז רוחם, עמ' 234. 37. מבדיקה של כמה עשרות כתבי עיטורים הסיק המחבר, שהיו עוד שני טקסים, אחרי שני הטקסים המרכזיים לאחר מלחמת יום הכיפורים (בטקס המרכזי השני הוענקו עיטורים לאנשי צוות אוויר ולאנשי אגף המודיעין). 38. בשיחה שלא תועדה, בביתו במושב תל-עדשים (לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל), טען רפאל איתן בפני המחבר, שריבוי הצל"שים בסיירת מטכ"ל נועד להכות תדמיתית בחטיבת הצנחנים 35, שהתנגדה להקמת הסיירת, ולמצֵב באמצעות הצל"שים את היחידה כגוף מבצעי ממעלה ראשונה. 39. חץ קיבל את עיטור העוז על מעשיו, כטוראי בחטיבת מילואי הצנחנים 55, בקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. 40. כותב אלוף מרון: "... הובאו בפנינו מספר המלצות לציון לשבח קיבוצי של יחידות ועוצבות. למרות שהננו משוכנעים כי היחידות הללו פעלו בגבורה ובמסירות, איננו ממליצים להעניק ציון לשבח קיבוצי, מתוך חרדה לקיפוח שאר היחידות אשר ללא יוצא מן הכלל פעלו בהקרבה ובמסירות ללא גבול [הדגשים שלי – אב"ץ]" (מסמך מש-22 0216 מיום 27 באפריל 1975 – ארכיון צה"ל 656.77.271). קשה להבין את הטיעון, כיוון שצל"שים יחידתיים הוענקו בצה"ל ממלחמת סיני ואילך, לפחות, ויש להם היגיון פיקודי כמו להענקת צל"שים ועיטורים ליחידים. 41. עדות דני קריאף, מ"מ בפלוגה א' בגדוד 407, בפורום וחילופי דברים בינו לבין נתקה ניר בפגישת הפורום. 42. יאיר ליטביץ, 2011. צ-817831. בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. תל אביב: אפי מלצר. 43. לימים קיבל הגדוד תעודת הערכה ממפקד פיקוד הדרום. 44. למשל, במארס 2008, תיקן הנשיא ג'ורג' ו' בוש עוול, שנעשה לרס"ר וודרו וילסון קיבּלי מדיוויזיית החי"ר 24 של צבא ארצות-הברית, והעניק לו את מדליית הכבוד (Medal of Honor – עיטור הגבורה הגבוה ביותר בארצות-הברית) על גבורתו בקרב במלחמת קוריאה. קיבלי הלך לעולמו בשנת 1982. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 45. במקרה מסוים, פורסם, כי אדמירל ג'רמי מייקל בוּרדה, מפקד חיל הים האמריקני (CNO), ענד עיטור, שלא היה זכאי לו. אדמירל בורדה שם קץ לחייו, במאי 1996 עקב הפרסומים אודותיו – בין השאר, כיוון שהטילו ספק ביושרתו. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 46. ראו, למשל, בעוז רוחם, עמ' 69-68: צל"ש רמטכ"ל ניתן לא"א, לא"ד ולא"ח; עיטור העוז – לא"ז; ועיטור המופת – לא"מ ולא"מ. 47. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013. 48. ידועים, לפחות, שני מקרים, שבאחד מהם קיפח החייל המציל את חייו. 49. למשל – צל"ש רמטכ"ל לסא"ל שאול שמאי – בעוז רוחם, עמ' 254; וצל"שים, שחשף באחרונה עפר דרורי באתרו, שהעניקו ראשי אמ"ן לקציניהם (ראו טבלות 4, 6). 50. עד ינואר 2013, העניקו שבע-עשרה תעודות כאלו.